ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש ספריה מעשה רשת

זכויות יוצרים באינטרנט

לחץ להקדשת שיעור זה
שיעור א: הרה"ג הרב אברהם יצחק הלוי כלאב שליט"א 1
א. יש לברר האם אדם שהמציא תוכנת מחשב כדי למוכרה ולהתפרנס ממנה, או זמר שהקליט דיסק על מנת למוכרו, או אמן שעשה יצירה אומנתית וכדו'. ובא אחר ורוצה להעתיק התוכנה שנמצאת באינטרנט, שאין צורך לקנות הדיסק שעליו מוקלט התוכן הרצוי או השיר וכדומה, שאינו עושה שימוש בדיסק שהמוכרו מתנה מפורש שאסור להעתיקו, שמי שעושה כך הוא גוזל את השימוש בדיסק, שלצורך זה לא ניתן הדיסק. ברם גם בזה יש לדון, לאחר שעבר והעתיק הדיסק, שבעל הבית נשאר בשלו ואינו חסר כלום, האם השימוש אחר כך בדיסק המועתק אסור, או לא. יש להוסיף, שיש הסוברים, שכיון שהתוכנה נמצאת באינטרנט אתר שהוא מופקר לכל הוי כאבודה מכל אדם, שהוא זוטו של ים, ואין כל חשש לקחת משם.
אכן נראה שלא שייך כלל לענין אבודה ממנו בזוטו של ים, כי בעל הבית מחזיק בתוכנה שלו ולא איבד אותה כלל אלא עותק ממנה הוכנס לאינטרנט, ולא על זה נאמר היתר של זוטו של ים. ברם מאידך יש לומר שגם אין כאן גזילה או גניבה, כי בעל הבית ממשיך להחזיק בשלו ולא נחסר ממה ששייך לו, אלא שהמעתיק גורם לו הפסד בזה שהממציא עשה הדבר כדי למוכרו, והוא לוקח בחנם ואינו משלם. ועל זה צריך לדון האם יש בזה איסור ואם עבר והעתיק האם חייב לשלם. ומהאי טעמא ליתא גם למה שחכם אחד אמר, שיש בזה איסור גזילה שלוקח את חוכמתו. כדמצינו שהאומר לרופא שירפאו וישלם לו, שחייב לשלם. כי חוכמתו מכר לו. אולם אין הדבר שייך לנידון דידן, כי שם אמר לו שיתן לו חוכמתו וישלם תמורתו שלכן מתחייב, ברם מעתיק דיסק, לוקח חכמתו מבלי לחסר לבעל הבית, דומה הדבר למי שראה רופא שמטפל בחולה ולמד בראייתו מה צריך לעשות, ואחר כך עשה כך לחולה אחר תמורת תשלום, וכי יעלה על הדעת שהרופא הראשון יוכל לתבוע ממנו בגין שימוש בחוכמתו של הראשון. שבודאי פטור, כי לא חיסר מהראשון מאומה, ואין דין גנב כשאינו מחסר דבר מבעל הבית.
