ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הלכות תשובה לרמב"ם פרק ב' ו'- י"א ;">

בית מדרש אמונה וחסידות לימוד יומי באמונה הלכות תשובה לרמב"ם Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר הורד דף מקורות

כד אב תשע"ו

הלכות תשובה לרמב"ם פרק ב' ו'- י"א

כד אב תשע"ו



נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
מעוז נריה בן הדס

מעלת עשרת הימים
ו אַף עַל פִּי שֶׁהַתְּשׁוּבָה וְהַצְּעָקָה יָפָה לְעוֹלָם•, בַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים• שֶׁבֵּין רֹ אשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים הִיא יָפָה בְּיוֹתֵר, וּמִיָּד הִיא מִתְקַבֶּלֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: "דִּרְשׁוּ יי בְּהִמָּצְאוֹ, קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב" (ישעיה נה,ו). בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בַּיָּחִיד. אֲבָל בַּצִּבּוּר - כָּל זְמַן שֶׁעוֹשִׂין תְּשׁוּבָה וְצוֹעֲקִין בְּלֵב שָׁלֵם הֵן נַעֲנִין•*, שֶׁנֶּאֱמַר: "כַּיי אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו"• (דברים ד,ז).
ז יוֹם הַכִּפּוּרִים הוּא זְמַן תְּשׁוּבָה לַכֹּ ל, לַיָּחִיד וְלָרַבִּים•, וְהוּא קֵץ• מְחִילָה וּסְלִיחָה לְיִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ חַיָּבִין הַכֹּ ל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וּלְהִתְוַדּוֹת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וּמִצְוַת וִדּוּי יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁיַּתְחִיל מֵעֶרֶב הַיּוֹם קֹ דֶם שֶׁיֹּ אכַל•, שֶׁמָּא יֵחָנֵק בַּסְּעוּדָה קֹ דֶם שֶׁיִּתְוַדֶּה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִתְוַדָּה קֹ דֶם שֶׁאָכַל, חוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה בְּלֵילֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים עַרְבִית, וְחוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה בַּשַּׁחֲרִית וּבַמּוּסָף וּבַמִּנְחָה וּבַנְּעִילָה. וְהֵיכָן מִתְוַדֶּה? יָחִיד - אַחַר תְּפִלָּתוֹ; וּשְׁלִיחַ צִבּוּר - בְּאֶמְצַע תְּפִלָּתוֹ, בִּבְרָכָה רְבִיעִית.
ח הַוִּדּוּי שֶׁנָּהֲגוּ בּוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל: "אֲבָל חָטָאנוּ..." - וְהוּא עִקַּר הַוִּדּוּי. עֲבֵרוֹת שֶׁהִתְוַדָּה עֲלֵיהֶן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים זֶה - חוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה עֲלֵיהֶן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אַחֵר, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹמֵד בִּתְשׁוּבָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע, וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד"• (תהילים נא,ה).

