ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ר' עקיבא ונטילת ידיים ;">

בית מדרש אמונה וחסידות ארץ אגדה ר' עקיבא ויהושע Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

אב תשע"ג

ר' עקיבא ונטילת ידיים


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

ר' עקיבא ונטילת ידיים
במסכת עירובין (דף כא ב) מובא מעשה בר' עקיבא והקפדתו בנטילת ידים:
"תנו רבנן: מעשה ברבי עקיבא שהיה חבוש בבית האסורין, והיה רבי יהושע הגרסי משרתו. בכל יום ויום היו מכניסין לו מים במדה. יום אחד מצאו שומר בית האסורין, אמר לו היום מימך מרובין, שמא לחתור בית האסורין אתה צריך! שפך חציין, ונתן לו חציין. כשבא אצל רבי עקיבא, אמר לו יהושע, אין אתה יודע שזקן אני וחיי תלויין בחייך? סח לו כל אותו המאורע אמר לו: תן לי מים שאטול ידי. אמר לו: לשתות אין מגיעין ליטול ידיך מגיעין? אמר לו: מה אעשה שחייבים עליהן מיתה 1 , מוטב אמות מיתת עצמי ולא אעבור על דעת חבירי. אמרו: לא טעם כלום עד שהביא לו מים ונטל ידיו. כששמעו חכמים בדבר, אמרו: מה בזקנותו כך - בילדותו על אחת כמה וכמה. ומה בבית האסורין כך - שלא בבית האסורין על אחת כמה וכמה.

ר' יהושע הגרסי משרתו של ר' עקיבא נענה לבקשת רבו, והלך והביא לו מים. תוספות שם (ד"ה מוטב) אמרו, שר' עקיבא היה במקום סכנה והיה פטור מנטילת ידים, אלא שרצה להחמיר על עצמו. אך המעשה עדין קשה, שהרי גם אם רצה להחמיר על עצמו, האם מותר היה לו לסכן את ר' יהושע הגרסי? והרי שומר בית האסורים חשד בו כבר שהוא רוצה להשתמש במים לצורך שלילי, ואם באותו יום ר' יהושע היה חוזר בשנית עם מים, אילו חס-ושלום היה נתפס, מי יודע מה היתה אחריתו.

נטילת ידים אינה אחת משלוש המצוות החמורות - עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים – שאדם מצווה למסור נפשו עליהן, וידועים דברי הרמב"ם (יסודי התורה ה, א): "שנאמר במצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, וחי בהם ולא שימות בהם, ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו". לכאורה, לשיטת הרמב"ם אסור היה לר' עקיבא לסכן עצמו, ובודאי שלא את ר' יהושע הגרסי. כיצד הבין הרמב"ם את מה שארע שם?

הרמב"ם מרמז להבנתו במעשה, וז"ל (ברכות ו, יט):
"... ואסור לזלזל בנטילת ידים, וצוויים הרבה צוו חכמים והזהירו על הדבר, אפילו אין לו מים אלא כדי שתייה נוטל ידיו במקצתן ואחר כך אוכל ושותה מקצתן"

בספר יד-המלך (שם) כתב שהרמב"ם למד את דין מי ש"אין לו מים אלא כדי שתיה" מהמעשה בר' עקיבא ויהושע הגרסי, אלא שהרמב"ם סובר שאסור לאדם לסכן את עצמו לקיום מצות נטילת ידים. אם נעיין היטב בלשון הרמב"ם ניווכח שיש סיוע להבנה זו, שכן הרמב"ם כותב: "נוטל ידיו במקצתן ואחר כך אוכל ושותה מקצתן". ומבואר שמדובר באדם שנדרש למעט מהרגלי השתיה שלו, וליטול ידיו במקצתן, אך גם לאחר שיטול ידיו במקצתן, עדין יוותרו לו מקצת מהמים לשתיה. מה שנדרש ממנו הוא לא לזלזל במצוות נטילת ידים, ולשתות פחות מרגילותו, אך לא לסכן את עצמו.
אלא שתמוה, שלכאורה משמע מהמעשה שצריך גם להסתכן עבור קיום מצוה זו. מדוע פירש הרמב"ם את המעשה הזה שלא כפשוטו.

