בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • גיטין
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
12 דק' קריאה
בברייתא (גיטין יד ע"ב) מובאת מחלוקת לגבי אדם שאמר לחברו הולך מנה לפלוני ולא מצאו ומת המשלח, ובין היתר נחלקו אם מצווה לקיים דברי המת ולפיכך יש לתת ליורשי מי שנשתלחו לו או שלא ולפיכך יש להחזיר ליורשי המשלח. בסוף הסוגיא אומרת הגמרא שקי"ל מצווה לקיים דברי המת. מתבקשת היא השאלה מהי מצווה זו, וכן יש לשאול האם זו מצווה בלבד או שיש כאן גם חלות קניינית כלשהי, כלומר, בגלל שיש בכך מצווה חכמים תיקנו לתת תוקף קנייני לדבריו כמו במתנת שכיב מרע. תחילה נדון בדיני המצווה ופרטיה ומתוך כך נשוב לעיין בתוקפה וכן בבירור מהי מצווה זו.

גדרי המצווה
המשנה בדף יג ע"א אומרת שהאומר תנו מנה לאיש פלוני ומת יתנו לפלוני, והגמרא מבארת שהחיוב נובע מכך שחל כאן קניין או מכח דברי שכיב מרע ככתובים ומסורים או מכח מעמד שלושתם. הראשונים מקשים מדוע לא ביארה הגמרא שהחיוב נובע מכח "מצווה לקיים דברי המת". עוד מקשים הם מאיסור גיורא (ב"ב קמט ע"א), מדוע רבא לא היה צריך לקיים דברי איסור גיורא מצד מצווה לקיים דברי המת.
רש"י (ד"ה בבריא) מבאר שהסוגיא בדף יג ע"א הולכת למ"ד שאין מצווה לקיים דברי המת.
התוס' (ד"ה והא) מתרצים בתחילה כרש"י ומסבירים שלמרות שהלכה כרבי מאיר שיש מצווה רצתה הסוגיא להעמיד כחכמים ולא כיחיד. לאחר מכן מביאים את תירוצו של ר"ת , שמצווה זו קיימת רק בדבר שהושלש לכך מתחילה ביד שליש, ובמשנה מדובר שלא הושלש, וכן באיסור גיורא אף שהיו בידי שליש, בעת הנתינה הם לא ניתנו לו לצורך כך. לגבי איסור גיורא ר"ת מתרץ באופן נוסף, שדוקא מי שישנו בירושה מצווה לקיים דבריו הואיל ולא פסק כוחו מאותו ממון שמכוחו יורשים, אך גר שנכסיו נעשו הפקר ולא מכוחו זוכים פסק כוחו מממון זה.
הר"ן בהביאו את תירוצו הראשון של ר"ת הביאו רק לגבי משנתנו, ולגבי איסור גיורא מביא את התירוץ השני, ומשמע מדבריו שהתירוץ הראשון אינו מועיל לתרץ את המקרה של איסור גיורא, ואכן לשונו בהביאו תירוץ זה שונה מלשון התוס'. הוא מחלק שמצווה נוהגת רק במקרה שמוציא הדבר מרשותו ומניח ביד אחרים, ואינה נוהגת כשלא הוציא מרשותו. משמע מדבריו שאף אם הופקד תחילה בסתם ולאחר מכן ציווהו לתת לפלוני יש לקיים את דברי המת, שלא כתוס', ולפיכך מובן מדוע אין חילוק זה מיישב את המקרה של איסור גיורא, שהרי גם שם היו המעות מופקדים בידי רבא, ורק לתוס' מיושב לפי שבשעה שניתן לידיו לא ניתן לצורך מסירתו למקבל.
הר"ן עצמו חולק על התירוץ הראשון וסובר שאף אם לא הושלש לכך מצווה לקיים דבריו. את משנתנו הוא מיישב שמכך שברישא לגבי גט שחרור לא מדובר מצד מצווה אלא מצד קניין, כי מצד מצווה גם שם שייך לתת, על כרחך שגם הסיפא עוסקת בקניין מיידי ולא במצווה 1 .
