ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

גיטה וידה באין כאחד

בית מדרש גמרא גיטין Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תשע"ד

גיטה וידה באין כאחד

גיטין דף כא ע"א ודף עז



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

בדף עז ע"ב מבאר רבא שהטעם שניתן לגרש על ידי נתינת גט ביד עבדו או בחצר אשתו הוא שגיטו וידו באין כאחד. כלומר, יד העבד קנויה לאדונו ואין בכוחה לזכות בדברים, ואם כן לא מובן כיצד יכול לזכות בגט השחרור, אלא שבגלל שנתינת הגט גופה היא המעשה הגורם לכך שהעבד ישתחרר וידו תהיה שלו, ניתן לתת הגט בידו ובאותו רגע זוכה בידו וכך יכול לקבל הגט ולהשתחרר. לגבי יד אה אין בעיה זו, מכיוון שאף שבעלה זוכה במעשה ידיה מכל מקום ידה שלה ואינה קנויה לבעלה, ולכן לא זקוקים להגיע לחידוש של גיטו וידו באין כאחד כדי לגרשה, אולם בחצר אשה כן זקוקים להגיע לכך משום שהיא שייכת ברמה מסויימת לבעלה, ואם כן רק בגירושיה החצר נחשבת כרשותה וכידה. בהמשך הגמרא דנה במקרה של ההוא שכיב מרע, ששם הבעל הניח הגט בחצר והיא עשתה קניין לקנות החצר ועל ידי כך זכתה בגט, וגם שם אומרת הגמרא שאף שמה שקנתה אשה קנה בעלה ואם כן החצר שייכת במידה מסויימת לבעל, מגורשת משום שגיטה וחצרה באין כאחד. התוס' שם (ד"ה מה) מקשים שכאשר בעל מקנה לאשתו מתנה אין לבעל פירות. ר"י מתרץ שמדובר כאן במשאיל חצר ולא בנותן לגמרי, ואילו ר"ת מתרץ שאף שאין לבעל פירות מכל מקום היא משועבדת לו לכך שאינה רשאית למכור החצר לאחר, כדי שלא יירשנה בעלה כשתמות. לדעת ר"י רק כשאין לאשה פירות נחשב הדבר כחיסרון בהגדרת הרשות כשלה, ואילו לר"ת מספיק שאין לה את הזכות למכור הקרקע כדי שייחשב הדבר לחיסרון.
בדף כא ע"א דנה הגמרא בשני מקרים הדומים למקרה של ההוא שכיב מרע. נתן גט ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו וכן נתן גט בחצרו וכתב לה שטר מתנה עליו. רש"י (ד"ה קנאתהו) כותב על כך: "דהוה ליה האי עבד כחצרה, וגיטה וחצירה באו לה כאחד". מדוע רש"י נזקק כאן ליסוד זה? ניתן לומר שבא לפתור בכך את אותו קושי שבאה לפתור הגמרא בדף ע"ז ע"ב, שהואיל ואף לאחר שקונה את החצר הוא לא שייך לה לגמרי אין לה יד אלא לאחר גירושיה, ולפי זה צריך לומר שסבר כר"ת, שגם כשבעל מקנה חצר אין החצר נחשב של אשתו הואיל ואינה יכולה למוכרו, אולם לפי ר"י הואיל והפירות שלה נחשב שלה, וכאן אי אפשר להעמיד במשאיל חצר כפי שהעמיד לקמן, שהרי כאן כתוב בפירוש שנתן לה במתנה.