הקשיים שבמעשה

אם נעיין היטב במעשה, נראה שהמעשה עצמו מרמז שאינו כפשוטו. מה פשר השבח, שאם בבית האסורים הקפיד ר' עקיבא על נטילת ידים, על אחת כמה וכמה שהקפיד על כך מחוץ לו. לכאורה משמע שיש מי שיעלה בדעתו, שבתקופה שר' עקיבא היה מחוץ לבית האסורים - הוא היה מזלזל בנטילת ידים; ולפיכך, הוצרך המעשה להודיע – שאף מחוץ לבית האסורים לא זלזל בנטילת ידיים!
סיוע להבנה תמוהה זו יש מלשון המעשה. לכאורה ראוי היה שר' עקיבא יאמר: "ולא אעבור על דברי חכמים". הלשון – " ולא אעבור על דעת חבירי", משמעותה, שר' עקיבא סבור היה שלא ראוי לתקן מצוה זו, אלא שחביריו החליטו עליה, והוא אינו רוצה לעבור על דעתם. לשון דומה מצאנו בשבת (דף קיח, ב): "ואמר רבי יוסי: מימי לא עברתי על דברי חברי. יודע אני בעצמי שאיני כהן, אם אומרים לי חבירי עלה לדוכן - אני עולה". מדמיון הלשון משמע, שהמקרה בר' עקיבא דומה למקרה בר' יוסי, בשני המקרים סבור התנא - שחבריו טועים, אלא שהתנא לא רוצה לעבור על דעתם.
אך מה הצד לומר שר' עקיבא יחלוק על חשיבות מצות נטילת ידים?

בית האסורים של ר' עקיבא
בית האסורים שר' עקיבא היה כלוא בו לא היה בית סוהר פשוט, וכן מרומז בפסחים (דף קיב, א):
"חמשה דברים צוה רבי עקיבא את רבי שמעון בן יוחי כשהיה חבוש בבית האסורין. אמר לו: רבי, למדני תורה. אמר: איני מלמדך. אמר לו: אם אין אתה מלמדני - אני אומר ליוחי אבא ומוסרך למלכות..."

גם מעשה זה תמוה ביותר, כיצד יתכן שר' שמעון ואביו היו "מוסרים" יהודים למלכות – פשוטו כמשמעו? לבד מכך, מה פשר מסירת ר' עקיבא למלכות, כאשר ממילא הוא כבר כלוא בבית האסורים?!

במאמר הקודם "ר' עקיבא וקברו שבקיסרי" התבאר ש"בית האסורים" שר' עקיבא כלוא בו - הוא גם "בית האסורים" שהמשיח נמצא בו. בפסיקתא רבתי (פרשה לד) מסופר על המשיח:
" 'צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא' זה משיח שמצדיק דינו על ישראל, כששחקו עליו כשיושב בבית האסורים".

"ישראל" הם אלו שצוחקים על המשיח שיושב בבית האסורים. ולכאורה הדברים תמוהים, מדוע בני עמו של המשיח צוחקים עליו?
מתבקש מאליו שלא מדובר בבית האסורים במובן הרגיל. "ישראל" שמוזכרים שם הם קבוצת תלמידי החכמים שסבורים שהם "בני ישראל" האמיתיים, ובכל תקופה כל ישראל יכולים לנהוג כמוהם ולעמול בתורה, והגויים הם אלו שיפרנסו אותם. לפי ראייתם, אדם מישראל שעזב את בית המדרש והלך לעמול בעמל הגשמי לפרנסתו, הוא אדם שכלוא מרצונו ב"בית האסורים"; ולכן הם שוחקים עליו. הפסיקתא באה ומגלה שלאמתו של דבר אדם זה הוא מחייליו של המשיח. יסוד זה מרומז גם במסכת סנהדרין (דף צח, א) מסופר שאליהו גילה לר' יהושע בן לוי שהמשיח יושב חולה בפתח העיר רומי בין עניים סובלי חולאים. אגדה זו מופיעה באופן דומה באוצר המדרשים (אייזנשטיין, זרובבל, עמוד 159):
"ויאמר ה' אלי לך אל בית התורף (נ"א בית הלצות) מקום השוק , ואלך כאשר צוני... וראיתי איש נבזה ופצוע , ויאמר אלי האיש הפצוע ונבזה: זרובבל! מה לך פה. ואען ואומר... ושאלתי לו מה שם המקום הזה, ויאמר אלי זו היא רומא רבה שאני אסור בה בכלא עד בא קיצי... ואומר שמעתי שמעך כי משיח א-להי [יעקב] אתה, ומיד נדמה אלי כנער מכלול יופי ונעים אין כמותו. "

