ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- גיטין
קפצה ידה
התוס' בשם ר"י ור"ת מעמידים את המקרה שמגורשת באופן שכבר בעת שנתן בידה את הגט לא יכול היה למשוך אליו, כגון שידה היתה סגורה ודחק הגט לתוכה או שהגט היה כבד מאוד ואם ימשוך במשיחה היא תיקרע, אולם אם בעת הנתינה בידה יכול למשוך אלא שמיד לאחר מכן קפצה ידה בכח, אין זה מועיל ואינה מגורשת, משום שנחשב שהיא עשתה את מעשה הנתינה ודינו כדין "טלי גיטך מעל גבי קרקע" שאינה מגורשת בגלל שהיא עושה את מעשה הנתינה.
הרא"ש , בשונה מהתוס', כתב שר"י חולק על ר"ת וסובר שגם במקרה שנתן לידה ואחר כך קפצה את ידה מגורשת, והוכיח ר"י את דבריו מכתובות פו ע"ב שהנותן גט לאשתו ואומר לה שלא תתגרש עד לאחר שלושים יום מגורשת, ומסתמא מדובר אף אם בינתיים הניחה אותו ברשות הרבים ושוב נטלתו, ולא נחשב כטלי גיטך מעל גבי קרקע משום שתחילת הנתינה הייתה ממנו ואין עיכוב בכך שהיא גמרה את הנתינה.
כך כתב גם הר"ן בשם ר"י וכן בחידושים המיוחסים לריטב"א (חידושים מכת"י בהוצאת מסד הרב קוק), והם הוכיחו זאת מכך שלא גרע מ"ערק לה חרציה ושלפתיה", כלומר שקירב לה את מותניו והיא שלפה ונטלה את הגט, שמבואר בדף עח ע"א שמגורשת הואיל והוא סייע בנתינה. הרא"ש דחה את ראיית ר"י כפי שיובא בהמשך. הר"ן כתב שלמעשה גם ר"י חשש לשיטת ר"ת וכתב שיש לתת את הגט ביד פתוחה או לתוך חיקה כדי שהבעל יגמור את כל הנתינה בעצמו.
סברת ר"ת
התוס' מנמקים את שיטת ר"ת שאינה מגורשת משום שהווי כמו טלי גיטך מעל גבי קרקע, כלומר החיסרון הוא בנתינה. כך עולה גם מדברי הרא"ש שדחה את ראיית ר"י מ"הרי את מגורשת לאחר שלושים יום", ששם בתחילה כבר הייתה נתינה גמורה, אך אצלנו כל עוד המשיחה בידו לא נחשב נתינה כלל וכשהיא קפצה ידה עשתה בעצמה את כל הנתינה. הרא"ש כתב מצד אחד שבאומר לאחר שלושים יום כבר הייתה נתינה גמורה ומאידך אצלנו לא הייתה נתינה כלל על ידי הבעל, ויש לעיין מה יהיה הדין במקרה שהייתה חצי נתינה על ידי הבעל והאשה גמרה, ונראה שכדי ליישב לשיטתו את המקרה של "ערק לה חרציה", צריך לומר שבכך מגורשת, ודווקא כשהיא עושה את כל הנתינה אינה מגורשת.
הריטב"א והר"ן , לעומתם, מביאים נימוק מעט שונה בדברי ר"ת, וכותבים שאינה מגורשת משום שאם היא קפצה את ידה אין זו נתינה אלא כעין גזילה. וכנגד זה, בהסבר ר"י אינם מבארים כרא"ש שמועיל הואיל ומספיק שהבעל יתחיל את הנתינה, אלא בהתאם להסברם בר"ת שהבעיה היא מצד "כעין גזילה", מסבירים שלר"י היא מגורשת משום שקפצה את ידה מרצון הבעל, ולכן אין זה כעין גזילה.
