ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש בית מדרש גיטין

גיטין דף עז ע"ב

קניינים שונים בגט

387
מוקדש להצלחת
עם ישראל
לחץ להקדשת שיעור זה
כל קניין או דווקא "בידה"?
הגמרא מספרת על ההוא שכיב מרע שעמד למות בשבת ורצה לגרש אשתו קודם שימות ואמרו חכמים שיקנה לאשה את המקום שהגט נמצא בו והיא תעשה בקרקע שם קניין חזקה ועל ידי כך תקנה הגט ותתגרש. רש"י (ד"ה הרי זו) פירש שעל ידי שתקנה הקרקע תזכה בגט בקניין אגב, אולם רוב הראשונים חלקו ופירשו הכוונה שתקנה הגט בקניין חצר, והוכיחו זאת הרמב"ן והרשב"א מכך שהצריכו שתקנה דווקא את מקום הגט ואילו בקניין אגב יכולה לקנות גם קרקע אחרת, והוסיפו שמשמע שאין אשה מתגרשת בקניין אגב, ולכן הצריכו שיהא הגט על אותה קרקע כדי שתוכל לקנות בקניין חצר. הרמב"ן והרשב"א לא ביארו מדוע אינה יכולה לקנות בקניין אגב, אך הר"ן ביאר זאת וכתב שבקניין אגב לא מתקיים "ונתן בידה".
יש לעיין מה בדיוק סובר רש"י ולאור זאת במה בדיוק נחלקו עליו הראשונים. האם רש"י סובר שאין כלל צורך שיהיה בידה אלא די בקניין ואכן יועיל כאן קניין אגב אפילו כשהגט מונח בקרקע אחרת או שגם לרש"י יש צורך שיהיה ברשותה ולכן כאן בגט צריך צבורים. הראשונים הקשו שלפי שיטת רש"י צריך להיות שגם בקרקע אחרת יועיל ואילו מהסוגיא משמע שהצריכו דווקא את אותה הקרקע – "ליקניה ניהלה לההוא דוכתא דיתיב ביה גיטא". לפי זה אפשר לומר שלדעת רש"י אכן אין צורך בצבורים ועל כך הקשו הראשונים שמהסוגיא משמע שיש צורך והוסיף הר"ן להקשות שיש צורך משום שנאמר "ונתן בידה". רש"י כנראה סבר ש"בידה" אין משמעותו דווקא בידה ממש אלא הכוונה לרשותה הקניינית, וכפי שמצאנו לגבי פקדון שבכל מקום שנמצא "ברשותיה דמריה קאי" (ב"ק קו ע"א), ולכן כל קניין שמעביר את הגט לבעלותה מועיל.
אך קצת קשה על הבנה זו, וכפי שמקשה הפני יהושע, שלכאורה קושיות הראשונים מתרצות זו את זו – אמנם בסתם קניינים קניין אגב מועיל גם באינם צבורים אך כאן בגט יש תנאי נוסף שיהיה בידה ולכן הצריכו כאן שתקנה דווקא את אותה הקרקע. ועוד שגם רש"י עצמו כתב "דהשתא קא יהיה לה חצר וגיטה בתוכו", משמע שמצריך דווקא בתוכו.
לכן נראה יותר שגם רש"י מצריך שהגט יהיה באותה הקרקע כדי שיהיה "בידה" ולפי זה צריך לומר שקושיית הר"ן היא שמ"ונתן בידה" משמע שצריך שהנתינה עצמה תיעשה באופן של בידה. פי רש"י יש כאן שני דינים ותנאים נפרדים. הראשון: "ונתן" – שיקנה לה את הגט, והשני: "בידה" שהגט יגיע לידה. לכן כל קניין מועיל ובלבד שגם יגיע לידה. אולם לפי החולקים יש כאן דין אחד והוא להקנות לה את הגט בקניין הפועל מטעם ידה. קצת קשה לפי זה מניין היה פשוט כל כך לר"ן שזוהי כוונת הדרשה עד שהקשה מכאן על רש"י, ומכל מקום כך רואים גם מקושיית הרמב"ן והרשב"א, שהבינו שאי אפשר לומר שיש כאן שני דינים אלא או שכל קניין מועיל ואז בכלל לא צריך שיהיה בידה או שצריך שהקניין עצמו יהיה מטעם ידה.