פיוס ומחילה
ט1 אֵין הַתְּשׁוּבָה וְלֹא יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין אֶלָּא עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם•, כְּגוֹן מִי שֶׁאָכַל דָּבָר אָסוּר אוֹ בָּעַל בְּעִילָה אֲסוּרָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אֲבָל עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, כְּגוֹן חוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ אוֹ הַמְּקַלֵּל אֶת חֲבֵרוֹ אוֹ גּוֹזְלוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן - אֵינוֹ נִמְחָל לוֹ• לְעוֹלָם, עַד שֶׁיִּתֵּן לַחֲבֵרוֹ מַה שֶּׁהוּא חַיָּב לוֹ וִירַצֵּהוּ.
ט2 אַף עַל פִּי שֶׁהֶחֱזִיר לוֹ מָמוֹן שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ, צָרִיךְ לְרַצּוֹתוֹ וְלִשְׁאֹ ל• מִמֶּנּוּ שֶׁיִּמְחֹ ל לוֹ. אֲפִלּוּ לֹא הִקְנִיט• אֶת חֲבֵרוֹ אֶלָּא בִּדְבָרִים - צָרִיךְ לְפַיְּסוֹ וְלִפְגֹּ עַ בּוֹ• עַד שֶׁיִּמְחֹ ל לוֹ*.
ט3 לֹא רָצָה חֲבֵרוֹ לִמְחֹ ל לוֹ - מֵבִיא לוֹ שׁוּרָה שֶׁלִּשְׁלשָׁה בְּנֵי אָדָם מֵרֵעָיו•, וּפוֹגְעִין בּוֹ וּמְבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ. לֹא נִתְרַצָּה לָהֶן - מֵבִיא לוֹ שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית. לֹא רָצָה - מַנִּיחוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ, וְזֶה שֶׁלֹּא מָחַל הוּא הַחוֹטֵא. וְאִם הָיָה רַבּוֹ - הוֹלֵךְ וּבָא אֲפִלּוּ אֶלֶף פְּעָמִים עַד שֶׁיִּמְחֹ ל לוֹ.
י אָסוּר לְאָדָם שֶׁיִּהְיֶה אַכְזָרִי וְלֹא יִתְפַּיֵּס, אֶלָּא יִהְיֶה נוֹחַ לִרְצוֹת וְקָשֶׁה לִכְעֹ ס•. וּבְשָׁעָה שֶׁמְּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ הַחוֹטֵא לִמְחֹ ל - מוֹחֵל בְּלֵבָב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה. וַאֲפִלּוּ הֵצֵר לוֹ הַרְבֵּה וְחָטָא לוֹ הַרְבֵּה - לֹא יִקֹּ ם וְלֹא יִטֹּ ר•. וְזֶה הוּא דַּרְכָּם שֶׁלְּזֶרַע יִשְׂרָאֵל• וְלִבָּם הַנָּכוֹן. אֲבָל הַגּוֹיִים עַרְלֵי הַלֵּב• אֵינָן כֵּן, אֶלָּא "וְעֶבְרָתוֹ• שְׁמָרָה נֶצַח" (עמוס א,יא). וְכֵן הוּא אוֹמֵר עַל הַגִּבְעוֹנִים•, לְפִי שֶׁלֹּא מָחֲלוּ וְלֹא נִתְפַּיְּסוּ: "וְהַגִּבְעֹ נִים - לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" (שמואל ב כא,ב).
יא הַחוֹטֵא לַחֲבֵרוֹ, וּמֵת חֲבֵרוֹ קֹ דֶם שֶׁיְּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מְחִילָה - מֵבִיא עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם וּמַעֲמִידָן עַל קִבְרוֹ•, וְאוֹמֵר בִּפְנֵיהֶם 'חָטָאתִי לַיי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְלִפְלוֹנִי• זֶה שֶׁעָשִׂיתִי לוֹ כָּךְ וְכָךְ'. וְאִם הָיָה חַיָּב לוֹ מָמוֹן - יַחֲזִירוֹ לְיוֹרְשָׁיו. לֹא הָיָה יוֹדֵעַ לוֹ יוֹרֵשׁ - יַנִּיחֶנּוּ בְּבֵית דִּין•, וְיִתְוַדֶּה.

