ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

חויות החגים

בית מדרש חגים וזמנים חודשי השנה Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תשרי תשע"ד

חויות החגים


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

בס"ד מוצאי שבת בראשית
אור לכ"ה תשרי תשע"ד

לכבוד תלמידנו היקר הרב יואל קלינג שליט"א
והגיבורים מגוש קטיף ומצפון השומרון
בברכת שנה טובה ומבורכת בכל מילי דמיטב וחורף ברי ושלם

זכיתי להיות בשמחת תורה ב"יד בנימין", במקום מגוריך החדש, והאוירה של חג ושל שמחה היתה נפלאה ומיוחדת, הן בבתי הכנסת השונים, הן בישיבה של הרב טל שליט"א, שנעקרה מנוה דקלים בכדי להתמקם ב"יד בנימין", וכמובן לנו היתה חוויה ייחודית ששהינו אצל בתנו נאוה שתחי' שגרה עם משפחתה במקום. "עקירתה" היתה מסוג אחר, כי היא חזרה לארץ ישראל אחרי שנים מרובות של שהייה ופעילות מבורכת עם בעלה היקר משה יהודה שיחי' בגלות צרפת.
אחת מ"חוויותי" בשמחת תורה, היה השיעור המאולתר שארגנת לי בביתך לפנות ערב. רגיל אתה לרשום את שיעורי, וכאן היתה לך "מסירות נפש" מיוחדת, לארגן את השיעור למרות שהיית מנוע מלרשום, ולשם "נחמה פורתא" אנסה לתמצת בכתב את מה שנאמר, כמובן עם חסרות ויתרות... זכות מיוחדת היתה לי לתת את השיעור אצלך ביום שהוכתרת בבית הכנסת הגדול של היישוב כ"חתן תורה" (במנין וותיקין), ואכן הגבאים גם הדגישו את פעילותך המבורכת ביישוב למען התורה ולמען ארץ ישראל, כדוגמת השיעור שאתה מארגן בביתך בשבתות לעולי צרפת, וכן השיעורים שאתה מארגן לכלל היישוב בימי חמישי בערב. ואמרתי לך בחיוך, שב"ה אינך בגדר "חתן חסידי" שאינו מכיר את הכלה...
נושא השיעור היה על הקשר בין סיומת התורה ותחילתה, שכך מנהגינו בשמחת תורה, שתיכף ומיד לאחר סיום ספר דברים פותחים בספר בראשית. יכולנו לדמיין למשל שמפסיקים קודם עם המפטיר וההפטרה, שעניינה ותוכנה מתקשרים ל"זאת הברכה", לפעילותו של יהושע בן נון לאחר מות משה, אך לא כך הדבר, ראשית כל פותחים בספר בראשית, ורק לאח"ז קוראין את המפטיר ואת ההפטרה. וניסיתי להסביר את התופעה בארבעה אופנים, ואפשר שמספר רעיונות שיופיעו להלן כבר נכתבו באחד ממכתבי, אך הדברים התגבשו מחדש לקראת השיעור:

אין אנו כתינוק הבורח מבית הספר
ראיתי פעם מדרש שעומד על התופעה, ואומר שבזמן שמחת תורה פונה השטן אל הקב"ה ואומר לו: ראה כמה העם שמח שהוא גמר את התורה. אומר לו הקב"ה: טועה אתה, הוא לא שמח שהוא גומר אלא שהוא מתחיל... דווקא שעת הסיום היא נקודת המבחן של היחס אל התורה. בבית ספר, בשעת צלצול הפעמון כולם קופצים אל החצר לשחק בכדור, ואם תלמיד ייגש את המורה ויאמר לו: כמה חבל שסיימת, יסתכלו עליו כאל מטורף... ומיהו התלמיד המוזר, שלאחר שגמר בחינות על החומר הקשה שבסטטיסטיקה, יפתח בו ביום מחדש את הספרים שעמל בהם כה קשות? ואנו עם מוזר, ומתחילים מיד לקרוא מחדש, וזה מגלה וחושף את יחסינו אל הספר.
ויש לציין את הגמ' בעבודה זרה ב',א – ג',ב המספרת על טרוניא של אומות העולם שלא קיבלו את התורה, ולבסוף הקב"ה אומר להם: מצוה קלה יש לי, וסוכה שמה, לכו ועשו אותה. מיד כל אחד עולה על ראש גגו ובונה סוכה. ואז הקב"ה מקדיח חמה כבתקופת תמוז וכל אחד בועט בסוכתו ויוצא. והגמ' שואלת, הרי לכאורה הדין עמם, דהא מצטער פטור מן הסוכה. והגמ' מתרצת, דאמנם מצטער פטור, אך האם זוהי סיבה לבעוט?!
ומעניין הדבר שהם נבחנו דווקא במצוות סוכה. ואפשר מפני שדווקא שם יש פטור של מצטער. וע"כ שם ניתן לבחון את היחס האמיתי אל המצוה, יותר מאשר בשעת קיום המצוה: האם שמח האדם שנפטר מן העול, או אדרבה, הוא מצטער שאינו יכול לקיים את המצוה (על דרך המליצה: "מצטער פטור מן הסוכה" – הוא מצטער שהוא פטור מן הסוכה...). ויש תמונה שנשארה עמי מזמן ילדותי. היינו גרים במונטרה שבשוייץ, ולדודי הגאון הרב משה בוצ'קו זצ"ל לא היתה סוכה, והוא היה בא אלינו –היינו גרים בקומה חמישית- לאכול בסוכה. ולעיתים ירדו גשמים חזקים, והוא היה עולה מן המשרד ובודק האם חדלו הגשמים, וכשראה שלא, היה יורד במפח נפש. וכך מספר פעמים, עד שעלה שוב, וסוף סוף ראה איזושהי נקודת התבהרות בשמים: אין תיאור לשמחה שנסכה על פניו!

[ואגב, וודאי כבר סיפרתי את הסיפור של מו"ר הגאון הרב יחיאל יעקב ויינברג, בעל ה"שרידי אש" זצ"ל, שהגיע פעם לווילנא בחג הסוכות אל הגאון ר' חיים עוזר זצ"ל, והגאון קיבל אותו בחלוק, והתנצל מאד שאינו יכול ללוותו לסוכה, כי הוא מצונן, אך הפציר בו שילך לסוכה ויתכבד שם, ואח"כ ישבו יחדיו וישוחחו. הרב ויינברג הלך לסוכה, ולאחר מספר דקות ר' חיים עוזר מופיע בסוכה. שואל אותו הרב ויינברג: הרי אמרת לי שאתה מצונן. ור' חיים שותק ולא עונה. אומר לו הרב ויינברג: אני אגיד לך למה רגליך הובילוך לסוכה. אמנם מצטער פטור מן הסוכה, אך לא כתוב באף מקום שמצטער פטור מהכנסת אורחים... ואגב לרב ויינברג חשוב היה מאד שהסיפור יסופר כהוויתו, שהוא זה שאמר לר' חיים עוזר את ה"ווארט" הזה. ואולי העלה בלבו שגם ר' חיים עוזר חשב על כך, אך הוא ברוב רגישותו להכנסת אורחים לא רצה להגיד זאת לרב ויינברג, כי יכול להשתמע מכך שהוא מצטער בהכנסת אורחים...].