ב. אמנם מצאנו שאדם מתחייב לשלם אף על פי שלא חיסר מחבירו ממון. דגרסינן (קידושין נט, א), עני המהפך בחררה ובא אחר וזכה בה נקרא רשע. וכתב ריטב"א שם, בשם ר"ת, שחייב הזוכה לשלם דמים למי שהפך לקנות. ברם כאשר מותר לזכות לפני המהפך לדעת ר"ת, בהפקר שאינו יכול למוצאו במקום אחר, אינו חייב לשלם למהפך אף על פי שמנע ממנו מלזכות. ר"ת למד זאת מדאמרינן (ב"ב נד, ב) שהקונה שדה מגוי ושילם עבורה ואחר כך נתן לו הגוי גם שטר על המכירה, שכל הקודם לזכות בשדה לפני הקונה מהגוי, זכה. כי המוכר הגוי כאשר קיבל תמורת השדה, מפקירה ואין הישראל קונה עד שיבוא השטר לידו, אולם כיון שהמוכר מפקיר השדה, גם כאשר יגיע השטר ליד הישראל אחר כך לא קנה בשטר כי השדה מופקרת כבר. שקשה מדוע יכול אחר לזכות בשדה ומפסיד לקונה הראשון, אלא שמע מינה שבהפקר אין דין מהפך, כי הזוכה לא יכול למצוא במקום אחר. משא"כ עני המהפך בחררה לקנותה, שאפשר להשיג כמותה במקום אחר, זה שקדם לעני וזכה לעצמו, הוא רשע, וצריך לשלם דמי החררה שהפסיד לראשון. ואם גם בשדה שקנה מגוי יש דין מהפך בחררה, היה צריך להחזיר שווי השדה, או השדה עצמה לראשון, ומדוע אמרה גמ' שהשני זכה, אלא על כרחך בהפקר אין דין זה נוהג. ריטב"א דחה דברי ר"ת, ע"ש, ולדעתו אין הזוכה צריך לשלם למהפך, וכן הזוכה בשדה שהפקיר הגוי, מפני שקיבל דמיה מקונה ישראל, אינו צריך לשלם לקונה, אע"פ שהפסיד אותו קונה את כספו.
דעת רש"י בקידושין הנ"ל, שעני המהפך מיירי גם בהפקר דלא כר"ת. וכמה ראשונים סברי כר"ת.
ג. צריך להבין מהו יסוד המחלוקת, אמנם הדבר מתברר על פי דברי המשנה (ב"מ לג, א) מציאתו ומציאת אביו שלו קודם. שנאמר: "אפס כי לא יהיה בך אביון, שלך קודם לשל כל אדם". ופרש"י, הזהר מעניות. והרמב"ם בפירוש המשנה (ב"מ ב, יא) כתב: "והרמז מן התורה, שיש לאדם להקדים עצמו על זולתו, הוא דאמר רחמנא, אפס כי לא יהיה בך אביון, כאלו אמר, אין אתה חייב להסיר רעה מאחר, אלא בשלא יבוא לך כעין אותה רעה שהסירות ממנו. כי אם תהיה בענין שאם תתן לאביון די מחסורו תשוב אתה כמוהו אינך חייב לתת לו. וזהו שאמרו שלך קודם לשל כל אדם".
מרש"י נראה שאינך צריך לבוא לעניות, כלומר, לידי הפסד, כדי למנוע הפסד מחברך. אבל כאשר מדובר במניעת רווח, עליך להקדים את חברך. ומפני מה דם חברך חביב יותר, נראה כי נאמר בתורה, ואהבת לרעך כמוך ואם אתה לוקח לעצמך ועוזב את חברך אתה אוהב אותו פחות ממך לכן צריך להניח לחברו שיזכה לפניו. מכאן למד רש"י שעני המהפך במציאה אינך רשאי לקדום ולזכות לפניו, אף על פי שלא תוכל למצוא מציאה אחרת במקום אחר.
