- מדורים
- קול צופיך - הרב שמואל אליהו
- שבת ומועדים
- הלכות ראש השנה
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב מרדכי אליהו זצ"ל
הנהגת ה' בארץ ישראל בתקופת הגלות
כל מי שמתבונן בתיאור שמופיע בפרשת "ניצבים", יכול לראות עין בעין את האופן שבו אלוקים מנהל את ארץ ישראל בתקופת הגלות, בדיוק כפי שהבטיח לנו ביד משה: "וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם וְהַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה ה' בָּהּ: גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבוִֹים אֲשֶׁר הָפַךְ ה' בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ" (דברים כט כא).
היום ארץ ישראל פורחת. היא גם נזרעת וגם מצמיחה, וגם עולים בה עשבים ועצים שנותנים פירות בעין יפה ונודעים בכל העולם בטיבם ובאיכותם. וְאָמַר רַבִּי אַבָּא, אֵין לְךָ קֵץ מְגֻלֶּה מִזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: (יחזקאל לו) "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְּאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא".
קשה להאמין שהארץ נראתה בעבר "כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבוִֹים". חסד עשה הקב"ה שהשאיר לנו עדות, "זכר עשה לנפלאותיו". אחד מהם הוא הרמב"ן שעלה לארץ לפני שבע-מאות שנה, ראה את השממה וכתב שהוא רואה פלא ש"אין ארצנו מקבלת את אויבינו", כדברי הכתוב "ושממו עליה אויבכם היושבים בה". וכולם מנסים ליישב אותה, "כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם". הרומאים, הצלבנים והערבים לא מצליחים למרות שהיא "ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם".
קול צופיך - הרב שמואל אליהו (637)
הרב שמואל אליהו
163 - וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ
164 - תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ
165 - בין כסה לעשור
טען עוד
כמו שמעיד הרמב"ן, כך מעידים תיירים רבים שביקרו בארץ לכל אורך הגלות. המפורסם שבהם הקרוב לזמננו הוא הסופר מרק טווין, שביקר כאן לפני יותר ממאה-וחמישים שנה וכתב על הארץ תיאור חי וכואב. בלשונו הציורית הוא כותב כי ארץ ישראל היא ארץ מכושפת ומקוללת. "ארץ שכוחת אל, יבשה, מלוכלכת, מצחינה. אנשיה נרפים, מתועבים, נצלנים ופראים". גם הפירות לא צומחים בה. מסביב לים כנרת "ניצב עץ, עץ אחד ויחיד הנראה מעל פני המים, זולת כמה דקלים גלמודים בעיר טבריה".
לא אנשים ולא בעלי-חיים. ממש כמו שאומר הנביא ירמיה (ט ט) "עַל הֶהָרִים אֶשָּׂא בְכִי וָנֶהִי, וְעַל נְאוֹת מִדְבָּר קִינָה, כִּי נִצְּתוּ מִבְּלִי אִישׁ עֹבֵר, וְלֹא שָׁמְעוּ קוֹל מִקְנֶה, מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם וְעַד בְּהֵמָה נָדְדוּ הָלָכוּ". כך כותב מרק טווין יותר מאלפיים שנה אחריו. הוא מספר כי בעמק יזרעאל, המפורסם היום בפריחתו, הוא ראה בזמנו רק שממה: "אף כפר אחד לא תמצא לכל אורכו – למרחק שלושים מיל מזה או מזה. אמנם מוצא אתה שתיים-שלוש קבוצות של אוהלים בדואים, אך לא יישוב של קבע אחד. יכול אתה לרכב עשרה מילין בסביבה זו ולא יקרו בדרכך עשרה אנשים".