כאמור, הרא"ש הביא בתחילה כראיה לשיטת ר"י את הגמרא בכתובות שאדם יכול לגרש לאחר שלושים יום, ואילו הריטב"א והר"ן הביאו ראיה מהגמרא בעמוד הקודם שערק חרציה מועיל. נראה שההבדל נובע ממחלוקתם בהבנת מחלוקת ר"י ור"ת. הריטב"א והר"ן שהבינו שנחלקו אם בקפיצת ידה של האשה נראה כעין גזילה לא יכלו להביא ראיה מהגמרא בכתובות לפי ששם כל מעשה הנתינה נעשה על ידי הבעל וודאי לא נראה כגזילה, ואילו לפי הרא"ש שנחלקו אם יש חיסרון בנתינה של הבעל כל שיש עיכוב הלכתי בחלות הגט כגון מחוסר כריתות יש מקום להוכיח משם שאף שהבעל עשה את כל הפעולה מכל מקום עדיין לא חל הגט ובינתיים עד החלות כבר הניחה על הקרקע ונטלתו משם. ולפי דחיית הרא"ש לא כל עיכוב הלכתי נחשב לחיסרון בנתינה אלא דווקא משיחה בידו, אך כשנתן לגמרי אלא שיש עיכוב בחלות אין פסול.
אך עדיין צריך להבין מדוע הרא"ש לא הביא ראיה מערק חרציה. שאלה זו מתעצמת לאור ההלכה בה דנים התוס' בסיום דבריהם וכן מובאת ברא"ש בסי' ה. התוס' כותבים שגם במקרה שאין משיחה אלא בכל מקרה שאדם נותן גט לאשה צריך להיזהר שתהא יד האשה פתוחה עד שיניח כל הגט בידה כי אם תקפוץ את ידה בעוד שהבעל אוחז בראש הגט אין זה גט כמו גט בידה ומשיחה בידו. אולם התוס' מסיימים שלמעשה נראה שכשר כי לא גרע מערק חרציה שכשר למרות שביד הבעל להדק מותניו באופן שלא תוכל ליטול הגט, ומכל מקום המחמיר תבוא עליו הברכה. יש מקום להתבונן אם כוונת התוס' כעת לחזור אף מדבריהם לגבי משיחה ולחלוק על ר"ת, ואכן כך משמע מ התרומה (הל' גיטין סי' קכג), אולם מלשון התוס' שלפנינו משמע יותר שכוונתו לחזור רק מהמקרה הרגיל שנותן את הגט מידו לידה וקפצה ידה ואילו במקרה של ר"ת שהותיר משיחה בידו וקפצה ידה עדיין סבור שפסול, וכך מוכח שהבין הרא"ש, שהרי בסי' ה פסק שבנותן מידו לידה וקפצה ידה כשר והוכיח זאת מערק חרציה ואילו בסי' ז הביא את מחלוקת ר"י ור"ת ושם לא הביא ראיה מערק חרציה אלא רק מהנותן גט לעוד ל' יום, ואף דחה ראיה זו עד שהטור (אה"ע סי' קלח) הבין שהרא"ש פוסק כר"ת. אם כן הוא ודאי סבור שגם ר"ת מודה בנתן מידו לידה.
אם כן, צריך להבין מדוע לפי הרא"ש אין מקום להביא ראיה מערק חרציה. ונראה שיש לחלק לדעתם בין בעל הנותן גט מידו לידה שזה כשר משום שכך היא דרכה של נתינה בין שני אנשים, ולכן בכל מקרה שהאיש והאשה פועלים יחד במעשה הנתינה אין בעיה, והלכה זו מוכחת מערק חרציה. אולם במקרה של משיחה בכל זאת יש בעיה משום ששם אין שותפות במעשה הנתינה אלא יש עיכוב הלכתי הגורם לנתינה לא להיחשב כנתינה ולבסוף האשה מסירה את הגורם המעכב, ולכן דווקא מקרה זה בעייתי יותר משום שאז נחשב שהאשה עשתה את כל הנתינה.
