ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש בית מדרש גיטין

גיטין פח ע"ב

גט שניתן מתוך כפייה

פרק תשיעי.
935
לחץ להקדשת שיעור זה
במשנתנו נאמר שגט מעושה על ידי ישראל כשר ועל ידי גוי פסול, ובגמרא הוסיף ופירט שמואל שדווקא אם נכפה כדין על ידי ישראל כשר, כלומר, שמן הדין היה מחוייב לגרשה, אך אם נכפה שלא כדין או שנכפה כדין על ידי גוי פסול ופוסל לכהונה, ואם נכפה שלא כדין על ידי גוי אינו גט כלל ואף אינו פוסל לכהונה. ובטעם הדין נימק רב משרשיא שמהתורה אף גט המעושה על ידי גוי כשר אלא שחששו חכמים שלא תהא כל אחת ואחת הולכת ותולה עצמה בעובד כוכבים ותפקיע עצמה מבעלה, ולכן פסלו חכמים את הגט, אולם הגמרא דוחה שאם כן היה צריך להיות שגם שלא כדין בידי ישראל לא יהיה גט כלל, ומסיקה הגמרא שמהתורה רק גט המעושה כדין בידי ישראל כשר, וחכמים פסלו כדין בידי גוי ושאינו כדין בידי ישראל שמא יתחלף בכדין בידי ישראל, אך שאינו כדין בגוי לא יבוא להתחלף ולכן לא גזרו.

הצגת הסוגיות והקושיות
החלת גירושין לא גרעה משאר קניינים שכדי לבצעם צריך את הסכמת ורצון המחיל, שהרי אין זה מעשה קוף בעלמא אלא החלת חלות, ולפיכך יש לברר מדוע מועיל גט הניתן מתוך כפייה ולא מתוך רצון אמיתי לנותנו. מצאנו בש"ס ביחס לכך שלוש סיבות: "תליוהו וזבין זביניה זביני", "דברים שבלב אינם דברים" ו"מצווה לשמוע דברי חכמים", ושומה עלינו לדון מהו היחס ביניהן ובין הסוגיות השונות, וגם להבין כיצד הטעמים השונים תואמים לפרטי ההלכה המחלקת בין גט שניתן כדין לשלא כדין ובין מעושה בידי ישראל למעושה בידי גוי.
בב"ב מז ע"ב מחדש רב הונא שהמוכר מתוך כפייה מכרו קיים, וכלשונו: "תליוהו וזבין זביניה זביני", ובהמשך הגמרא מביאה חילוק בשם שמואל בין כפייה על מכר שהמכר קיים משום שנתרצה במקח תמורת המעות לבין כפייה על מתנה שהמתנה אינה קיימת. הגמרא מחפשת מקור להוכיח את חידושו של רב הונא ומביאה ברייתא האומרת שכופין את המחוייב בגט עד שיאמר רוצה אני, ודוחה שמא דין גט שונה משום שמצווה לשמוע דברי חכמים. לאחר מכן מקשה על רב הונא ממשנתנו, מדוע כפייה על ידי גוי אינה מועילה הרי יש לתלות שנתרצה באמת, ועונה על פי דברי רב משרשיא שאכן מהתורה מועיל אלא שחכמים פסלו שמא תבוא כל אחת ותתלה עצמה בעכו"ם.
מסוגיא זו משמע שלהלכה שפוסקים את דברי רב הונא איננו זקוקים לטעם שמצווה לשמוע דברי חכמים אלא אף לולא הייתה זו מצווה הייתה מועילה כפייה כפי שמועילה במכר. לפי זה קשה מדוע יש חילוק בין גט שנכפה כדין לגט שנכפה שלא כדין ובין גט שנכפה על ידי ישראל לגט שנכפה על ידי גוי. ואכן הגמרא בהמשך הקשתה ממשנתנו ותירצה על פי דברי רב משרשיא אך קשה שהרי בסוגייתנו בגיטין הגמרא דחתה דבריו והסיקה שמעושה בידי גוי פסול מהתורה, ולפי מסקנה זו שוב צריך ליישב את דברי רב הונא שנפסקו להלכה.
עוד קשה, בהמשך הסוגיא שם מבואר בדברי שמואל שדווקא כפייה על מכר מועילה ולא כפייה על מתנה, ויש להבין מדוע גט דומה למכר ולא למתנה.
