ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש משנה וגמרא פסחים

פסחים קיד

מצוות צריכות כוונה

לחץ להקדשת שיעור זה
הגמרא מביאה מחלוקת תנאים אם מצוות צריכות כוונה. לדעת ר' יוסי צריכות ולכן לדעתו אם טיבל מרור עבור הכרפס מצווה לחזור ולאכול מרור משום שמסתמא לא כיוון לשם מרור, ואילו החולקים סוברים שאינו מצווה ממש אלא שיש לעשות כן משום היכרא דתינוקות.
הכרעה
הרי"ף הביא לשון ר' יוסי, ומכך דייקו המלחמות והר"ן שמכריע שמצוות צריכות כוונה. לעומתם, רבנו האי ובעל המאור מכריעים כחכמים שאין צריכות כוונה.
הרמב"ם בהלכות שופר (ב, ד) פוסק שצריכות כוונה, ולעומת זאת בהל' חמץ ומצה (ו, ג) פוסק שאין צריכות כוונה וכותב: "אכל מצה בלא כונה כגון שאנסוהו גוים או לסטים לאכול יצא ידי חובתו". המגיד משנה נתקשה בסתירה ונדחק לתרץ ולחלק שדוקא בשופר שהמצווה היא לשמוע ואין בכך עשייה צריך כוונה אך במצוות שיש בהן מעשה כמו באכילת מצה אין הכוונה מעכבת, ועדיין נשאר בצ"ע ופקפק בנכונות הגירסא ברמב"ם לגבי מצה. הר"ן (על הרי"ף ר"ה ז ע"ב) והכס"מ מיישבים שאע"פ שבשופר לא יצא ללא כוונה באכילת מצה יוצא כיוון שנהנה, ודומה לדין שהמתעסק פטור אך בחלבים ועריות חייב משום שנהנה. ואמנם רבא בראש השנה כח ע"א כותב שאין לחלק בין מצוות שבאכילה לשאר מצוות אך הרמב"ם הכריע לחלק ביניהן, משום שדין האכילוהו פרסיים מצה מובא בסתמא ומשמע שאין חולק. וכן דעת הראב"ד (השגות על הרי"ף בסוגייתנו), שחילק מעצמו בין אכילה שאין הכוונה מעכבת כמו שמתעסק פטור לבין שאר מצוות, כדברי הר"ן בהסבר הרמב"ם. הפני יהושע (ר"ה כח) כתב עפי"ז שבמרור אין צריך כוונה להלכה, שהרי באכילת מרור אין הנאה. מלא הרועים (ערך מצוות צריכות כוונה אות ט) חולק על הפני יהושע ומבאר שאין כוונת הר"ן להנאה ממש, ואף לגבי החיוב של מתעסק בחלבים ועריות אין הטעם שכל שנהנה אי אפשר לפוטרו, אלא הכוונה היא ששם מטרת האיסור היא ההנאה ולפיכך אם נהנה חייב בשונה מאיסור מלאכה בשבת שהמטרה היא הפעולה ולכן אם היה מתעסק הריהו כלא עשאה. וכך לעניין מצוות צריכות כוונה, בכל מצווה שהמצווה היא הפעולה הכוונה מעכבת, אך במצוות שיש להן תכלית מלבד הפעולה והתכלית נעשית יצא אף אם לא כיוון, וכך במרור התכלית היא שירגיש במרירות ותכלית זו נעשתה. עפי"ז מיישב כיצד הרמב"ם ופוסקים נוספים פסקו שגוי אינו כשר למילה, ומשמע שדוקא גוי אך יהודי שימול ללא כוונה כשר, והרי הרמב"ם פוסק שצריכות כוונה, אלא שגם במילה נעשתה התכלית שהתינוק מהול ולכן הכוונה אינה מעכבת. גם הקובץ שיעורים (ח"ב כג אות ו) סובר כיסוד זה, שעבירות ומצוות על אכילה תכליתן בהנאה ולכן עובר על האיסור אף אם המעשה לא מיוחס אליו, וכן קיים המצווה אף כשאינה מיוחסת אליו, וחילק גם הוא שמצוות צריכות כוונה רק במצוות שעיקרן בפעולה ולא בתוצאה, ולכן למשל הפורע חוב ללא כוונת מצווה אינו חייב לשוב ולפרוע שוב, וכן אם קיים מצוות פריה ורבייה ללא כוונה ונולדו לו ילדים יצא.