לכאורה נראה שהקצות והבית מאיר נחלקו בהבנת רש"י בשני הצדדים הנזכרים. שניהם מבינים שגם לרש"י הצריכו בסוגיא שהגט יהיה דווקא באותה הקרקע ובאו לתרץ את רש"י מקושיית הראשונים מדוע. הקצות (רב ס"ק ד) עונה שמעבר לכך שמקנה לה את הגט, צריך גם להוציאו מרשותו כדי שלא יהיה "אגיד גביה" ומחוסר כריתות, ולכן צריך להקנות לה דווקא את הקרקע שתחת הגט 1 . ואילו הבית מאיר (קלו סע' ז) ואחרונים נוספים מיישבים שמעבר לכך שמקנה לה את הגט צריך גם להכניסו לרשותה כדי שיהא "בידה". אם כן, לדעת הבית מאיר רש"י סובר שצריך גם קניין וגם שיהיה בידה ואילו מהקצות שלא כתב בפשטות כבית מאיר משמע שהבין שלרש"י אין כלל צורך שיהיה בידה פיזית אלא רק שיקנו לה את הגט. אולם מוסיף הקצות שמכל מקום צריך שהגט לא יהיה ברשות הבעל.
נפקא מינה בין שני התירוצים, אם מניח את הגט חוץ לרשותו וגם חוץ לרשותה, כגון ברשות הרבים, שלדברי הקצות די בכך והיא מגורשת משום שאינו מחוסר כריתות, ואילו לפי הבית מאיר לא די בכך אלא צריך שיהא ברשותה.
צריך עיון בשיטת הקצות כי דווקא הוא סובר (ר ס"ק ה) שבגט לא צריך קניין כלל אלא מספיק נתינה פיזית לידה, והקצות כתב זאת בפירוש גם בדעת רש"י ואפילו דייק זאת מרש"י בסוגייתנו 2 (ד"ה גיטה וידה), ולכאורה צריך לדחוק ולומר שלדעתו יש שני מסלולים בהם ניתן לתת גט, או על ידי נתינה פיזית בלבד או על ידי קניין בלבד, אך אין צורך בשניהם. אולם תמוה כיצד מהנאמר בתורה "ונתן בידה" ניתן ללמוד שיש שני מסלולים שונים בהם ניתן לקיים פסוק זה. מכל מקום, יש אחרונים 3 שהבינו שודאי גם לדעת הקצות צריך קניין אלא שהקניין אינו הגורם לגירושין אלא הוא רק תנאי בגירושין.
ראינו שנחלקו אם די בקניין בלבד או שצריך גם נתינה בידה וכן אלו קניינים מועילים. יש לציין שיטה הפוכה והיא שיטת ההפלאה (כתובות פו ע"ב, על תוד"ה האומר) שאין צורך בכלל במעשה קניין אלא דרישת התורה היא רק נתינה פיזית בידה, וכבר הזכרנו שכן פשט דברי הקצות בסימן ר אלא שיש חולקים בביאורו. ואמנם ההפלאה מודה שבסופו של דבר הגט קנוי לה אך הוא סובר שאין צורך בשום מעשה קניין להקנות לה אותו אלא התורה מקנה לה אותו בשעה שמתגרשת.
לסיכום , ראינו שלוש שיטות שהן ארבע:
א. לשיטת הקצות ברש"י די בקניין ואין צורך בנתינה בידה.
ב. לשיטת הבית מאיר ברש"י יש צורך גם בקניין וגם בנתינה, אך יש כאן שני דינים נפרדים ולכן עבור הדין של הקניין כל מעשה קניין יועיל.
ג. לשיטת הרמב"ן, הרשב"א והר"ן צריך דווקא קניין הפועל מטעם ידה.
ד. לשיטת ההפלאה צריך רק נתינה פיזית בידה ואין צורך כלל במעשה קניין.