לפני שניכנס ליישוב הקושיות נעיין בגמרא בקידושין מט ע"ב. רבא מחדש שם את הכלל הנודע שדברים שבלב אינם דברים. הגמרא מחפשת מקור לדבריו ומביאה גם שם את הברייתא האומרת שבגיטי נשים כופים אותו עד שיאמר רוצה אני, ומכאן שמועילים אמירתו ומעשיו למרות שבליבו אינו רוצה, ודוחה שמא כפייה בגט שונה משום שמצווה לשמוע דברי חכמים, ומבאר רש"י שיש להחזיקו בחזקת מקיים מצווה וגמר בליבו לקיים דברי בית הדין.
גם מסוגיא זו משמע שלהלכה שפוסקים את דברי רבא שדברים שבלב אינם דברים איננו זקוקים לטעם שמצווה לשמוע דברי חכמים. והנה גם שם יש להקשות מדוע יש חילוק בין גט שנכפה כדין לנכפה שלא כדין ובין נכפה בידי ישראל לנכפה בידי גוי. עוד קשה, מדוע הגמרא לא דחתה את הראייה שבגט מועיל מכח דברי רב הונא שתליוהו וזבין זביניה זביני, ומאידך כיצד בב"ב רצתה הגמרא להביא ראייה לרב הונא מגט ולא דחתה ששם מועיל מצד דברים שבלב אינם דברים. ובפשט הסוגיא בקידושין יש להקשות, מדוע אומרים שהדברים שבליבו אינם דברים הרי במקרה של כפייה מוכח שאין זה רצונו והווי דברים שבליבו ובלב כל אדם שהינם דברים.
על גבי הקושי בין הסוגיות, שכל אחת נקטה בטעם אחד ולא התחשבה בטעם האחר, יש להוסיף קושי בדברי הרמב"ם (גירושין ב, כ) שהתעלם משני הטעמים ונקט לכאורה בטעם שמצווה לשמוע דברי חכמים, למרות שבשתי הסוגיות משמע שאיננו זקוקים לטעם זה להלכה, וכך הם דבריו: "מכין אותו עד שיאמר רוצה אני... ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד גוים בין ביד ישראל, שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו".
ניגש כעת לדברי הראשונים שעסקו ביישוב חלק מן הקושיות.

הבנת הסוגיא בבבא בתרא
התוס' בב"ב מיישבים את הקושיות שהעלנו לגבי הסוגיא בב"ב. בתחילה (ד"ה אילימא) שואלים מדוע גט דומה למכר ולא למתנה, ומביאים שר"י רצה לתרץ שנחשב כמכר משום שנפטר על ידי הגירושין מחיובו בשאר, כסות ועונה, אך לבסוף דחה שאם כן גם גט מעושה שלא כדין דומה למכר והיה צריך להכשירו. גם הרשב"א הוכיח כן מטעם זה וכתב ש"שאר, כסות ועונה לא חשבינן להו בהא לכלום לא לדידיה ולא לדידה". שניהם לא ביארו מדוע באמת לא נחשב כלום אע"פ שאכן נפטר בכך מחוב ממוני. ואולי טעמם הוא שאין זה חוב העומד בפני עצמו וכעת כשמגרשה נפטר ממנו, אלא שכל עוד היא נשואה לו נוצר בכל רגע ורגע חוב כלפיה, וכשמגרשה ממילא החוב לא מתחדש. עוד יש לומר, שהואיל ויש כאן חובות הדדיים, שהרי תיקנו מעשה ידיה כנגד מזונות, אף אם בדרך כלל חוב המזונות גדול יותר מהתמורה של מעשה ידיה מכל מקום אין זה נחשב שנפטר מחוב, ולכן דומה למתנה.
למסקנה כותב ר"י שהטעם הוא שהואיל ומחוייב לגרשה נחשב כמכר, וכן כל דבר שמחוייב לעשותו נחשב כמכר. על פי זה מבארים מדוע גט מעושה שלא כדין פסול – כי בגלל שאינו מחוייב לגרשה נחשב כמתנה ולא כמכר. הטעם שדבר שמחוייב בו מוגדר כמכר מבואר יותר בדברי הרמב"ן (ד"ה גט) הכותב "דכיון דדינא הוא דמי שקיל מינייהו", כלומר, אם הוא עושה דבר מסויים שהיה מחוייב לעשותו נמצא שבעת העשייה קיבל פטור מחובו ואם כן נחשב כמקבל תמורה, וכאילו קיבל דמים עבור מעשהו.
