מעבדות לחרות

בכל התקופות ובכל הזמנים, בתקופות שפל כבתקופות גאות, חגג עם ישראל את חג הפסח כחג החירות, זכר ליציאת מצרים. גם בזמן שנדמה היה כי לא נשאר כלום מאותה חירות, גם כשהשעבוד העיק שבעתיים, והעם טבע באמבטיות של דמים שערכו להם אומות העולם, גם אז לא שאל לעצמו: "זכר" זה מה מקום לו בשעה זו? מאחורי תריסים מוגפים, ועתים גם במרתפים ובמחבואים, מסב ליד שלחנו הדל, שנן האב לבן כי עבדים היינו , וכי ה' הוציאנו ביד חזקה ובזרוע נטויה.

ובעוד אשר לשאלת הגמרא למה אין אומרים הלל על נס פורים, הגמרא עונה: "אכתי עבדי אחשורוש אנן", כלומר אין מקום לשמחה מלאה באשר עבדים נשארנו, לא התעוררנו עם זה לשאול: אם כך, למה לא נבטל אמירת ההלל גם על יציאת מצרים, שכן עבדי השליטים בכל דור ודור עדיין אנחנו? תוכן הדבר, כי יציאת מצרים הנה יציאה מן המֵצָרִים , השתחררות מן המגבלות , התעלות מעל התנאים הריאליים של המציאות הכובלת , הפיכת האדם מישראל לבן-חורין במובן רוחני, מבלי להתחשב כלל עם התנאים החומריים. היהודי לא נשק לצלב, הוא לא ויתר על יחודו, הוא לא ויתר על ה"אתה בחרתנו", גם אם פירושו של אי - ויתור זה היה טלאי צהוב, חסימת מקורות לאמצעי קיום וסכנת השמדה וכליון פיסי. ובעוד אשר במצרים היו "הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז", כלומר מוטמעים במובן רוחני, ולא מובדלים במובן זה מהמצרים המשעבדים, הרי מכאן ואילך גם בהיותם בגלות לא הצליחו האויבים לכופף אף במשהו את כוח עמידתם הרוחני.

ועל כן עצם ההסבה לליל ה"סדר", ואדרבא , מה שהשעבוד היה גדול יותר ומה שהסכנה לעריכת ה"סדר" הייתה יותר גדולה, יותר ויותר הובלט ה"זכר ליציאת מצרים", הודגש יותר ויותר כי אשר הושג ביציאה זו אין בכוח שום משעבד בעולם להכחיד ולבטל. לא רק שאיננו שוב "עבדי פרעה" כי בכלל איננו שוב עבדים ; לא לפרעה ואף לא לנבוכדנצר, לא לטיטוס הרומאי ולא לפרדיננד הספרדי, לא לצאר הרוסי בשעתו, לא לסטלין ואף לא לכרושטשוב. החירות הפכה להיות חלק ממהותו של כל אדם מישראל. ועל כן יציאת מצרים אינה עניין רק לדור ההוא כי אם גם לדורות הבאים, עד סוף כל הדורות.

כשם שיש חרות לכלל, כן יש גם חרות לפרט; כשם שיש שעבוד חיצוני כן יש שעבוד פנימי, שעבוד ליצרים ושעבוד לתנאי חיים. מידות רעות: שנאה, קנאה, צרות עין צבירת ממון, שאיפת התבלטות וכיוצא בהן, שואפות לשפוך עלינו את מרותן, והן הן הגורמות לנו לעיתים כאב לב, דיכאון, כעס והתרגזות. אף הללו מתימרות למלוך ולשעבד להן את כל מהותנו. אולם אף הן שלטונן מוגבל. ברצוננו ובאפשרותנו להתגבר עליהן. אם נרצה נהיה בני חורין. אין הדבר תלוי אלא בנו.

לשנה הבאה בירושלים הבנויה, לשנה הבאה בני חורין!