(ג. עד ג: הלכה ד)

חלק ראשון: מהם צרכי הרבים שעושים בי"ד מט"ו באדר:

המשנה מנתה בין שאר הדברים שעושים מט"ו באדר את כל צרכי הרבים, הגמרא מביאה תוספתא ממסכת מועד קטן שמפרטת אלו הם צרכי הרבים (התוספתא מדברת לעניין חוה"מ):

• דנים דיני ממונות,נפשות,מכות.
• פודים ערכין חרמים והקדישות
• משקים את הסוטה – בודקים אם היא ראויה לשתות.
• שורפין פרה אדומה
• עורפין עגלה ערופה
• רוצעין עבד עברי שרוצה לעבוד עד היובל.
• מטהרין את המצורע
• ומפרקים את המנעל מע"ג המים אבל לא מחזירים.(או האימום – לפי נוסחה זו זה רק בחוה"מ) – לפי הרמב"ם אכן מדובר על מים ומפרקים מנעול מעל בורות ומפקירין את המים שישתו מהגבים אנשים בזמן הקיץ.

הרמב"ם מסביר שכל השנה עושים את הדברים הללו אבל כל מה שהתעכב מאלו עד עכשיו ותלוי ועומד ממהרים לסיים.

המשנה במו"ק מביאה שני דברים שעושים בחוה"מ וקשה מהם על המשתמע ממשנתינו, כי אם עשו אותם בט"ו באדר כמשנתינו אין לכאורה צורך בהם בחוה"מ פסח. (אין להם משמעות בחוה"מ סוכות)

1. 1.מציינין על הקברות – מתרצת הגמרא, שבין אדר לחוה"מ ירדו גשמים
2. 2.יוצאין על הכלאיים –מתרצת הגמרא שהיתה שנה אפילה והצמחים לא ניכרו באדר.

חלק שני: ציון קברים מדוע וכיצד?

מניין שמציינים את הקברים? הגמרא מביאה שני מקורות:

1. 1.מספר אמוראים במספר גרסאות בשם ר' חונייא דבית חוורן(רבי נחונייא איש בקעת בית חורתן שמוזכר בבבלי) שלומד מהפסוק במצורע "וטמא וטמא יקרא" שהטומאה מכרזת על עצמה ומזהירה שלא ייגעו בה ולכן מציינים את הקברים.
2. 2.רבי אילא בשם רבי שמואל בר נחמן דורש את המילים בפסוק ביחזקאל: "ועברו העוברים בארץ וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון עד קברו אותו המקריבים אל גיא המון גוג" – (פשט הפסוק שלעתיד לבוא יציינו את העצמות כדי להביאם לגיא המון גוג).

עצם – רובע הקב עצמות מטמאות באוהל אף ללא בשר, או רוב בניין או מניין עצמות

אדם – שדרה וגולגולת שלמים מטמאים אף שהם עצם אחת.

ובנה – מכאן שהאבן שמציינים איתה צריכה להיות קבועה = בנויה שלא תזוז.

אצלו – לידו שכבר קודם שיגיע האדם למקום הטומאה יבחין בציון וייזהר.

ציון – מכאן שצריך לסמן.

הגמרא מביאה ברייתא תניא (קרבן העדה): אם אדם מצא אבן אחת מצויינת,והאהיל עליה למרות שלמדנו מהמילה 'אצלו' שמניחים את האבן לפני הטומאה בכ"ז יש לחשוש לטומאה שמא מדובר על קבר קטנטן והאבן בדיוק מעליו.

הברייתא ממשיכה ללמד שאם היו שתי אבנים, אז סביר שהסימון אומר שהמת ביניהן ולכן ביניהן טמא ומסביבן אם האהיל טהור, אבל אם היה השטח ביניהן חרוש סימן שהמת לא ביניהן, ושוב דנים אותם כיחידות וממילא ביניהן טהור ובהם ובסביבותיהם טמא.