לגבי החילוק בין ישראל לגוי הגמרא כבר הקשתה מדוע לרב הונא יש חילוק אלא שתירצה על פי רב משרשיא, והקשינו שהלכה אינה כמותו וחזרה השאלה למקומה. התוס' (ד"ה דבר תורה) מתרצים שגם כפייה על ידי גוי אינה כדין ואם כן נחשבת כמתנה, והסיבה שהגמרא לא תירצה כך, אלא ענתה על פי רב משרשיא שאכן על ידי גוי מועיל מהתורה, היא שהמקשן סבר שגויים בני עישוי הם ולפיכך התרצן השיב לו לפי שיטתו כרב משרשיא, אך להלכה שאינם בני עישוי הקושיא בטלה מעיקרה הואיל ואינו כדין ודומה למתנה.
יש להקשות על התוס', שבשלמא אם הטעם שהבעל מתרצה הוא שמצווה לשמוע דברי חכמים, כאשר גויים כופים אינו מתרצה הואיל והכפייה לא נעשתה כדין, אך אם הטעם הוא כדברי התוס' שכדין נחשב כמכר, וכמו שביאר הרמב"ן שהיפטרותו מהחיוב נחשבת כתמורה, מדוע יש חילוק מי כופהו, הרי סוף סוף מדובר באדם שהיה חייב לגרש את אשתו והוא נפטר מחיוב זה, ומה בכך שאמצעי הכפייה נעשה שלא כדין, וצריך עיון. והנה בעונג יום טוב (סי' קסח ד"ה אלא דבאמת) הקשה כן ויישב שהואיל ובגויים לפעמים כופים שלא כדין לא ניכר לכל העולם שנתרצה, שהרי אולי כפואו שלא כדין, ואם כן אף אם באמת הבעל ידע שהכפייה כדין ונתרצה הווי דברים שבלב ואינה מגורשת. אך לכאורה דבריו טעונים הבנה, שהרי העולם יכול לברר אם הכפייה במקרה זה הייתה כדין ושוב אין זה דברים שבלב.
הרמב"ן (ד"ה גט) הולך בדרכם של התוס' ומבאר שגט נחשב כמכר הואיל ומחוייב לגרשה, ולכן רק בעישוי כדין בידי ישראל נחשב כמכר, אמנם במהלך הגמרא מסביר באופן קצת שונה. לגבי הקושי כיצד הגמרא תירצה על פי דעת רב משרשיא, מיישב שבשלב זה הגמרא סברה שרב הונא אמר את חידושו בין במכר בין במתנה, ולפיכך לא יכלה לתרץ אלא על פי דברי רב משרשיא, אמנם למסקנה ולהלכה אנו סוברים שחידושו נאמר רק לגבי מכר, ואם כן הקושיא מעישוי בידי גויים לא קשה מעיקרא, הואיל ובידי גויים נחשב כאינו כדין ודומה למתנה. יש להעיר שבתחילה הרמב"ן נקט גם בטעם שר"י רצה לומר בתחילה, שהואיל ונפטר משאר, כסות ועונה נחשב כמכר, והוא לא דחה טעם זה אולם בסיום דבריו כאשר יישב את ההלכה שגט מעושה בידי גוי או שלא כדין אינו גט נקט רק בחילוק שבמסקנת ר"י, ונראה שחזר בו מהטעם הראשון, שהרי כדי לתרץ הלכה זו מוכרח לנקוט כך (כמובא למעלה, זהו גם הטעם שמכוחו ר"י דחה הסבר זה).
