ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- גיטין
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
ספק ביאה או ודאי ביאה?
רש"י (ד"ה בשלא ראוה) מבאר "ודאי אנן סהדי כיוון דגייסי אהדדי לא פרשו זה מזה". הרמב"ם (גירושין י, יח), לעומתו, מבין שאין כאן אנן סהדי ואינה מקודשת אלא מספק, וזו לשונו: "נתייחד עמה בפני עדים והוא שיהיו שני העדים כאחד, אם היתה מגורשת מן הנשואין חוששין לה שמא נבעלה והן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה, שכל המקדש בביאה אינו צריך לבעול בפני עדים אלא יתייחד בפניהן ויבעול כמו שבארנו, לפיכך צריכה גט מספק והרי היא ספק מקודשת".
המנחת חינוך (מצווה רסו אות טו) מקשה מדברי הרמב"ם בהל' אישות (ג, ה) המבאר את דין המקדש בביאה וכותב שמתייחד עימה בפני שני עדים ובועלה, ולא ציין שהיא מקודשת רק מספק (והעיר שאמנם בלשון הרמב"ם משמע שגם בועלה בפני העדים, אך בלשון השו"ע שם מבואר שהכוונה לעדי ייחוד בלבד). ומתרץ שיש לחלק בין מקרה שמראש אומר שמתכוון לבעול אותה כעת לשם קידושין, שבכך ודאי אנן סהדי שבעלה לבסוף, לבין מקרה שהתייחד בסתם עם גרושתו. אולם הוא נותר בצריך עיון מניין לרמב"ם שבאומר שזו כוונתו אין שום ספק שמא לא בעל והרי זו עדות גמורה שאף אפשר לחייב מיתה מחמתה אם תזנה לאחר מכן עם אחר, הרי המקור לכך שעדי ייחוד כעדי ביאה הוא מסוגייתנו וכאן לדעת הרמב"ם זה רק ספק, ואם כן קשה מניין לו לחדש מסברא בלבד ולחייב על פי זה מיתה.
למה מספיק כדי ייחוד?
נמצא שלכל השיטות ישנה אפשרות של עדי חלות המסתמכים על ידיעתם ללא שהייתה ראייה גמורה. מתוך כך נזקקים אנו לעמוד על המושג "עדי חלות" ולהבין כיצד מועילים כאשר אין ראייה גמורה. מדוע התורה הצריכה עדי חלות? בדרך כלל מטרת העדים הינה לברר את האמת כמבואר לגבי דיני ממונות בקידושין סה ע"ב "לא איברו סהדי אלא לשיקרא", אך בקידושין וגירושין אנו רואים שהתורה תלתה את חלות המעשה בכך שיש על כך עדות, וצריך להבין מדוע. מסתבר שעניין עדי החלות הוא, שכדי למנוע אנרכיה התורה לא רצתה שאנשים יקדשו או יגרשו ללא שיש יכולת להוכיח זאת, משום שאז כל אדם יוכל לקדש אשת חברו ללא שחברו יוכל להוכיח שהיא אשתו וקידשה לפניו, וכך יווצרו ויכוחים וגילויי עריות. על פי זה ניתן להבין את חידושו של רש"י שגם אנן סהדי מועיל ולא צריך דווקא עדים בפועל, משום שגם במקרה זה לא ישרור אי הסדר ויוכלו להוכיח שנתקדשו. יש מקום להסתפק לשיטתו אם גם אנן סהדי בלבד יועיל, כגון אנשים החיים כבעל ואשה לאורך זמן, אף שאין לפנינו עדים שראום מתייחדים ממש, או שדווקא במקום שיש עדים אלא שלא ראו את מעשה הקידושין עצמו יש לצרף אנן סהדי כדי להחשיב את מה שכן ראו כראייה גמורה המספקת.
