העבודה הרוחנית בציווי "לך לך"
קראנו השבת את פרשת לך לך. שמענו כמה פירושים על המילים "לך לך". רש"י מפרש את המילים: "לֶךְ לְךָ - להנאתך ולטובתך" (בראשית יב, א), ומפרט שהכוונה היא גם להנאות גשמיות. עומק העניין הוא להגיד שבכל הליכה שהקדוש ברוך הוא אומר ללכת בה זה "להנאתך ולטובתך". אתה תקבל על זה שכר, גם זה נכון, אבל זה החלק הטפל. עצם החיבור לרצון ה', ההליכה על פי צו ה' - זה "להנאתך ולטובתך". כל עבודת ה', כל המצוות שאנחנו מקיימים וכל לימוד התורה שאנחנו לומדים - הכול "להנאתך ולטובתך", הכול מרומם את האדם, עושה אותו מאושר, שלם ומתוקן, ואין לך הנאה גדולה יותר מזה. הזכרנו את הסבר הפסוק: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (דברים כח, מז) שעבודת ה' צריכה להיות בשמחה ובטוב לבב יותר מכל הנאה אחרת שיש בעולם, יותר מכל ההנאות הטובות ביותר, הגדולות והמשמחות ביותר שיש בעולם (ראה בשיחה לפרשת כי תבוא תשע"ג). אין לאדם שלמות יותר גדולה מאשר לעשות את רצון ה', להיות באותה שעה מוקף באור ה', לעשות את הדבר היותר גדול ויותר עליון שאפשר לעשות - את רצון ה'. זה הפשט ב"לך לך - להנאתך ולטובתך", כל עשייה של רצון ה' זו השלמות מצד עצמה, "שכר מצווה - מצווה" (אבות ד, ב).
הזוהר מוסיף (בראשית עז, ב): "לך לך" - אם התחלת ללכת, תמשיך. אברהם התחיל באיתערותא דלתתא והקב"ה ממשיך באיתערותא דלעילא. הרי בפרשה הקודמת מוזכר שאברהם התחיל ללכת לארץ כנען, אמנם הוא נעצר בחרן אבל הדרך הייתה אל ארץ כנען, ואחר כך הקב"ה אומר לו "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ", הייתה לאברהם איתערותא דלתתא ומתוך כך שהייתה התעוררות מצד אברהם - בא עכשיו שפע אלוקי מלמעלה והדרכה אלוקית, ללכת אל ארץ ישראל. אבל המהר"ל אומר (נצח ישראל, פרק יא) שמהעובדה שלא כתוב שאברהם היה צדיק וכבר קודם התקרב בעצמו אל ה' כמו שנאמר על נח - אנחנו יכולים ללמוד שהבחירה של הקב"ה באברהם ובעם ישראל לא הייתה מתוך המעשים אלא בחירה אלוקית סגולתית, היא באה מלמעלה ללא איתערותא דלתתא, לכאורה. איך אנחנו מיישבים את הדברים? מצד אחד המהר"ל אומר שהייתה כאן איתערותא דלעילא, הקב"ה קירב את ישראל אליו וזה לא התחיל מאיתנו, ומצד שני הזוהר אומר שכן הייתה פה איתערותא דלתתא?