התורה כשלמות

לסבר את האוזן, ניתן לדמות את התורה ל"פזל" (puzzle): רק לאחרי שנגמר ה"פזל" ניתן להבין את מיקומו ואת משמעותו של כל אחת ואחת מחתיכות ה"פזל". עד הסיום נראה שהוא מורכב מקטעים קטעים ללא קשר משמעותי ביניהם. וכן הוא בתורתנו הקדושה. היא מורכבת מפסוקים פסוקים, ורק בסיומה ניתן להבין את המשמעות של כל פסוק ופסוק מתחילתה. וניתן אולי לדמות את קריאת התורה ל"ספירלה", שבכל סיום, מבינים את משמעות הפסוקים מראשיתם ברמה יותר גבוהה. וידועה האימרה שהאות האחרונה של התורה היא "ל" והאות הראשונה היא "ב", ויחדיו: "לב". ואמנם כך הוא, הלב "מזריק" דם לכל האברים, ומשם הוא חוזר אל הלב. וכך, גם בתורה יש אחדות פנימית, שהכל מתקשר אל הכל, אך לכל דבר יש לו את מקומו ושעתו.
כדוגמה נתתי את דברי אחי יוסף, שבשעה שבאו עליהם צרות בבית משנה למלך מצרים, אמרו איש אל אחיו: "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת" (בראשית ל"ה, כ"א). והנה סיפור זה שיוסף התחנן אליהם לא מסופר בשעת מעשה, בשעה שזרקו את יוסף לבור, בפרשת "וישב", אלא רק עכשיו, בפרשת "מקץ". ור' זכריה ברקוביץ, ה"חזן מלוזן" זכרונו לברכה, הסביר נפלאות, שהתורה לא מכסה מאומה, אלא שבחרה את המקום איפה למקם את ה"אפיזודה" הזאת. אילו התורה היתה מספרת את הדברים בפרשת "וישב", הקורא, ובפרט הילד, היה מפתח רגש של דחייה עמוקה אל שבטי י-ה, שנשארו אטומים לתחנוני אחיהם הקטן, וכבר לא היה מסוגל לקבל אח"כ שום הסבר על התנהגותם ה"אכזרית" כביכול. אז התורה בחרה לספר סיפור זה בשעה שהם חוזרים בתשובה ומהרהרים על מעשיהם, ואז האוזן והלב קולטים את הדברים בצורה אחרת (ואולי ניתן להעמיס רעיון זה ברמב"ן שאומר שהכתוב בפרשת "וישב" קיצר מפני סרחונם).
וכמו התורה, כן היא ההיסטוריה של עם ישראל, שהכל מתחבר אל הכל, וכל אירוע משובץ במקומו ובשעתו.

ממשה עד אברהם ומאברהם עד משה
ספר דברים מסתיים בתיאור גדולתו של משה רבינו: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, וכו'", והוא הוא סיום תורת משה. ספר בראשית מוגדר כ"ספר הישר", כדי לציין את האבות שהלכו בדרך הישרה, ובראש וראשונה, זהו ציון לאברהם אבינו, כדברי הכתוב: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית ט"ו, י"ט). ונציין כאן ג' מרכיבים להבדלים בין אברהם אבינו ומשה רבינו.

א. תורת הלב ותורת המעשה
בשנות התשעים, בעת ההתעוררות הגדולה של יהודי רוסיה, שהיתי בלנינגרד (היום: פטרבורג), ונתתי שם שיעורים. בעיקר היה זה אולפן ללימוד עברית. אך נתתי ג"כ כמה הרצאות פומביות שנערכו בבית כנסת הגדול בלנינגרד. להרצאות אלו הגיעו, ללא הגזמה, מאות אנשים, והקשיבו לכל דיבור, כביכול כאילו יצאו מפי איש גדול... א"א לטהר את הצמא של אנשים אלו לשמוע איזשהו מסר מאיש ארץ ישראל. באחת ההרצאות, כפה"נ לאחר שדיברתי על מצוות שבתורה, פנה אחד השומעים ואמר: מצוות - זה היה טוב לתקופה קדומה, היום התקדמנו הרבה, וניתן להסתפק ביהדות שבלב. כמובן שהבנתי מיד שאותו יהודי קרא את ספרות הנצרות והיא המדברת מתוך גרונו. הרגשתי אז שמאות אנשים מצפים לתשובה מוחצת, ואם היא לא תבוא הם יפנו עורף לכל מה שאמרתי להם עד הלום [כפי שהיה אומר ה"חזן מלוזן": אם החרש תחריש כעת הזאת, הם יחפשו רווח והצלה במקום אחר, בנצרות, באיסלם, או במאו טסה טונג...]. אני מודה להשי"ת ששם לי תשובה בפי, ואמרתי לו: אתה טועה, מה שאתה מציע, יהדות שבלב, זה היה אברהם אבינו. אך מאז התקדמנו בהרבה, וקיבלנו את משה רבנו, והוא הוא שהנחיל לנו יהדות שבמעשה...
ואכן כך הוא, אברהם הוא איש האמונה [ואמנם חז"ל אומרים שהוא קיים את כל התורה כולה, אך כבר כתב על זה בעל ה"שרידי אש" שא"א להבין את דברי חז"ל כפשוטם, ולמשל וודאי לא קיים מצוות החרמת עיר הנידחת וכדומה], ומשה רבינו הוא האיש שמעביר לנו את תורת המצוות. וצריכים אנו בראש וראשונה לאמונה שבלב, אך מתוך כך יש להגיע לתורת העשייה, אך יש להיזהר שלא יהפכו המצוות ח"ו ל"מעשה התעמלות", ל"מצוות אנשים מלומדה", ויש תמיד לחזור חזרה אל האמונה היותר מעמיקה בלב, וחוזר חלילה.

