רעש רקע

בסביבה האורבנית הטעונה שבה מרביתנו חיים היום, החיים שלנו תמיד מלווים ברעש רקע. שאון התנועה, צופרים, הולכי רגל קולניים, ילדים תוססים, הודעות מוזרות לציבור, שרובן גם בלתי מובנות, שנשמעות ממכוניות עם מערכת כריזה - כל אלה נמצאים בכל מקום.
היו ימים שישראל היתה ארץ הרבה יותר קטנה, עם אוכלוסייה הרבה יותר קטנה, והרחובות בירושלים התרוקנו בסביבות תשע וחצי בערב, והדממה משלה בכיפה עד עלות השחר. זה כבר לא נכון. על אף שאיננו "עיר בלי הפסקה", אותו תואר מפוקפק (לטעמי) שניתן לערים גדולות אחרות בכל העולם, ירושלים רחוקה מלהיות מקום שקט ברוב שעות הלילה ובוודאי בשעות היום.
מאחר והאוויר הנדיר של ירושלים מעביר את הקולות למרחקים, הרעש מחתונות רחוקות שנחגגות בקול קולות מוצא את דרכו לא פעם לתוך חדר השינה שלי בעת שאני מנסה להירדם. למען האמת, התרגלתי לחיות עם רעש רקע מתמיד בחיי. זה היה אחד הדברים שהייתי צריך להסתגל אליהם כשעברתי לסביבה העירונית של ירושלים מהסביבה הפסטורלית והכפרית למחצה של מונסי, ניו יורק.
אבל אפילו במונסי השקטה תמיד חייתי עם רעש רקע, בעיקר מרצוני החופשי ומבחירה. תמיד האזנתי למוזיקה קלאסית בזמן שכתבתי את המאמרים או את הספרים שלי. אני עושה זאת גם היום. למעשה, כשאני כותב את המאמר הזה, מתנגן ברקע הקונצ'רטו לחליל של גיאורג טלמן שאני מאזין לו. רעש רקע הפך לחלק בלתי נפרד מחיי במידה כזאת, שאני מוצא את עצמי מתקשה לתפקד היטב בשקט מוחלט. אנחנו, בני האדם, יצורים מוזרים.
בשנות לימוד הגמרא שלי בישיבה בשיקגו, חלק ניכר מיום הלימודים עבר עליי באולם לימוד שבו למדו במקביל יותר ממאה בחורים צעירים שדנו והתווכחו אלה עם אלה תכופות ובקולי קולות. מצד שני, הספרייה בישיבה הייתה אי של שלווה ודממה מוחלטת שנאכפה על ידי ספרן מוכשר, אך קפדן לעתים.
עם זאת, לא משנה כמה התאמצתי, מעולם לא הצלחתי ללמוד היטב בספריה השקטה, אך לאולם הלימוד הרועש והרוחש הסתגלתי היטב. דומני שהחוויה הזאת אחראית לחיבה שאני רוחש לרעשי רקע אפילו היום, בכל פעם שאני כותב או מתכונן לדבר בפני קהל.
עד כמה שזה נוגע לי, מידה סבירה של רעש רקע מחדדת את החושים ועוזרת למקד את החשיבה ואת המחשבות, לפחות אצלי. לכן נשמע בחדרי הקונצ'רטו לחליל בשעה שאני כותב את המאמר הזה. הקונצ'רטו ודאי נצחי יותר מהמאמר הזה, אבל לא משנה. אני חושב שרעשי רקע חשובים מאוד בחייו של כל אדם, בין אם אנחנו שמים לב אליו ובין אם לאו.
גם התלמוד מתייחס לצלילים הבלתי פוסקים שנוכחים בחיינו כיהודים. בכל יום נשמעים הדים שחוזרים מהר סיני ומדרבנים אותנו להשתפר ולכבד את התורה ואת המסורת היהודית. המנהגים והמעשים הפשוטים שמהווים את אורח החיים היהודי – שלוש תפילות ביום, מעשי צדקה וחסד, התחשבות בזולת, קביעת עתים לתורה וכו' – כולם מרכיבים שיוצרים את הצלילים של חיינו.
באחד הסרטים שהפיקה קרן דסטני הצבעתי על החשיבות של מוזיקת רקע בסרט. בלי מנגינה ברקע, הסרט חסר ברק ונטול השראה. אפילו בתחילת המאה הקודמת, בימי הקולנוע האילם, בכל בתי הקולנוע העסיקו פסנתרן שסיפק מוזיקת רקע לסרט.
גם התורה צריכה צלילים ברקע כדי להיות בעלת משמעות בחייו של אדם ולהיחרט בזיכרון. התורה מכנה את עצמה שיר, מנגינה, ולא רק סדרה של חוקים ומצוות. כשלא שומעים את מנגינת הרקע, גם התורה מאבדת משהו מההתלהבות, הברק והחיות הטבעית שלה. לכן התעקשו חז"ל שיהודים ירגישו את הרעננות, ההתחדשות וההתרגשות בעניין התורה בכל יום בחייהם.
התורה חייבת להיות היום ולא רק אתמול. לכן היא זקוקה למנגינת רקע חזקה ומתמדת שתישא אותה אל הלבבות, המוחות והמעשים של היהודים בכל הזמנים ובכל המקומות. וזה הופך את הקולות ברקע למשהו נצחי וקדוש ולא סתם רעש.