אולם בשיעורי ר' שמואל (אות של) כתב שלא משמע שרש"י בא לפתור את הבעיה שבדף עז ע"ב, שגם לאחר הקנאת החצר עדיין אינה לגמרי רשותה, משום שאין כאן מקומו, אלא כוונתו שהקנאת גוף החצר צריכה להיעשות בזמן הקנאת הגט, כי אחרת נמצא שקודם זכתה בחצר לבדה ורק לאחר מכן בגט, ויש בכך בעיה משום "טלי גיטך מעל גבי קרקע". לא ברור מהי הוכחתו מכך שאין כאן מקומו, ומדוע לא היה לרש"י לבאר את סוגייתנו לפי האמת על פי הנימוקים המתבארים בסוגיא בדף עז, ואולי כוונתו שאם זו היתה כוונת רש"י היה לו לציין בסוף דבריו "כדאמרינן לקמן בדף עז". עוד נראה, שאילו היתה כוונת רש"י לפתור את הבעיה המובאת בדף עז, שמה שקנתה אשה קנה בעלה, היה לו לציין בעיה זו, ומכך שלא ציין משמע שכוונתו לבעיה יסודית יותר, והיא שאף לולא הבעיה שלאחר שמקנה לה השדה חוזר וזוכה בה ברמה מסויימת, יש כאן בעיה כבר בהקנאת גוף השדה בזמן הקנאת הגט.
הגמרא בדף עז ע"ב רצתה לחלק בתחילה בין ארוסה שאין לבעלה זכות בשדה שהקנה לה לבין נשואה, עד שבא רבא וחידש שגיטה וחצרה באין כאחד. משמע שבארוסה לא נזקקים לחידוש שבאין כאחד, ולכאורה לדברי ר' שמואל כן זקוקים לכך, כדי שלא יהא כטלי גיטך מעל גבי קרקע. ונראה שיש לחלק בין שתי רמות של החידוש "באין כאחד". החידוש הגדול של "באין כאחד" בו עוסקת הגמרא בדף עז ע"ב הוא שכאשר יש שני גורמים וגורם א' הוא המחיל את גורם ב', ומאידך גורם ב' הוא המחיל את גורם א', שהרי כדי שתזכה בגט צריך שתזכה בו בידה אך כדי שתהיה לה יד צריכה לזכות בגט, ואם כן אין דרך להתחיל את החלות, ובכל זאת אנו אומרים שבאין כאחד ויכולים לחול יחד, למרות שמבחינה לוגית לכאורה אינם אמורים לחול. לעומת זאת החידוש בו עוסק רש"י בדף כא ע"T קטן יותר, והוא עוסק בכך שכאשר אדם עושה פעולה המחילה את גורם א' וגורם זה מחיל את גורם ב' אנו אומרים שברגע עשיית הפעולה חלו שני הגורמים, והגורם השני לא חל רק רגע לאחר הראשון, כלומר, כאשר אשה עושה קניין בחצר היא קונה אותה ובאותו רגע החצר קונה עבורה את הגט. החידוש ה"קטן" היה פשוט וידוע לגמרא בדף עז ע"ב, ולכן היה ברור לה שארוסה מגורשת, ורבא בא לחדש שם רק את החידוש ה"גדול" יותר.