אכן להגדרת הרמב"ם, אין אתה חייב להסיר רעה מחברך כאשר אותה רעה באה עליך, ואתה יכול להקדים הסרתה ממך, ואחר תוכל להתפנות לחברך. לר"ת, כאשר אתה יכול לזכות במציאה שלא תמצא כמותה במקום אחר, אם אתה נמנע מזכייתה כדי שחברך יזכה בה, אתה נמצא במצב של רעה, וכאמור אינך חייב להעדיף את חברך עליך. לכן סובר ר"ת, שדין עני המהפך בחררה, מיירי במקח שאפשר ליקח כמותו במקום אחר והמנעותך הכא אינה נקראת רעה לגביך. אבל במציאה שלא תמצא במקום אחר, אינך חייב להמנע ולהפסיד מלזכות בה כדי שיזכה חברך. וגם אם שילם חברך כסף לגוי כדי לקנות ממנו שדהו, שהגוי מפקיר את השדה, ועתה היא מציאה שאין למצוא כמותה במקום אחר, לפיכך אתה רשאי להקדים ולזכות בה אף על פי שחברך מפסיד הכסף ששילם לגוי כי הגוי הוא המזיק שמפקיר השדה. ואכן כך כתב ריטב"א (קידושין שם) דאינך נקרא רשע כאשר קדמת לזכות במציאה שחברך מהפך לזכות בה, דחייך קודמים לכל אדם. ויד רמ"ה (ב"ב כו, א) בהמשך דבריו כתב, דאסור לגרום מידי דאתי מיניה היזקא לאינשי, אי משום לפני עור לא תתן מכשול, אי משום ואהבת לרעך כמוך. ע"כ. למדנו מדבריו שלמנוע מחברך מלזכות בדבר, הוי או מכשול לפניו, או, אי אהבת רעך שאסור, אלא אם כן אתה צריך להקדים את עצמך באותו ענין. לכן סובר ר"ת, שהקודם וזוכה צריך לשלם את ההפסד שעשה לחבירו, כי כל זמן שהוא מחזיק בחפץ שקדם וזכה בו, הרי הוא מתמיד באיסור להזיק לחבירו, מהטעמים שנזכרו. וכיון שבידו לתקן הדבר בלא הפסד לעצמו, עליו לתקן העיוות שעשה, לפיכך יחזיר החפץ או דמיו.
ד. וכעין דברי ר"ת למדנו (גיטין נט, ב) עני המנקף בראש הזית להפיל זיתים, מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום. ואמרו (שם סא, א), תנא אם ליקט ונתן ביד הרי זה גזל גמור. וביארו תוס' (שם ד"ה ליקט), נתן ביד, שאחז בהן ביד להפילן. פירוש, שלא זכה בהן בדיני זכיה, ובכל זאת הוי גזל גמור, שמי שנטלן ולא הניח לעני לזכות בהן, מוציאים מידו. נמצא שאף על פי שבדיני ממון הרגילים לא זכה הנוטל בידו, ובכל זאת חכמים חייבוהו להחזירם כדין גזל גמור. ואין להקשות שלשיטת ר"ת גם עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה, צריך לשלם למהפך (לפי מה שכתב ריטב"א בשמו), ומדוע עני המנקף בראש הזית דהוי גזל מדבריהם, אך אין מוציאים בידו, כמבואר שם. אלא שבריטב"א כתב, שלר"ת, היכא שנקרא רשע בי"ד מחייבין אותו להחזיר הדמים, משמע, שגוף החפץ זכה התופס, ברם, אם יש דין גזל, עליו להחזיר גוף החפץ, אם הוא קיים. ולכן בעני המנקף בראש הזית כאשר נאמר גזל גמור, פירושו, שצריך להחזיר גוף הזיתים שתפס ולא די שישלם תמורתם.
עוד יש לומר, כיון דעני המנקף בראש הזית מיירי בהפקר, אין כאן דין עני המהפך בחררה, לשיטת ר"ת. ובכל זאת כתב ריטב"א קידושין, כיון שטורח להפיל הזיתים וחבטן ונקפן כדרך שבני אדם עושים, סמכא דעתיה עלייהו. מה שאין כן כאשר נפל עליהם או פירש טליתו עליהם, שלא טרח בה לעשות כדרך מי שרוצה לזכות בה, ולא זכה בה, מעבירין אותו הימנה. ע"כ. נראה שיסוד הדין נובע כאמור לעיל, מדין, ואהבת לרעך כמוך, שגם האדם כלפי עבודתו, כאשר התאמץ יותר ועשה כדרך שבני אדם רגילים לעשות, חפץ יותר בדבר ומקפיד להשיגו ולכן עליו לנהוג כך גם כלפי חבירו. ודו"ק.