אך שיטת הרמב"ם דורשת עיון, כיוון שלדעתו בסוגייתנו אין אנן סהדי שאכן בעל אותה, ואם כן כיצד יכולים להיחשב כעדי חלות כדי ליצור קידושין על הצד שבאמת בעל אותה, ומתוך כך אנו מתייחסים אליהם כספק מקודשים, הרי כל עניינם של עדי החלות הוא שתהיה ודאות ויכולת הוכחה על הקידושין?! לשון הרמב"ם, כפי שהובאה למעלה, היא: "שכל המקדש בביאה אינו צריך לבעול בפני עדים אלא יתייחד בפניהן", ונראה שבא לנמק שמועיל משום שזהו גדר העדות הנדרשת בעדות ביאה. כלומר, אינו סבור כרש"י שעקרונית צריך עדות על הביאה אלא שהעדות על הייחוד בצירוף הידיעה על הביאה נחשבת כעדות על הביאה, אלא לדעתו התורה לא הצריכה כאן כלל עדות על הביאה אלא הסתפקה בעדות על הייחוד, והטעם, כפי שמסתבר, הוא שבאופן מעשי וצנוע אין יכולת להעיד על הביאה.
עדים שלא ראו את רגע נתינת הקידושין
בשו"ת הרשב"א (אלף קצג) דן בעדים שראו איש שנכנס לבית כשאתרוג בידו ושמעו שאמר לה שמקדשה באתרוג זה ולאחר מכן ראוה יוצאת עם האתרוג בידה, ופסק הרשב"א שאינה מקודשת – "לעולם אינה מקודשת אלא במקום שיש עדים גמורים שאינן יכולין להכחישן", וכאן יכולה להכחיש ולטעון שקיבלה לשם מתנה ואף אם מודה לא מועילה הודאה במקום שזקוקים לעדי חלות.
לעומת זאת, המרדכי בקידושין (סוף רמז תקלא) כותב בשם הרא"ם שבמקרה שאחד העדים לא ראה את נתינת הטבעת אין לבטל את הקידושין משום שאם עד רואה דבר המוכיח יש לדון כאילו ראה את גוף המעשה, ומוכיח זאת מסוגייתנו שאומרים "הן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה", וכן מכך שבעדות על ניאוף אין צורך בעדות שראו כמכחול בשפופרת אלא מספיק שראו שהם היו כדרך המנאפין.
אמנם המרדכי בגיטין (רמז תנא) מביא תשובת מהר"ם (ח"ד תתקצג) ההולכת לכאורה בדרכו של הרשב"א וכותב שדברי הגמרא שהזורק קידושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה הריהי ספק מקודשת עוסקים דווקא במקרה שיש שתי כיתי עדים ואחת אומרת שהיה קרוב לו והשנייה אומרת שהיה קרוב לה, אך אם היו שני עדים והם מסופקים למי היה יותר קרוב אינה מקודשת כלל, כיוון שהעדים לא ראו בבירור שזרק לרשותה, ולכן הגמרא בחרה להסביר באופן זה את המקרה, ומכאן לומד שכל שלא ראו שניתנו הקידושין בידה אינה מקודשת. ומחלק מעדי ייחוד ששם ליבו גס בה ויצרו תוקפו ואי אפשר שהאש בנעורת ואינה מהבהבת.
יש להעיר שבשו"ת מהר"ם לא הזכיר כלל את הקושי והתירוץ מעדי ייחוד, ובמרדכי הוזכר והובא חילוק ביניהם ששם אי אפשר שלא הייתה ביאה, ובתשובות מיימוניות (נשים סי' א) וכן בדרכי משה שהביאו הוסיפו טעם נוסף, שאי אפשר לראות כמכחול בשפופרת לפי שגנאי הוא, ולכן בעדי ייחוד תולים שודאי בא עליה. אמנם נראה 1 שכתב טעם זה רק לרווחא דמילתא ואינו סומך עליו להלכה, שהרי לפני כן כתב התשובות מיימוניות על פי המהר"ם שאם ראו עדים שזרק לה קידושין והגיע לאויר חצרה ורק לא ראו שנפלו לתוך חלל המחיצות מקודשת, כי כאן ודאי נפלו לשם 2 .