גם הרמב"ן סובר שאף אם לא הושלש לכך מצווה לקיים דבריו, וכדי לתרץ את משנתנו מחלק באופן אחר וכותב שמצווה לקיים דווקא כשמצווה את השומעים או את בניו לתת, אך במשנתנו הוא רק הודיע להם שהוא נותן עכשיו, אמנם בגלל שלא עשה מעשה קניין לא הועיל רצונו, ולמרות שאנו יודעים שזהו רצונו השומעים לא מצווים לממשו לפי שלא ציוום. לגבי איסור גיורא חילק בדומה לחילוקו השני של ר"ת וכתב שמצווה לקיים רק ביורשים ומקבלי מתנות, שמכיוון שמכח מתנתו זכו בנכסים אסור להם לעבור על מצוותו. אמנם יש לשים לב שלשונו שונה מלשון ר"ת. החילוק של ר"ת הוא מצד כח הנותן, שמועיל רק במוריש משום שלא פסק כוחו מהירושה, ואילו החילוק של הרמב"ן הוא מצד מצוותו של המקבל, שרק כאשר זכה מהמוריש אסור לו לעבור על דבריו. בהמשך, כשנדון על תוקף המצווה, נעמוד יותר על החילוק בין הרמב"ן לר"ת.
השבות יעקב (הו"ד בפת"ש רנב ס"ק א) מסייג שהמצווה אינה קיימת אלא לגבי נכסיו שמוריש ולא בשאר דברים, ולכן אשה שציוותה לבניה שאם יהיה ביניהם ריב ידון להם פלוני, אינם חייבים לקיים דבריה. כדבריו עולה גם מהסייג שהביאו כל הראשונים, שהמצווה נוהגת רק ביורשים, או מצד נימוק התוס' או מצד נימוק הרמב"ן.

כפייה
האם כופים על מצווה זו? בגיטין מ ע"א מבואר שכופים על מצווה זו. שם מדובר על אדם שביקש שישחררו שפחתו, ונאמר שכופים על כך את יורשיו 2 . הרמב"ן (יג ע"א) דן אם כופים כפשט הגמרא או שלא כופים כמו שמצאנו שלא כופים במצווה שעל היתומים לפרוע חובת אביהם ואת הגמרא אפשר לפרש שלא כפו בגלל המצווה אלא שבגלל שהאדון אמר שהוא יעשה לה קורת רוח נעשה כמפקיר שפחתו ואז הדין הוא שיצאה לחירות וצריכה גט שחרור. כוונת הגמרא שנימקה שם מצד המצווה לקיים דברי המת היא שלולא המצווה היינו מפרשים את דברי האדון שהתכוון לשטות ולא להפקירה. מסקנת הרמב"ן היא שכן כופים, כפשט הגמרא. כפי שיובא לקמן, התוס' בכתובות (פו ע"א ד"ה פריעת) הוכיחו מכאן שכופים על המצוות גם במצוות דרבנן שלא כדעת רש"י שאין כופים על מצוות היתומים לפרוע חוב אביהם (משום כבוד אביהם) משום שאין זו מצווה אלא מדרבנן.

מצווה בלבד או חלות קניינית
מלשון הגמרא "מצווה לקיים דברי המת" משמע בפשטות שלא חל כאן שום עניין ממוני אלא קיימת רק מצווה לתת כציווי המת, אולם אין זו הוכחה גמורה כי יש מקום לומר שבגלל שיש בכך מצווה תיקנו חכמים שדבריו יחילו קניין בשעת מותו ויעבור החפץ לידי המקבל.

ראשונים מהם משמע שנעשה קניין
רש"י (יד ע"ב ד"ה דמית נותן) כותב: "משעת מיתת הנותן זכה בהם המקבל". משמע בפשטות שאין זו רק מצווה בלבד אלא אכן תיקנו שיחול קניין וכעין שתיקנו במתנת שכיב מרע שדבריו ככתובים וכמסורים דמי.