לגבי שיטת הר"ן, רעק"א (בשו"ת סי' רכב סע' כב) נשאר בצריך עיון על כך שדבריו סותרים לדבריו לגבי מעמד שלושתם, שכתב שמועיל אף בגט. כלומר, הר"ן (ה ע"א בדפי הרי"ף ד"ה תנו מנה) כותב שבגט ודאי לא מועיל מעמד שלושתם בגלל ש"לא תקינו רבנן מעמד שלשתן אלא במידי דזכות אבל במידי דחובה לא", משמע שלולא טעם זה היה שייך לתקן ומועיל לעשות קניין בלי שיהיה בידה וחצרה ממש.

שאר קניינים בגט – הוכחות ותירוצים
ראייה לדברי החולקים על רש"י מביא התורת גיטין (סי' קלט סע' טו ס"ק יד) מב"ב קנא ע"ב. שם דנה הגמרא אם מתנת שכיב מרע במקצת זקוקה לקניין, ומביאה ראייה מהמשנה בגיטין יג ע"א בה נאמר: "האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה, תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה", ומדייקת הגמרא שמדובר שלא עשו קניין במנה דומיא דגט "מה גט לאו בר קנין, אף האי נמי דלא קנו מיניה". אם כן נאמר בפירוש שגט אינו בר קניין אלא צריך לנותנו בידה ממש.
מקור נוסף הוא הירושלמי (גיטין ב, ג) המסתפק מה הדין במסר לה במוסירה. רבי שלמה איגר תמה מדוע היה פשוט לר"ן שקניינים ללא נתינה בידה אינם מועילים בגט הרי הירושלמי נסתפק בכך, ושלח תמיהתו לאביו. רעק"א (בשו"ת סי' רכב סע' כג) השיב לו שגם הוא עמד על כך וכתב שלכאורה זהו ספיקו של הירושלמי אך יותר מסתבר לבאר שודאי צריך נתינה בידה, והספק הוא אם הואיל ואוחזת בשיער הבהמה נחשבת כאוחזת בכולה או שצריך ממש לאחוז בכל הגט. בהמשך נשוב ונזכיר דיון זה לגבי קניין הגבהה.
החלקת יואב (אה"ע יב) סובר שכל הקניינים מועילים בגט חוץ מקניין סודר, ו"ונתן בידה" אין משמעותו דווקא לידה ממש אלא לרשותה, וכל שמקנה לה הגט נחשב הגט ברשותה. את הגמרא בב"ב קנא ש"גט לאו בר קניין" מבאר שכוונתה לקניין סודר (פעמים רבות שמצאנו קניין בש"ס כוונתו לקניין סודר), והטעם שלא מועיל סודר הוא אותו הטעם שלא מועיל סודר במתנות כהונה, כמבואר בב"מ יא ע"ב, לפי שכתוב שם נתינה וסודר הווי כמקח וממכר, ואם כן הוא הדין לגט שנכתב שם נתינה, וכך מיישב גם הקצות (רב ס"ק ד) את דעת רש"י. אף את הראיה מהרמב"ן דוחה החלקת יואב, שהטעם שלא מועיל קניין אגב לדעתו אינו מצד חיסרון של "בידה" אלא מצד שלפוסקים רבים קניין אגב חל רק מדרבנן. כפי שהבאנו למעלה, הר"ן נימק במפורש שלא מועיל מצד החיסרון ב"בידה", שלא כדברי החלקת יואב. ומכל מקום הוסיף החלקת יואב ודחה, שאף אם הרמב"ן אכן פסל אגב מצד החיסרון ב"בידה" הרי הוא לשיטתו בדבריו על התורה (פרשת משפטים) שכל מקום שכתוב "בידו" צריך דווקא ברשותו ולא מועיל שאר קניינים, ולכן במכירת נפש צריך דווקא שיכניס לרשותו, אך רש"י והרמב"ם חלקו על כך.