אפשר לומר שלא מקשים על סתירות בין מדרשים ויש כאן שני צדדים של הסתכלויות. אך נראה לי שעומק העניין הוא שכל איתערותא דלתתא בעומק העניין בעצם מתחילה למעלה, אלא שזה מתגלה על ידי האדם. חז"ל אומרים שכל יום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה" (אבות ו, ב), ומפרשים שהבת קול הזאת היא לא משהו ממשי שנשמע בחללו של העולם ורק אנחנו לא שומעים את זה - אלא הכוונה היא שמאותה ההופעה האלוקית בהר חורב יש באוויר הרוחני והפנימי בת קול, וכל פעם שאדם מתעורר לתשובה, לתקן את עצמו ולהתחזק, הוא בעצם מקשיב לה, מקשיב לבת קול שבאה לזרז את האדם להתקדם. לכאורה הוא זה שמתעורר, אבל בעצם מתגלה בו הקול האלוקי, מתגלה הרוח שמעוררת אותו. לא כולם מתעוררים, יש כאלה ששומעים ומאזינים לבת הקול ויש כאלה שלא שמים לב. הוי אומר שבכל התעוררות של האדם מתגלה בו אור ה', הוא מגלה את אור ה' וגם מתגלה בו אור ה' - גם איתערותא דלתתא היא בעצם באה מלמעלה אלא שהקב"ה מסובב את הדברים שיבואו עם ההשתתפות של האדם, ואחר כך יבוא שפע אלוקי גלוי. דבר ה' בא ומדריך את אברהם אבינו: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ", כל פעם שאדם בא להתחזק, להשתפר ולעלות מדרגה - ההתעוררות היא שלו, אבל היא בעצם שפע אלוקי שהתגלה עליו והוא מוציא אותו מן הכוח אל הפועל. אז אין סתירה בין דברי המהר"ל לזוהר.
הביאור השלישי של המילים "לך לך" כבר הוזכר מקודם, שתמיד צריך ללכת ולא לעצור. הרמב"ם בתחילת הלכות עבודה זרה (פ"א הל' א-ג) מסביר איך התחילה העבודה זרה בעולם. בהתחלה אנשים חשבו שהיות ואת ריבונו של עולם בעצמו לא רואים, אבל יש תופעות גדולות ונפלאות שרואים - הכוכבים, השמש והירח שהם מאוד מרשימים ועצומים והם השמשים של הקב"ה - ראוי לכבד גם אותם, שהם העוזרים והמשרתים של הקב"ה. מתוך שהתחילו לעסוק בכבודם של השמשים של האמצעים, של הכוחות הגדולים שרואים בעולם, לאט לאט שכחו את המקור והתחילו לעבוד אותם. ממילא התפתחו כל מיני השקפות עולם של עשיית צורות לכבודו יתברך ואחר כך שכחו את ה' והתחילו לחשוב שהצורות האלו הן הבורא, אותן צריכים לעבוד ואליהן צריכים להתבטל. שכחו את המקור העליון עד שבא אברהם אבינו. אברהם התבונן וראה, הייתה איתערותא דלתתא, אברהם בעצמו הלך וחיפש עד שנגלה אליו הקב"ה. בהתחלה הוא הבין מעצמו שיש בורא לעולם והוא מעל כל הבריות שרואים, ורק אחר כך נתגלה אליו בעל הבירה, ריבונו של עולם בעצמו, והגילוי המפורש בתורה הוא: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ".

למה העולם התנגד לאברהם
אברהם אבינו הלך כנגד כל השקפות העולם שהיו בתקופתו בכל העולם כולו. להוציא יחידי סגולה שהאמינו בריבונו של עולם ואולי היו להם בתי מדרש קטנים - העולם כולו היה עובד עבודה זרה. אברהם הולך נגד הזרם, ולא רק שהוא בעצמו מכיר בה' אלא הוא גם נאבק נגד כל המוסכמות האלו, הוא שובר פסלים וקורא בשם ה'. לאט לאט מתלקטים אליו המון רב, "עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם" (תהילים מז, י), "אֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" (בראשית יב, ה), אבל העולם כולו עדיין נגדו. אברהם הוא איש החסד, איש האחדות, האיש המרחם הגדול שאחר כך אנחנו פוגשים את החסד שלו ואהבת הבריות שלו גם בצורה הקיצונית ביותר כלפי אנשים רעים וחטאים כמו אנשי סדום, כולו אהבה - "אַבְרָהָם אֹהֲבִי" (ישעיהו מא, ח). הוא אוהב את כולם ולמרות זאת כל העולם כולו יוצא נגדו למלחמה. איך זה ייתכן, הרי אברהם הוא איש אהבה וחסד, הוא טוב אל כל הבריות, ובכל זאת חז"ל אומרים לנו שארבעת המלכים שנלחמו עם החמישה בעצם לא באו להילחם עם חמשת המלכים, אלא הם באו נגדו, כדי להרוס את כל הסביבה של אברהם. יש עוד מדרש בילקוט שמעוני בספר יהושע (רמז יט):
"ויתקבצו יחדיו להלחם עם יהושע", אמר רבי איבו בשם ר"א בנו של ר' יוסי הגלילי: בשלשה מקומות חלקו באי עולם על הקדוש ברוך הוא: אחד בדור הפלגה: "ויהי כל הארץ שפה אחת". ומהו "ודברים אחדים"? דברים של חירופין היו משיחין אחר הקדוש ברוך הוא. ואחד בימי גוג ומגוג: "יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו". ואחד בימי יהושע שנאמר: "ויתקבצו יחדו להלחם עם יהושע ועם ישראל פה אחד". מהו "פה אחד"? שחלקו על הקדוש ברוך הוא, שנאמר בו "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד".