כך משמע גם מדברי המרדכי (ב"ב אות תרל) שהביא את סייגו של ר"ת שצריך להשליש החפץ ביד שליש מתחילה לכך, ונימקו "דלא זכו בה היורשין בשעת ירושה", כלומר, אם החפץ לא הושלש הרי שמיד בזמן המיתה ירשו אותו היורשים לגמרי, אך אם הושלש הואיל ולא זכו בו לגמרי, יכול לחול ציוויו של המצווה מיד בשעת מיתתו. רואים מדבריו שאין זו מצווה בלבד אלא דבריו מחילים קנין גמור בשעת מותו, ולפיכך אם היו בידי נפקד ייקנו מיד בעת מותו למקבל ולא יעברו כלל דרך היורשים.
לאחר שהוכחנו מדבריו שיש כאן קניין נתפנה להתבונן מעט בתורף דבריו הטעונים הבנה, שהרי גם אם החפץ מופקד, במות אביהם היורשים זוכים בו מיד, ואם אין כח למְצַווה להחיל דבריו כאשר כבר זכו יורשיו בחפץ, מה לי חפץ שבבית הנפטר ומה לי חפץ שבידי הנפקד שלו?! יש להסביר דבריו על פי העיקרון שמצאנו בדעת רבי טרפון בכתובות פד ע"א. אע"פ שבעל חוב אינו גובה ממטלטלין של יתומים משום שאינם משתעבדים, מכל מקום אם הם בידי נפקד יכול לגבות מהם. ברור שמבחינה ממונית החפץ המופקד שייך לגמרי ליורשים והם יכולים לקדש בו אשה, אלא שבכל זאת הואיל ואינו לגמרי בחזקתם לא תיקנו חכמים שהמלווה לא יוכל לגבות מהם. על פי יסוד זה יש לבאר גם את דברי המרדכי. חכמים תיקנו שיוכל אדם לצוות מה ייעשה בממונו לאחר מותו, אך צמצמו יכולת זו לדברים שאינם לגמרי בחזקת היורשים, משום שאז מובלט יותר כוחו של המוריש בהם, ואף שהיורשים כבר זכו בחפצים אלו והם ממונם הגמור, מכל מקום אינם בחזקתם לגמרי. כפי שראינו למעלה, לפי הר"ן מספיק שהממון מופקד בידי שליש, וחילוק זה זהה לגמרי לחילוק שבדברי רבי טרפון, אולם לפי התוס' בסוגייתנו יש סייג נוסף, שמראש יושלש לשם כך. הסברא בכך היא שבמקרה שהמת הפקיד חפץ מסויים בידי השליש במטרה לנותנו לפלוני עוד יותר מובלט כוחו של המוריש בחפץ זה.
התוס' בכתובות (ע ע"א ד"ה הא) שואלים מדוע נזקקו לתקן שדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים הרי אף בבריא שציווה מצווה לקיים דבריו, ומתרצים שיש מקרים בהם לא אומרים מצווה לקיים דברי המת ולפיכך זקוקים לתקנת שכיב מרע. המקרים הם או שלא הושלש מתחילה לכך או שמת המקבל לפני הנותן. מעצם שאלתו מוכח בפשטות שהבין שמצווה לקיים דברי המת זה קניין גמור ולא רק מצווה, כי אחרת מובן שיש צורך בתקנה, לפי שהיא מאפשרת לשכיב מרע להקנות ממש ולא רק לחייבם במצווה, וכפי שראינו יש נפקא מינה גדולה למקרה שמכרו היורשים את הנכסים לאחר, שאם זו רק מצווה הרי שהמקח קיים ושוב בטלה מצוות אביהם.