השו"ע הלך בדרכו של הרמב"ם ע"פ הבנתו בכס"מ, ובהלכות קריאת שמע (ס, ד) הביא שתי הדעות והכריע שמצוות צריכות כוונה, ובהלכות פסח (תעה, ד) כתב שאם האכילוהו פרסיים יצא. המשנ"ב שם הביא שכמה אחרונים וביניהם הפר"ח חולקים וסוברים שגם במצה לא יצא ידי חובה ללא כוונה.
השו"ע סייג דבריו וכתב ע"פ דברי הר"ן בשם הרא"ה שיצא דוקא אם ידע שהלילה פסח וידע שחייב באכילת מצה. בטעם הדבר נראה שאף שאין צריך רצון לשם המצווה מכל מקום צריך ידיעה שמקיים בכך מצווה.
הפוסקים נחלקו אם גם במצוות דרבנן צריך כוונה או רק במצוות דאורייתא. השדי חמד (מערכת מ כלל סא) מאריך בכך ומביא שיטות לכאן ולכאן. בין הסוברים שבמצוות דרבנן פטור מביא את דעות הרדב"ז, המשפט צדק והמג"א , ובדעות החולקים מביא את דעת הטורי אבן (ר"ה כח ע"ב).
לגבי אופן הכוונה, מביא המשנ"ב (ס, ס"ק י) בשם החיי אדם (כלל סח) שלא יצא דוקא במקום שיש לתלות שעשייה הראשונה לא היתה לשם מצווה, כגון בתקיעה שהיתה להתלמד או בק"ש שהיתה דרך לימודו, אבל במקום שמוכח לפי העניין שעשייתו היא כדי לצאת, כגון שקורא ק"ש כדרך שאנו קורין בסדר תפילה וכן שאכל מצה או תקע ונטל לולב אף על פי שלא כיוון לצאת יצא, שהרי ודאי משום זה עושה. כלומר, גם למ"ד שצריכות כוונה, לא צריך כוונה אקטיבית בפועל, אלא צריך שזו תהיה מטרת עשייתו.
תוקף
התוס' רא"ש בסוגייתנו כותב שהדין שצריכות כוונה הוא רק מדרבנן, ולכן לדעת רב הונא שמברך רק על הטיבול השני מברך בנוסח "על מצוות מרור" שמשתמע למפרע, ולמרות שלא כיוון בטיבול הראשון לשם מצוות מרור מכל מקום מהתורה יצא. במהדיר שם כתב שמקורו מ רבנו יונה (סדר ליל הפסח של רבנו יונה). לעומתם, הלבוש (ס, ד) כתב שמצוות צריכות כוונה "כדילפינן מקרא לקמן סימן תקפ"ט סעיף ח' עיין שם", אמנם בסי' תקפט לא מצאנו שהביא פסוק אך מכל מקום מוכח שסבר שזהו דין מהתורה. השדי חמד מאריך בכך ומביא שיטות לכאן ולכאן.
הפמ"ג (הל' ק"ש ס אשל אברהם ס"ק ג) מסופק ונוטה לומר שהדין הוא רק מדרבנן ומכל מקום סובר שלא יצא מהתורה כיוון שהדין מדרבנן עוקר גם את הדין מהתורה, כדברי התוס' בסוכה (ג ע"א ד"ה דאמר) לגבי היושב בסוכה ושולחנו בחוץ. וכן פסק המשנ"ב (ס ס"ק ח) שלא יצא מהתורה, ומשמע שפוסק כן משום דברי הפמ"ג.
בגמרא בראש השנה (כח ע"ב) מקשה אביי על רבא, שאם נאמר שאינן צריכות כוונה יקשה "אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה?!" אלא ודאי צריכות כוונה ולכן לא נחשבת שינתו בסוכה ללא כוונת מצווה למעשה מצווה וממילא אינו לוקה. מוכח מדברי אביי שדין כוונה הוא מדאורייתא ולכן אם יש צורך כוונה אינו נחשב כמקיים מצווה בשמיני ואינו לוקה מצד בל תוסיף, שהרי אם זהו דין מדרבנן נמצא שמדאורייתא כן עבר על בל תוסיף, וכיצד תבוא תקנת חכמים ותעקור את האיסור מהתורה. בספר המקנה (לרב זוסמאן אליעזר סופר, ח"ג נג פרט א חקירה א) דחה הראיה ותירץ ע"פ התוס' הנ"ל בסוכה (ג ע"א) שתקנות חז"ל יכולות לעקור מצוות דאורייתא. השדי חמד דוחה, שחכמים יכולים להחמיר ועפי"ז אף מדאורייתא לא יצא, אך ודאי שלא תגרום תקנתם לקולא שלא יצטרך לקבל מלקות במקום שמדאורייתא היה צריך לקבל.