מתי ניתן לומר "גיטה וידה באין כאחד"?
הקצות (ר ס"ק ה) כותב שבמקרה שאדם הניח שטר מכר על חצר בתוך החצר אין החצר נקנית לקונה, ובכך לא אומרים "שטרו וחצרו באים כאחד". ומחדש ומחלק שבגט אין צורך בנתינה קניינית אלא בנתינה מעשית, ודווקא במקרה כזה אומרים שבאים כאחד, אך לא במקרה שצריך להקנות. בהשקפה ראשונה נראה טעמו שהואיל ומדובר בנתינה מעשית מועיל לתת אף לידה שקניינית אינה מוגדרת כרשותה, הואיל ומבחינה מציאותית זו ודאי ידה. אך אי אפשר לבאר כך כוונתו, כי לפי זה אין כלל צורך בחידוש שבאים כאחד, אלא פשוט נתינה ליד כזו מועילה. לכן צריך לומר שגם אם מספיק נתינה מעשית, בכל זאת לא מספיק לתת לידה המציאותית אלא צריך שתוגדר קניינית כרשותה. אמנם לפי זה קשה להבין את חילוקו, מדוע יותר קל לומר "באים כאחד" בנתינה מעשית מאשר בנתינה קניינית? וכן הקשה הקובץ שיעורים (קידושין אות קלח): "אי מהני באין כאחד לענין נתינה, למה לא תועיל גם לענין זכיה?"
האמרי משה (כה ס"ק ו) יישב את הקצות וכתב סברא לחלק בין נתינה לזכייה, שבנתינה ברגע שנותן לידה מתגרשת, ואילו בזכייה הוא קודם זוכה בשטר ורק רגע לאחר מכן זוכה בשדה, ולכן לא שייך לומר שהשדה והשטר באים כאחד. כלומר, כשמספיק נתינה מעשית של השטר הוא פועל מיד, אך כשצריך להחיל קניין כדי לקנות את השטר, רק רגע לאחר מכן יכול השטר לחזור ולקנות דבר אחר. חילוקו טעון עדיין הבנה, מדוע יש הבדל בזמן הפעולה בין שטר הזקוק לקניין לשטר שאינו זקוק לקניין.
הקובץ שיעורים (קידושין אות קמ) מחלק באופן שונה מהקצות, וכותב שיד העבד שייכת גם לעבד אלא ששייכת גם לאדון, וכן חצר אשה שייכת גם לאשה וגם לבעלה, והסיבה שאינם קונים מהבעל ומהאדון על ידי חצר ויד זו היא כדין חצר שותפים, שאף שכל אחד יכול לקנות על ידה חפץ מאדם שלישי מכל מקום אינם יכולים לקנות זה מזה, משום שחסר ביציאה מרשות האדון. על פי זה מחלק, שדווקא כשיש למקבל יד או חצר אלא שזקוק להוציא את החצר מיד הנותן, מועיל "באין כאחד" להוציאו מהנותן, אולם במקרה שאין למקבל חצר כלל, לא מועיל "באין כאחד" להקנות לו מחדש את החצר. המנחת אשר מקשה שאין לעבד יד כלל, שהרי אינו יכול לקנות על ידה משום אדם, ואם כן אין לדמות לחצר השותפים.
החזון איש (אה"ע עג ס"ק טו ד"ה כ' בקצה"ח) מחלק שבעבד ואשה לא צריך האדון להקנות להם את היד אלא רק להסתלק וממילא הם זוכים בעצמם, ורק במקרה כזה מועיל "באין כאחד", אך במקרה שצריך להקנות שדה לאדם אחר לא מועיל.
הטור (חו"מ קפט) כותב שנפקד אינו יכול לקנות הפיקדון שבידו ללא מעשה קניין, ותמהו האחרונים מדוע אינו קונה בקניין חצר. הט"ז מתרץ על פי דברי הרשב"ם (ב"ב פה ע"א ד"ה המופקדין) שדרך הנפקדים להקנות למפקיד את המקום שעליו מונח החפץ, והמהרי"ט (ח"א סה) דחה סברא זו, שברגע שיחליטו שיקנה הפיקדון יקנה גם את החצר, והפיקדון והחצר באין כאחד. הקצות חלק וכתב שאומרים "באין כאחד" רק כאשר אדם עושה מעשה אך כשפועל רק בדיבור, כמו כאן שרק אומר לו שהפיקדון יהיה שלו לא מועיל "באין כאחד". בסוף דבריו ציין למה שכתב בסימן ר, ויתכן שכוונתו שגם לפי החילוק שכתב שם אין לקיים את דברי המהרי"ט, שהרי כתב שמועיל רק בכגון גט שמספיק נתינה מעשית. לכאורה עולה מדברי המהרי"ט שלדעתו אומרים "באין כאחד" גם במקרה שאדם הניח שטר מתנה בחצר, שלא כפי שחילקו הקצות ושאר האחרונים, אמנם יש לומר שסבר כחילוקו של החזון איש, ולכן דווקא במקרה של נפקד אומרים "באין כאחד" הואיל וגם במקרה זה אין צורך בהקנאה גמורה של החצר, שהרי החצר אינה קנויה ממש למפקיד ולכן מספיק שהמפקיד יסתלק ממנה וממילא תחזור לנפקד, אך במקרה שהניח שטר בחצר שצריך הקנאה גמורה ולא רק הסתלקות לא מועיל "באין כאחד".
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il