ואמנם יש להקשות על האפשרות השנייה שמביאים, שאם מת המקבל לפני הנותן לא אומרים מצווה לקיים דברי המת, ולכאורה חילוק זה יובן רק אם נאמר שזו מצווה בלבד, אך אם זהו קניין לא מובן מדוע יהיה חילוק בכך בין מתנת שכיב מרע לבין מצווה לקיים דברי המת, ונראה ליישב, שאף שגם מצווה לקיים הווי קניין מכל מקום יש לחלק ממתנת שכיב מרע ששם מטרת התקנה הייתה לתקן לו דרך קניין, ולכן פשוט שמתכוון להקנות ככל קניין אחר שאף יורשי המקבל יזכו בו, אך במצווה לקיים שורש התקנה הוא שאנו רוצים לעשות חסד עם המת ולקיים רצונו, אך הוא לא התכוון לבצע בעת דיבורו קניין, ומכיוון שרק ציווה מסתבר שהתכוון לתת רק לאותו פלוני שציווה עבורו ואם ימות לפניו אין בכוונתו לתת ליורשיו.
המנחת אשר דחה שגם מדברי תוס' הללו אין ראיה, ויש לפרש כוונתם שאין צורך לתקן לשכיב מרע שייחשב כקניין לפי שיכול לצוות, ואף שאין ציוויו גורם לקניין אין כל כך נפקא מינה למְצַווה משום שסוף סוף כופים על מצווה זו 3 . כפי שנכתב, דחייה זו אינה כל כך מובנת, לפי שיש נפקא מינה גדולה, במקרה שימכרו היורשים לאדם אחר.
התוס' בכתובות (פו ע"א ד"ה פריעת) מוכיחים שכופים על המצוות גם במצוות דרבנן מהמבואר בגיטין מ ע"א שכופים אף על מצווה לקיים דברי המת, ובכך דוחה את דברי רש"י שאין כופים על מצוות היתומים לפרוע חוב אביהם (משום כבוד אביהם) משום שאין זו מצווה אלא מדרבנן. הקובץ שיעורים (כתובות אות שטו) מבאר שנחלקו אם מצווה לקיים דברי המת הווי קניין או מצווה. לדעת התוס' הווי רק מצווה ולכן הוכיחו מכך שכופים אף על דרבנן, ואילו את רש"י יש ליישב שהבין שזהו קניין ולא רק מצווה, ואם כן ודאי שכופים ואין להוכיח מכך על כפייה במצוות. המנחת אשר לא הביא את דברי הקובץ שיעורים אך דחה בטוב טעם את האפשרות להוכיח משם, שהרי שם הגמרא עוסקת בכפייה לשחרר את השפחה, ובכך לא מספיק קניין שהרי צריך לשחררה גם מהצד האיסורי על ידי נתינת גט, ואם כן גם אם נאמר שהווי קניין שהאב מחיל עדיין נותר על היתומים מצווה לשחררה, ורואים שם שכופים אותם על כך, ואם כן ודאי יש להוכיח משם כדברי התוס' שכופים על מצווה מדרבנן. מגמרא זו מוכיח המנחת אשר שגם לסוברים שהווי קניין, מכל מקום ודאי שיש גם מצווה ולא רק קניין.

ראשונים מהם משמע שזו מצווה בלבד
כפי שהובא למעלה, הרמב"ן דן אם כופים על מצוות "מצווה לקיים דברי המת" כפי שכופים על כל המצוות ומסיק לבסוף שכופים. משמע מדבריו שהכפייה היא רק מצד הדין שכופים על המצוות, ואם כן ודאי הבין שאין כאן קניין אלא רק מצווה.
וכן מוכח מההגהות מרדכי בב"ב שנפסקו ברמ"א (רנב, ב), שאם קדמו היורשים ומכרו חפץ שאביהם ציווה לנותנו המקח קיים, בשונה ממתנת שכיב מרע.