באגדות אלו ה"משיח" הוא מישהו "נבזה ופצוע" ש"אסור" ב"כלא" שנמצא ב"שוק" של "רומי"; או שהוא "חולה" ב"פתח" של "רומי" בין שאר ה"חולים", כאשר ידוע ש"פתח העיר" שימש באותה תקופה כמקום שווקים 2 . גם באגדות אלו, מדובר ביחס של לומדי התורה כלפי חבריהם שעוסקים במסחר בשוק. לומדי התורה סבורים שהם "היהודים הַיָּפִים", הם "בני ישראל האמיתיים" והם חייליו של המשיח. הם שוחקים על חברם שבמקום להיות "בריא ומכובד" בחר להיות "נבזה ופצוע", ול"כלוא עצמו" בעיסוק במסחר ב"שוק". לדעתם, זה התפקיד של אויבי ישראל - שבאותה תקופה היו הרומאים.
אך האגדה ממשיכה ומרמזת שהם טועים. הקב"ה רוצה שב"ממלכת הכהנים" של המשיח יהיו גם "סוחרים בשוק", ומי שעוסק בכך הוא מחייליו של המשיח והוא מקרב את ביאתו. ומי שמוכן לבטל מתורתו ולעסוק בתפקיד הפחות מכובד הזה, הוא ביחידת העילית של המשיח. הוא אינו "פצוע ונבזה", אדרבא הוא "נער מכלול יופי ונעים אין כמותו".

התורה השלימה של רבי עקיבא
במאמר הקודם "ר' עקיבא וקברו שבקיסרי" התבאר שמדובר במחלוקת עתיקת יומין בין יהושע וחכמי דורו לבין עתניאל, שמרומזת בספר יהושע ובספר שופטים. ר' עקיבא המשיך בדורו את שיטת עתניאל. הוא חינך את תלמידיו, שרק העמלים בתורה הם בני חורין, ומי שמתעסק בגשמיות הם אסירים מרצונם ב"בית האסורים" של החיים. "יהושע הגרסי" הוא דמות סמלית שמסמלת את "יהושע" בן נון, והוא מופיע באגדה זו בתור מי שמתעסק בענייני העולם הגשמי, ומשמש כ"חוליה מקשרת" בין ר' עקיבא לבין ענייני העולם הזה 3 .

גם ר' עקיבא יודע שיש צדק בשיטת יהושע בן נון וחכמי ישראל, שגם אדם מישראל שעוסק בחקלאות ובתעשיה ובמסחר נחשב לאדם "חי" ול"כהן" בממלכת כהנים. בשלב הראשון, אי אפשר לגלות את האמת הזו לתלמידי רבי עקיבא הרגילים שעוסקים בתורה, שהרי רבי עקיבא רצה לחדד בקרבם את ההכרה שרק הם עושים את רצון ה'. אך אפשר לגלות מעט מ"התורה השלימה" הזאת לרבי "יהושע" הגרסי, שלפי שמו יש להסיק שהוא אינו עוסק כל היום בתורה בלבד, אלא שהוא עוסק לפרנסתו בטחינת תבואה לגריסים 4 .

האגדה מרמזת ש"בזקנותו" רבי עקיבא קיים את "התורה השלימה" הזו – בעצמו, ובלא שתלמידיו ידעו הוא הלך ועסק במסחר בשוק. רבי יהושע הגרסי נמצא עמו שם, ואולי הוא אף מספק לו גריסים כדי שרבי עקיבא ימכרם בשוק. בשלב הראשון אמר רבי עקיבא על עצמו - שהוא עוסק במסחר רק באופן זמני; והוא בעצם "כלוא" ב"בית האסורים" אך בקרוב הוא ישתחרר ויחזור לעסוק בתורה.
הפסיקתא רבתי שהובאה לעיל מספרת על המשיח, שהוא מצדיק דינו על "ישראל" ש"שוחקים" עליו שהוא ב"בית האסורים", ואף "יהושע הגרסי" מצדיק על עצמו את הדין, והוא מזדהה בשלב הזה עם ר' עקיבא רבו, ומסכים להגדיר את זמן שהותו בשוק כ"ישיבה בבית האסורים".
עיקר המעשה מעמיק בשיטת ר' עקיבא ביחס הנאות לאכילה, וכדלקמן.