התכוון לא לצאת
התוס' בסוכה (לט ע"א ד"ה עובר) כותבים שאם מתכוון בפירוש לא לצאת ידי חובה אינו יוצא אפילו למ"ד שאין צריכות כוונה, כיוון שודאי אינו יוצא בעל-כרחו. וכן דעת הר"ן (בחי' כח ע"T; על הרי"ף ז ע"ב). לעומתם הרא"ה (הו"ד בב"י תקפט) וכן התוס' רא"ש בסוגייתנו סוברים שאף המתכוון לא לצאת יצא 1 .
המשנה בראש השנה לב ע"ב אומרת: "אין מעכבין את התנוקות מלתקוע, אבל מתעסקין עמהן עד שילמדו. והמתעסק לא יצא, והשומע מן המתעסק - לא יצא". ומוכח שגם למ"ד אין צריכות כוונה אם כיוון ללמד התינוקות לא יצא. הר"ן (בחי' כז ע"א; על הרי"ף ט ע"ב) מנמק שכיוון שמכוון למצווה מסויימת מעכבת כוונתו שלא תחול המצווה השנייה, וכמו שמצאנו לגבי כוונת לשמה בקרבנות שאע"פ שאם כיוון לשם חולין לא מעכב כיוון שסתמן לשמה מכל מקום אם כיוון לשם קרבן אחר מעכב, וכלשון הגמרא בזבחים ג ע"א: "דבת מינה מחריב דלאו בת מינה לא מחריב לה". וצ"ע, הרי לכאורה כוונה שלא לצאת דומה לכוונה לשם חולין שאינה מינה ובכל זאת כתב הר"ן שאינו יוצא, כמובא למעלה. וצריך לומר שכוונה לא לצאת גרועה יותר משום שהיא כוונה שלילית הפוכה, ושונה מכוונה לשם חולין שאינה נחשבת ככוונה שלא לשם קרבן אלא פשוט מכוון לשם חולין. עוד יש לשאול, מה הדמיון בין כוונה בקדשים לבין כוונה במצוות, הרי כמבואר בגמרא בזבחים שם, הטעם בקדשים שכוונה לחולין אינה פוסלת היא שסתמן לשמן, ואם כן אין לדמות לכוונה במצוות שסתמן אינו לשם מצווה, כגון סתם מעשה תקיעה אינו עומד לשם מצווה 2 . ואולי הר"ן הבין שגם סתם מעשה הוא לשם המצווה, ולפי"ז הטעם של מ"ד שאין צריך כוונה אינו שאין הכוונה חלק מהותי מהמצווה אלא שסתם נחשב ככוונה, ועוד נעמוד על כך בהמשך כשנדון בטעמי המחלוקת, אך מפני הדוחק שבסברא זו נראה יותר שאין כוונת הר"ן ממש להשוות בין הסוגיות, אלא רק למד משם את העיקרון שיכול להיות שדוקא כוונה מינה מחריבה יותר מאשר כוונה שאינה מינה.
הטעמים בצדדי המחלוקת
עד כה עסקנו בליבון הגדרים השונים, וכעת על פי הגדרים השונים יש לברר מהו טעם הסוברים שמצוות צריכות כוונה ומהו טעם הסוברים שאינן צריכות.