הוא מוסיף וכותב: "הגענו בשלום להר תבור... כל הדרך כולה לא ראינו נפש חיה... בשום מקום כמעט לא היה לא עץ ולא שיח. אפילו הזית והצבר, אותם ידידים נאמנים של אדמת זיבורית, כמעט נטשו את הארץ... ארץ ישראל יושבת בשק ואפר; נצרת עזובה... יריחו ארורה... ירושלים... כפר חלכאים; ארץ שממה שאדמתה עשירה למדי, אלא שכולה עולה שמיר ושית, מרחב דומם ואבל. יש כאן עזובה שאפילו הדמיון אינו יכול להעניק לה תפארת חיים ומעש; אין זאת אלא שהיא שכוחת אל; מרחף עליה כישופה של קללה ששדפה את שדותיה ואסרה את תעצומות כוחה באזיקים".
הדברים הללו הם לא פרי דמיונו של סופר שמפליג בתיאוריו. באותן שנים נערך סקר מדעי על-ידי ממשלת בריטניה, באישור הסולטן התורכי, בעקבותיו צוירה מפה מדויקת של הארץ על בתיה ועריה. החוקרים הכינו מפה ענקית של כל ארץ ישראל מנהר ליטאני בצפון ועד דרומית לבאר-שבע. במפה רואים ארץ שוממה לגמרי, ממש כמו שמתואר בפסוק. אזורים שלמים ריקים מאדם, ומה שלא ריק – דליל מאוד. יפו וחיפה נראות כמו כפר דייגים. נצרת וטבריה קצת יותר גדולות. ירושלים של אותם ימים משתרעת על שטח בגודל אלף מטר על אלף מטר.
בגלות – וַיִּחַר אַף ה' בָּאָרֶץ הַהִוא
שואלים הגויים: "וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה", והם גם עונים: "וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְלֹא חָלַק לָהֶם".
אותם גויים יודעים על הברית שאלוקים כרת אתנו. הם יודעים שכל הגלות והצרות שבעקבותיה הם תוצאה של נטישת הברית. לכן ה' כועס על ישראל. "וַיִּחַר אַף ה' בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה: וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אֲחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה".
היום – וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ
בהפטרה של ראש השנה אנו קוראים את נבואת ירמיה (לא ד) שמדברת על הזיכרון שה' זוכר את עם ישראל וגואל אותם ברחמים גמורים ובאהבת עולם. את דבריו של ירמיהו אנחנו רואים היום כשהם מתרחשים: "עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן, נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ".
כל זה אחרי קיבוץ הגלויות שעליו הוא מתנבא, וגם אותו זכינו לראות בעינינו: "הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה". הוא התנבא על ניצחון על האויבים: "כִּי פָדָה ה’ אֶת יַעֲקֹב וּגְאָלוֹ מִיַּד חָזָק מִמֶּנּוּ". הוא התנבא על השמחה: "וְהָיְתָה נַפְשָׁם כְּגַן רָוֶה וְלֹא יוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד: אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל וּבַחֻרִים וּזְקֵנִים יַחְדָּו, וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים, וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם".
אנחנו צריכים לדעת שכל עץ וכל פרי של הארץ מלמדים שחלפו הכעס והחֵמה והתהפכו לרחמים. "תַּחַת הֱיוֹתֵךְ עֲזוּבָה וּשְׂנוּאָה וְאֵין עוֹבֵר, וְשַׂמְתִּיךְ לִגְאוֹן עוֹלָם מְשׂוֹשׂ דּוֹר וָדוֹר" (ישעיה פרק ס טו). כל בית שנבנה מלמד על הארת הפנים. כל שכונה. כל יישוב. כל עיר. כל מפעל. כל ישיבה ותלמוד תורה. כל ילד. כל משפחה – כולם מלמדים על אהבת עולם של הבורא אלינו. "וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד".
כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שׂנְאֶיךָ
לעומת כל השפע והטוב שה' משפיע עלינו, אצל אויבינו אנו רואים מזה חודשים ושנים חורבן שהולך ומתגבר. בשבוע שעבר ראינו במצרים סכסוך איש באחיו, עיר בעיר וממלכה בממלכה. והגדיל לעשות השלטון בסוריה, שהוא מכלה את מתנגדיו מבית בנשק כימי. נשק שלא מעיזים להשתמש בו בכל העולם כולו, משתמשים בו אצל אויבינו וכולם מזדעזעים.