הרשב"ם (ד"ה התם) מנמק שגט נחשב כמכר משום שאינו מפסיד כלום כיוון שאשתו שונאתו ואף ללא גט לא תעמוד אצלו ואין הגט אלא להתירה לאחרים. להסברו קשה מדוע יש חילוק בין עישוי כדין לעישוי שלא כדין, ולא נראה לתרץ שבעישוי שלא כדין אכן מועיל מהתורה ורק חכמים גזרו שלא יועיל ומכל מקום יפסול לכהונה, כי מפשט הגמרא בגיטין משמע שמהתורה אינו גט ודינו זהה לדין מעושה בידי גוי כדין, שמהתורה אינו גט וחכמים גזרו שיפסול לכהונה. העונג יום טוב (סי' קסח ד"ה אולם הרשב"ם) תירץ שהרשב"ם כתב כן רק לפי סוגייתנו שסברה כרב משרשיא והבינה שעישוי בידי גוי כשר מהתורה, וכך גם עישוי שלא כדין בידי ישראל, אולם הסוגיא בגיטין שדחתה את דברי רב משרשיא אכן לא סברה כן. עוד יש לתרץ, שדווקא כשחייב מן הדין לגרשה לא תעמוד אצלו, שהרי יודעת שחייב לגרשה ועוד שבדרך כלל המקרים שכופים לגרש אלו המקרים הקיצוניים בהם אין דעתה סובלת להישאר עימו, אולם במקרים שלא חייב לגרשה כן תעמוד אצלו, ואם כן הריהו מפסיד בשעה שנותן לה גט ודומה למתנה (וכעין זה כתב המהרח"ש (שו"ת תורת חיים ח"ב קונטרס מודעא ואונס ד"ה והיה נראה), אך שם הבין שהרשב"ם כתב כן בשיטת רב משרשיא). אולם עדיין קשה מדוע גט המעושה כדין בידי גוי פסול הרי במקרה זה לא הייתה עומדת אצלו ולא מפסיד בגירושיה, אך ניתן לתרץ שהפסול של עישוי בידי גוי אינו נובע מחמת חיסרון בגמירות דעת אלא זוהי גזירת כתוב של התורה שאין לכפות גט על ידי גוי ואם כפו אינו גט.
הרשב"א (ד"ה אלא) סובר שאכן גט דומה למתנה, והגמרא כאן סברה שרב הונא חידש דבריו גם במתנה ולכן הביאה מקור לכך מגט. מדבריו עולה, שלמסקנה שאכן מחלקים בין מכר למתנה, גם רב הונא זקוק לטעם של "מצווה לשמוע דברי חכמים" כדי להכשיר גט הניתן בכפייה. לגבי הקושי כיצד תירצה הגמרא על פי דברי רב משרשיא, כותב כתוס' שמקושיית המקשן מוכח שסבר שעכו"ם בני עישוי ולפיכך התרצן ענה לשיטתו. אולם דבריו לכאורה קשים לשיטתו, כי בשלמא לדעת התוס' שהגמרא חילקה כבר בשלב זה בין מכר למתנה, וביארו התוס' שכל כדין דומה למכר ושאינו כדין למתנה, מובן שהקושיא הא רק על הצד שעכו"ם בני עישוי, אך לדעת הרשב"א שהגמרא בשלב זה סברה שאין חילוק בין מכר למתנה (ועוד, שלדעת הרשב"א גם כדין דומה למתנה), מניין שהמקשן סבר כרב משרשיא, הרי גם אם אינם בני עישוי ונחשב שלא כדין, קשה למה לא תועיל הכפייה כשם שמועילה במתנה. ונראה בכוונתו, שאף שהכפייה גורמת לרצון מכל מקום אם עכו"ם אינם בני עישוי יש לפסול מצד גזירת הכתוב, שהתורה גזרה שגט לא יינתן מכח כפיית גוי. על כל פנים להלכה עולה מדבריו, כאמור, שגט דומה למתנה וזקוקים לטעם של מצווה לשמוע דברי חכמים, ולפי טעם זה ודאי מובנים היטב חילוקי סוגייתנו בגיטין, שגט מעושה מועיל מהתורה רק אם עושה כדין ורק אם עושה בידי ישראל. בדעת התוס' והרמב"ן התקשינו קצת מדוע לא מועיל כדין בידי גוי, הרי סוף סוף היה מחוייב לגרשה ואם כן דומה למכר 1 , ומה בכך שאמצעי הכפייה אינו כשר, אולם לשיטת הרשב"א שהטעם הוא מצווה לשמוע דברי חכמים מובן שאף כאשר אמצעי הכפייה פסול אין האדם מתרצה מכח המצווה לשמוע דבריהם.

הבנת הסוגיא בקידושין והיחס בין הסוגיות
כאמור, רבא חידש שדברים שבלב אינם דברים, והקשינו לפי זה מדוע בגט המעושה שלא כדין או בידי גוי אינו כשר. ומאידך, מדוע נחשב בכלל דברים שבלב ואין זה "בליבו ובלב כל אדם". עוד שאלנו, מה היחס בין שתי הסוגיות, מדוע הגמרא בקידושין התעלמה מהטעם של "תליוהו וזבין" והגמרא בבבא בתרא התעלמה מהטעם של דברים שבלב.