באופן פשוט נראה שלמ"ד צריכות כוונה הכוונה היא חלק מהותי ותנאי בקיום המצווה, שהרי עניין המצוות הוא עבודת ה', ואם אדם עשה מעשה קוף בלא שום כוונה לשם שמים איזו עבודת ה' יש בכך, וכי אם נטל לולב על מנת להכות את חברו או על מנת לכבד את ביתו יעלה לו הדבר למצווה. מאידך המ"ד השני סובר שאף שודאי מעלה גדולה בכוונה מכל מקום התורה מחייבת את כולם בקומה הבסיסית של עולם המעשה, ומעבר לכך כל המקודש מחברו יוסיף לפי כוחו ומעלתו, וכמו שהעובר עבירה ולמשל עשה מלאכה בשבת גרם לקלקול בנפשו אף אם מטרתו לא היתה לעבור על האיסור בדוקא אלא רק רצה להרוויח לפרנסתו, כך במצוות עצם המעשה מזכך את נפשו גם אם לא כיוון לשם מצווה. כפי שראינו למעלה, יש הסוברים שהצורך בכוונה (למ"ד שצריך) הוא רק מדרבנן, ולדעתם מהתורה אין זה חלק מהותי מהמצווה; ולעומתם יש הסוברים שהצורך מדאורייתא ולומדים זאת מפסוק כדעת הלבוש, ובאחרונים הביאו שהמקור הוא מ"לעבדו בכל לבבכם" או מפסוקים דומים; ויש הסוברים שאף אין צורך בפסוק אלא זוהי סברא פשוטה שמעשה ללא כוונה לשם מצווה אינו נחשב למאומה (ראה מנחת אשר לפסחים בתחילת קונטרס מצוות צריכות כוונה).
אך ניתן לפרש כל אחד מהצדדים באופן נוסף. הגמרא בראש השנה (כח ע"א) מספרת ששלחו לאבוה דשמואל שאם כפוהו לאכול מצה יצא ולמד מכך רבא שגם התוקע לשיר יצא. הגמרא שאלה מה חידש בכך מעבר לדין של מצה ותירצה שבמצה התורה ציוותה לאכול והרי אכל, אך בשופר התורה ציוותה שיהא זכרון תרועה ואם כן יש לומר שהתוקע לשיר מתעסק בעלמא ולא יצא. כפי שהבאנו למעלה, הרמב"ם והשו"ע אכן נקטו להלכה שיש לחלק בין שופר למצה מטעם זה, ומכל מקום לענייננו הגמרא נקטה בטעם שהריהו "מתעסק". נראה שהפטור במתעסק בכל הש"ס משמעותו שאין לייחס את המעשה לעושהו משום שהתכוון לעשות מעשה אחר, וכפי שמצאנו בפסחים לג ע"א: "לא מתחייב בהן שאין מתעסק כמתעסק, שאם נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר – שפטור". ואם כן יש לבאר שמ"ד שצריכות כוונה סובר שהעושה ללא כוונה נחשב כמתעסק וכאילו לא עשה את המעשה, ולפי"ז גם לדעתו העיקר בקיום המצווה הוא המעשה אלא שללא כוונה אין המעשה מיוחס אליו, וכך סובר הקובץ שיעורים (ח"ב כג אות ו), וכן ב ברכת אברהם חקר בכך והעלה את שתי האפשרויות, או שהכוונה היא תנאי וכשאין כוונה זהו חיסרון בכוונה או שנחשב כמתעסק והחיסרון בכוונה גורם לחיסרון במעשה 3 . וכאמור, מלשון הגמרא משמע שזהו חיסרון במעשה מצד מתעסק ועפי"ז תובן גם הכרעת הרמב"ם והשו"ע שבמצוות אכילה הכוונה אינה מעכבת, שהרי אם הכוונה היא צורך מהותי כחלק מהמצווה כיצד הנאת המעיים תפטור בעיה זו, אך אם הבעיה היא מצד ייחוס המעשה לעושהו כדין מתעסק, כאשר יש הנאת מעיים אין דין מתעסק משום שהנאה זו קושרת את המעשה לעושהו.