החלקת יואב הוכיח שיטתו מכמה מקורות וביניהם מדברי הגמרא בב"מ יט ע"א שעדיו בחתומיו זכין לו אף בשחרור עבד ונעשה משוחרר משעת החתימה, וביארו התוס' שמועיל אף לצד האיסורי. וכן הוכיח מהדין בגיטין עח ע"ב שאשה יכולה להתגרש אם יכולה לשמור על הגט אף אם הניחו בריחוק מאה אמה ממנה, ואולם הר"ן סובר שמועיל מצד שנעשה כרשותה, אך המגיד משנה (גירושין ה, יג) ביאר שחכמים הקנו לה הגט בלבד ללא הרשות, וכן מוכח מהרא"ש שכתב שמועיל אף שקונה רק מדרבנן משום אפקעניהו ואילו בקניין ד' אמות לא טרח לבאר כן הואיל וקונה הרשות מדרבנן וממילא קונה אחר כך הגט מדאורייתא. נראה ליישב קושייתו, שגם לסוברים שלא הקנו לה את הרשות מכל מקום חז"ל לא חידשו כאן קניין חדש לגמרי אלא הקניין מבוסס על קניין חצר בצורה מורחבת, וכמו שקונה בחצר כך קונה דבר הנמצא בקרבתה באופן שביכולתה לשמור עליו, והרי זה כעין חצרה, למרות שאינה קונה באמת את הקרקע. לכן גם קניין זה מועיל בגט בשונה מקניין אגב.
בתחילת סי' יג סייג החלקת יואב את דבריו וכתב שכל זה מדאורייתא, אך מדרבנן אכן לא מועילים שאר קניינים, שהרי בגיטין עח ע"ב אמר שמואל "שיננא את לא תעביד עובדא עד דמטי גיטא לידה".

בשיטת רש"י שסוגייתנו עוסקת בקניין אגב
כאמור, לשיטת רש"י סוגייתנו עוסקת בקניין אגב. עסקנו למעלה ביישוב קושיית הראשונים מדוע לפי רש"י הצריכו שהגט יהיה בקרקע הנקנית, וכן ביישוב קושיית הר"ן מ"בידה". כעת נעמוד על שני קשיים נוספים. הקושי המרכזי הוא מדוע רש"י נאלץ להסביר דווקא מטעם אגב ולא פירש בפשטות מטעם חצר, כפי שכל הפרק עוסק בקניין חצר, וכפי שגם רש"י עצמו פירש בסיפור דומה בדף כא ע"א.
קושי נוסף הקשו האחרונים, מהי קושיית רב עיליש על רבא "מה שקנתה אשה קנה בעלה". אם מדובר בקניין חצר קושייתו מובנת, שהואיל והפירות של הבעל והחצר אינה לגמרי של האשה היא לא נחשבת כ"ידה" ואינה יכולה לקנות עבורה את הגט, אך אם מדובר על קניין אגב, מסברא די בכך שגוף הקרקע ייקנה כדי להקנות אגבו את המטלטלין ומה בכך שהפירות נותרו לבעל?!
נתייחס קודם לקושי השני. לגבי הצורך שהגט יהיה בקרקע הנקנית ראינו שהבית מאיר תירץ שגם לדעת רש"י יש דין שהגט יהיה בידה. לפי זה תתורץ גם שאלה זו, כי אמנם לצורך הקנאת הגט אין צורך שפירות החצר יהיו שלה אך לצורך הדין שיהיה בידה צריך שגם פירות החצר יהיו שלה כדי שיוגדר לגמרי כחצר שלה וכידה. ואולי גם לפי תירוץ הקצות שצריך שהגט לא יהיה בקרקע של הבעל משום כריתות יש לומר שזקוקים שגם פירות החצר יהיו שלה כי אם הם יישארו בידי הבעל הגט ייחשב אגוד בידי הבעל.
נשוב לקושי הראשון. הפני יהושע והבית מאיר (קלו סע' ז) מתרצים שדברי רש"י נכתבו דווקא כאן בהווה-אמינא, לפני שרבא סבר את החידוש שגיטה וידה באין כאחד, ולפני החידוש שבאין כאחד יש בעיה נוספת בקניין חצר, שאם אינה קונה בבת אחת גם את החצר וגם את הגט שבתוכה נחשב הדבר כטלי גיטך מעל גבי קרקע 4 . לכן רש"י ביאר שכוונת רבא הייתה שיקנה בקניין אגב.