שלוש פעמים במשך ההיסטוריה יתקבצו כל העמים נגד ריבונו של עולם, נגד ישראל שנושאים את שם ה'. מסביר המהר"ל (נצח ישראל, פרק לח):
כי עתה נעשו האומות הרבה כאשר נפלגו בדור הפלגה, ולקח השם יתברך את אברהם, אשר בחר בו לפי שהוא אחד. ואז האומות, שהם רבים, כי אז נפלגו והיו רבים, ומכח רבוים - אשר הרבוי מתנגד לדבר שהוא אחד, היו חולקים על יחידו של עולם.
זאת אומרת שאברהם אבינו מייצג את יחידו של עולם, הוא יחיד, "אַבְרָם הָעִבְרִי - כל העולם מעבר אחד והוא מעבר אחד" (בראשית יד, יג. בראשית רבה מא, יב), הוא שקול כנגד כולם וכולם נגדו. איך זה הולך ביחד - הרי אנו רואים שאברהם בעד כולם, הוא אוהב את כולם, אז איך יכול להיות שכולם מתאחדים נגדו - זה לא מובן. אברהם מכריז בשם ה' אחד, הוא מדבר על אחדות בעולם מפני שריבונו של עולם אחד, הוא גם אוהב את כולם כי הוא יודע שכל העולם הוא אחד, הוא לא אוהב את כולם סתם כי הוא סתם איש נחמד וזה רגש אנושי - האהבה נובעת מעמקות, מהשקפה עמוקה שהעולם הוא אחד, כל הבריות כולן הם בריות של הקב"ה – אז למה כל העולם יוצא נגדו?!
אלא שההשקפה של אברהם היא השקפה מאוד גדולה, היא באמת השקפה של אחדות - אבל העולם לא מסוגל לתפוס את זה והוא יוצא נגדה. זה קורה כל פעם ששלב חדש באחדות העולם מתגלה, בפעם הראשונה זה בא לידי ביטוי אצל אברהם, שעליו נאמר: "אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה - זה אברהם שאיחה את כל באי העולם, בר קפרא אמר: כזה שהוא מאחה את הקרע" (שיר השירים ח, ח. בראשית רבה לט, ג), הוא מחבר את כל באי העולם, איך הוא מאחד - בהסתכלות שלו הוא מכיר שהעולם אחד ובזה הוא מאחד את העולם. הוא לוקח את כל הקרעים, כביכול העולם מפורד, והוא מראה שהכול חלקים של מציאות אחת. כל פעם שבא שלב כזה של הופעה, של מציאות של ריבונו של עולם אחד – מופיעה התנגדות.
כך היה בדור הפלגה כלפי שמיא, כלפי מה שריבונו של עולם מכריז. וגם בימי יהושע כשעם ישראל מגיע לארץ ישראל, וכשישראל בארץ אז "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (מנחה של שבת), מופיע עוד תהליך של גילוי אחדות העולם על ידי שעם ישראל מגיע לארץ ישראל - ולכן עוד פעם כל האומות מתאחדות נגד ישראל, אף על פי שכל הגודל הזה הוא בעצם בשבילם בעבורם, הם לא מבינים ולא תופסים את זה. כך גם יהיה בימות המשיח, לקראת הגאולה העתידה שאנחנו בתהליכים לקראתה, כשיתגלה שם ה' אחד תהיה התנגדות.