ה. בשו"ת מהרי"ק (סימן רלב), כתב בענין מי שטרח לשכור חנות מהשר, להלוות בריבית, שאסור לישראל אחר לטרוח עם השר להעביר אליו החנות, כי הראשון דינו כדין עני המנקף בראש הזית. ומהרש"ל בשו"ת (סימן לו), כתב שאינו דומה לעני בראש הזית שנשא נפשו למות בעלותו לראש הזית. ואילו הטורח לשכור חנות מהשר שאינו מסתכן בעצמו בזה, אינו שייך לעני המנקף בראש הזית. ובכ"ז סיים מהרש"ל, אולי דעת הגאון (מהרי"ק), שהמשתדל הוצרך להטלטל בדרכים כדי להגיע לשר, והדרכים בחזקת סכנה, ולכן לא גרע מעני המנקף בראש הזית.
אמנם לאמור, הריטב"א מגדיר את העני המנקף בראש הזית, לא בזה שסיכן עצמו לעלות לראש הזית, (שאם כן החילוק בינו למהפך בחררה ברור) אלא בעושה מעשה עמך, שדרך בני אדם לעשות כדי לזכות בדבר וסמכא דעתייהו על הדבר. אם כן עלו דברי מהרי"ק כדברי ריטב"א, דלא כמהרש"ל. וכן כתב רשב"א (קידושין שם), דמה שבעני המנקף בראש הזית אסור אף על פי שלא נטל ונתן ביד, התם היינו טעמא, משום שנתעסק וטרח בהן להפילם ולנקף בהן. ע"כ.
ו. נמצא לסיכום, מי שטרח והתעסק בדבר לזכות בו, אסור לאחר לבוא ולחטוף ממנו. ויש אופנים שאם לקח את שהתעסק בו חבירו חייב לשלם. אף אנו נאמר, שמי שטרח ביצירה והשקיע בה הרבה ודרך בני אדם לעשות כן כדי להרויח מעמלו, כאשר יבוא אחר ויהנה מפרי עמלו של הראשון אף על פי שלמעשה לא פגע בבעלות של הראשון, ובכל זאת מתחייב לשלם, ואין צריך לומר, שאסור לקחת מה שהתעסק בו הראשון. לא רק לר"ת, שכל מהפך בחררה ובא אחר וזכה צריך להחזיר, אלא גם לחולקים, דהכא דין עני הנוטל בידו יש לו, שבודאי צריך לשלם לראשון.
ז. ויתרה מזאת, שרשב"ם כתב (ב"ב נד, ב), שהקונה מגוי שדה ונתן לו כסף תמורה לפני שקיבל שטר מכירה, כל הקודם וזכה בשדה הרי היא של הזוכה כי הגוי הפקירה מרגע קבלתו הכסף והזוכה בה זכה מהפקר. אותו זוכה נקרא רשע, כמו במהפך בחררה ובא אחר וזכה שנקרא רשע. וכתב בשו"ת חת"ס (חו"מ סימן עט), למה בעני המנקף בראש הזית אסור לקחת הזיתים, כי המנקף שטרח להפילם, נמצא שהזוכה נהנה מיגיעו של המנקף ולכן הדבר אסור. ובזה הסביר סברת רשב"ם, שהקונה ששילם עבור השדה הוא זה שעשה שהגוי יפקיר את השדה, והזוכה בשדה נהנה ממעשיו ואוכל את יגיעו של הראשון. וכתב שכך כתב מהרי"ט בקידושין שם. ובאמת סברא זו נמצאת בתוס' (שם) בשם רבינו מאיר אביו של ר"ת שהסביר מדוע פורס מצודה לדגים אסור לאחר לפרוס באותו מקום, כי הדגים מתקבצים בגין מצודתו של הראשון שהניח בה דגים מתים, והשני שבא ותופס הדגים נהנה ממעשיו של הראשון. אמנם תוס' כתבו חילוק אחר מדוע אסור לשני לקלקל לראשון, מפני שהראשון אומנותו בכך. נפקא מינא בין שני החילוקים אם הראשון אין אומנתו בכך, ובאופן חד פעמי פרש מצודה לתפוס הדגים, שלפירוש ר"מ, אסור לאחר לפרוס גם הוא. ולפירוש תוס', מותר.