ב. דרך ד' ותורת ד'
אברהם אבינו הוא המלמדנו, כנאמר בפסוק הנ"ל, לשמור דרך ד' - לעשות צדקה ומשפט. כלומר הולך בדרכיו של השי"ת, מה הוא אף אתה. הוא איש צדקה וחסד, ותעיד על כך מידת הכנסת אורחים הבלתי רגילה כפי שבאה לביטוי בריש פרשת וירא. ויחד עם זאת הוא איש המשפט. עד כדי כך, שלשמע התכנית של הכחדת סדום הוא מתקומם: השופט כל הארץ לא יעשה משפט?! משה רבינו לעומתו הוא בראש וראשונה האיש שמלמד את בני ישראל את תורת ד', בה משולבים יחדיו מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחברו. הכל נהפך לתורה!
ושמעתי פעם מפי תלמיד בישיבת מונטרה, הרב אלי קאהן זכרונו לברכה, מהר"ם שי"ף מופלא (הוא מופיע בספרים "במקום נידח", בסוף מסכת עבודה זרה) על דברי חכמינו: "אם אין קמח אין תורה ואם אין תורה אין קמח". עפ"י המדרש, כשמשה רבינו עלה למרום לקבל את התורה, המלאכים רצו לדחות אותו. צר הקב"ה קלסתר פניו של משה רבינו כקלסתר פניו של אברהם אבינו. וכשראו את אברהם אבינו, מיד נסוגו המלאכים אחור, ואיפשרו לו לקחת את התורה. ולמה? כי נזכרו בהכנסת אורחים של אברהם אבינו למלאכים. ועל כך אומר המהר"ם שי"ף: אם אין קמח, אילולא הקמח-סולת שהציע אברהם אבינו למלאכים, לא היתה לנו תורה. ואם אין תורה אין קמח: אילולא שאברהם אבינו היה ספוג בתורה, לא היה מציע קמח למלאכים...
במילים אחרות (וברוח זו שמעתי פעם דרשה מהגאון הרב אליהו שטרנבוך שליט"א מאנטווערפען): ללא המידות הטרומיות של אברהם אבינו, אין מקום ואין בית קיבול למשה רבינו, כלומר לקבלת התורה. ומאידך ללא תורת משה רבנו א"א להגיע לרום המעלה המוסרית, כפי שבאה לביטוי באברהם אבינו. מאברהם למשה, וממשה חוזר חלילה לאברהם, אך בדרגה גבוהה לאין שיעור.

ג. איש האוניברסל ואיש האומה
מראשית דרכו מצויינת התכלית הסופית של אברהם אבינו: "ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית י"ב, ג'). וגם השם שמקבל מאת הבורא מציין תכלית זאת: "והיה שמך אברהם כי אב המון גויים נתתיך" (בראשית י"ז, ה'). לעומתו, משה רבינו עיקר תפקידו וייעודו הוא להיות נביא לישראל, והדברים באים לביטוי בסיומת התורה: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה ... ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל".
ויש קשר הדוק בין שני הייעודים. א"א להיות איש האוניברסל ע"י טשטוש זהותנו היהודית. אדרבה, כפי שמציין זאת מו"ר הרב יחיאל יעקב ויינברג בספריו, ככל שהיהודי הוא יהודי יותר כך גדל כוחו להשפיע על האוניברסל האנושי [וכבר ציין הרב ש. ר הירש את הפרדוקס המופלא, שדווקא לאחר ברית מילה של אברהם אבינו בו לכאורה הוא התבדל מהאנושות, הוא מתגלה כמכניס אורח מופלא לשלשה "ערבים"]. אך אסור ליהודי שחי את יהדותו בשלמות לשכוח את הייעוד הסופי: והיה ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד. וכן הם דברי רש"י על הפסוק "שמע ישראל": עתה הוא ד' אלוקנו, ויבוא יום והוא יהיה ד' אחד לכל אומות העולם. מאברהם אבינו למשה רבנו, וחוזר חלילה ממשה רבנו לאברהם אבינו.