הרמב"ן שם (ד"ה הא דאמרינן) בתירוצו הראשון מיישב שאכן לא שייך להכשיר גט הניתן בכפייה מכח "דברים שבלב אינם דברים" הואיל ואנן סהדי שבאמת אינו רוצה, וכשהגמרא דחתה את המקור מגט שמא שם מועיל משום שמצווה לשמוע דברי חכמים אכן יכלה להתנסח בלשון "וליטעמיך" ולומר שגם רב הונא מחוייב לנמק מטעם זה. אם כן להלכה אכן מגורשת רק מטעם מצווה לשמוע דברי חכמים ולא מכח דברים שבלב, ולפיכך מובן מדוע בגט המעושה שלא כדין או בידי גוי פסול. בתירוצו השני כותב הרמב"ן שבגט המעושה כדין בידי ישראל אכן המציאות היא שתולים שנתרצה, ואין אנן סהדי שלא נתרצה, ולכן אף אם יתכן שלא נתרצה דברים שבלב אינם דברים, ומכל מקום במעושה שלא כדין או בידי גוי אנן סהדי שלא נתרצה. הרמב"ן לא עסק ביחס בין שתי הסוגיות ומכל מקום לפי תירוצו הראשון מובן למה הסוגיא בבבא בתרא לא הזכירה את הטעם של דברים שבלב, שהרי אינו קיים למסקנה. ולפי שני התירוצים עדין זקוקים אנו להבין מדוע בקידושין התעלמה הגמרא מהטעם של רב הונא.
הרשב"א (ד"ה הא דאמרינן) שואל מדוע הגמרא בקידושין דחתה את הראיה מגיטין מכח הטעם שמצווה לשמוע דברי חכמים ולא מכח טעמו של רב הונא ועונה בתירוצו הראשון שאכן יכלה לדחות גם כך אלא ש"חד מתרי טעמי נקט". וכן בתירוצו השני עונה שאכן יכלה הגמרא לדחות כך אלא שכבר נקטה בטעם של "מצווה לשמוע" אגב תירוצה על קרבנות (כלומר, בתחילה הגמרא דחתה את הראיה מקרבנות שדינם שונה הואיל והם מכפרים ולכן יש יותר מקום לתלות שרוצה כפרה, ובכך גם רב הונא נזקק לטעם זה ולא מועיל מדין תליוהו וזבין, כי ללא טעם זה יש לדמות קרבנות למתנה ולא למכר, ומכיוון שכך גם לגבי גט כבר נקטה שלא בטעמו של רב הונא אלא בטעם השני). לפי שיטתו של הרשב"א בבבא בתרא גט דומה למתנה ולא למכר ולהלכה תליוהו וזבין מועיל רק במכר, ואם כן טעם זה לא שייך בגט ואין כל קושי מדוע הגמרא בקידושין לא הביאה טעמו, אולם הרשב"א כאן הלך בדרך אחרת וסבר כתוס' וכרמב"ן שגט דומה למכר. הרשב"א לא התייחס לשאלה מדוע הגמרא בבבא בתרא לא דחתה את הראיה מגט מכח דברים שבלב, ואולי גם שם יתרץ שחד מתוך תרי נקט, או שיסבור כרמב"ן שטעם זה אינו קיים למסקנה, אך נראה שלוּ סבר כך היה לו לומר זאת במפורש.
הגר"ח מבריסק (הו"ד בברכ"א ב"ב מח ע"ב בענין תליוהו וזבין אות ד) מיישב בין שתי הסוגיות שבאמת זקוקים לשני הטעמים, גם ל"תליוהו וזבין" וגם לדברים שבלב משום ש"תליוהו וזבין" אינו גורם לנו לוודאות גמורה שנתרצה אלא רק יוצר ספק ועל גבי זה משום דברים שבלב אנו אומרים שנתרצה ונתכוון לגרשה. לכן יכלה הגמרא להוכיח מעישוי בגט גם שתליוהו וזבין זביניה זביני וגם שדברים שבלב אינם דברים. בכך גם מיושבת שאלתנו, מדוע בכפייה בגט נחשב כדברים שבלב ולא כדברים שבליבו ובלב כל אדם, והתשובה לכך היא שמשום הכפייה אנו מסתפקים שמא נתרצה כדברי רב הונא ואם כן אין ודאות שלא נתרצה.