אמנם דרך זו קשה מאוד בעיניי, שהרי במתעסק האדם כלל לא התכוון לעשיית המעשה, כגון המרים עשב שחשב שהוא תלוש הרי לא התכוון כלל לתלוש ולכן אי אפשר לייחס אליו את מלאכת התלישה, אך אדם שהתכוון למעשה ורק לא התכוון לשם מצווה כיצד שייך לומר שהמעשה לא מיוחס אליו, ולכאורה אפשר לבאר בכוונתם שעצם המעשה ודאי מיוחס לעושהו אלא שמעשה המצווה לא מיוחס אליו (ואכן כך התנסח הברכ"א), וכמו שמעשה הרמת העשב מיוחסת אליו אך מעשה התלישה לא. כלומר, הגבהת ענף הלולב מיוחסת אליו אך אין זה אלא כמעשה קוף, ואילו צד המצווה שיש במעשה זה אינה מיוחסת אליו אלא אם יתכוון למצווה. אך גם על כך קשה, כי אם הכוונה אינה תנאי בעשיית המצווה וגוף המעשה מספיק – מספיק שמעשה הקוף ייוחס אליו כדי שיקיים המצווה. לכן נראה בכוונתם שודאי גם לדרך זו הכוונה היא חלק מהותי ותנאי בקיום המצווה, אלא שכאשר לא מכוון מעבר לחיסרון בכוונה יש חיסרון גם במעשה המצווה שאינו מיוחס אליו. אמנם עתה לא יתורץ בכך הרמב"ם, שהרי אף אם בענייני אכילה אינו נחשב כמתעסק ומעשה המצווה מיוחס אליו, סוף סוף עדיין יש חיסרון בכוונה והיא מהווה תנאי מהותי בקיום המצווה. כדי ליישב את הרמב"ם נצטרך ללכת בדרכו של מלא הרועים , וכמובא למעלה אכן כך סובר הקובץ שיעורים , ומבאר שסברת החילוק בין מצוות אכילה לשאר מצוות אינו שבאכילה הפעולה מיוחסת לו, אלא שבמצוות אכילה עיקר מטרת המצווה היא שמעיו ייהנו ולא עצם פעולת האכילה, והתורה הצריכה כוונה רק במצוות שעניינן הפעולה ולא התוצאה, אך במצוות שעיקרן התוצאה הואיל והיא הושגה גם ללא כוונה אין הכוונה מעכבת. וכעת שהגענו לכך, יובן חילוקו של הרמב"ם גם אם נלך בדרך הראשונה, שהחיסרון אינו מצד מתעסק אלא מצד שחסרה הכוונה שהיא חלק מהותי מהמצווה, משום שעכ"פ במצוות שעניינן בתוצאה אין הכוונה מעכבת. אולם לפי ביאור הפנ"י שהובא למעלה, החלוק על מלא הרועים והקוב"ש, עדיין צ"ע לפי שתי הדרכים הנ"ל, מהי סברת החילוק בין מצוות אכילה לשאר מצוות.
גם בשיטת הסוברים שמצוות אינן צריכות כוונה, יש להציע הבנה נוספת לפיה מודים הם שהכוונה היא חלק מהותי מהמצווה ולא שייך להיחשב כמקיים מצווה ועובד ה' ללא כוונה, ובכל זאת אם לא כיוון יצא. מדוע? רש"י (ר"ה כח ע"ב ד"ה אלא מעתה) בדבריו על קושיית אביי למ"ד אין צריכות כוונה כותב "אלא מעתה – דשאין מתכוין למצוה כמתכוין דמי". לכאורה היה צריך לכותב "אלא מעתה – שאין צריך כוונה" אך מפשט דבריו משמע שעקרונית צריך כוונה אלא שמי שאינו מתכוון נחשב כמתכוון. וכן בספר המקנה (ח"ג נג פרט א חקירה א) כתב שיש לבאר שיטה זו בשני אופנים, או שאין צורך בכוונה או שבסתם נחשב כמכוון ודימה זאת לדברי הגמרא בזבחים ב ע"ב שסתם קרבן עומד לשמה. כפי שהבאנו למעלה כך משמע קצת מדברי הר"ן בר"ה לגבי המתעסק בחינוך ילדים ומלמדם לתקוע, שביאר שפסול גם למ"ד שאינן צריכות כוונה, ואין בכך קושי כמו שמצאנו בזבחים ג ע"א לגבי כוונה בקדשים ש"מינה מחריב ולא מינה לא מחריב" ולכן אם כיוון לשם קרבן אחר לא יצא אף שאם כיוון לחולין יצא. והרי טעם הגמרא שם הוא שסתמן לשמה עומד וכיצד מדמה זאת הר"ן לסוגייתנו, אלא שהבין שגם אצלנו סתם מעשה מצווה לשם המצווה עומד.
