ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

והנה רחל בתו באה עם הצאן

בית מדרש סיפורים ותולדות צדיקים תולדותיהם של צדיקים רחל אמנו Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

מרחשוון תשע"ד

והנה רחל בתו באה עם הצאן

עלון מס' 170



נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
עם ישראל

זה עתה יצאנו מאורו הגדול של חודש תשרי, מימי הדין והשמחה, הימים בהם התעלינו אל אור פני מלך חיים של ראש השנה ואל שובע השמחות הנובע ממנו בימי הסוכות, ופנינו מועדות אל חודש חשוון, חודש שבפיהם של רבים הורגל כי המילה "מר" צורפה לו על היותו נעדר את מתיקות החגים ואורם. עוברים מימים של איתערותא דלעילא בהם שופעת על ראשנו ברכה ממרומים לזמנים שבהם נדרשים אנו לאיתערותא דלתתא, למאמצים ועבודת איתנים על מנת להמשיך ולשמור על רוממות נפש וזמנים נעלים.
לא לחינם, וודאי לא בשל מקריות סתמית סודרו לנו כך החודשים.
בזמנים אלו משולים אנו ליעקב אבינו שלאחר 14 שנות התעלות נוראות הוד בבית מדרשו של שם גדול הדור, שנים בהן התמיד בלימודו עד שאף לא עלה על יצועו, נאלץ לגלות אל מחוץ לארצו, ולחפש את זיווגו הרחק מבית אביו ואמו ומן הקדושה ושאר הרוח של בית רבו. לא זכה שכגורלו של אביו יהיה גורלו. אביו יצחק זכה והיה זה זיווגו שעשה אליו את דרכו, ואילו הוא, למרות מעלתו וגדולתו צריך לגלות ולצאת לחפש את זיווגו.
פתח לא מצאתי בדברי חכמים ללימודו ולבטיו של אבינו הדגול באותם רגעים, ומשלא נמצא לי צוהר שכזה לא אהין לחוצבו מלבבי. אך לבאר ולפרש דברי תורה וחידותם במראות האלוקים אשר נגלו לעיניו בחלום חזיון לילה הן הותרנו, ולשאוב מלוא חופנים מהבנתם נצטווינו.
"כי בא השמש, בא השמש" נשמע קולם של המלאכים שנחפזו לקראתו, מאששים ומאשרים גם באוזניו את מעלתו. לגובהי מרומים התעלה אבינו, כציורו - עדותו של מרן הרב באורות קודשו (ח"א, קלח) "מתרוממת מעצמה היא הנשמה אל חשקה העליון, להיות טובה וישרה, ,,, והתנוצצות האורה העצמית מתחילה לחיות את חייה, כבקיעת השמש מתוך העננים". עד כסא הכבוד הגיע יעקב אבינו, תחתיו חקוקות פניו, ועתה גם בוקעת לו השמש מתוך העננים והוא זוכה לראות מראות אלוקים.
"והנה סולם מוצב ארצה, ומלאכי אלוקים עולים ויורדים בו", הוא רואה את הסולם המחבר שמים וארץ, המקשר בין הארציות הנמוכה לשמימיות הנעלה, אך התנועה על גבי השלבים טורדת את מנוחתם של הפרשנים. מלאכי אלוקים הרי מלמעלה הם באים, ותחילה צריכים הם לרדת מטה ורק אחר כך לעלות. דיותות רבות נשתפכו על שאלה זו וקולמוסים רבים נשתברו, אך כמדומני שעל פי מה שהזכרנו בראש דברינו ניתן להסביר גם את זאת. יעקב נענה משמי מרומים כי מעלתו גבוה היא, עד כיסא הכבוד התעלה, ודווקא לגודל מעלתו נזקק הוא לצאת הרחק ממשפחתו.