נראה שבדרך זו הולך התורת גיטין (בדיבורו על התוס'), שביאר שהחילוק הוא אם האשה עושה את מעשה הלקיחה באותו רגע שהבעל עושה את מעשה הנתינה, שאז כשר, ואילו אם הבעל גומר חלקו ואחר כך האשה גומרת את חלקה פסול. ובפשטות סברתו היא שכשעושים יחד זוהי דרך נתינה ואין חיסרון בכך שהאשה שותפה במעשה הנתינה, ואילו כשהבעל גומר חלקו ועדיין הגט לא בידה ואחר כך האשה משלימה את המעשה יש חיסרון בנתינה מצד הבעל. אמנם התוס' סיימו שגם בנותן גט בעוד ידו אוחזת בגט המחמיר תבוא עליו הברכה, ואם כן הבינו שיש מקום לדמות למקרה של משיחה יותר מאשר למקרה של ערק חרציה, ונראה שהצד לדמות למשיחה הוא שגם כאן כבר הניח בידה לגמרי וגמר חלקו בנתינה אלא שעדיין אגיד גביה, בשונה מערק חרציה שגומר את חלקו לגמרי ברגע שמעביר לידה, כי ברגע שאוחזת הגט בידה ונחשב ברשותה כבר לא יצליח למנוע ממנה את לקיחת הגט על ידי הידוק מותניו. לדרך זו דרך נתינה אינה מועילה להכשיר, משום שלא כתוב "ונתן לה" אלא "ונתן בידה" ומשמע שיש כאן דרישה מיוחדת שהבעל יעשה את כל הנתינה, ולכן צריך שברגע מעבר הגט לרשותה הגט לא יהיה אגיד גביה.
הטור (אה"ע קלח) פסק בעקבות אביו לחלק בין המקרים, ו הבית יוסף תמה מדוע, והדרכי משה יישב שבמקרה של משיחה מדובר שקפצה ידה מעצמה שלא מרצון הבעל ולכן אינה מגורשת, ואילו במקרה שנתן גט בידה מדובר שאמר לה מרצונו שתקפוץ ידה ולכן מגורשת. אך לכאורה חילוק זה מתאים לשיטת הר"ן והריטב"א שהפסול נובע מצד שהווי כגזילה, אולם לשיטת הרא"ש נראה לכאורה לחלק כפי שכתבנו, ואם כן אין חילוק בין קפצה מרצונו לקפצה שלא מרצונו (חילוק שלא מוזכר בטור ולכן יש בו דוחק) אלא החילוק הוא בין נתן את הגט לידה תוך שהוא אוחז בגט לנתן בידה תוך שהוא אוחז במשיחה. הר"ן והריטב"א כן הקשו מערק חרציה משום שלשיטתם היה מקום לומר שכל חלק מהנתינה שהיא עושה לבדה נראה כגזילה, אך לפי דחייתם יש להסתכל על כל המעשה ולא על כל חלק בנפרד, וכאשר הוא מסייע והיא משלימה ברצונו ודאי אין זה כעין גזילה.
סתירה בשיטת ר"י
כפי שראינו, התוס' כתבו בשם ר"י שסובר כר"ת שאם קפצה יד אינה מגורשת ואילו הרא"ש והר"ן כתבו בשמו שחולק על ר"ת וסובר שמגורשת. הב"ח (אה"ע קלח) מיישב שהתוס' כתבו כן משום שלמעשה גם ר"י חזר בו וחשש לשיטת ר"ת, כפי שכתב הר"ן בשמו. הקרבן נתנאל (אות ז) דוחה תירוצו וכותב שצריך לומר שאין הכוונה לאותו ר"י אלא אחד מהם כוונתו לרבנו יונה וכד'. הב"ש (קלח ס"ק ב) מחלק בין אם קפצה ידה בעוד הבעל אוחז בגט, שאז טרם נסתיימה הנתינה ולכן נחשב שגם הבעל שותף בנתינה, לבין מקרה שהבעל כבר לא אוחז בגט, אלא מיד כשסיים לאחוז בו קפצה ידה, וכן אם אינו אוחז בגט אלא במשיחה, שאז הבעל כבר גמר את הנתינה ונמצא שהיא גמרה את הנתינה לבדה ולכן אינה מגורשת, ור"ת חולק ופוסל בשני המקרים.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