ח. ואמנם בחידושי ריטב"א (ב"ב נד, ב) הביא שיטת רב האי גאון שהזוכה בשדה הגוי שהפקירה, צריך לשלם לראשון דמים. ורמב"ן חיזק דבריו, משום שבזוזי דיהב לוקח ראשון איסתלק ליה גוי, ואשתרש ליה זוזי לשני. וריטב"א כתב עליו, דאינו מבין טעם זה, וכי הנותן לגוי כסף כדי שיפקיר שדהו, יתחייב הזוכה בשדה בדמי הכסף שנתן הראשון, שמתנה יהיב ליה (הראשון לגוי), וכל שכן שלא נתכוון מפני שמעון. עוד הביא ריטב"א בשם רבינו יונה טעם לדברי רה"ג, שהראשון שנתן הכסף לגוי, על דעת שתהיה השדה משכון לכסף שנתן. ריטב"א דחה דבריו כדברי נביאות, שנותן הכסף כוונתו לקנות השדה ולא לעשות השדה משכון על כספו. ולכאורה תהיה נפקא מינה אם קנה השדה ביותר משוויה, להסבר הרמב"ן דמשתרשי ליה, בודאי המשתרש ליה הוא בשוי האמיתי של השדה. אך לפירוש רבינו יונה, אם דעת נותן הכסף שהשדה משכון בודאי דעתו על כל הכסף ששילם, ועוד לרבינו יונה, שהשדה משכון מדוע יכול לסלקו בדמיה, הן בודאי דעתו שהשדה משכון שממנה יפרע את הכסף שנתן.
לכן נראה שמעיקר דיני ממון הגוי הפקיר ובא אחר וזכה, שזכייתו כדין ואין לחייבו לשלם, אלא מדין עני המנקף בראש הזית ותפס בידו אתינן עלה, ומדיני ואהבת לרעך כמוך, או מדין גרם בנזיקין הוא, שלכן פירש רמב"ן, כיון שמעשה הראשון הביא את הגוי להפקיר את השדה ובזה אִפשר לאחר לזכות בו, אינו בדין שיאכל יגיעו של הראשון, כמו שכתב חת"ס הנ"ל. ורבינו יונה אתי עלה מדין משכון, כלומר, לא שבאמת השדה משכון, כי בודאי הקונה כוונתו לקנות ואינו חושב שהמקח יהיה משכון על דמיו כמו שתמה הריטב"א, שאלו דברי נביאות. אלא בדין מי שטורח לזכות בדבר, כמו המנקף שאחז בידו שיש בו גזל גמור וצריך הזוכה בזית להחזירו לתופס, הקונה אינו גרוע ממי שתפס בזית, שכבר שילם והגוי מפקיר בגין הכסף שקיבל. אלא שבזית צריך הזוכה להחזיר הזית עצמו, כמו בגזל ואילו הכא משלם דמי השדה לפי שוויה (אליבא דכ"ע), מפני שהגוי הוא שהפקיר השדה, ודי שהזוכה ישלם דמיה לראשון.
ט. מעתה, אדם שטרח והשקיע הרבה עד שעשה יצירה כדי למוכרה ולהרויח ויבוא אחר ויאכל ויהנה מפרי עמלו של הראשון, אף על פי שאינו גוזל מהראשון בדיני ממון, חזינן הכא, שהנהנה חייב לשלם. ואף על פי שר"ת וסיעתו סוברים, שהזוכה שדה הגוי פטור מלשלם לראשון ששילם לגוי, ואין בכך רע שקדם וזכה, כי שלך קודם, ואינו יכול למצוא הפקר אחר כדוגמתו. ברם כאמור, יוצר דומה למנקף ואוחז בידו בזית, שמבואר בגמ', שיש בו גזל. ואינו דומה לשדה הגוי, שהגוי מפקירה מדעתו ונמצא הזוכה נהנה ממעשה הגוי, שהוא פטור לדעת ר"ת, ברם הכא המעתיק לוקח את עמלו של חבירו הישראל, שמודה ר"ת שחייב לשלם.