הדרכי משה (אה"ע סי' מב אות ד) והב"ש הבינו שהדעות חלוקות. הדרכי משה הביא תחילה את דברי המרדכי בקידושין, וכתב על כך שהרשב"א והמרדכי בגיטין בשם המהר"ם חלוקים עליו ובהתאם לכך פסק ברמ"א (מב, ד) את דברי הרשב"א ולא הביא את דברי המרדכי, והב"ש שם (ס"ק יב) הביא את שתי השיטות.
המקנה (סי' מב סע' ד על הרמ"א "וצריכים העדים") חולק על הבנתם וכותב שהרשב"א והמרדכי בקידושין כלל אינם חלוקים אלא שהרשב"א עסק במקרה שאין אנן סהדי גמור, אלא יתכן שבסוף נתן לה את האתרוג בתורת מתנה ולא לשם קידושין, ואילו המרדכי עוסק במקרה שאין אפשרות לתלות בכך, כגון שעמדו אצל המקדש והמתקדשת וראו את הטבעת בידו ושמעו שאמר הרי את מקודשת לי בזה אלא שהעלימו עין בשעת נתינה ומיד ראו את הטבעת בידה. וכך נקטו גם החתם סופר (בשו"ת אה"ע סי' ק) ו החוות יאיר (סי' יט), והובאו דבריהם בפתחי תשובה (מב ס"ק י), ועל פי זה פסק החתם סופר במקרה שהתגלה לאחר זמן שאחד העדים היה קרוב שאין צריך לקדשה שנית "כיוון שיש ידיעה גמורה וברורה כזו שנכנסה לחופה והיו שם רבנים מסדר קדושין ומברכין ויצאו מהחופה בחזקת נשואה ועדיין הוא כן בלי פקפוק וערעור פשיטא אנן סהדי וכולנו עדי מסירת הקדושין כדין". וכן החוות יאיר כתב על מקרה כזה: "בחופה הנעשית לפני קהל ועדה סגי בשמיעה לחוד, ואף אם לא השגיח שום אדם לראות מעשה הקדושין מכל מקום קדושין גמורים הם".
נראה ששני טעמי התשובות מיימוניות המובאים כמעט כאחד סוללים דרכים שונות בסוגייתנו. הדרך הראשונה (בה נקט המרדכי בגיטין) המחלקת שבעדי ייחוד יש אש בנעורת מבינה שאין כאן מחלוקת מהותית בין הראשונים, אלא כולם מודים שכאשר יש אנן סהדי גמור נחשבת עדותם לעדות מספיקה וסומכים על הידיעה, ונחלקו רק עד כמה להרחיב זאת ואיזו רמת "אנן סהדי" מספיקה. לדרך זו, עדות עדי ייחוד מועילה משום שאנן סהדי שהייתה ביאה והריהם כמעידים על הביאה, וכן לשון המרדכי בגיטין "אין לך עדי ביאה גדולה מזה" וכן בקידושין "נדון כאילו ראה את גוף המעשה". ואילו לפי הדרך השנייה נראה שלפי הרשב"א וסייעתו לעולם לא מועילה "עדות ידיעה", ובעדי ייחוד בגלל שאין יכולת לדרוש עדות על הביאה התורה דרשה עדות רק על הייחוד, ובכך די כדי להחיל את הקידושין אף שאינם נחשבים כמעידים על הביאה. דרך זו מתאימה להסברנו למעלה בשיטת הרמב"ם , שסבר שבגרושים שנתייחדו אין אנן סהדי על הביאה ואין כאן אלא ספק קידושין ובכל זאת יש חלות, ועל כרחך הטעם אינו מצד שיש אנן סהדי על הביאה אלא שעדי הייחוד מספיקים מצד עצמם כדי להחיל את הקידושין.
הב"ש נימק את המרדכי בקידושין, שכמו שבממונות מועילה עדות ידיעה בלא ראייה כך גם בקידושין, ואמנם בנפשות אינה מועילה אך יש לדמות קידושין לממונות ולא לנפשות כמו שלעניין דרישה וחקירה הושוו לממונות ולא צריך דרישה וחקירה בקידושין.