שיטת הרמב"ם
הבאנו למעלה את לשונו של הרמב"ם . ראשית, יש להעיר שהרמב"ם כותב שבעישוי על ידי גוי פסול רק מדרבנן ולא מהתורה, וביארו הכסף משנה ו הלחם משנה שפסק כרב משרשיא, ואף שהגמרא בגיטין דחאתו וכתבה שברותא היא, מכל מקום מהסוגיא בב"ב משמע שהעיקר כמותו. שנית, כמובא למעלה, הרמב"ם נימק שכפייה כדין מועילה משום שמי שתקפו יצרו הרע לבטל מצווה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה ומאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצוות אלא שיצרו תקפו וכיוון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני הרי שגירש לרצונו. ובפשטות כך הבין את הטעם המובא בגמרא "מצווה לשמוע דברי חכמים". אולם קשה מדוע התעלם מטעמו של רב הונא ומהטעם של דברים שבלב שנפסקו להלכה, ונקט בטעם השלישי שמשמע בסוגיות שנזקק רק לולא פסקנו את הטעמים האחרים. עוד קשה, אם הרמב"ם נימק מטעם מצווה לשמוע דברי חכמים, כיצד פסק כרב משרשיא שמעושה שלא כדין כשר מהתורה, ובשלמא לגבי מעושה כדין בידי גוי אפשר לומר שנחשב כשמיעה לדברי חכמים הואיל והם ציווהו לגרשה או שסבר שמהתורה עכו"ם בני עישוי ואם כן הווי כדין לגמרי, אך שלא כדין בידי ישראל לא יובן.
לגבי השאלה השלישית מיישב הלחם משנה שאמנם מסוף דברי הרמב"ם "לא היה הדין נותן שכופין אותו לגרש וטעו בית דין של ישראל או שהיו הדיוטות ואנסוהו עד שגירש הרי זה גט פסול" משמע שבאנוס שלא כדין בידי ישראל הגט פסול רק מדרבנן אולם מדברי הרמב"ם בתחילה "ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד גוים בין ביד ישראל? שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה" משמע שבטל, ודווקא בגוי כדין פסול רק מדרבנן, ומחלק שבסוף עוסק הרמב"ם דווקא בבית דין שטעו, כמבואר בדבריו, ובכך הבעל אכן סבור שמחוייב מן הדין ומקיים בכך דברי חכמים ולכן מתרצה, ואילו בתחילה מדובר בישראל שבא ומעשהו שלא כדין, וידוע שאין זה כדין, ולפיכך אינו מתרצה.
לגבי השאלה השנייה, מדוע הרמב"ם התעלם מנימוקי הגמרא האחרים, מצאנו כמה הסברים, אך בטרם נביאם יש ליישב על פי מה שראינו, שהרשב"א בב"ב סבר שגט דומה למתנה ולהלכה לא שייך בו הטעם של תליוהו וזבין, ומאידך הרמב"ן בתירוצו הראשון סבר שלמסקנה לא שייך הטעם של דברים שבלב משום שאנן סהדי שאינו מתרצה. על פי זה יש לומר שהרמב"ם נקט כשני חידושיהם, וממילא יש לנקוט בטעם השלישי שמצווה לשמוע דברי חכמים.
הלחם משנה מיישב שאכן טעמו של הרמב"ם משום תליוהו וזבין, אלא שסבר כתוס' שרק אם מחוייב בגט והעישוי היה כדין יש לדמות למכר ולא למתנה, ואם כן גם רב הונא נזקק לטעם של מצווה לשמוע דברי חכמים כדי שייחשב כמכר, וזוהי כוונת הרמב"ם שביאר שמועיל מצד המצווה, ודברי הגמרא שדחתה את הראיה מגט שמא רק שם מועיל משום המצווה, כוונתם שאולי משום המצווה מועיל אף ללא החידוש של רב הונא, אך ודאי גם רב הונא עצמו נזקק לטעם זה של מצווה לשמוע. נראה שיש דוחק בביאורו של הלחם משנה, כי הרמב"ם ביאר שבגלל שזוהי מצווה ודאי זהו רצונו האמיתי והכפייה רק סייעה לו לקלף את יצרו ולהגיע לרצונו האמיתי, ואם נאמר שטעמו של הרמב"ם הוא משום דברי רב הונא, המצווה לא מועילה משום שזהו רצונו האמיתי, אלא משום שמקבל תמורה (קיום המצווה) בעד מעשיו ולכן דומה למכר ולא למתנה.