לעיני כל ישראל – בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ
ה"חזן מלוזן" היה מציין, בתורת "בעל קורא", שכשמצרפין את סיום התורה עם תחילתה אנו קוראים: "לעיני כל ישראל – בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" (אח"כ שמעתי שרעיון זה כבר מופיע בפנים שונות, במקומות אחרים).
הרעיון שבא כאן לידי ביטוי, שלכאורה בפרשת הבריאה לא היה שום עד, ואדם הראשון נוצר לאחר שהבריאה הסתיימה. הוא הגיע ל"שולחן ערוך" (וראה על כך בסנהדרין ל"ח,א). אך עם ישראל היה עד לכל האותות והמופתים המופלאים שהתרחשו במצרים ואח"כ במדבר, וכנאמר בסיומת התורה: "לכל האותות והמופתים אשר שלחו ד' לעשות בארץ מצרים ... ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל". ודרך העדות על האותות הגדולים, יכול עם ישראל להעיד על בריאת העולם, כי רק מי שברא את העולם יכול ג"כ לשנותו תכלית השינוי לעת הצורך (וראה על כך ברמב"ן סוף פרשת בא).
ונוסיף על כך: רש"י בפירושו לפסוק "ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו" (בראשית ב', ג') אומר: במה ברכו במן, שביום השישי ירדה מנה כפולה. ובמה קדשו, במן, שבשבת לא ירד. ולכאורה פלא הוא, שרש"י מקשר את האירוע הכלל עולמי של הבריאה עם "אפיזודה" מצומצמת בזמן ובמקום, היינו המן שירד לישראל משך ארבעים שנה במדבר. אלא שהשבת – עדות היא על בריאת העולם (וראה בחולין ה',א מש"כ רש"י למה שבת חמורה כעבודת כוכבים). ולכאורה, כיצד יכולים בני ישראל להעיד, והלא לא היה מי שנכח בזמן הבריאה? אלא שבני ישראל אמנם לא היו עדים לבריאת העולם, אך הם היו עדים ל"בריאה מיניאטורית": משך ארבעים שנה הם ראו יום יום ושבוע שבוע, כיצד המן, יצירה אלוקית, יורד ששה ימים ואינו יורד ביום השביעי, כיצד הטבע כביכול שומר שבת! ומתוך כך יכולים בני ישראל להעיד על בריאת העולם.
[ועפי"ז יובן למה גוי ששבת חייב מיתה. שבת עדות היא, ויש כלל בהלכות עדות שעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. והנה, אם גוי, שלא נכח בחוויה העצומה של ירידת המן במדבר, שובת, הרי לא רק שמעיד שקר, כי הוא לא חזה ולא חווה, אלא שע"י עדותו הוא מקלקל את עדותם של בני ישראל! ויש לדעת איפוא שישנם שני תפקידים שונים בתכלית, יש מי שנותן עדות ויש מי שמקבל את העדות, ואסור לערבב ולטשטש בין התפקידים].

*

והנה, אתם, הגבורים מגוש קטיף ומצפון השומרון, חוויתם בצורה הקשה ביותר, סיום של תקופה, סיום של התיישבות מפוארת. אך יש לדעת שבעם ישראל, כל סיום מכיל בתוכו ג"כ התחלה. היא לעיתים רבות סמויה מן העין, אך היא קיימת. ואולי ה"חתן תורה" שקיבלת, תלמידנו היקר הרב יואל קלינג שליט"א, בא לסמל את אותו מעגל. תורה לא מסיימים, אלא מתחילים באוקטבה גבוהה יותר. וכן הוא בארץ ישראל. היה נראה לכאורה שיש כאן חורבן ללא תקומה, והנה בינתיים קמתם ועליתם במקומות אחרים, אמנם לאחר הרבה ייסורים, ועדיין לרבים מכם ייסורים אלו לא נסתיימו. אך יש תקוה לאחריתך, ושבו בנים לגבולם, וכרגע שבתם למקומות בהם אתם פועלים רבות ונפלאות עד שיבוא יום שישובו לבתים שנהפכו לתל. מחורבן לתקומה, בה תסחפו את כולנו בכוח אמונתכם.

אברהם אבא וינגורט
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il