מרן הרב זצוק"ל היה אומר שצריך לדעת מה המשמעות הרוחנית של כל מה שאנחנו רואים. ובאמת אלה דברים מפורשים בפרשת השבוע: "וְנָתַן ה’ אֱלֹקֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ" (דברים ל ז). מי אויב ורודף לישראל כמו סוריה ומצרים, אשר כמה פעמים קמו עלינו לכלותינו והכריזו, עפר לפיהם, שהם רוצים להשליך אותנו, חיים או מתים, לים?
הקב"ה הוא אל אמת. "נוקם על עלילותיו". כשם שביציאת מצרים הקב"ה לא הסתפק ביציאתנו ממצרים, אלא הביא עשר מכות על המצרים שהצרו והציקו לנו, ולבסוף הטביעם בים סוף – כך גם היום, "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת" (מיכה ז טו). הם מקבלים עשר מכות ובסופם נקמה גדולה, וזה מה שאנחנו רואים בעינינו. ממש ככל הקללות האמורות בפרשת "כי תבוא".
כשם שביציאת מצרים אמרנו שירה, כי הכרנו את יד ה' בעונש המצרים, כך גם היום צריכים להכיר בכך שכל העונשים הללו הם מיד ה' לאויבינו הרעים והרשעים, שעשו לנו צרות כל כך גדולות. "וְנֹאמַר לְפָנָיו שִׁירָה חֲדָשָׁה הַלְלוּיָהּ".
כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ
גם פרשת "וילך" מתארת את תהליך הגלות וההתפכחות של עם ישראל. דברים שאפשר לראות אותם היום עין בעין. כך כותבת התורה: "וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ" (דברים לא כא). הנביא ישעיהו (נט כא) אומר שיש בעניין זה ברית כרותה: "וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר ה’ רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר ה’ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם".
בגמרא (שבת קלח ע"ב): "תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר, חַס וְשָׁלוֹם שֶׁתִּשְׁתַּכַּח תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר, (דברים לא) 'כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ'. אֶלָּא מַה אֲנִי מְקַיֵּים 'יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר ה' וְלֹא יִמְצָאוּ'? שֶׁלֹּא יִמְצְאוּ הֲלָכָה בְרוּרָה וּמִשְׁנָה בְרוּרָה בְמָקוֹם אחד" (אמרו חכמי הרמז כי סופי תיבות "כי לא תשכח מפי זרעו" היא יוחאי – רמז לזרעו של יוחאי, הלא הוא רבי שמעון בן יוחאי).
בסליחות של אלול ושל שני וחמישי אנו מתפללים על החזרת התורה בעוצמתה הגדולה ואומרים "זְכֹר נָאַמְתָּ. עֵדוּת לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ", והכוונה היא כמובן על התורה הנקראת "עדות ה' נאמנה מחכימת פתי". ומבקשים על פנימיות התורה שתתגלה בברירותה ולא תהיה חתומה. "חוֹתָם תְּעוּדָה תַתִּיר. סוֹדְךָ שִֹים בְּלִמּוּדֶךָ". כמבואר בישעיה (ח טז) "צוֹר תְּעוּדָה חֲתוֹם תּוֹרָה בְּלִמֻּדָי: וְחִכִּיתִי לַה’ הַמַּסְתִּיר פָּנָיו מִבֵּית יַעֲקֹב וְקִוֵּיתִי לוֹ".