הגר"ח מבריסק ביאר, כפי שהובא למעלה, שמצד דברים שבלב בלבד לא ניתן להכשיר את הגט, שהרי אנן סהדי שאינו רוצה, ולפיכך כשר רק בצירוף הסברא של תליוהו וזבין. על פי יסוד זה יישב את הרמב"ם, שלא הסתפק בטעם של דברים שבלב אלא נזקק גם למצווה לשמוע דברי חכמים, ומבאר את הסוגיא בקידושין שהיה פשוט לגמרא שזקוקים גם לטעם של מצווה לשמוע ובכל זאת הבינה שניתן להביא ראיה מכפיית גט ליסוד שדברים שבלב אינם דברים, משום שהמצווה לשמוע אינה יוצרת ודאות גמורה שנתרצה אלא רק ספק ועל גבי זה יש להכשיר מצד דברים שבלב, אך דחתה הגמרא שיתכן שהמצווה לשמוע גורמת לודאות גמורה, ואם כן לא ניתן להוכיח מגט שדברים שבלב אינם דברים. אין במה שהביאו בשם הגר"ח התייחסות לשאלה מדוע הרמב"ם לא נימק מטעם תליוהו וזבין אלא נזקק למצווה לשמוע, אך יש ליישב שבכך סבר כרשב"א בב"ב, שטעם זה לא מועיל להלכה משום שגט דומה למתנה ולא למכר.
הנתיבות (רה ס"ק א) מיישב את הרמב"ם שבגט מלבד הצורך בגמירות דעת, שניתן להשיג על ידי "תליוהו", צריך גם ריצוי בלב ולכן לא מספיק תליוהו וזבין אלא נזקקים למצווה לשמוע דברי חכמים. לפי דבריו צריך להבין את הגמרא בב"ב, כיצד רצתה להביא ראיה לרב הונא מגט, הרי בגט לא די בגמירות דעת ועל כרחנו זקוקים גם לטעם של "מצווה לשמוע" עבור הריצוי, ולאחר שקיים טעם זה שוב אי אפשר להביא ראיה לרב הונא.
ואולי צריך לבאר, שהגמרא הבינה שאם תליוהו וזבין לא גורם לגמירות דעת, לא מסתבר שהטעם של מצווה לשמוע יועיל כל כך ויגרום לגמירות דעת ואף לריצוי גמור בלב, אלא ודאי ה"תליוהו" גורם לגמירות דעת ועל גבי זה המצווה לשמוע מועילה שיהיה גם ריצוי. ודחתה הגמרא, שמא אכן ה"תליוהו" לא יוצר גמירות דעת ובכל זאת בכח המצווה לשמוע לגרום גם לגמירות דעת הבסיסית ועל גביה גם לריצוי גמור בלב. אך קשה 2 , כי הגמרא בהמשך מקשה על רב הונא מהדין שעישוי של גויים לא מועיל, ולפי הביאור הנזכר אי אפשר להקשות, כי יתכן שדווקא בגט לא מועיל עישוי בגלל שנצרך גם ריצוי בלב.
לפי טעמו של הרמב"ם דנו האחרונים אם מועילה כפייה גם במומר. המהרי"ט צהלון סבר שלא מועיל שהרי הרמב"ם נימק "מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצות", וכן דייק המהרי"ק (שורש סג ענף ג; הו"ד בב"י אה"ע סי' קלד) אמנם סייג שאולי במומר שכפאוהו על גט הפקיעו חכמים את קידושיו משום עיגונא. לעומתם, החתם סופר (בשו"ת ח"ג אה"ע סי' קלא) כתב שמועיל גם במומר מטעמו של הרמב"ם, שהרי גם עצם היותו מומר נובעת מאונס היצר ואע"פ שחטא ישראל הוא, וכל זה נכלל בדברי חז"ל שמשום מצווה לשמוע דברי חכמים על ידי הכפייה אכן מתרצה.




^ 1.אין לתרץ לדבריהם שזו גזירת כתוב שכפייה בידי גוי פסולה, כי הם בפירוש נימקו שלא מועיל משום שאין זה כדין ודומה למתנה.
^ 2.עמיחי מעטוף
עוד בנושא גיטין
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il