קניינים נוספים
ראינו שנחלקו הראשונים אם שאר הקניינים, כגון קניין אגב, מועילים בגט. לדעת רש"י מועיל ואילו לדעת הרמב"ן, הרשב"א והר"ן לא מועיל בגלל שצריך דווקא קניינים המוגדרים כ"ידה". עוד ראינו שכולם מודים שקניין סודר אינו מועיל. כעת יש לדון לדעת הר"ן והסוברים כמותו אלו קניינים מוגדרים כידה.
הגבהה ומשיכה
התורת גיטין (סי' קלט סע' טו) מוכיח מהגמרא בב"ב, כמובא למעלה, שקנייני אגב וסודר לא מועילים בגט, ומסיק כך גם מכח הראשונים שחלקו על רש"י, אולם דן מה הדין בקנייני הגבהה ומשיכה, ומסיק שודאי מועילים 5 משום שגם הם בכלל יד, שהרי הגמרא בב"מ ממעטת קרקעות מאונאה מכך שנאמר "או קנה מיד עמיתך – דבר הנקנה מיד ליד", משמע שקניינים אלו קרויים יד. ומוכיח זאת גם מדברי הרשב"ם בב"ב פה ע"ב. הגמרא שם אומרת שאשה יכולה להתגרש כאשר מניחים הגט בקלתה ומעמידה בקלתה הקשורה בה, וביאר הרשב"ם שקונה משום דדמי להגבהה שקונה בכל מקום. התורת גיטין עצמו חלק על ביאורו וביאר כפשט הגמרא שמדובר על קניין חצר, אך מכל מקום הוכיח מדבריו שהגבהה מועילה בגט.
עוד הוכיח זאת מכך שאם לא נאמר כן יהיה צריך שכל הגט יהיה טמון בתוך ידה, ומבין התורת גיטין שודאי אין צורך בכך. אך התורת גיטין מסייג דבריו שכאשר מגרשה בעל כרחה מועיל דווקא חצרה וידה הואיל וקונים אף שלא מדעת, ואז לא מועיל הגבהה ומשיכה שכשאר הקניינים מועילים רק כאשר הקונה מתכוון לקנות בכך.
החלקת יואב דחה הוכחתו מהרשב"ם, שודאי אין כוונתו שזוכה בקניין הגבהה אלא רק ביאר שכמו שבהגבהה ניתן לקנות ברשות המוכר ואויר הקרקע אינו מבטל את ההגבהה, כך בקניין חצר כאשר קלתה מוגבהת באוויר אין אויר הקרקע מעכב.
מדברי התוס' (כא ע"ב ד"ה יצא) מוכח כדברי התורת גיטין, שכן כתבו בפירוש לגבי גט שנכתב על עלה של עציץ נקוב שהאשה יכולה להתגרש על ידי משיכת העציץ או הגבהתו במקום שפסקה יניקתו.
אולם בנתיבות (קפח ס"ק א ד"ה ולפי"ז) פשט להפך מדבריו בתורת גיטין וכתב שלא מועיל בגיטין הגבהה כשלא נטלה בידה.