כך משמע גם מדברי הר"ן , שכתב שהואיל וזו מצווה אין לחייב יתומים קטנים בכך הואיל ואינם בני מצווה, כדברי הגמרא (ב"ב קעד ע"א) למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא שהחיוב לפרוע חוב הוא רק משום שפריעת בעל חוב מצווה ולכן יתומים פטורים הואיל ואינם בני מצווה. וכן דייק מדבריו המחנה אפרים (זכייה ומתנה סי' כט), וכתב שזוהי מחלוקת ר"ן ורש"י (המובא למעלה), אולם המנחת אשר הקשה שהר"ן עצמו כתב את לשון רש"י, שמשעת מיתת הנותן זכה בהם המקבל, ובכל זאת כתב שיתומים אינם מצווים לתת, ולפיכך ביארם באופן אחר, כפי שיובא בהמשך.
המחנה אפרים הקשה על הסוברים כר"ן שאין כאן קניין מדברי הגמרא בדף יד ע"ב, שלמ"ד מצווה לקיים דברי המת אם עד שהלך השליח מתו גם הנותן וגם המקבל יש לתת ליורשי מי שקיבל, ובשלמא אם זהו קניין מובן שיש לתת להם לפי שאביהם כבר זכה וכעת הם יורשים, אך אם אין כאן קניין אלא מצווה בלבד, הדין לא מובן, שהרי לא הייתה כוונתו לתת אלא לאביהם, ואם אביהם לא קיים בטלה המצווה ומדוע יש לתת ליורשים. ב שיעורי רבי שמואל (אות רעט) מחדש יסוד של פיו מתרץ שיטות אלו, וכותב שבמצוות שעניינן חיוב ממוני כלפי הזולת, אף שאין חיוב שיעבודי אלא רק מצווה ממונית יש זכות ממשית למקבל והוא יכול להורישה. ואמנם כאשר אדם נשבע לשלם לפלוני אין פלוני מוריש זכות זו לבניו, אך שם זוהי מצווה כלפי שמיא שעליו לקיים שבועתו, וחברו הוא רק ה"היכי תמצי" לקיים את המצווה, אולם במצווה שהיא כלפי חברו יכול חברו להוריש זכותו.
כאמור, המנחת אשר הקשה שהר"ן עצמו הביא את לשונו של רש"י. יתכן שהמחנה אפרים הבחין בכך אך לא ראה בכך קושי משום שדרך הר"ן לצטט באופן קבוע את דברי רש"י בפתח דבריו עוד בטרם נכנס לדון בסוגיא, ואם כן אולי ציטוט דבריו אינו מוכיח שסבר כמותו 4 . מכל מקום המנחת אשר הבין שודאי יש בכך קושי, ואם היה חולק על רש"י היה לו לציין זאת, ולכן הביא שני אופנים ליישב דבריהם יחדיו. באופן הראשון כותב שאכן סבר הר"ן שיש כאן קניין, אך הואיל וכל היסוד לתקנת חכמים שיחול כאן קניין נובע מרצונם שיקיימו המצווה לקיים דברי המת, לא תיקנו כן במקרה שהיורשים הם יתומים שאינם בני מצווה. הדוחק בדרך זו הוא שלא מסתבר שחכמים יחלקו בכך, ואם תיקנו שיחול קניין הרי שזהו קניין לכל דבר. מעבר לכך, לכאורה מפורש בר"ן שאין זה קניין שהרי יישב את משנתנו שמכך שהרישא עוסקת בקניין מיידי ולא במצווה כך גם הסיפא, וצריך עיון. באופן השני מיישב שיש כאן מצווה ולא קניין גמור, ובכל זאת יש כאן גדר מסויים של שיעבוד וחוב, וכעין שביאר השערי ישר (שער ה, ב) לגבי פריעת בעל חוב מצווה, שודאי יש שם גדר של חיוב ולא רק מצווה בעלמא 5 . לכן מצד אחד יתומים פטורים ומצד שני שייך לומר שיש כאן צד של חיוב ממוני, ולפיכך התבטא רש"י שיש כאן זכייה, ולפיכך גם יורשי המקבל זוכים בזכות זו ומיושבת קושיית המחנה אפרים מהסוגיא בדף יד ע"ב.