ההתייחסות לאכילה
כשמשה רבנו עלה להר סיני לקבל את התורה הוא הורה לזקני ישראל שלא יעלו עמו, וכתב על כך פירוש צרור-המור (שמות כד, יד), שמשה ביקש מהם להישאר בסמוך למחנה ישראל כדי שיביאו להם משם מאכל ומשתה – "שאין אתם יכולים לסבול ולעמוד בלא אכילה".
אף על פי שהאכילה היתה מאפשרת לזקני ישראל להנות מזיו השכינה, ולקבל מעלות רוחניות, יש בעצם פעולת האכילה מן הגנאי; ואף על פי שהיא היתה נעשית לצורך עמל התורה - היא מנעה מהם לעלות להר סיני. קל-וחומר שיש בפעולת האכילה מן הגנאי כאשר היא נעשית לצרכים גשמיים רגילים, כגון שלאדם יהיה כוח להמשיך ולעמול בעמלו הגשמי.

חכמים תיקנו ליטול ידיים לתפילה ולקריאת שמע ואף לאכילה (רמב"ם ברכות, ו, ב). מצוות נטילת ידים לפני האכילה משווה לפעולת האכילה רוממות של קדושה (ברכות דף נג, ב): "תנא: 'וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם' - אלו מים ראשונים". ר' עקיבא רומם את עמל התורה, וזלזל בחשיבות העמל הגשמי. בכלל זה הוא רומם את חשיבות השימוש ב"פה" לצורך עמל התורה, וזלזל בחשיבותו בתור אבר המשמש לאכילה. אילו הדבר היה תלוי בר' עקיבא הוא לא היה מתקן את מצוות נטילת ידים לאכילה - שמשווה גם לאכילה צד של קדושה. אולם ר' עקיבא לא רצה לעבור על דעת חביריו.

המעשה מרמז, שרבי עקיבא לא זלזל במצוות נטילת ידים לאכילה, הן "בזקנותו" כשהיה "בבית האסורים", והיינו בזמן שהיה עמל בשוק, ואכילתו סייעה לעמל גשמי. וקל וחומר שלא זלזל בה ב"צעירותו" בזמן שהיה "מחוץ לבית האסורים", והיינו שהיה ב"בית המדרש", ואכילתו סייעה לו לעמול בתורה.

שר בית הסוהר
כפי שהתבאר, "שומר בית הסוהר" הוא סמלי, והוא משמש כאן כסמל ל"מחשבה" שחכמי ישראל נלחמו בה, כאשר תיקנו נטילת ידים גם לאכילה של אנשים שעוסקים בעמל גשמי. זלזול גמור בגשמיות עלול להשאיר את כלל ישראל במצב של עוני, וממילא הם לא יוכלו לעסוק בתורה. נטילת ידים לכל אכילה - כשם שנוטלים ידים לפני תפילה וקריאת שמע – משווה לפעולה הגשמית של האכילה מימד של קדושה, והיא תביא אנשים מישראל להחשיב את העמל הגשמי, ובסופו של דבר להיות עשירים ואמידים, וממילא יהיה להם גם זמן לעסוק בתורה.
"שומר בית הסוהר" שופך את "מי הנטילה" שיהושע הגרסי מביא לר' עקיבא, משום שהוא רוצה שר' עקיבא יזלזל בנטילת ידים לאכילתו שנועדה לסייע לו בעמלו הגשמי בשוק. אם ר' עקיבא יעניק חשיבות של קדושה לאכילתו, הוא יעניק חשיבות גם לעמל הגשמי שלו, וממילא הוא יצליח בעמלו בשוק ("בית האסורים"), והוא יתעשר ויוכל לצאת מהשוק ולעמול בתורה. הקפדה על נטילת ידיים זו, היא עצמה תחתור את הפתח שדרכו יצא ר' עקיבא מ"בית האסורים", ואז יהיה ר' עקיבא כמו "יהושע הגרסי" שנמצא חלק מהזמן ב"בית האסורים" ("שוק"), וחלק מהזמן מ"חוץ לבית האסורים" ("בית המדרש"); ויש לקוות שאף יחזור ר' עקיבא להיות כל זמנו בבית המדרש.