ברייתא נוספת מלמדת שעל בשר מהמת לא מסמנים, כי לאחר זמן הבשר מתעכל ונעלם ונטמא טהרות סתם ורבי מנא הסביר לר' יוסטא בר שונם שעדיף שלטווח הזמן הקצר עד שיתעכל הבשר לא נסמן וניקח סיכון שמא אדם יאהיל מאשר שלאורך הזמן אחר שנתעכל הבשר ישרפו טהרות בחינם.

חלק שלישי: הלכה ב', תקנות בי"ד בעניין כלאיים והפקר בי"ד הפקר.

תקנות בי"ד בעניין כלאיים:

המשנה מלמדת שבהתחלה היו עוקרין בי"ד את הכלאיים ומשאירים את הכלאיים בשדה, אבל משרבו עוברי עבירה וכמו שמסבירה הגמ' הם נהנו פעמיים גם שנכשו להם את השדה וגם שהם אכלו את הכלאיים, שינו בי"ד את הפעולה והיו עוקרים ומשליכים את הכלאיים ברחוב, אבל עדיין היו נהנים עוברי העבירה מכך שנכשו להם את השדה ולכן בי"ד קנסו אותם שהיו מפקירים להם את כל השדה.

דיון עקרוני מנין שהפקר בי"ד נחשב הפקר:

בי"ד שמפקירין את השדה – מנין שיש להם כח לכך? הגמ' מבארת שהראיה היא מעזרא, "וכל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו".

הגמ' מבררת האם תוקף הפקר ביה"ד הוא גם לפטור את השדה מן המעשרות?

רבי יונתן מביא ברייתא להוכיח שהפקר בי"ד פטור ממעשרות, ורבי אבון ידחה את ההוכחה. ולבסוף הגמ' תוכיח ממקור אחר שהפקר בי"ד פטור מן המעשרות.

הוכחת ר"י מברייתא: אין מעברין את השנה

1. 1.לא בשביעית – כי מאריכים את איסור עבודת הקרקע ולא יישארו ספיחים עבור קרבן העומר ושתי הלחם. ר' זעירא (ר' זירא בבלי) בשם ר"א אומר שלאחר שרבי התיר להביא ירק מחו"ל שוב לא זקוקים לספיחים וממילא אפשר לעבר את השנה בשביעית.
2. 2.ולא בשמינית (מוצאי שביעית) כדי לא להאריך את איסור חדש בשמינית לאחר שכבר נגמרת התבואה מהשביעית. ר' מנא אומר שזה היה נכון בזמן שהשנים היו כתקנן אבל עכשיו שהתבואה החדשה ממילא לא היתה מספיקה להבשיל עד ניסן לא . ואכן הברייתא מביאה שבית ר"ג עיברו את השנה בתחילת השמינית.

ר"י מוכיח מכך שהדין הוא לכתחילה אבל אם בי"ד עיברו את השנה היא מעוברת, וברור שהחודש הנוסף פטור ממעשרות כבכל השביעית, מוכח שלמרות שבי"ד הוסיפו אותו הפקרם הפקר למעשרות.

ר' אבון דוחה את ההוכחה: מכך שעיבור השנה הוא מהתורה (שמור את חודש האביב) ולכן החודש הנוסף פטור ממעשרות אבל זה לא נוגע להפקר בי"ד.

הגמ' מביאה הוכחה חילופית שלא תידחה ממשנה בפאה:

שאדם שאסף את תבואתו – הגדיש ע"ג אזור שהעניים לא ליקטו ממנו את הלקט שלהם, קנסו אותו חכמים שכל השבלים שנוגעות ברצפה שייכות לעניים. בעצם הפקירו את שבליו הנוגעות ברצפה.