רחצה בשבת וביום-טוב
המבדיל בין מים למים
ראש השנה הקרוב יחול בימים חמישי ושישי, צמוד לשבת. האם מותר להתקלח או להתרחץ בראש השנה או בשבת שאחריו? הלכה זו מורכבת וצריך לבררה, כי יש הבדל בין רחצה במים קרים לרחצה במים חמים; יש הבדל בין יום-טוב לשבת; יש הבדל בין מים חמים שחוממו ביום-טוב למים שחוממו לפני יום-טוב; יש הבדל בין מי שרוחץ כל גופו למי שרוחץ חלק מגופו, ויש הבדל בין מי שרוחץ במקלחת למי שרוחץ באמבטיה.
רחצה ביום-טוב
ב"שולחן ערוך" (תקיא ב) כתוב: "מותר להחם ביום טוב מים לרחוץ ידיו אבל לא כל גופו, אפילו אינו רוחצו בבת אחת". כי רחצת כל הגוף איננה עניין השווה לכל נפש. "אבל במים שהוחמו מערב יום טוב מותר לרחוץ כל גופו אפילו כאחד; מיהו דוקא חוץ למרחץ, אבל במרחץ אסור".
לפי דברי ה"שולחן ערוך" מותר לרחוץ במים חמים שהוחמו בערב יום-טוב, אם לא מדובר במרחץ שיש חשש שידליקו ויחממו מים רבים ביום-טוב באיסור. ופסק הרב זצוק"ל כי מותר להתקלח במקלחת במים שהוחמו בערב יום-טוב, אבל לא לרחוץ באמבטיה, שזה נקרא מרחץ. וכמובן לא כל גופו במים שהוחמו ביום-טוב עצמו.
לדעת הרמ"א, לעומת זאת, אסור להתקלח במים חמים ביום-טוב, גם לא במקלחת. אמנם לתינוק מותר אפילו במים שהוחמו ביום-טוב לצורך שתייה, כיוון שזה רגילותו של תינוק לרוחצו לעתים קרובות. גם לדעת הרמ"א מה שאסור במים שהוחמו מערב יום-טוב זה רק כאשר רוחץ כל גופו בבת אחת, שכאן יש חשש שיחממו ויסיקו את המים ביום-טוב. אבל אם רוחץ חלק מגופו – מותר.
מותר לרחוץ במים קרים ביום-טוב, וצריך להיזהר בעיקר מסחיטה. שלא יסחט את השיער או את המגבת. בימינו צריך להזהיר גם לא לסחוט את מטלית הרצפה שלפעמים מנגבים בה את המקלחת אחרי הרחצה. ואם מנגבים עם מטלית יש בכך חשש סחיטה.
רחצה תוך כדי טבילה
כתב ה"שולחן ערוך" (תקי"א סעיף ג) כי "אדם מותר לטבול ביום טוב מטומאתו". והיתר זה הוא גם לנשים וגם לגברים. כתב ה"משנה ברורה" (תקיא ס"ק יט): "הסכימו כמה אחרונים שצריך ליזהר שלא יהיה במקוה רק פושרין". ויש מתירים בחמים במקוואות, כיוון שלדעתם לא נגזרה גזירת מרחצאות על מקוואות.
רחצה בשבת
רחצה בשבת היא הרבה יותר חמורה. כתב ה"שולחן ערוך" (שכו א): "אסור לרחוץ כל גופו, אפילו כל אבר ואבר לבד, אפילו במים שהוחמו מערב שבת, בין אם הם בכלי בין אם הם בקרקע; ואפילו לשפוך המים על גופו ולהשתטף, אסור; אבל מותר לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו". אמנם כתב ה"שולחן ערוך" שמותר לרחוץ בצונן, וכתב ה"משנה ברורה" שלא נהגו לרחוץ גם בצונן.
בימינו, שיש דוד שמש, צריך להיזהר כפליים שלא להתרחץ במים שהוחמו בו: א] אסור להתרחץ אפילו במים שהוחמו בהיתר בערב שבת. ב] כל הוצאת מים מדוד שמש מכניסה בו מים קרים שמתחממים מהמים החמים שבתוכו ומתבשלים בו . ג] חימום מים בדוד שמש הוא לא בחמה ממש, אלא בתולדות חמה. במיוחד שבכל דוד שמש היום יש אפשרות לחימום גם על-ידי השמש וגם על-ידי חשמל, וזה בדיוק מה שחכמינו אסרו, תולדות חמה או תולדות האור.