לְעוֹלָם - תמיד. בַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים - שהם ימי הדין לכל יצור (להלן ג,ג2), ובהם האדם מקבל על עצמו את מלכות ה' ובזמן זה ה' קרוב אליו (ראה מו"נ א,נד). כָּל זְמַן... הֵן נַעֲנִין - על כוח תפילת הרבים כתב רבנו: "תפילת הציבור נשמעת תמיד, ואפלו היו בהן חַטָּאִים [הרגילים לחטוא], אין הקדוש ברוך הוא מואס תפילתן שלרבים. לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל יחידי כל זמן שיכול להתפלל בציבור" (תפילה ח,א). שֶׁנֶּאֱמַר - ביחס הישיר שבין ה' לבין עם ישראל: "כִּי מִי גוֹי [עם] גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו, כַּה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו ". וְלָרַבִּים - שהרי אחת ממטרות התורה היא תיקון "הנהגת המדינה ותקינות מצבי כל אנשיה" (מו"נ ג,כז). קֵץ - סוף תהליך. קֹדֶם שֶׁיֹּאכַל - את הסעודה המפסקת שלפני הצום. וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד - אני מודע לחטא שחטאתי והוא רובץ לפתחי כל הזמן, ומתוך כך אני נזהר וממשיך להתרחק ממנו. לַמָּקוֹם - 'המקום' הוא כינוי לקב"ה, שהוא מקיים את העולם (רס"ג, ספר יצירה ב,ג). אֵינוֹ נִמְחָל לוֹ וכו' - יש חריג אחד, והוא מי שמזיק את ממונו של חברו, ש"כיוון ששילם לחברו מה שהוא חייב לו, נתכפר לו" (חובל ומזיק ה,ט). וההסבר לכך הוא: תשלום הנזק בנזקי ממון הוא בגדר פיצוי וריצוי של הניזק, ואילו בנזקי הגוף, התשלום אינו יכול להיות פיצוי וריצוי על עגמת הנפש והצער שנגרמו לניזק. וגם החזרת גזלה אינה בגדר ריצוי הנגזל, כיוון שבגזלה יש גם צער אישי. אבל כיוון שיש בכל עברה ממונית גם ממד של עברה למקום, האדם צריך להתוודות על חטאו ולעשות תשובה (לעיל א,א). לִשְׁאֹל - לבקש. הִקְנִיט - ציער. וְלִפְגֹּעַ בּוֹ - לפגוש אותו ולהפציר בו. מֵרֵעָיו - רעיו, חבריו. נוֹחַ לִרְצוֹת וְקָשֶׁה לִכְעֹס - מתפייס בקלות וכועס בקושי. לֹא יִקֹּם וְלֹא יִטֹּר - לא ינקום על מה שעשה לו חברו. וגם לא ישמור בלבו טינה עליו ויזכיר לו זאת, מפני שאם הוא עושה כן, הרי הוא חוטא בעצמו (דעות ז,ז-ח). וְזֶה הוּא דַּרְכָּם שֶׁלְּזֶרַע יִשְׂרָאֵל - שהם "ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים" (איסורי ביאה יט,יז3). עַרְלֵי לֵב - שלבם אטום והם חסרי רחמים. וְעֶבְרָתוֹ - כעסו. הַגִּבְעוֹנִים - שהיו אכזריים וביקשו לנקום בבניו של שאול (שם יב,כד). עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם וּמַעֲמִידָן עַל קִבְרוֹ - כדי לפרסם את הדבר ולעורר את עומק תשובתו לנוכח המוות (כמו בתעניות ד,יח). חָטָאתִי לַיי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְלִפְלוֹנִי - שכל חטא הוא גם כלפי ה'. יַנִּיחֶנּוּ בְּבֵית דִּין - והם יעשו בו מה שירצו (פה"מ ב"ק ט,ה).

ביאורים
תהליך התשובה ומצוות הווידוי הם מצוות שאינן תלויות בזמן. כל עת שהאדם חוטא הוא חייב לעשות תשובה. אך יש זמן בשנה שהוא זמן של תשובה. דהיינו, האווירה בעולם מזמינה אותנו לשוב בתשובה. זהו זמן שבו ה' קרוב אלינו ומאותת לנו שגם אנו צריכים להתקרב אליו ולשוב מחטאינו.
יום הכיפורים נחשב זמן של תשובה לכול מכיוון שאינו מיוחד לאדם מסוים אלא לעולם כולו. כל תהליך התשובה בימים אלו – נושבת בו רוח של כלל.
יש לכך ביטוי בכמה מהלכות היום. הוידוי שנהגו לומר כל ישראל הוא בלשון רבים, שלא כמו הוידוי שפגשנו בפרק א שנוּסח בלשון יחיד. אנו אף אומרים וידוי בערב יום הכיפורים, קודם הסעודה המפסקת, בגלל החשש הרחוק שמא אחד מישראל יתרגש מאימת היום וייחנק בסעודה. ישנו גם וידוי ששליח הציבור, נציג המתפללים, אומר בתפילת הציבור.
זהו יום של תשובה כללית אך גם היחיד מקבל את ביטויו. הוא צריך להתוודות גם על החטאים שעשה בעבר. דבר זה יזכיר לו שתמיד אפשר ליפול, ולכן צריך להמשיך להתעלות בעבודת ה'.
יום תשובה כללי זה אינו מכפר על עבירה שהאדם פגע מאחד מהכלל. עברות שבין אדם לחבירו אינן נמחלות עד שהאדם שב מהם.
הרמב"ם מדריך את הפוגע איך לשוב בתשובה. ראשית, עליו לשלם את הנזק או להשיב את הגזילה. שנית, עליו לבקש סליחה מהנפגע. זהו דבר קשה מכיוון שהוא דורש מהפוגע להשפיל את גאוותו ולהתחנן לפני הנפגע שימחל לו. הפוגע צריך להיות עקשן ולהמשיך בריצוי עד שמביא שלוש פעמים שלושה מחבריו של הנפגע כדי שידברו על ליבו שיסלח לו. אם לאחר כל זאת הוא לא סלח– הנפגע הוא החוטא. הסיבה לכך היא שהוא הפך מנפגע לפוגע מכיון הוא השפיל את חברו ללא צורך וללא כל מטרה.
לכן כשאדם חוטא לרבו הוא צריך להמשיך ולהפציר אלף פעמים. הרב, מכיר את נפש תלמידו, ויודע שהתלמיד כנראה לא עשה תשובה שלמה, והוא זקוק שוב לעשות חשבון נפש. סירובו לקבל את מחילת תלמידו נובע ממניעים חינוכיים ולא מתוך רצון לבזותו.
הדרכת הרמב"ם לנפגע היא לא להיות אכזרי ולקבל את סליחת הפוגע. הדרכה זו נובעת מתוך יסוד מהותי בנפש האדם מישראל. הרמב"ם אומר שיש הבדל גדול בין נפש ישראל לנפש הגויים. נפש ישראל היא רחמנית, תכונה שירשנו מאבותינו הקדושים. אך הגויים, גם אם עברו סוג של גיור חלקי, כמו הגבעונים שהיו גרי תושב, אינם בעלי תכונה זו.