מה שהיה פשוט לנתיבות פעם לכאן ופעם לכאן נסתפק בו רעק"א. כפי שהובא למעלה, הירושלמי (גיטין ב, ג) מסתפק מה הדין במסר לה במוסירה ורעק"א (בשו"ת סי' רכב סע' כג) ביאר את הספק בשני אופנים. או שהירושלמי הסתפק במחלוקת רש"י והר"ן אם מועילים שאר קניינים שאינם "ידה" או שודאי צריך "קנייני ידה, כשיטת הר"ן והספק הוא אם הואיל ואוחזת בשיער הבהמה נחשבת כאוחזת בכולה או שצריך ממש לאחוז בכל הגט. רעק"א דימה קניין הגבהה לקניין מוסירה לפי שגם הוא נעשה בידה אך לא הכל בתוך ידה ומתןך כך חידש שמחמת הספק של הירושלמי יש להיזהר כשנותנים גט שיהא כל הגט בתוך ידה ולא יישאר חלקו מחוץ ליד, ותמה שלא נזכר דין זה בפוסקים, ונשאר בצריך עיון לדינא. לדברי הנתיבות (קפח) נראה שצריך לתת את כל הגט בתוך ידה, אך אולי בא למעט שם רק מקרה שגורמת להגביה את הגט בלי שנכנס כלל לידה, ואילו במקרה שאוחזת בחלקו ומגביהה ודאי שנחשב "ונתן בידה" וקונה בהגבהה (אף שאינו בידה לגמרי שתוכל לקנות בקניין חצר).
רעק"א והתורת גיטין סוברים שניהם שחלק הגט שמחוץ ליד ודאי אינו נקנה בקניין יד אלא יש לדון רק מצד קניין הגבהה (התורת גיטין הוכיח כן מתוס'), אולם לעומתם משמע מדברי החזון איש (אה"ע סי' קמז על דף עח ע"א) שמגורשת מצד שנחשב בידה ולא מצד הגבהה. בדף עח ע"א אומרת המשנה שאם הגט אינו קרוב יותר לאיש או לאשה אלא מחצה על מחצה הרי היא מגורשת ואינה מגורשת ומעמיד רב כהנא שמדובר בח' אמות מצומצמות והגט נפל חציו ברשותו וחציו ברשותה, ודוחה הגמרא שודאי אינה מגורשת משום שאגיד גביה. קשה מדוע לא נימקה שחצי מהגט כלל לא ברשותה ולכן לא קנאתו ואינה מגורשת. החזון איש מבאר שחצר כיד וכמו שאם חצי מהגט בידה וחצי באוויר נחשב כנתינה בידה ומגורשת כך כאן. לכאורה הדימוי לא מובן שכן כשאוחזת בידה זוכה בחצי שמחוץ לידה בהגבהה ואילו במונח חציו בחצר וחציו בחוץ לא, אלא שודאי הבין החזון איש שאף בחצי שמחוץ לידה זוכה מטעם שנחשב נתינה בידה ממש. יש להקשות מהדין בשו"ע שחצר אינה קונה חפץ הנמצא חציו בפנים וחציו בחוץ, ודוחק לחלק בין חצר לד' אמות, וגם משמע מהחזון איש שאינו מחלק, ונראה שהחזון איש סבר כדעת הקצות שבגט לא צריך קניין אלא נתינה בידו, וכן משמע קצת מלשונו שכתב ש"חשיבא נתינה בידה" ולא כתב שקנתה על ידי ידה, ואם כן החילוק הוא בין קניין לנתינה, שיד אינה יכולה לקנות את חלק החפץ שמחוץ ליד אך מכל מקום לענין גט שמספיק לתת לידה בלי לקנות מועיל.
בהסבר מחלוקתם של רעק"א והתורת גיטין כתב המנחת אשר (גיטין סי' מג, ובהרחבה בב"ב בתורת הקניינים) שלדעת התורת גיטין קניין הגבהה וקניין משיכה הם תולדות של קניין יד וחצר, שעניינם הכנסה לרשותו, ואילו רעק"א סובר שהם תולדות של קניין חזקה שעניינו הפגנת בעלות.
עוד יש לומר, שלדעת כולם קניינים אלו הם תולדות של יד אלא שנחלקו במה שהסתפקנו למעלה בדעת הר"ן ושאר הראשונים שחלקו על רש"י, שלדעת התורת גיטין יש כאן דין אחד שהנתינה והקניין יהיו באופן של "בידה", ולכן גם הגבהה ומשיכה מועילים, ואילו לדעת רעק"א יש כאן שני דינים נפרדים, הראשון שצריך להקנות לה והשני שיהיה בתוך ידה, ולפיכך לא מספיקה הגבהה אף שהיא מטעם יד אלא צריך גם שהגט יהיה לגמרי בתוך ידה. לפי זה יתכן, על פי מה שכתבנו למעלה, שלדעת רעק"א יועיל אם בתחילה תקנה באגב וכל שכן אם תגביה כשחלק מהגט חוץ לידה, ובלבד שלבסוף תכניס לתוך ידה, ואילו לדעת התורת גיטין צריכה מתחילה לקנות על ידי הגבהה או יד ולא באגב.
