עבודת ה' בלהט

רבי משה מקוברין רגיל היה לספר את המענה שענה הגנרל גובין לניקולאי קיסר. הגנרל היה זקן מופלג ועבד בצבא חמישים שנה. פעם אחת נערכו תמרונים במעמד הקיסר בסביבות העיר קוברין, והגנרל גובין היה מנהיגו של המחנה. ניקולאי רכב לאורך השורה הראשונה, ופנה אל הגנרל: "שלום עליך, גובין, עזיז אתה, העוד דמך לוהט?" "הוד מלכותך", השיב הזקן, "לא הדם לוהט, העבודה לוהטת".

בסיסו של הסיפור שלנו הוא הדמיון הקיים בין מלכותא דארעא למלכותא דרקיעא, כלומר בין מלכות העולם הזה לבין מלכות שמים. רבי משה מקוברין מרבה לספר את הסיפור על המענה שהשיב גובין לניקולאי, משום שהוא רוצה לקחת את הדיאלוג המתקיים בין השניים ולהפוך אותו לאבן יסוד ולנקודת לימוד לעבודה שצריך האדם לעבוד את אלוקיו.

גישה זו מאפיינת בצורה חזקה ביותר את התפיסה החסידית, המבוססת על הכלל הידוע שאין מקום פנוי ממנו יתברך; המציאות כולה הינה גילוי של ההנהגה האלוקית עלי אדמות. מלכות הארץ אינה אלא גילוי של המלכות העליונה, ומתוך העיסוק והלמידה של דרכי ההנהגה הארצית ניתן יהיה ללמוד משהו גם על דרכי ההנהגה העליונה.

עבודת המלך בכלל ועבודת הצאר בפרט הפכה להיות לסמל בעיני החסידים להתמסרות מוחלטת לעבודת ה'. מערכת היחסים המופגנת בסיפור שלנו, בין הצאר ניקולאי ובין הגנרל גובין, היא מערכת מיוחדת מאוד: מצד אחד, ברור מיהו הצאר ומיהו הגנרל. הצאר רכוב על סוסו ואילו הגנרל עומד בראש המחנה. אולם יחד עם זאת, ניכרת אהבה גדולה מצד הצאר כלפי הגנרל המשרת את מלכו כבר חמישים שנה, במסירות נפש ובסיכון עצמי, מתוך התבטלות גמורה כלפי הצאר.

הנושא שבו עוסקת שיחתם הוא הזקנה, או לחילופין ההזדקנות בעבודת הצבא. בהקשר הרוחני שלשמו סיפר ר' משה מקוברין את הסיפור, השיחה נסבה על ההזדקנות בעבודת ה', על הרפיון הרוחני הבא בעקבות אריכות העבודה והתמשכותה. הזקנה איננה רק פונקציה של אורך השנים, אלא גם של השחיקה הבאה מן השגרה, העייפות והעצלות הטבעית. הבעש"ט היה נוהג לומר שזוהי הכוונה בתפילה "אל תשליכנו לעת זקנה", כלומר אל תשליכנו אל זרועות הזקנה, אל זרועות ההתיישנות בעבודת ה', אל זרועות השגרה והשחיקה.

גם המספר חמישים הנזכר בקשר לעבודת הצבא של גובין הינו בעל משמעות בהקשר הרוחני. בקשר לעבודת הלויים כתבה התורה: "זאת אשר ללוים מבן חמש ועשרים שנה ומעלה יבוא לצבא צבא בעבדת אהל מועד. ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבדה ולא יעבד עוד. ושרת את אחיו באהל מועד לשמר משמרת ועבדה לא יעבד ככה תעשה ללוים במשמרתם".

התורה מכנה את עבודת הלויים עבודת צבא. לעבודת הצבא נדרשים אנשים בני עשרים וחמש עד חמישים. החל מגיל חמישים נחה רתיחת הדם של איש הצבא, והוא שב מצבא העבודה ולא ימצא עוד את מקומו בין עובדי העבודה. גדולתו של גובין היא שהוא משרת כבר חמישים שנה את מלכו, ועדיין במותניו הלהט המאפיין את הנעורים הנכונים אלי קרב. על כך שואל אותו ניקולאי: "העוד דמך לוהט?" תשובתו של גובין היא מאלפת: "לא הדם לוהט, העבודה לוהטת". אנשים נוטים לחשוב כי אדם בעל מזג חם מביא עמו את החמימות האישית שלו לתוך עבודת ה' שלו. לקח גדול לימדנו גובין, שאת החמימות בעבודת ה' אנו קרואים לשאוב מתוך העבודה עצמה. להט העשייה, להט היצירה, להט ההתחדשות בעבודת ה' - הם המעניקים לאדם את מתנת הנעורים, את מתנת הלהט והבעירה הפנימית. את כוחות הנפש צריכים אנו לשאוב מתוך העבודה, והיא זו שצריכה לתת לנו את הכוח ואת היכולת להמשיך ולעבוד את מלכנו ביתר שאת וביתר עוז, גם בימים של התיישנות והזדקנות, גם בימים בהם השגרה עלולה לכרסם.

זאת ועוד, העבודה היא הלוהטת. העבודה שאליה מתייחס הגנרל גובין היא עבודת המלחמה. הכניסה לקשרי המלחמה, ההתמודדויות ואש הקרב, מקרינים חום עצום על האדם. אדם השרוי בהתמודדות מתמדת ואינו מניח לעצמו ליפול, חש את להט הקרב ויכול לשאוב מלהט זה חום והתלהבות גם לעצמו. האדם הנכנס לעבודת ה' מתוך התמודדות הנעוצה בקשיים הבאים לאדם בעבודת ה', עתיד למצוא את עצמו שואב כוחות מתוך להט הקרב, כוחות שיקרינו עליו חמימות בעבודת ה' גם בימים שמחלת הזקנה והשחיקה יגיעו.

-----------------
מתוך המדור 'חסידים מספרים' שבעיתון 'בשבע'.