י. שו"ע חו"מ (סימן קצד, סעיף ב), פסק שהזוכה בשדה שהפקיר הגוי צריך לשלם לראשון הדמים. וכתב סמ"ע (סק"י), דהוי השדה כמשכון וביאר נתיבות משפט (סק"ה), שהראשון שנתן הכסף לגוי חשש שיחזור בו הגוי ונתן לו המעות על תנאי, שאם לא יגיע השדה לידו המעות יהיו חוב על הגוי, ובעל חוב טורף מהזוכה מהפקר, כמבואר בסימן רמ"ה. לפי זה בקנה מהגוי מטלטלין ושילם עבורם ולא משך, למ"ד דגוי אינו קונה בכסף, אם קדם אחר וזכה במטלטלין, כיון שהגוי מפקיר המטלטלין, אין הקונה יכול לגבות המטלטלין כמשכון, כי אין בעל חוב גובה חובו ממטלטלין שהפקיר החייב. אולם בקרקע יגבה לפי הממון ששילם אפילו שהסכום יותר מהשווי של השדה. ואילו לטעם השני שכתבו הפוסקים דגובה מהזוכה כי משתרשי ליה, אינו גובה אלא כפי שווי השדה בלבד. ע"כ. אמנם רע"א בהגהותיו לשו"ע, כתב בפשיטות, שיותר משווי השדה אינו מקבל מהזוכה, ולא התייחס לטעם הסמ"ע דהוי משכון. משמע שגם לטעם משכון, אינו מקבל יותר משווי השדה. אכן לדברינו לעיל דין התשלום דין חדש הוא, ואין נפקא מינה אם מיירי בקרקע או מטלטלין ולכן אינו משלם יותר משווי הנכס, כפי שכתב רע"א.
יא. בדין עני המנקף כתב ריטב"א (גיטין סא, א), על רב כהנא שליקט את אשר נקף איש בראש הזית, כי חשב שהמנקף הוא גוי ועליו לא תיקנו משום דרכי שלום, שאינו נראה כגזל, ולכן אין בו משום חילול השם. ע"כ. לפי זה, להעתיק את יצירת הגוי, לאמור אין איסור כיון שמקור האיסור, באהבת לרעך כמוך, או נתינת מכשול לפני עור. שאינו שייך במי שאינו רעך. וזאת אם אין חוק המלכות האוסר לעשות זאת, שיש חשש לחילול השם כנראה מדברי הריטב"א. אולם כאשר הגוי מעביר את יצירתו למכירה על ידי ישראל שיתפרנסו מזה, נראה דהדרא דינא לדין ישראל שאין להפסידם, מהאמור. ודו"ק.
יב. עוד יש להאריך לדון מדין יורד לאומנות חבירו שכתב רמ"א (חו"מ סימן קנו, סעיף ה) בהגהתו, שיש מקומות שדנין דין מערופיא ויש שאין דנין. ומכל מקום, כתב רשב"א בשו"ת (ח"ג סימן פג) שאם ירד למערופיא של חבירו אף על פי שעשה איסור אין צריך לשלם לניזק, שהגוי שהעביר מלאכתו מהראשון לשני, עושה מדעתו. וכן כל יורד לאומנות חבירו, גורם שאחרים באים אליו במקום ללכת לראשון, לכן אין מקום לחייב השני בתשלום נזק לראשון, מלבד מצודת הדג, שביאר הריטב"א בשם הערוך (ב"ב כא, ב) שהדג נכנס למצודת הראשון ועוזב את המצודה ונכנס למצודה ששם השני, שאפשר שבאמת השני צריך לשלם, אם ידוע שכך אכן נעשה. (עי' חו"מ, סי' ער"ה סעיף יד־טז) ברם ביוצר המצאה ובא אחר ומעתיקה הכל יודו שצריך לשלם כאמור.




^ 1.המאמר נכתב על ידי הרב שליט"א, ומתפרסם כאן לראשונה.
עוד בנושא מעשה רשת

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. שאל שאלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il