עירוב תבשילין
עירוב תבשילים בתהילים
כתב הבן איש חי (שנה ראשונה הלכות עירוב, סוף פרשת צו), כי המבשל ביום-טוב לשבת, צריך לבשל מוקדם באופן שיוכל להשתמש באוכל זה גם ביום-טוב עצמו. "שאם היו מזדמנים לו אורחים שלא אכלו היום, היו אוכלים ונהנים בו ביום קודם בין השמשות, ממלאכתו שעשה". וכל זה בגלל שההיתר שעליו נסמך עירוב התבשילין הוא שאפשר ליהנות מהתבשילים ביום-טוב עצמו.
הכנה מיום-טוב לשבת אינה פשוטה כלל ועיקר. בימינו עדיף להכין הכול מערב יום-טוב ולאחסן במקררים ובמקפיאים, במיוחד בראש השנה שטוב להקדישו ככל האפשר לתפילה ולתהילים ולא לבישולים לקראת שבת. אמנם מה שצריך לעונג שבת – אפשר לעשותו אך ורק למי שעשה עירוב.
כך כותב ה"שולחן ערוך" (תקכז סעיף א): "יו"ט שחל להיות בערב שבת, לא יבשל בתחלה לצורך שבת בקדירה בפני עצמה, אבל מבשל הוא כמה קדרות ליו"ט ואם הותיר, הותיר לשבת; ועל ידי עירוב – מבשל בתחלה לשבת".
תיקון האוכל
מהו העירוב? שיתחיל האדם לבשל לשבת כבר מערב יום-טוב. וכשהוא מבשל ביום-טוב לשבת, זה כבר מתערב עם מה שבישל קודם לכן. ואין בזה זילות של יום-טוב, שכאילו אינו חשוב ומכין בו אוכל לשבת. כשאדם לא מתחיל בבישול ביום-טוב הוא מראה כי הוא חשוב בעיניו, שבישל בערב יום-טוב ורק מה שהכרחי גמר לבשל ביום-טוב לשבת.
צריך לקחת בידו בערב יום-טוב את מה שבישל ואפה לצורך שבת, או חלק ממנו, ולפחות שתהיה לחמנייה אחת (כביצה – 56 גרם. כל לחמנייה היא 75 גרם לפחות), ואפשר כמובן לקחת חלה שלמה. וייקח גם תבשיל אחד בגודל כזית לפחות, או סיר שלם. וכשהם בידו יברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצותיו וציוונו על מצוות עירוב". אחר כך יאמר בארמית או גם בעברית שבעירוב הזה יהיה מותר לנו לאפות ולבשל ולהטמין ולתקן מה שצריך בענייני אוכל או להדליק את הנר ולעשות כל צרכינו מיום טוב לשבת. "בדין עירובא יהא שרי לנא לאפויי ולבשולי ולאטמוני ולתקוני ולאדלוקי שרגא, ולמעבד כל צרכנא מיום טוב לשבת".
מצווה גוררת מצווה
את האוכל שעשה אתו את העירוב מצווה לאכול בשבת, אבל אין בזה חיוב. ומצווה לאוכלו כי כבר נעשתה בו מצווה אחת, וכל דבר שנעשתה בו מצווה, טוב לעשות בו מצווה שנייה. ובמיוחד שהוכן האוכל הזה לאכילת שבת.
יכול להשאיר את האוכל הזה לאוכלו ביום ראשון שאחר כך, ואם לא אכלו יכול לזורקו. אמנם אין לאכול אותו לפני שבת. ואם אכל חלק ממנו וחלק נשאר – מותר לסמוך עליו ולבשל לשבת ביום-טוב. אבל אם נאכל כולו לפני שבת – אסור לבשל מיום-טוב לשבת.