הרחבות
*תשובת ציבור
אֲבָל בַּצִּבּוּר - כָּל זְמַן שֶׁעוֹשִׂין תְּשׁוּבָה וְצוֹעֲקִין בְּלֵב שָׁלֵם הֵן נַעֲנִין. מעלה יתרה יש לתשובה ולתפילת הציבור על פני תשובת ותפילת היחיד. כך כתב הרמב"ם לגבי תפילה: "תפילת הציבור נשמעת תמיד ואפילו היו בהן חוטאים אין הקב"ה מואס בתפילתם של רבים, לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור" [הלכות תפילה ח א].
גם ריה"ל מרחיב במעלת תפילת הציבור: "אבל היתרון לקהל מכמה פנים: מהם כי הקהל אינם מתפללים במה שיש בו הפסד ליחיד והיחיד אפשר שיתפלל במה שיש בו הפסד ליחידים אחרים... ומהם... כדי שישלים קצתם מה שיחסר בקצתם בשגגה או בפשיעה, ויסתדר מהכול תפילה שלמה בכוונה זכה, ותחול הברכה על הכול ויגיע לכל אחד מהיחידים חלקו ממנה" [ספר הכוזרי מאמר שלישי פסקה יט].
*בקשת סליחה
אֲפִלּוּ לֹא הִקְנִיט אֶת חֲבֵרוֹ אֶלָּא בִּדְבָרִים - צָרִיךְ לְפַיְּסוֹ וְלִפְגֹּעַ בּוֹ עַד שֶׁיִּמְחֹל לוֹ. לגבי בקשת מחילה מחברו על דבר שלא ידע שהרע לו, כתב ה" חפץ חיים ": "אפילו אם חברו אינו יודע עדיין כלל מזה, צריך לגלות לו מה שעשה נגדו שלא כדין ולבקש ממנו מחילה על זה, כיוון שהוא יודע שעל ידו נסבב לו דבר זה" [הלכות איסורי לשון הרע ד יב].
בעניין זה חולק ר' ישראל מסלנט וסובר שאסור לו לאדם לפגוע בחברו ולידעו על הפגיעה בעבור טובתו האישית שיוכל לשוב בתשובה [תנועת המוסר חלק א עמ' 363]. (אך עיין בהערת הרב נבנצל על המשנה ברורה סימן תרו ס"ק ג ובמקראי קדש לרב הררי הלכות יום כיפור פרק ב הערה ד).

שאלות לדיון
א. למה יש הבדל בין יחיד ששב בתשובה (שאצלו יש עליות ומורדות בסיכויי התקבלות התשובה) לציבור השב בתשובה (שתשובתו רצויה תמיד)?
ב. מדוע יש צורך לבקש מחילה מהנפטר אחרי שכבר מת?

הלכות תשובה (טקסט, ביאורי מילים וכותרות) ניתנו באדיבות 'מפעל משנה תורה'.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il