על פי דרך זו יובנו דעות התוס' והר"ן שהבאנו למעלה, שהמכוון בפירוש לא לצאת אינו יוצא גם למ"ד שאין צריכות כוונה. לפי הדרך הפשוטה, שסברת מ"ד אינן צריכות כוונה היא שהמעשה עצמו הוא העיקר, לא מובן מה אכפת לי אם לא כיוון לצאת או כיוון לא לצאת, הרי סוף סוף המעשה נעשה, אך אם נאמר שבסתם הריהו ככיוון מובן שאם בפירוש כיוון לא לצאת לא יצא. גם דברי הרא"ה שנפסקו ב שו"ע והובאו למעלה יובנו יותר. הרא"ה כתב שאף למ"ד שהאכילוהו פרסיים יצא ולא צריך כוונה מכל מקום צריך שידע שכעת פסח ויש מצווה לאכול מצה. אם מעשה המצווה עצמו מזכך את הנפש ומספיק כדי לצאת ידי חובה גם אין צורך בידיעתו, אך אם סתם מעשה מצווה לשם מצווה עומד, מסתבר מאוד לומר שדוקא במקום שיודע שמקיים בכך מצווה.
אמנם מסברא דרך זו דחוקה ביותר, מדוע אדם שתקע לשיר ללא שום רצון וכוונה לצאת ידי המצווה נחשב בסתם כמתכוון?! לגבי קדשים בשעה שהקדיש הקרבן לשם קרבן מסויים הרי שייחדו לכך ולכן מצד החפצא של הקרבן סתמו לשמה עומד כל עוד לא יוציאנו משם זה (וכן מפורש בקובץ שיעורים ח"ב סי' כב ובמנחת אשר לפסחים בדין לשמה בקדשים), אך לגבי כוונה במצוות שיש צורך בכוונה מצד הגברא לא שייך לומר שסתמו לשמה עומד. וכן בדעת הר"ן, כבר כתבנו למעלה מכח דוחק זה, שנראה יותר שלא התכוון להשוות סוגייתנו לדין קרבן ממש, אלא רק הוכיח משם את העיקרון שיתכן שדוקא כוונה מינה מחריבה יותר מאשר כוונה שאינה מינה. בדברי הרא"ה יש לומר שהעושה מעשה ללא מודעות שזוהי מצווה נחשב לעניין המצווה כשוטה שעשה המעשה ולא נחשב כקיים המצווה, אולם כשהיתה לו מודעות שמקיים המצווה הריהי משפיעה על נפשו ויוצא ידי חובה אף אם לא רצה לצאת. ובדברי רש"י נראה לבאר שכוונתו היא ש"דין אין מתכוון כדין מתכוון דמי" אך ודאי אינו נחשב כמתכוון ממש, אך עדיין צ"ע קצת מדוע התנסח כך, ובפרט נותר להבין מסברא, מדוע לשיטת התוס' והר"ן המכוון בפירוש לא לצאת אינו יוצא לכו"ע.




^ 1.אמנם המהדיר על התוס' רא"ש כתב שרוב דבריו שאובים מדברי רבנו יונה בסדר ליל הפסח, ורבנו יונה כתב "אם לא כיוון לצאת" ולא כתב "אם כיוון לא לצאת", ואדרבה כמובא בב"י (תקפט) דעת רבנו יונה שהמכוון במפורש לא לצאת לא יצא, ולכן יתכן שזו ט"ס בתוס' רא"ש.
^ 2.דוקא בחפצים המיועדים לעשיית מצוות שייך לומר שסתמן לשמה. ואכן הביא השדי חמד בשם הטורי אבן (ר"ה כט ע"א) שבמצוות הנצרכות להיעשות ע"י חפץ מסויים ואינן יכולות להיעשות ע"י חפץ אחר אין צריך כוונה לכו"ע (נראה שכך יהא הדין במילה), ודוקא במצוות היכולות להיעשות בחפץ אחר כגון מצה שאינו חייב לאכול דוקא מצה זו צריך כוונה.
^ 3.הברכ"א מבין בדעת התוס' לגבי שני טיבולי המרור, שלדעת רב חסדא אינו מתכוון לצאת בטיבול הראשון אלא בני ובכל זאת מברך על הראשון, ומתקשה מדוע לא הווי הפסק, וכותב שלפי הדרך הראשונה – שמי שאינו מכוון נחשב כעושה מעשה המצווה אלא שאינו יוצא כי חסרה כוונה – יש מקום להבין דברי התוס' ולומר שבגלל שעושה מעשה מצווה מיד אף שאינו יוצא ידי חובה אין זה הפסק ומתוך כך תחול הברכה גם על הטיבול השני, אך לפי הדרך שנחשב כמתעסק וכמי שכלל לא עשה מעשה מצווה, לא יובן כלל.
עוד בנושא פסחים

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. לחץ כאן להעברת שאלתך לרב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il