טעמי הגדרים לאור הבירור אם זו מצווה או קניין
ראינו למעלה שני סייגים שנאמרו בראשונים בגדרי המצווה. הסייג הראשון הוא הצורך להשליש והוא נתון במחלוקת ראשונים. ר"ת והמרדכי סוברים ששהמצווה קיימת רק בהושלש ואילו הרמב"ן והר"ן חולקים על צורך זה. הסייג השני הוא שהדין נאמר רק שמי שזכה בממון מכח ירושה.
לגבי הצורך להשליש כבר ראינו את נימוקו של המרדכי, ועמדנו על כך שנימוק זה שייך רק אם נסבור שזהו קניין. ולכאורה אכן מסתבר שאם זו רק מצווה שעניינה לעשות חסד עם המת ולקיים את רצונו אין סיבה לחלק בין השליש ללא השליש. לפי זה תהיה לנו הוכחה נוספת שהתוס' וכל הסוברים כר"ת סוברים שזהו קניין. אולם באמת נראה שיש טעם הגיוני לחלק גם אם נאמר שזו מצווה. הטעם הוא שכאשר עשה מעשה והשליש רואים שרצונו בכך חזק מאוד, ואין זו סתם אמירה בעלמא המבטאת רצון קטן ואולי אף חולף, ולפיכך דווקא במשליש קבעו חכמים שיש בכך מצווה מחייבת, שאף כופים עליה.
ונראה שכך הבין האחיעזר (ח"ד סי' סו) את הטעם, שהרי כתב שנראה שצוואה של אדם בריא הנעשית בערכאות, אף שלכאורה אין לה תוקף כי אין שטר לאחר מיתה, אכן יש תוקף מצד המצווה לקיים דברי המת, ולמרות שיש צורך שיושלש, הואיל ולערכאות יש תוקף לפי חוק המלכות לא גרע מהושלש מתחילה לכך 6 .
לגבי הסייג שהדין נוהג רק במי שזכה מכח ירושה, הבאנו למעלה את לשון ר"ת שכתב שהדין נאמר רק במי שמוריש ממון משום שלא פסק כוחו מהירושה, לעומת הרמב"ן שניסח את החילוק מצד מצוותו של המקבל, שרק כאשר זכה מהמוריש אסור לו לעבור על דבריו. בפשטות הרמב"ן מתאים לשיטתו שזו רק מצווה, ולכן מחלק שהמצווה של המקבל היא רק כאשר קיבל את הממון בירושה מפלוני ולא כשזכה בה מהפקר, ואילו לשון ר"ת מתאימה יותר אם נאמר שזהו קניין, ולכן מחלק מצד גודל הכח שיש לנותן בממון.

מהי המצווה?
במבט ראשון ניתן לחשוב שהמצווה היא של בני המת מצד כיבוד הורים, אולם מצווה זו אינה שייכת דווקא בבני המת אלא אף אם אין לו בנים והיורשים הם אחיו. ונראה שהמצווה היא גמילות חסד עם המת, וכפי שמצאנו שמצוות לווית המת היא חסד של אמת, כך לעשות את רצונו בממונו זהו חסד עם המת, וכן הביא המנחת אשר בשם השואל ומשיב (מהדו"ב ח"א סי' א), שזהו בכלל גמילות חסד של אמת. יש להרחיב ולבאר, שאמנם כל עזרה לחבר יש בה חסד, וכן כל עשיית רצון המת אף בדברים שאינם קשורים לממונו נחשבת לכאורה לחסד, אך מצוות החסד היא מצווה קיומית ולא כל אחד מחוייב לעשות כל היום חסד ככל יכולתו, אלא ככל שיעשה יותר כן תגדל מצוותו וזכותו. אמנם ישנם פרטים שבהם הגדירו חז"ל את המצווה כמצווה חיובית, כפי שמצאנו לגבי דינא דבר מצרא וכך גם כאן לגבי מת המצווה על ממונו, ולפיכך כדברי התוס' בכתובות פו ע"א זוהי מצווה מדרבנן, ואף שהמקיימה ודאי קיים מצוות גמילות חסדים מהתורה, אולם הגדרתה כמצווה חיובית היא מדרבנן.