למה התנגדו לרב זצ"ל
זה מזכיר לי את המציאות שאנחנו פוגשים כלפי הרב קוק זצוק"ל. מורנו הרב אברהם יצחק - גם הוא היה איש אהבה, אהב את הבריות, גם את אלה שהיו נגדו, ובכל זאת הייתה כלפיו התנגדות עצומה. אני זוכר שבאחת הפעמים בג' אלול בא לישיבה להספיד את הרב, הרב יצחק ניסים, הרב הראשי לישראל, והוא הזכיר מאיזה ספר שמי שיש כלפיו את ההתנגדות הכי גדולה הוא גדול הדור. לא היה צריך ראיה שהרב היה גדול הדור, אבל הוא הזכיר את העניין שההתנגדות לא מראה על בעייה בדרך, להפך, זה מראה על הגדולה שלו. הרב היה כל כך גבוה וכל כך מאחד עד שזה היה מעל היכולת של האנשים לתפוס. היה לו גודל כזה של הסתכלות, התרוממות מעל כל הסיבוכים של המציאות העכשווית, וראיה במבט כללי וגדול, להסתכל על האומה לדורותיה, על כללות האומה ועל הגודל של עניינם של ישראל, מה ישראל מייצגים בעולם, מה ישראל ככלל קוראים בעולם - וכשמסתכלים על הכלל הזה מבינים שהוא בנוי מכל הפרטים, מכל המורכבויות ומכל הסיבוכים שיש בין כל מיני פרטים. אבל אנשים לא יכולים להסתכל כל כך גבוה, הם רואים את מה שכאן ועכשיו ולא את המבט הענק, שלא מטשטש את הפרטים אבל מתרומם ורואה את כל הפרטים ביחד. זאת אומרת, זה לא תרתי דסתרי שיש התנגדות למי שקורא לאחדות, אולי זה דווקא הולך ביחד . הרב באורות התחיה, בפרק כה אומר:
סמוך לעקבא דמשיחא מתרבה סגולת האחדות באומה, המעשים הטובים והדעות והאור האלהי הנמצאים בצדיקים פועלים על קדושת הכלל יותר מבשאר הזמנים. טמונה היא סגולה זו במטמון של קטיגוריא ומריבות, אבל תוכו רצוף אהבה ואחדות נפלאה, שמעוררת הרגשה כללית לצפיה לתשועת הגוי כולו.
האחדות מתגלה על ידי מריבות. האחדות טמונה בתוך המריבות - אם היא טמונה היא לא כל כך מתגלה... רק למי שיודע להסתכל במטמונים היא מתגלה. עם ישראל מתחיל לחזור לארץ ישראל, אבל זה מלווה בכל מיני סכסוכים ומתחים, קטגוריות בין תלמידי חכמים ובין סתם אנשים, אבל בעצם הקטגוריה הזאת היא קליפה שטמון בתוכה משהו שהולך להתגלות. אנחנו רואים את הדבר הזה לאורך כל ההיסטוריה, מאברהם אבינו ועד עכשיו. במשך הדורות כל פעם שהאחדות עמדה להופיע, כל הצדדים שלא היו מגובשים ביחד התנגדו לזה.

להסתכל רחוק
אני רוצה לעמוד על עוד נקודה מעניינה של הפרשה. "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם" (בראשית יב, י), אברהם מתקדם ומתקרב למצרים, הוא מכיר את האופי של המצרים ולכן הוא אומר לשרה: "הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ... אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ" (שם יא-יג). במבט ראשון הדברים לא מובנים, מה זה כאן - אברהם עושה עסקים עם שרה "לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ"? יכול להיות שאת תמצאי חן בעיני פרעה, יקחו אותך כי את תגידי שאת אחותי ולא אשתי ואז יתנו לי שכר - במבט החיצוני זה מאוד צורם, ולא יתכן שהדברים כפשוטם.