סימנים נגד שכחה
כל דבר שאדם לא רגיל בו כל שבת או כל חג עלול להישכח. ועירוב תבשילין הוא דבר נדיר יחסית, שכן הוא מתקיים רק כאשר יום-טוב הוא סמוך לשבת. לכן צריך להזכיר לכולם לעשות עירוב זה בערב יום-טוב. ואדם צריך לעשות סימנים לעצמו להיזכר בכך בערב יום-טוב, ולא יחכה סמוך להדלקת נרות של ערב יום-טוב לעשות את העירוב אלא מיד בבוקר יעשה את עירוב התבשילים. ואם לא עשה בבוקר – יעשה מיד שנזכר. ולא ידחה, שכל מי שאומר "לכשאפנה אשנה" – ודאי לא יפנה.
ב"שולחן ערוך" (תקכז ז): "מצוה על כל אדם לערב, ומצוה על כל גדול העיר לערב על כל בני עירו, כדי שיסמוך עליו מי ששכח או נאנס או שהניח עירוב ואבד. וכן למי שלא יודע לעשות עירוב כגון שהוא עם הארץ שאינו יודע לערב. אבל מי שאפשר לערב ולא עירב, אלא שרוצה לסמוך על עירובו של גדול העיר – נקרא פושע ואינו יוצא בו".
יציאת האורחים
אורחים לא צריכים לעשות עירוב תבשלין, כיוון שהם יוצאים ידי חובה בעירוב של בעל הבית. ויכולים האורחים לסייע בבישול ולהדליק נרות שבת על סמך העירוב שעשה בעל הבית.
לעולם יסדיר אדם תפלתו ואחר כך יתפלל
סדר התפילה בפשטות ובעומק
הגמרא בראש השנה (לה ע"א) אומרת: "אמר רבי אלעזר לעולם יסדיר אדם תפלתו ואחר כך יתפלל. אמר רבי אבא מסתברא מילתיה דרבי אלעזר בברכות של ראש השנה ושל יום הכפורים ושל פרקים (תפילות החגים) אבל דכל השנה לא". פירוש יסדיר הוא יארגן בלימוד ובמחשבה את התפילה שהוא הולך להתפלל כדי שדבריו לפני ה' יהיו מסודרים.
רבי אבא אומר כי עיקר דבריו של רבי אלעזר הוא רק בתפילות של ראש השנה וחגים ויום הכיפורים, שהן תפילות שנאמרות לעתים רחוקות. אבל תפילה של יום-יום היא מוכרת וידועה למתפלל ולא צריך להתבונן בה קודם התפילה.
היוצא מכך, שאדם צריך להתכונן לתפילה של ראש השנה ולהתבונן בה לראות מה הפירוש של המילים שהוא הולך לומר. שהרי תוך כדי התפילה לא תמיד אפשר לחפש את פירוש הפיוטים או מילות התפילה.
הרב זצוק"ל היה מלמד אותנו לפני החגים את סדר התפילה ואת המשמעות של הדברים. וגם הוא עצמו היה לומד את סדר התפילה, בדרך כלל מסידור "אהלי יעקב", של ר' יעקב יצחקי, שיש בו פירוש התפילה בפשטות וגם בעומק גדול.
שְׁמָעָה. סְלָחָה. הַקְשִׁיבָה. וַעֲשֵֹה
אחד הדברים שמופיע בסידור "אהלי יעקב" הוא הפירוש למה שאומרים ספרדים ואשכנזים בסליחות, גם בשני וחמישי וגם בימים נוראים: "אֲדֹנָי שְׁמָעָה. אֲדֹנָי סְלָחָה. אֲדֹנָי הַקְשִׁיבָה. וַעֲשֵֹה אַל תְּאַחַר". יש כאן רמז לארבע מיתות בית-דין, אם אדם לא מתקן מה שקלקל. שהמילים "שְׁמָעָה. סְלָחָה. הַקְשִׁיבָה. וַעֲשֵֹה" הן ראשי תיבות של "שריפה, סקילה, הרג וחנק".