התומים (צ ס"ק יד) דחה את נימוקו של הב"ש, שאין לדמות קידושין לממונות הואיל ובממונות "לא איברו סהדי אלא לשיקרא" (קידושין סה ע"ב) ואם כן מובן שתועיל עדות ידיעה אף בלא ראייה, אך בקידושין העדות נצרכת להחלת הקידושין ואם כן ודאי שלא תועיל עדות ידיעה. לדעתו יש לנמק את המרדכי בקידושין על פי שיטת התוס' בשבועות (לד ע"א ד"ה דאי אית) שכל אומדנא שהולכים אחריה בדיני ממונות הולכים אחריה גם בדיני נפשות, ולדוגמא בעלתה נשיכה בגבו שמחייבים לשלם הוא הדין בדיני נפשות כי נחשב כאילו העדים ראו את ההריגה, ומשום כך גם מקודשת כי נחשב כאילו ראו את רגע הנתינה. יש להעיר שגם לפי הב"ש וגם לפי התומים נמצא למעשה, אלא
אך הקצות (צ ס"ק ז) דחה את דחיית התומים והוכיח כב"ש מדברי הר"ן לגבי עדי חתימה. הר"ן ביאר בשיטת הרי"ף שלמ"ד עדי מסירה כרתי גם עדי חתימה כרתי, שאין כוונתו שעדי חתימה מועילים מצד עצמם אלא שהואיל והם חתמו על הגט בידי הבעל ואחר כך רואים שהגט החתום נמצא ביד האשה, יש לנו ידיעה ברורה בזכות עדים אלו שהבעל נתן לה גט זה וגירשה, ולפיכך הריהם כמעידים על המסירה. רואים מדברי הר"ן הללו שגם בעדי חלות ניתן להסתמך על עדות ידיעה. המנחת אשר (סי' מה אות ב) מעיר על כך שהקצות הבין בר"ן שעדי החתימה נחשבים כמעידים על המסירה מכח אנן סהדי שהייתה מסירה, אולם לפי הבנת הגר"ח מבריסק שזוהי גזירת כתוב שיש להחשיבם כמעידים על המסירה אין ראיה מדברי הר"ן שעדות ידיעה מספיקה בעדי חלות. יש להעיר שלכאורה גם התומים מודה לב"ש ולקצות שניתן להסתמך על אנן סהדי כראייה, ואפילו מודה שכל אנן סהדי שמועיל להוציא ממון מועיל גם לנפשות, אלא שלדעתו הטעם אינו בגלל שמספיקה אומדנא וידיעה אלא שנחשב כראייה גמורה.
הב"ש (סי' לה סע' ה) הביא את דברי המרדכי בגיטין לגבי זורק קידושין וספק למי יותר קרוב, שאם העדים עצמם מסופקים אין כאן קידושין כלל, ובפתחי תשובה (ס"ק ב) הביא את דברי הנתיבות , שהקשה מדוע בכל המקרים בהם הגמרא פסקה שהריהי ספק מקודשת לא אומרים שאינה מקודשת כלל הואיל והעדים לא יודעים בודאות שנתקדשה, ותירץ שדווקא במקרה שהייתה אפשרות לעדים לראות אלא שלא דקדקו יש חיסרון בעדותם, אולם במקרה שלא הייתה באפשרותם לראות אין חיסרון בעדותם והריהי ספק מקודשת, ולכן למשל המקדש בתמרה ואינה שווה פרוטה הריהי ספק מקודשת שמא שווה פרוטה במדי, שהרי ראו את כל המעשה כאן ואין חיסרון בכך שלא ידעו באותו רגע את שווי התמרה במדי.