חזקה
התוס' (כא ע"ב ד"ה יצא) בסוגיית גט שנכתב על עלה בעציץ נקוב מביאים את דעת ר"י ור"ת שגם מחוסר קציצה בדבר שאינו מחובר לקרקע אינו גט, ומבאר ר"י שהגמרא נקטה דווקא עציץ נקוב לרבותא בדעת אביי המכשיר, שלמרות שכדי לזכות בעציץ האשה צריכה למשוך אותו דווקא במקום שפסקה היניקה כדי שייחשב כמטלטלין הנקנים במשיכה, בכל זאת אביי מכשיר ולא חושש שמא תמשוך במקום שלא פסקה היניקה. הב"ש (קכד ס"ק יב) מדייק מהתוס', שאם במקום קניין משיכה תעשה קניין חזקה תוכל לזכות בעציץ ולהתגרש אף במקום שיונק מהקרקע. ואילו התורת גיטין (שם) חולק וסובר שכמו שאין גט נקנה בקניין אגב כך אינו נקנה בקניין חזקה, וכותב שאדרבה יש לדייק מהתוס' שאין שום דרך לקנות ללא הפסקת היניקה, ולכן יש רבותא בדברי הגמרא שנקטה דווקא עציץ נקוב. לכאורה הב"ש הולך בדרכו של רש"י שגט נקנה אף בקניין אגב, אולם במנחת אשר (סי' מג) מחלק שיתכן שמודה לרמב"ן שאגב לא קונה משום שאינו נחשב בידה, אולם קניין חזקה נחשב בידה הואיל ומעשה הקניין הוא בגוף הגט.




^ 1.ראה בסוגיית "קניין חצר בחצר מושכרת", שיש אחרונים שדייקו מלשון רש"י (עז ע"א ד"ה קנה בעלה) שהחיסרון בחצר שבה אין לאשה פירות (לולא החידוש שגיטה וידה באין כאחד) הוא שאגיד גביה דהבעל, אולם דווקא שם הקצות לא דייק כך ברש"י.
^ 2.שכתב לגבי גיטה וידה: "על ידי הגט באה ידה לה עם נתינתו".
^ 3.ראה בסוגיית "גיטה וידה באים כאחד".
^ 4.לכאורה החידוש הגדול של "גיטה וידה באין כאחד" הוא שהאשה יכולה לקנות את הגט ולהתגרש למרות שכדי קנות את הגט צריך קודם שיהיה לה יד וכדי שיהיה לה יד צריך קודם להתגרש, אך לגבי הקנאת חצר שבתוכה גט אין זה חידוש גדול כל כך לומר שקונה בבת אחת ולכן לא נחשב כטלי גיטך מעל גבי קרקע, ואין הכרח לומר כדברי הפני יהושע לתלות זאת בחידוש הגמרא ולומר שבינתיים לא ידענו אפילו את החידוש הקטן יותר. אולם מדברי רש"י בדף כא ע"א משמע לכאורה כדברי הפני יהושע, כי רש"י הזכיר שם גם לעניין זה את החידוש של "גיטה וידה באין כאחד" ובפשטות הכוונה לעצם החידוש שנתחדש בסוגייתנו ואם כן רש"י הבין שהחידושים תלויים זה בזה (אולם עיין בסוגיית "גיטה וידה באין כאחד" שיש אחרונים שהבינו שבאמת אין כוונת רש"י לחידוש של סוגייתנו).
^ 5.במקרה שאין בעיה של טלי גיטך מעל גבי קרקע, כגון שמקרב לה את מותניו.
עוד בנושא גיטין
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il