בסיכום המאמר נמצאנו למדים שהמעשה בר' יהושע הגרסי ומי הנטילה של ר' עקיבא הוא אחד מהמעשים שדנים במחלוקת שמרומזת בספר יהושע ובספר שופטים, בין יהושע וזקני דורו לבין עתניאל, ביחס הנאות אל הגשמיות על פרטיה השונים. הבנה זו עונה על השאלות שהתעוררו לעיל:
א. ר' עקיבא לא סיכן את יהושע הגרסי בזמן שביקש ממנו להביא לו מים ליטול את ידיו לאכילתו, מכיוון שמדובר ב"שר בית האסורים" סמלי.
ב. היה צד לומר שר' עקיבא זלזל במצוות נטילת ידיים לאכילה אף בהיותו מחוץ ל"בית האסורים", ולכן המעשה הוצרך לשלול זאת 5 . וממילא מובן גם הקל-וחומר שבמעשה, והיינו, שאם ר' עקיבא הקפיד ליטול ידיו לפני אכילה שנועדה לסייע לעמל גשמי (בהיותו ב"בית האסורים" הסמלי), קל וחומר שהקפיד ליטול ידיו לפני אכילה שנועדה לסייע לעמול בתורה (ב"צעירותו" והיינו ב"היותו בבית המדרש").
ג. ניתן להבין גם את האיום של רשב"י על ר' עקיבא – שכבר כלוא ב"בית האסורים" – שאם הוא לא ילמדו "תורה" הוא ימסור אותו ל"מלכות". כאשר רשב"י מבקש מר' עקיבא שילמדו "תורה", הוא מבקש ממנו שיגלה לו באופן רשמי, שגם בתוך ענייני הגשמיות גנוזה "תורה". והוא "מאיים" עליו, שאם לא יסכים לכך, הוא יגרום לכך שר' עקיבא יישאר לעסוק באופן קבוע בענייני ה"מלכות", שהיא ה"ספירה" התחתונה שקשורה לעניינים הגשמיים. מצב קבוע זה, יהיה בגדר "מעשה רב", שמאשר יותר מכל, שגם בעניינים הגשמיים גנוזה "תורה", ומי שעוסק בהם, נחשב לו כאילו הוא עמל בתורה 6 .




^ 1.העובר על גזירות חכמים חייב מיתה בידי שמים מסוג מיוחד (עי' כללי-המצוות לר' יוסף ב"ר אברהם ג'יקטיליא, ערך 'חכמים', ד"ה ודע).
^ 2."וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר... ושמואל אמר: שווקים תיקן להם" (שבת דף לג, ב)
^ 3.במאמר הקודם "ר' יהושע בן ר' עקיבא ואשתו" התבאר ש"יהושע" בנו של ר' עקיבא - גם הוא דמות סמלית שמסמלת את "יהושע" בן נון. אלא שאותן אגדות שמספרות על מערכת היחסים שבינו לבין אשתו, מרמזות ש"יהושע" בן נון קיבל בסופו של דבר את שיטת עתניאל ור' עקיבא.
^ 4.כפרוש השני ברש"י בעירובין (דף כא, ב).
^ 5.הבנה זו מסבירה את המעשה העמום במשנה בעדויות (ה, ו) שלפי גרסת הקדמונים (שאילתות מצורע, צ; הלכות גדולות, א; סדר רב עמרם גאון (הרפנס) הלכות סעודה; מחזור ויטרי, מח) נידו את "אלעזר בן הגר" שזלזל בנטילת ידיים. צריך להבין מדוע הערעור והפקפוק באחת ממצוות חכמים מצא לו מקום להתעורר דווקא במצוות "נטילת ידים"? ומדוע מדגישים שהמפקפק היה "בן גר"? ולאור מה שהתבאר במאמר, המעשה בעדויות מרמז שמי שנטש את הגשמיות ובחר בצד הרוחני של החיים ועשה צעד ענק והתגייר, עלול לזלזל בהקניית חשיבות לפעולה גשמית כמו אכילה, ולכן בנו שהתחנך אצלו עלול לחלוק במפורש על חכמים ולפקפק במצוות נטילת ידיים. אולם ר' עקיבא שאף הוא היה "בן גר", לא נכשל בכך, ולא "עבר על דברי חביריו" ולא חלק בפועל על חכמים, והשתדל לקיימה גם מדוחק.
^ 6.ובמאמר "ר' עקיבא וקברו שבקיסרי" התבאר שזהו גם פשר המעשה ב"קבורת" ר' עקיבא במרכז השוק של קיסרי. אך כפי שהתבאר במאמר הקודם "ר' יהושע בן ר' עקיבא ואשתו" האגדות שמספרות על מערכת היחסים שבין "יהושע" לבין אשתו, מרמזות ש"יהושע" בן נון קיבל בסופו של דבר את שיטת עתניאל ור' עקיבא, ולא להיפך.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il