מלאך אלוקים הוא, שליחו של הקב"ה, שאחר שעלה בשלבי הסולם והתעלה אל חשקו העליון קרוא הוא לרדת אל הארץ, לעובדה ולעבדה כאדם הראשון, ולהעלות אותה עמו מעלה מעלה בשלבי הסולם. כך הייתה אמנו הגדולה שרה "כאוניות סוחר ממרחק תביא לחמה" אפילו אל ביתו של פרעה מלך מצרים אל ערוות הארץ ידעה היא להיכנס ואת בתו, הגר, הצליחה להעלות. כך נקרא יעקב להיות ולעבוד 14 שנה בעד נשותיו כנגד 14 שנות לימודו בבית רבו. וכך נקראים אנו מידי שנה לממש את הכוחות הנעלים שספגנו בימי תשרי וליישמם בימי מרחשוון נטולי המועדים, שבים אנו אל מעשה אבותינו ומשתדלים לקדש את ימי החולין.
כך לימדנו מרן הרב בשמונה קבצים,קובץ ד' קכז.
"ההופעה שבאה לאדם, לחוש על ידה את היצירה, לא כדבר שכבר נגמר ונעשה, אלא כדבר שהוא תמיד מתהווה, מתעלה, מתפתח ומתרומם. זו היא שמעלה אותו מתחת השמש למעלה מן השמש, ממקום שאין כל חדש למקום שאין כל ישן, שהכל מתחדש, ששמחת שמים וארץ הווה בו, כיום שנבראו בו".
"אשר ברא אלוקים לעשות". ריבונו של עולם לא שמנו כאן, לא העניק לנו חיים בימים הנוראים כדי שנשקוט על שמרנו אלא כדי שנצטרף אליו במעשה הבריאה, נשתמש בצלם האלוקים אשר בקרבנו בכדי להשתתף באופן פעיל ביצירה, ונדחוף גם אנו, כל אחד על פי כוחו והכשרתו, את העולם אל תיקונו והתעלותו.
זו הייתה גדולתו של יעקב אבינו, שמש העולם, בצאתו אל חרן להקים דווקא בה את יסודות ביתו, לא להירתע מיישוב שהוא חרונו של מקום, ולפתח גם בו את עולם היצירה, להפוך גם בו מר למתוק וחושך לאור. אל היצירה הזו אנו קרואים באלו הימים. לאמץ כוח ולרומם מכוחם של ימי תשרי גם את ימי חשוון. לא לנוח ולא לשקוט אלא להמשיך להתעלות, להתפתח ולהתרומם על שלבי הסולם, לדעת כי למעשנו וליצירתנו נברא העולם ולשמם של ימי העשיה בחשוון זכינו גם בימי ההתעלות של תשרי.
בדרך זו צעד יעקב עד שגילה ש"רחל בתו באה עם הצאן". רחל יפת התואר ויפת המראה, עלמא דאתגליא במלוא זוהרו, נשלחה לעזר לו. פתח של אולם נפתח לקראתו, מבשר לנו הבטחה אלוקית שהבא להיטהר מסייעים בידו. עמה בא הצאן, היא האם המסורה, האחראית והדואגת באה תמיד עם הצאן, לא תעזבנו ביד זולתה. מקטנותה ואף אחר מותה, הצאן ורק הצאן הוא מרכז הוויתה, מרכז חייה, סוד שליחותה והתעלותה, ועל כן דווקא היא עיקרו של בית אשר נשלחה להקביל את פניו של יעקב, ולהזכיר לכולנו את תפקידנו – שליחותנו להמשיך ולהתעלות ולהעלות עמנו, דווקא בימים אלו, את צאנו של רבונו של עולם, וכלשונו של הרמח"ל (מסילת ישרים סוף פרק יט) :
"כי אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב"ה מגדיל עליו, ואלה הם הרועים האמתים של ישראל שהקב"ה חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם ולבטל הגזירות הקשות ולפתוח עליהם שערי הברכה, הא למה זה דומה לאב שאינו אוהב שום אדם יותר ממי שהוא רואה שאוהב את בניו אהבה נאמנת והוא דבר שהטבע יעיד עליו..."
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il