כתב הגר"א (הקדמת הזוהר יא ב) שהמילים "שְׁמָעָה. סְלָחָה. הַקְשִׁיבָה. וַעֲשֵֹה" הם גם ראשי תיבות של ימות השנה, שס"ה ימים ועוד ו' שעות, שזה זמן מהלך הקפת השמש את הארץ בשנה. ואפשר להרחיב ולומר כי הפסוק אומר: "אם יהיו חטאכים כשנים כשלג ילבינו" – שהעוונות הם לפי ימות השנה. שיש שס"ה מצוות "לא תעשה" כנגד ימות השנה.
ממשלה זמנית
על זה ראוי להזכיר את דברי האר"י על הפסוק "ימי שנותינו בהם שבעים שנה", שיש שבעים שרים כנגד שבעים אומות העולם. כל שר ממונה על שנה אחת, והוא מתחלף בסוף שנה. על כן צריך לחזור בתשובה באותה שנה שבה חטא ולא ידחה לשנה אחרת. לכן אנחנו מתאמצים בתשובה במיוחד בסוף השנה.
בגמרא (יומא פו ע"ב) יש מחלוקת האם על עוונות שהתוודה עליהם בשנה זו צריך להתוודות בשנה אחרת. "תנו רבנן עבירות שהתודה עליהן יום הכפורים זה לא יתודה עליהן יום הכפורים אחר ואם שנה בהן – צריך להתודות יום הכפורים אחר. ואם לא שנה בהן וחזר והתודה עליהן – עליו הכתוב אומר 'ככלב שב על קאו כסיל שונה באולתו'. רבי אליעזר בן יעקב אומר כל שכן שהוא משובח שנאמר 'כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד' אלא מה אני מקיים 'ככלב שב על קאו וגו' כדרב הונא דאמר רב הונא כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו הותרה לו סלקא דעתך אלא אימא נעשית לו כהיתר".
הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ב ה"ח) וכן ה"שולחן ערוך" (או"ח תרז ד) פוסקים כמו רבי אלעזר בן יעקב, שגם אם התוודה בשנה זו יתוודה עליהם בשנה אחרת. ואפשר כי למרות שהשרים מתחלפים, הרי האדם נשאר אותו אדם, והתשובה היא לפני ה' יתברך. אמנם לכתחילה לא ידחה אדם את תשובתו לימי זקנתו.
והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית
עוד מביא הרב בעל "אהלי יעקב" על מה שאומרים בתפילה "וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית. וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ", שיש בפסוק זה "משחית, אף, עון, חמה". והגמרא (בבא בתרא ט ע"ב) מסבירה שאחד חמור מחברו. לכן אומרים בתפילה "זוֹעֲכִים אַף בְּלַחֲשָׁם. חֵמָה עָצְרוּ בְּשַׁוְּעָם", כי יש כאלה שיכולים להכרית את האף, אבל את החמה הם רק עוצרים ורק כשהם משוועים.
כנגד "משחית, עוון, אף, חמה" שאדם מעורר בעבירות הוא יכול לכפר ב"מנחה, עולה, אשם, חטאת", שהם אותם ראשי תיבות (מע-אח). וכאשר אין קרבנות אפשר לכפר במסירות נפש, כשם שעשו "מישאל, עזריה, אברהם, חנניה", שגם הם אותם ראשי תיבות (מע-אח). ובקריאת שמע אדם צריך לכוון למסור את נפשו בתפילה, ולכן האותיות האחרונות של "שמע" והראשונות של "אחד" הן אותם ראשי תיבות (מע-אח).
ובימינו, שיש כל כך הרבה מסירות נפש למען עם ישראל, בוודאי שזה מקרב את הגאולה מאוד. כמו שכותב האר"י ז"ל, כי מסירות הנפש היא כנפי השכינה, שבהן היא עולה ומתעלה ומתקיים בה "התנערי מעפר קומי. לבשי בגדי תפארתך עמי". אמן כן יהי רצון.