^ 1.הערת ר' יעקב לפיד ור' איתן נחושתן
^ 2.יש מקום לחלק ששם הואיל ומחוקי הטבע שהקידושין יפלו בחצר ואין הדבר תלוי בדעת שום אדם הרי זה נחשב כאילו ראו ממש שנכנס לחצר ולא מתייחסים לכך רק כהוכחה ואנן סהדי אלא כראייה ממש, אך לכאורה המרדכי עצמו דימה זאת למקרה של עדי ייחוד ואם כן אי אפשר לומר שזהו טעמו כי שם הדבר כן תלוי בדעתם. לאחר העיון יש להעיר שמתחילת דבריו משמע שעיקר דעתו היא שגם בעדי ייחוד מעיקר הדין אינה מקודשת והגט ניתן רק לחומרא ואילו לגבי ראו כסף קידושיה באווויר החצר משמע בפשטות שמקודשת לגמרי, ואם כך ודאי צריך לחלק כפי שכתבנו שבמקום שהדבר לא תלוי בדעת שום אדם אלא בחוקי הטבע נחשב לראייה גמורה, ומכל מקום גם דרך זו אינה הולכת בדרך של "גנאי", כי גם החילוק של "גנאי" וגם של "אנן סהדי גמור" באו ליישב את דעת הסוברים שבעדי ייחוד מקודשת בודאי ולחלק בין מקרה זה למקרה של עדים שפספסו את רגע הנתינה, אך המרדכי עצמו סובר כעיקר שגם בעדי ייחוד אינה מקודשת מעיקר הדין.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
ענינו של ראש השנה סוד השופר ופנימיות ראש השנה
השיעור עוסק במשמעותו הפנימית והעמוקה של השופר, שאינו רק מצווה מעשית אלא ביטוי לתפילת הנשמה ולחיבור לשורש ההוויה, הבינה ותיקון העולם העתידי. מתוך כך מוארים סדר הברכות של ראש השנה והשאלה ההלכתית והרעיונית של הימנעות מתקיעת שופר כאשר החג חל בשבת.
שמונה פרקים לרמב"ם כוח המדמה בשירות הקודש
שיעור 4
השיעור עוסק במהותו ובחשיבותו של כוח המדמה כגשר הכרחי המתרגם את רעיונות השכל המופשטים לציורים מוחשיים, עולם הרגש והמעשה. דרך דברי הרמב"ם, הראי"ה קוק וההקשר לערב ראש השנה, מובהר כיצד חיבור הדמיון לעבודת ה' מונע טעויות ומעניק חיות מעשית לקיום המצוות.
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן בית מלון נחשב כצרכי הרבים ולכן רשאים לעשות בחול המועד כל הנצרך אפילו במעשה אומן
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עוצמת התפילה והרצון המעלה הכל
חלק ג' פסקה כ"ד , כ"ה
השיעור עוסק בתפילה כביטוי לכמיהת כל הבריאה אל מקורה האלוקי, כאשר האדם מרכז בתוכו את שאיפות היקום כולו ומעלה אותן. דרך כוח הרצון והדבקות, התפילה מתגלה כפעולה ממשית במציאות המחברת את העולם למקור הברכה והחיים.
יומא אכילת מאכלים שאינם ראויים ביום הכיפורים
יומא דף פ"א
השיעור עוסק בגדרי איסור אכילה ביום הכיפורים ובמאכלים שאינם ראויים, תוך ניתוח מחלוקת הראשונים בדין אכילתם בכמות מרובה ובחצי שיעור. באמצעות עיון בשיטות הרמב"ם, הראבי"ה והגר"א, נבחנת השאלה האם איסור היום מוגדר כחובת "שביתה מעינוי" או כאיסור אכילה רגיל.
ענינו של ראש השנה מלידת חיה להולדת אדם
השיעור מעמיק בביטוי "היום הרת עולם" ומבאר כי האדם נברא כחיה פראית שתפקידה להוליד ולפתח את צלם האלוקים שבה מן הכוח אל הפועל. מתוך כך מוארים מהות יום ראש השנה, מעמדם הייחודי של ישראל בדין כממליכי המלך, והמבט השלם שלעתיד לבוא שיתגלה כ"יום שכולו שבת".