^ 1.באופן קרוב תירץ התורת גיטין. הוא יישב שמלשון המשנה "יתנו" משמע שכל מי שבידו יכול לתת כגון הנפקד או בית דין ולאו דווקא היורשים, ואם כן משמע שהקניין כבר חל ואין צורך לתת ליתומים כדי שהם יקנו ויתנו למקבל על מנת לקיים מצוותם.
^ 2.לכאורה יש להקשות כיצד מותר לשחררה הרי עוברים בכך על עשה של "לעולם בהם תעבודו". עיין קרבן נתנאל שם (אות ד), שאכן מטעם זה הרי"ף פירש שם במקרה הראשון שדיבור האדון כבר הפקירה ובמקרה השני של "קורת רוח" שוודאי לא הפקירה פירש שאכן אינם מצוווים לשחררה אלא רק למנוע ממנה עבודות שאינה רוצה, ובשיטת רש"י שפירש שאם לא רוצה כלל צריכים לשחררה מיישב שסבר כרשב"א בחידושיו שהאיסור הוא רק כשמשחררה מרצון הלב ולא מתוך הכרת הטוב על מה שעשתה עבורו.
^ 3.והוכיח שאין מכאן ראיה מכך שהר"ן עצמו שואל שאלה זו, למרות שלדעתו זו מצווה ואינה נוהגת ביתומים, ועל כרחך הבין שמכיוון שבדרך כלל אין נפקא מינה ואפשר להסתפק בציווי משום שכופים על כך אין צורך בתקנת שכיב מרע. אמנם יש להעיר על דבריו שהר"ן לא הביא שאלה זו אלא את שאלת התוס' שבסוגייתנו, מדוע המשנה לא נימקה מטעם מצווה לקיים, ומכך אכן אין ראייה שהווי קניין, כפי שהתבאר למעלה.
^ 4.שוב הראוני שהאור גדול (סי' ט ד"ה עכ"פ) כותב לגבי סוגיא אחרת: "ועל הר"ן אין קושיא דדרכו להעתיק לשון רש"י אף שאינו סובר כן, כידוע למורגל בו".
^ 5.ומוכיח זאת מכך שלדעת הרמב"ן לגבי מצוות פריעת בעל חוב ניתן לרדת לנכסיו משום "עד שאתה כופהו בגופו כפהו בממונו", למרות שלגבי ריבית קצוצה לא ניתן לרדת לנכסיו, ועל כרחך יש לחלק שריבית היא מצווה כלפי שמים ואין בה שום צד של חיוב ממוני כלפי חברו, אולם על הלווה כסף ודאי יש גם חיוב משפטי לשלם, אף אם שיעבודא לאו דאורייתא, ולפיכך ניתן לרדת לנכסיו. (ומאריך שם בכך שציוויי התורה הם על גבי החיובים המשפטיים הפשוטים, וכמו שודאי גדרי בעלות היו קיימים גם לולא ציוותה התורה "לא תגזול" והם לא נולדו כתוצאה מאיסור זה, כך גם החיוב הממוני לפרוע ודאי קיים).
^ 6.זו לשונו: "ותמיד הייתי מפקפק על הצואות של בריא הנעשות בערכאות לאח"מ שאין שטר לאח"מ ואעפ"כ בי"ד של ישראל מקיימין דבריהם וממנין אפוטרופסים לעשות כפי הכתוב בצואה ואמרתי דזהו משום מצוה לקיים דברי המת ואף דבעי' הושלש מתחלה לכך מ"מ כיון דמהני בערכאות שיש לזה תוקף ע"פ חוק המלכות לא גרע מהושלש מתחלה לכך אלא שלא מצאתי גילוי מפורש לזה".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il