אומר על כך הזוהר (ויקרא נב, א), שאברהם ידע שכוחה של שרה גדול בנבואה, ובמובן הזה כוחה היה גדול ממנו. כשאברהם אמר: "הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ" הוא לא התכוון רק לחיצוניות, גם זה היה נכון, אבל הוא התכוון לרוחניות, לכוח הרוחני שלה, שהיא תגן עליו. שרה עצמה תהיה שמורה בין כה וכה, עליה הוא לא חשש בכלל משום שאף אחד לא יכול לגעת בה, כמו שבאמת כך היה: "וַיְנַגַּע ה' אֶת פַּרְעֹה" (שם יז), זה לא חידוש בשבילו ששרה יכולה לסלק את הסכנות. היא קדושה, ערכית מאוד ובעלת רוח הקודש. לכן אברהם בכלל לא חשש עליה, כל החששות שלו הם עליו, מה יקרה לו. לכן הוא מבקש משרה שתגן עליו, שתאמר שבאופן רוחני יש ביניהם קשר כאילו היא אחותו, כך מסביר הזוהר.
ממשיך הזוהר לומר שכל לכתו של אברהם אבינו למצרים וכל דבר שקורה אצל האבות הוא גם סימן לבנים, זה משהו יסודי שקורה והוא צריך להתפתח ולהופיע אחר כך אצל הבנים בצורה מוגדלת ומיוחדת - אחר כך ישראל יורדים למצרים, וגם כשהם יורדים ה' מביא על בית פרעה עונשים גדולים ובאותות ומופתים הם יוצאים ממצרים. אברהם עולה ממצרים בסוף ברכוש כבד, והרכוש הזה הוא לא רק פיזי אלא גם רכוש רוחני משום שהוא התמודד עם עולם שפל מאוד, תאוותני מאוד וזה נסיון שכשעומדים בו עולים מדרגה - וכך היה אחר כך עניינם של ישראל, ישראל יורדים למצרים על מנת להתמרק ולהגיע למדרגה חדשה, לא יחידים או משפחה אלא עם שמחובר אל ה' ועובד אותו. זאת אומרת, שכשמסתכלים על אירועים צריך לדעת שלכל דבר שקורה יש השלכות לדורות רבים, ויכול להיות שזאת לא התוצאה היחידה של מה שהיה אז עם אברהם, אולי יש עוד דברים שיתחולו שחז"ל לא גילו לנו.... הזוהר מלמד אותנו להסתכל על האירועים במבט ארוך וגדול, לדעת שאם קרה מקרה מסויים - זאת אומרת שחוליה אחת בשרשרת התחזקה וזה משפיע על כל המהלך. כל פעולה שאדם עושה היא חלק ממהלך ארוך ואם הוא עושה אותה טוב מאוד, אם הוא מתמודד, עומד בפני קשיים, מנצח אותם ויוצא עם כוחות חדשים - זה לא שהוא ניצח וזהו, אלא אחר כך יהיו לניצחון הזה השלכות נוספות. להסתכל במבט ארוך , מעשה אבות סימן לבנים.
אם כן, מאברהם אבינו אנחנו לומדים להאמין ולאהוב. אברהם הוא המאמין הגדול והאמונה היא השורש של כל הכוחות כולם. ברגע שהאדם נשען על ריבונו של עולם וסומך עליו - אין מי שיכול לפגוע בו, הוא מוגן מכל הצדדים, "מגן אברהם" (תפילת שמונה עשרה). יש לו סייעתא דשמיא מכל הצדדים מפני שהוא נשען על ריבונו של עולם ומאמין בו. זה היסוד שאנחנו כל הזמן צריכים לאמץ, ולבנות בתוכנו עוצמות של אמונה, עוצמות של דבקות, לחיות את האמונה, "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהילים טז, ח), זה השורש של הכול, ואת זה אנחנו צריכים ללמוד מהאבות בכלל, ובעיקר מאברהם אבינו.

---

^ 1.. שנת תשע"ד.