רבי אמי בשם ר"ל אמר שהדין הזה הוא רק לדעת ב"ש הסוברים שאפשר להפקיר לעניים בלבד. אבל לב"ה השבלים הללו חייבות במעשר, אבל ר' יוסי אמר שזה כדברי הכל כי לחכמים יש כח להפקיר, ומכאן ההוכחה שהפקר בי"ד מפקיע ממעשרות.

עמוד ב'

חלק רביעי: הלכה ג': על מי אוכפים את נתינת מחצהש"ק, ודין הכהנים.

המשנה מלמדת את מי מכריחים לשלם ומתי.

בט"ו אדר היו השולחנות - החלפנים יושבים במדינה = בירושלים בכ"ה באדר היו יושבים במקדש ומתחילים למשכן את מי שעדיין לא הביא.

את מי ממשכנים?

את כל מי שחייב במחצהש"ק, ישראלים גרים, אבל לא נשים (ונתנו איש כופר נפשו), עבדים וקטנים (עד גיל 20 – כל העובר על הפקודים), הגמ' מדייקת שקטן משיביא ב"ש עד 20 תובעים ממנו אבל לא ממשכנים אותו עד 20.

אבא ששקל עבור בנו שנה אחת צריך להמשיך כל שנה עד שבנו יגדל – כמעין נדר.

דין הכהנים:

1. 1.ת"ק במשנה: אין ממשכנין את הכהנים מפני דרכי שלום, כלומר מפני שצריך לכבדם "וקידשתו" ובודאי לא לריב איתם – לפי דעה זו הכהנים כל הכהנים חיוב להביא.

רבי יהודה הביא את מחלוקת בן בוכרי וריב"ז לגבי חיוב הכהנים במחצהש"ק,:

1. 2.העיד בן בוכרי ביבנה: שבעצם הכהנים לא חייבים במחצהש"ק אלא שמותר להם להביא (כהן שמביא אינו חוטא) מאחר והם נותנים אותו במתנה לציבור זה לא נחשב קרבן יחיד
2. 3.ריב"ז: חולק ואמר לו שכהן חייב להביא (כהן שאינו מביא חוטא, ר' ברכיה בגמ' מסביר שריב"ז דורש "זה" יתנו בגימט' 12 יתנו – כלומר גם שבט לוי), אלא שהכהנים דורשים את הפסוק הבא בתורה להנאתן באופן לא נכון ונמנעים מלהביא: "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" – ואם הם ישתתפו במחצהש"ק הרי שיהיה להם חלק בעומר ובשתי הלחם ויצטרכו לשרוף אותם.

הגמ' מביאה מו"מ בין ר' יהודה לחכמים (שסוברים כריב"ז):

1. 1.חכמים הקשו לרבי יהודה, על הפסוק שהכהנים דורשים וכן גם בן בוכרי ור"י:

שהרי יש הבדל בין קרבן יחיד לקרבן ציבור והראיה שחטאת יחיד מתה וחטאת ציבור באותם תנאים לא. ממילא אין בעיה שלכהנים יהיה חלק בקרבן ציבור. הגמ' מקשה על הקושיא הזו שהרי ר"י עצמו סובר שגם חטאת ציבור מתה, ממילא לא קשה לו, והגמ' לא מתרצת.

1. 2.רבי יהודה מקשה לחכמים: אם הכהנים משתתפים ואינם חייבים זה נחשב שהקרבן הוא של יחיד. וחכמים משיבים שכיוון שהם נותנים בלב שלם לציבור – אין בעיה.

לסיום מביאה הגמ' שר"י ור"נ נחלקו האם הכהנים חייבים לשקול בדרשת הפסוק כל העובר על הפקודים:

1. 1.כל מי שעבר בים סוף – שזה כולל גם את הכהנים כדעת ר"י שראינו וכדעת בן בוכרי (מן הסתם דעת ר"י)
2. 2.כל מי שהשתתף במפקד במדבר, ואילו הלויים נפקדו בפני עצמם שמשה הלך אליהם וממילא כדעת ריב"ז.