נכון כסאך מאז

"נכון כסאך מאז" - ע"י ה"אז ישיר" נתכונן כביכול כסאו של הקב"ה (שמו"ר כ"ג). לכאורה, עיקר המאורע הוא היציאה ממצרים. ובכלל, אין מובן מה היה הצורך לקריעת ים סוף, שבאה כאילו להחזיר את המצרים למחשבתם הקודמת בצורה מלאכותית - "ואמר פרעה לבני ישראל נבוכים הם בארץ..." (שמות י"ד ג').

נאמר שהיה קטרוג על ישראל במעמד ים סוף - "הללו... והללו" (שמו"ר כ"א). והרי כבר נאמר לפני כן בקרבן פסח "'משכו וקחו' - משכו ידיכם מע"ז" (שמו"ר ט"ז), וכך עשו.

רואים אנו שיש שני שלבים בגאולה, ומוכרח לומר שהיו שני שלבים בשעבוד, ובעוד ששלב ראשון של גאולה משעבוד היה בעצם היציאה, עדיין היה הכרח לשלב שני - הוא קריעת ים סוף לשלב שני של שעבוד. יש יציאה ממצרים, ויש צורך של יציאת מצרים מתוכנו. כי יש יהדות של יחיד, ויש יהדות של הכלל, של העם. יש קבלת עול מלכות שמים בתור יחיד, ועדיין יש צורך לקבלת עול מלכות שמים בתור רבים, בתור עם.

פסח מצרים הצטיין ב"שה לבית אבות, שה לבית" (שמות י"ב ג'). עדיין היה כל הסובב אותם לא יהודי, נכרי, מנוכר, מלא אלילים. והיה זה נסיון לבנות עולם יהודי בתור איים בודדים, של משפחות יהודיות, מעין ד' אמות בתוך מעגל סגור, בתוך הבית פנימה. והיתה אשליה קיימת כי אכן ניתן לקיים יהדות מסוג זה - יהדות של משפחות, של רשות יחיד, של בתוך האוהל, בתוך הבתים. והיה נדמה גם שכך טוב להם, שאין צורך ברה"ר יהודי, שאין צורך במדינה יהודית, בעצמאות מדינית. כי טוב, ואפילו נוח, ואולי גם יותר נוח, לחיות כך בין הגויים. כי כל אותן בעיות שצצות ועולות מתוך נסיון לבצר מעמד לעם בתור עם, עם חבל ארץ משלו, עם מדינה משלו, הוא שמעורר בעיות מיותרות. כי ניתן לחיות בין הגויים אם רק יורידו את השעבוד הממשי, את העבדות, כפי שהיה מיד אחרי שקבלו המצרים את המכה הראשונה.

"'וחמושים' - אחד מחמישים, אחד מחמש מאות, אחד מחמשת אלפים" (כגרסת הגר"א במכילתא בשלח). וכל כך למה? הוי אומר כי הרגישו עצמם שוב די נוח שם במצרים. "ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים ... פן ינחם העם בראותם מלחמה" (שמות י"ג י"ז), עי' רש"י ש'מלחמה' הכוונה לוירד העמלקי והכנעני, הוי אומר מלחמת המעפילים, לאחר חטא המרגלים, כי הם עצמם בעצם גרמו לזה. ומכל מקום היה יכול להיות סלקא דעתא לחזור למצרים. והיה צורך ל"ויסב...".

ואותו עניין של "ויסב" היה גם ב"ישובו ויחנו לפני פי החירות" (שמות י"ד ב'), כדי להראות ולהוכיח כי האפשרות הזאת של חיים במצרים, לא רק שאינה מספקת למטרה העיקרית של "עם זו יצרתי לי", אלא גם אינה מאפשרת חיים תקינים, שכל מה שנראה כיציב אינו אלא לפי שעה. "ויאסור את רכבו", מהיכן היה הרכב הזה? - הרי זה מאלה שנאמר בהם: "הירא את דבר ה'" (תנחומא בשלח ח'). גם הטובים שבהם, המשובחים שבהם, לא נוח להם לראות את עם ישראל משוחרר.

ו"אז" - רק אז, כשגילו את מסירות הנפש, לא רק בתור יחידים, כ"א גם בתוך הכלל - "זה אומר אני יורד לים תחילה, וזה אומר אני יורד לים תחילה..." (סוטה ל"ו ב'), יתכן שאנחנו נלך לאיבוד, אך להללו שיבואו אחרינו יהיה להם מעבר מרווח; אז גילו את היסוד של הכלל, ואז נתיצב כסאו של הקב"ה, כביכול, בעולם.