ועלילות מצעדי גבר
ראש השנה בשנים האחרונות, והרב בדרכו לבית הכנסת. מחמת הכאבים בגב נאלץ הרב לשבת פעמים רבות על הספסל בצד הדרך, יום בו מלך יושב על כיסא דין ומשא כל העם על מורנו ורבנו ניגש אדם לרב, מספר על החתולה האהובה שלו שמתה היום, ושואל האם מותר לו לקוברה ביום ראש השנה. הרב עונה שאסור, והאיש עובר לשאול מה עם אמירת קדיש עליה. הרב בסבלנותו עונה לו שלא אומרים קדיש על בעלי-חיים. וכך הסיפור חוזר על עצמו כמה פעמים במהלך הדרך, כל פעם שהרב עוצר לנוח מכאביו ניגש האיש ושואל את אותן שאלות שוב ושוב, והרב בסבלנותו ובכאביו בעיצומו של יום הדין עונה לאיש מחדש. כשפנה השואל לדרכו, שאל אחד המלווים את הרב, למה הרב ענה בכזו סבלנות לכל השאלות ה"חכמות". אמר לו הרב: אצל אותו אדם זה מה שחשוב לו היום, הדבר הקטן הזה. כשיירגע ממנו יוכל להתפלל יותר טוב היום, אז זאת המצווה, לענות לו לפי מה שהוא צריך. ואדרבא, הרי גם בשמים רואים באילו דברים קטנים כל אחד מאתנו מתעסק, ובכך יתעורר עלינו לימוד זכות למעלה ביום זה.
(מתוך "באור פניך", הרב חיים בן שושן)
עלייה לרגל
שלום קנוניאן, נהג הוותיקין של הרב זצ"ל: שנה אחת, סמוך לראש השנה, אמי המנוחה שברה את רגלה והתארחה אצלי בבית. שאלתי את כבוד הרב זצ"ל מה אעשה בעניין שופר בעבור אמי, והרב השיב לי: אל תדאג. ואם הרב אומר לא לדאוג, אני לא דואג.
ביום ראש השנה לאחר התפילה התכוונתי ללוות את כבוד הרב לביתו, אך הרב אמר לי: בוא נלך אליך הביתה. באותה תקופה עדיין לא הייתה מעלית בבניין, וכבוד הרב נצרך לעלות עד לקומה האחרונה ברגל. הוא תקע בשופר בעבור אמי ורק לאחר מכן, מלא שמחה, עזב והלך.
סגור מותר, פתוח אסור. קניתי אוכל ותוך כדי האכילה גיליתי שאומנם אין בחנות בעיות של חלב ובשר, אבל היא פתוחה בשבת ולכן אין תעודת כשרות. האם להמשיך לאכול או אסור?
אם האוכל סגור, כמו בחנות מכולת – מותר. אם האוכל פתוח, כמו במסעדה – אסור, כי מן הסתם יש גם בעיות אחרות.
שתיל מופרע. האם מותר לכרות שתיל שגדל ליד עץ תות, או שמא גם בשתיל שלא נותן פירות יש איסור?
אם השתיל מפריע או שיש צורך במקומו – מותר. סתם – אסור.
שורשים נטולי קליפה. האם לחצי בצל יש גדר של בצל מקולף?
אם נשארו בו מהשורשים לא נחשב כמקולף.
יין נסיכים. יש חתונות שבהן יש בקבוקי יין על שולחנות האורחים ובעלי האירוע מרשים לקחת בקבוק. האם זה מותר? האם זה שייך לבעלי האירוע או לאולם?
מותר.
הנס של השמן המיוחד של יעקב אבינו
עירוב תבשילין
שלוש המצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ ישראל
איך עושים קידוש?
איך ללמוד אמונה?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
למה משתכרים בפורים? איך עושים זאת נכון?
למה תמיד יש מחלוקת?
סוד ההתחדשות של יצחק
מה אכפת לך?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת