בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • הלכות בין אדם לחברו
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

מעוז נריה בן הדס

undefined
12 דק' קריאה
התופעה של התמודדות עם אלימות איננה חדשה, אלימות היא "מכה", רבים מאנשי המקצוע מחפשים פתרונות לאלימות לסוגיה השונים, במאמר זה נדון בהיבט התורני וביחס חז"ל לאלימות מילולית, קללות, השפלות ודברים הדומים להם, כיצד יש להגיב לסוג כזה של אלימות אם בכלל, ועד כמה נדרש מהנעלב לספוג את העלבונות במאמר זה ניסיתי לבחון מספר מקורות חז"ל השופכים אור בסוגיא זו, אודה לך קורא יקר אם תוכל להגיב על מאמרי זה.

מבוא:
לא אחת אנו נתקלים באדם הפוגע בנו, או בכבודנו, ואין אנו יודעים איך וכיצד להגיב. האם לענות לו, האם להחזיר לו באותו מטבע, או שמא לספוג את העלבון? כמחנכים ומורים אנו נשאלים על ידי תלמידנו האם להגיב או כיצד להגיב על פגיעה, לבחור בהבלגה או להשיב מלחמה שערה ? כיצד נשמור על כבודנו?
אנו אומרים שלש פעמים בכל יום בסיום תפילה שמונה עשרה: "ולמקללי נפשי תידום", ביאור הכוונה במילים הללו היא לחזק אותנו לא להגיב למי שקיללנו, כלומר לשתוק למקללים אותי, האמנם יש לשתוק לכל קללה ? כאשר מעיינים במקורות חז"ל מגיעים למסקנות המלמדות אותנו מתי חייבים להגיב, מתי חייבים לשתוק, ומתי ניתן להגיב אם חפצים בכך. במאמר הבא נדון במקורות חז"ל הדנים בשאלות אלו.

הקורא לחבירו רשע, מותר לו להגיב:

בתלמוד בבלי מסכת קידושין דף כח ע"א, מובאת ברייתא:

"הקורא לחבירו עבד יהא בנידוי,
ממזר סופג את הארבעים,
רשע יורד עמו לחייו! "

ומבאר רש"י רשע יורד עמו לחייו: "כלומר לזו אין ב"ד נזקקים אבל הוא מותר לשנאתו ואף למעט פרנסתו ולירד לאומנתו".
יוצא אם כן אפוא מהדברים הללו שמותר לשנוא את מי שקורא לי רשע, ולנקוט פעולות שתגרומנה לו נישול בפרנסתו.
אמנם במסכת בבא מציעא דף עא ע"א, מוזכרת ברייתא זו בהקשר אחר ושם כתב רש"י : יורד עמו לחייו: " רגיל להתקוטט עמו כאילו הכהו, וכאילו בא להורגו, ואני שמעתי: רשאי לירד לתוך אומנותו של חבירו, ולמעט מזונותיו של חבירו, וקשה בעיני שיתירו חכמים לישראל להנקם ולגמול רעה.....".
רש"י מבדיל בין תגובה פיזית מילולית, של מריבה והתקוטטות טבעית המותרת, רש"י אף מציין "רגיל להתקוטט עמו", דהיינו שההתקוטטות היא תגובה טבעית. לעומת תגובה שתגרור נזק ממוני, אשר אינה מותרת לדעת רש"י, במסכת ב"מ, משום נקימה.
תגובה נסערת ביותר למי שחבירו קרא לו רשע נמצאת בגאונים, התוספות במסכת בבא מציעא שם, ציין את הכתוב בתשובות הגאונים בשם רב צדוק גאון, ש"יורד עמו לחייו", רשאי לשרוף שליש תבואתו, והקשה על דבריהם: "ותימה גדול מנין לו זה" , כלומר תמיהה גדולה על הרחקת הלכת של תגובה כה קשה.

ובשו"ת הריב"ש 1 סימן שע"ד, נשאל בנוגע לדעה זו של הגאונים והשיב: "והפירוש שכתבת בשם הגאונים ז"ל, לא שמענוהו בלתי היום. ופירש זר הוא. ואין אנו יודעים, מנין להם. ואולי מאחד מן המדרשים, יצא להם פירוש זה. ואפשר, ממה שאמרו בפ' הזהב (נ"ט:): על רבי אליעזר. תנא: אך גדול היה באותו היום. כל מקום שנתן בו עיניו, רבי אליעזר, מיד נשרף. וכתוב שם: שבאותו יום, לקה העולם: שליש בחטים, שליש בזיתים. ואולי רצו הם ז"ל לומר: שר' אליעזר לא נתן עיניו, אלא בשליש התבואה. כי מפני שברכוהו, הרי רצו לומר: יהי כרשע, אויבו. ומפני זה שרף שליש תבואתם. ולקה העול', לאו דוקא: אלא אותם שהסכימו בברכתו. זה נראה לי לפי פירושם. ואינם אלא דברי חלומות".

המסקנה העולה מן הדברים הנ"ל היא שמי שקראו לו רשע מותר לו להתגונן, אינו צריך להבליג, כאילו באו להזיקו ומי שמזיקים לו חייב להציל את עצמו. יש שאמרו אף שמותר אפילו פיזית להזיק לו או כלכלית.


לא תקום:

אמנם יש לברר מדוע מותר לו להחזיר מלחמה שערה. מה ירוויח המשיב על התגובות של המקלל האם אין כאן איסור של לא תיקום ולא תיטור ?

בתלמוד בבלי מסכת יומא דף כב ע"ב נאמר: (בתוך הסוגריים תירגמתי את הכתוב).
"ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם. והכתיב לא תקם ולא תטר! ההוא בממון הוא דכתיב. (איסור לא תיקום הוא רק בסבל ממוני).
דתניא: איזו היא נקימה ואיזו היא נטירה? נקימה, אמר לו: השאילני מגלך, אמר לו: לאו. למחר אמר לו הוא: השאילני קרדומך! אמר לו: איני משאילך, כדרך שלא השאלתני זו היא נקימה. ואיזו היא נטירה? אמר לו: השאילני קרדומך! אמר ליה: לא. למחר אמר לו: השאילני חלוקך! אמר לו: הילך, איני כמותך, שלא השאלתני זו היא נטירה.
וצערא דגופא לא? (האם מותר להחזיר לשני צער על צער גופני? ) והא תניא: הנעלבין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין עליהן הכתוב אומר )שופטים ה'( ואהביו כצאת השמש בגברתו! (מי שאינו משיב על עלבונותיו נקרא אהוב).
לעולם דנקיט ליה בליביה. (מותר לנעלב לשמור בליבו ולא חייב למחוק את העלבון מליבו). והאמר רבא: כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו! (והרי יש מידה טובה להעביר על מידותיו ולמחול), דמפייסו ליה ומפייס". (רק כאשר המעליב יפייס את הנעלב יש מידה טובה למחול).


ממסקנת דברי התלמוד למדנו שאין איסור נקימה אלא בממון, ולכן מותר לתלמיד חכם לנקום כנחש, אמנם לא להעליב ממש אלא מותר לו לשנאותו בליבו, ורק כאשר באים לפייסו חייב להתפייס.
מדברי הברייתא "הנעלבין ואינן עולבין....." למדנו שצריך למתן את תגובת התלמיד החכם.
יש לברר מספר שאלות בדין זה:
• האם זוהי הלכה פסוקה ?
• מדוע במסכת קידושין בדין הקורא לחבירו רשע יורד עמו לחייו מותר לאדם להגיב כפי
שציינתי לעיל ?
• האם יש הבדל בין אדם רגיל לתלמיד חכם והאם רק מתלמיד חכם דורשים סבלנות
יתירה לא להשיב למעליביו? ולהיות מאוהבי ה' בגבורתו ?
• וביתר הרחבה, מדוע באמת תלמיד חכם לא צריך להשיב. מה ההבדל בין הקורא רשע
לאדם רגיל או לתלמיד חכם?
לפני שננסה להשיב על השאלות נציין עוד מאמר אחד המופיע בתלמוד בעניין זה, במסכת חולין דף פט ע"א:
"אמר רבי אילעא: אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה, שנאמר תולה ארץ על בלימה" .

מדבריו של רבי אילעא משמע שיש כאן ציווי להתנהגות נאותה, התנהגות המתבטאת בבלימת פה בשעת מריבה אך התנהגות זו אינה מנוסחת בדבריו בלשון ציווי, אלא מניסוח הדברים עולה שיש כאן הוראה להתנהגות לפנים משורת הדין.

כדי להגיע להבנת הדברים ופתרונן נלמד את דברי הראשונים שפסקו בדברים אלו.

הרמב"ם הלכות דעות פרק ז' הלכה ז' כתב:
"הנוקם מחבירו עובר בלא תעשה שנאמר לא תקום, ואע"פ שאינו לוקה עליו דעה רעה היא עד מאד, אלא ראוי לו לאדם להיות מעביר על מדותיו על כל דברי העולם שהכל אצל המבינים דברי הבל והבאי ואינן כדי לנקום עליהם, כיצד היא הנקימה אמר לו חבירו השאילני קרדומך אמר לו איני משאילך, למחר צריך לשאול ממנו אמר לו חבירו השאילני קרדומך אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני כששאלתי ממך הרי זה נוקם, אלא כשיבוא לו לשאול יתן בלב שלם ולא יגמול לו כאשר גמלו וכן כל כיוצא באלו, וכן אמר דוד בדעותיו הטובות אם גמלתי שולמי רע ואחלצה וגו' ".

הרמב"ם פותח דבריו בהסבר המתאים לכל המקרים בהם אדם נפגע, אך מצווה לא להחזיר:"אלא ראוי לו לאדם להיות מעביר על מדותיו על כל דברי העולם שהכל אצל המבינים דברי הבל והבאי ואינן כדי לנקום עליהם" , אולם בדוגמא ציין הרמב"ם מקרה של נקמה בצער ממוני " אמר לו חבירו השאילני קרדומך".

לעומתו בעל ספר החינוך לא הגביל את עניין לא תיקום דווקא במקום תגובה ממונית. בספר החינוך מצוה רמ"א : "שלא לנקום, כלומר שנמנענו מלקחת נקמה מישראל. והענין הוא כגון ישראל שהרע או ציער לחבירו באחד מכל הדברים, ונוהג רוב בני אדם שבעולם הוא שלא יסורו מלחפש אחרי מי שהרע להן עד שיגמלוהו כמעשהו הרע או יכאיבוהו כמו שהכאיבם. ומזה הענין מנענו השם ברוך הוא באומרו [ויקרא י"ט, י"ח] לא תקום…."



מהי כוונת הרמב"ם באמרו:"שהכל אצל המבינים דברי הבל והבאי ואינן כדי לנקום עליהם" ? את דברי הרמב"ם נוכל ללמוד מתוך המשך דברי ספר החינוך שם:
"משרשי המצוה, שידע האדם ויתן אל לבו כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע, הוא סיבה שתבוא עליו מאת השם ברוך הוא, ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצון השם ברוך הוא, על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם ידע בנפשו כי עוונותיו גרמו והשם יתברך גזר עליו בכך, ולא ישית מחשבותיו לנקום ממנו כי הוא אינו סיבת רעתו, כי העוון הוא המסבב, וכמו שאמר דוד עליו השלום [שמואל ב' ט"ז, י"א] הניחו לו ויקלל כי אמר לו השם יתברך, תלה הענין בחטאו ולא בשמעי בן גרא. ועוד נמצא במצוה תועלת רב להשבית ריב ולהעביר המשטמות מלב בני אדם, ובהיות שלום בין אנשים יעשה השם שלום להם".

הראיה הכוללת שהכל בידי שמים, מאפשרת לאדם לראות את הפגיעה בו כעונש משמים.
אולם בכל הדוגמאות שהביאו החינוך והרמב"ם מדובר בצער אשר בא לאדם, צער אשר איננו מזיק לאדם באופן ישיר אלא מונע ממנו טובה. על צער מסוג זה על האדם להשתדל לא ליקום, לא להשיב, באשר אין כאן נזק נעלב.

שונה הדבר כאשר יש נזק ממשי לנעלב, בקורא לחבירו רשע, הוא גורם לו שיתרחקו ממנו, הדבר דומה למה שנאמר שם בברייתא קורא לחבירו עבד, אשר במצב זה הלא הוא פוגם ביחוסו. לדעתי במקום שיש לנפגע נזק ממשי אינו חייב להבליג, לעיתים חייב להשיב. בהמשך הדברים נתייחס לדברי ספר החינוך במצווה של"ח "…. שאין ספק שלא נתחייב האדם לסבול הנזקין מיד חבירו, כי יש לו רשות להנצל מידו, וכמו כן מדברי פיהו אשר מלא מרמות ותוך, בכל דבר שהוא יכול להנצל ממנו".

איסור קללה:
עד כמה צריך להיזהר כאשר מקללים אדם ומאחלים לו חס ושלום רע מהאיסור הנאמר בתורה "לא תקלל", ובספר החינוך - מצוה רלא כתב: "שלא לקלל אחד מישראל, בין איש בין אשה…..אף על פי שאין בנו כח לדעת באי זה ענין תנוח הקללה במקולל ואי זה כח בדבור להביאה עליו, ידענו דרך כלל מכל בני העולם שחוששין לקללות, בין ישראל בין שאר האומות, ויאמרו שקללת בני אדם, גם קללת הדיוט תעשה רושם במקולל ותדביק בו המארה והצער. ואחר דעתנו דבר זה מפי הבריות, נאמר כי משרשי המצוה, שמנענו השם מהזיק בפינו לזולתינו כמו שמנענו מהזיק להם במעשה. וכעין ענין זה אמרו זכרונם לברכה [מועד קטן י"ח ע"א] ברית כרותה לשפתים, כלומר שיש כח בדברי פי אדם.
ואפשר לנו לומר לפי עניות דעתנו, כי בהיות הנפש המדברת שבאדם חלק עליוני, וכמו שכתוב [בראשית ב', ז'] ויפח באפיו נשמת חיים, ותרגם אונקלוס לרוח ממללא, נתן בה כח רב לפעול אפילו במה שהוא חוץ ממנה, ועל כן ידענו ונראה תמיד כי לפי חשיבות נפש האדם ודבקותה בעליונים כנפש הצדיקים והחסידים, ימהרו דבריהם לפעול בכל מה שידברו עליו, וזה דבר ידוע ומפורסם בין יודעי דעת ומביני מדע. ואפשר לומר עוד, כי הענין להשבית ריב בין בני אדם ולהיות ביניהם שלום, כי עוף השמים יוליך את הקול ואולי יבואו דברי המקלל באזני מי שקילל".

בקללה מלבד הצער שבקללת חברו, המקלל גורם נזק ממשי לחבירו ולכן קללה היא דבר האסור, על נזק אישי לא חייבים לשתוק.
בעל ספר החינוך מצטט שם את דברי הרמב"ם בעניין איסור הקללה וכותב: "והרמב"ם זכרונו לברכה אמר בטעם מצוה זו, כדי שלא יניע נפש המקלל אל הנקמה ולא ירגילנה לכעוס, ועוד האריך בענין בספרו. ונראה לי מדבריו, שלא יראה הוא בדעתו נזק אל המקולל בקללה, אלא שתרחיק התורה הענין מצד המקלל שלא ירגיל נפשו אל הנקמה והכעס ואל פחיתות המדות.
הנזק בקללה הוא נזק מנטלי, נזק שירגיל את המקולל למידות והתנהגויות שלילליות.
המחלוקת בין הרמב"ם לספר החינוך היא מדוע אסור לקלל, לדעת ספר החינוך המקלל מזיק, ולדעת הרמב"ם המקלל הורס את נפשו שלו.

כיצד יגיב המקולל האם ישתוק ?
תשובה לדברים נלמד גם מדברי ספר החינוך:
ספר החינוך - מצוה שלח שלא להונות אחד מישראל בדברים:
"כלומר שלא נאמר לישראל דברים שיכאיבוהו ויצערוהו ואין בו כח להעזר מהם….
ואולם לפי הדומה, אין במשמע שאם בא ישראל אחד והתחיל והרשיע לצער חבירו בדברים הרעים שלא יענהו השומע, שאי אפשר להיות האדם כאבן שאין לה הופכים, ועוד שיהיה בשתיקתו כמודה על החירופין, ובאמת לא תצוה התורה להיות האדם כאבן שותק למחרפיו כמו למברכיו,
אבל תצוה אותנו שנתרחק מן המדה הזאת, ושלא נתחיל להתקוטט ולחרף בני אדם, ובכן ינצל אדם מכל זה, כי מי שאינו בעל קטטה לא יחרפוהו בני אדם, זולתי השוטים הגמורים, ואין לתת לב על השוטים.
ואם אולי יכריחנו מחרף מבני אדם להשיב על דבריו, ראוי לחכם שישיב לו דרך סלסול ונעימות ולא יכעס הרבה, כי כעס בחיק כסילים ינוח, וינצל עצמו אל השומעים מחירופיו וישליך המשא על המחרף, זהו דרך הטובים שבבני אדם……..
ויש לנו ללמוד דבר זה, שמותר לנו לענות כסיל, לפי הדומה, מאשר התירה התורה הבא במחתרת להקדים ולהורגו, שאין ספק שלא נתחייב האדם לסבול הנזקין מיד חבירו, כי יש לו רשות להנצל מידו, וכמו כן מדברי פיהו אשר מלא מרמות ותוך, בכל דבר שהוא יכול להנצל ממנו…..
ואולם יש כת מבני אדם שעולה חסידותם כל כך שלא ירצו להכניס עצמם בהוראה זו להשיב חורפיהם דבר, פן יגבר עליהם הכעס ויתפשטו בענין יותר מדי, ועליהם אמרו זכרונם לברכה [שבת פ"ח ע"ב] הנעלבין ואינם עולבין, שומעין חרפתם ואינם משיבין, עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו".

מסקנת הדברים:
היסוד הנלמד מדבריו הוא שאדם לא צריך להיות כאבן שאין לה הופכין ולסבול נזקין הן ממוניים והן נפשיים, ומותר לו להשיב, אין בכך משום לא תיקום, כי לא תקום שייך רק במקרה שאין נזק ישיר. ואדם מותר לו להציל נפשו. אמנם יש מידת חסידות להמנע מתגובה גם במצב זה.

חסידותו של דוד המלך:
בספר שמואל ב', פרק טז ז-י"ב נאמר :
"וכה אמר שמעי בקללו, צא צא איש הדמים ואיש הבליעל השיב עליך ה’ כל דמי בית שאול אשר מלכת תחתיו, ויתן ה’ את המלוכה ביד אבשלום בנך והנך ברעתך כי איש דמים אתה, ויאמר אבישי בן צרויה אל המלך למה יקלל הכלב המת הזה את אדני המלך אעברה נא ואסירה את ראשו ויאמר המלך מה לי ולכם בני צריה כה יקלל כי ה’ אמר לו קלל את דוד ומי יאמר מדוע עשיתה כן, ויאמר דוד אל אבישי ואל כל עבדיו הנה בני אשר יצא ממעי מבקש את נפשי ואף כי עתה בן הימיני הנחו לו ויקלל כי אמר לו ה’ אולי יראה ה’ בעיני והשיב ה’ לי טובה תחת קללתו היום הזה".

דוד לא נתן להשיב לשמעי כגמולו בנימוק"כי ה' אמר לו קלל" . ובפרק יט שם נאמר:
"ושמעי בן גרא נפל לפני המלך בעברו בירדן ויאמר אל המלך אל יחשב לי אדני עון ואל תזכר את אשר העוה עבדך ביום אשר יצא אדני המלך מירושלם לשום המלך אל לבו, כי ידע עבדך כי אני חטאתי והנה באתי היום ראשון לכל בית יוסף לרדת לקראת אדני המלך,
ויען אבישי בן צרויה ויאמר התחת זאת לא יומת שמעי כי קלל את משיח ה’ ויאמר דוד מה לי ולכם בני צרויה כי תהיו לי היום לשטן היום יומת איש בישראל כי הלוא ידעתי כי היום אני מלך על ישראל ויאמר המלך אל שמעי לא תמות וישבע לו המלך".

אם נדייק בדברי דוד נראה שמלבד הנימוק: "כי ה' אמר לו קלל", אומר דוד: "כי הלוא ידעתי כי היום אני מלך על ישראל", לפי ההסבר שלנו, דוד אומר לבני צרויה שקללת שמעי לא התקיימה, ולא תתקיים וממילא לא היה נזק ישיר לדוד, ולכן אין להחזיר על קללה זו עונש באשר לא הייתה כל משמעות לקללתו וכל השפעה, אלא צער בלבד ועל כך בחר דוד לא להשיב בחייו.


תגובה רצויה והמחוייבת:
למדנו עד עכשיו האם מותר לאדם להגיב על עלבונות, קללו, וכד', אולם ינם מצבים שאדם חייב להגיב, בספר משלי פרק כ"ו ד' ה' מצאנו שני פסוקים סותרים :

"אל תען כסיל כאולתו פן תשוה לו גם אתה"
"ענה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו".
בתלמוד בבלי שבת דף ל ע"ב נאמר:
"אף ספר משלי בקשו לגנוז, שהיו דבריו סותרין זה את זה…… ומאי דבריו סותרים זה את זה - כתיב: "אל תען כסיל כאולתו", וכתיב "ענה כסיל כאולתו", לא קשיא, הא - בדברי תורה, הא - במילי דעלמא…..
כי הא דההוא דאתא לקמיה דרבי (ההוא שבא לפני רבי), אמר ליה: אשתך אשתי ובניך בני. אמר ליה: רצונך שתשתה כוס של יין? שתה ופקע. (ומת). ההוא דאתא לקמיה דרבי חייא ,(ההוא שבא לפני רבי חייא), אמר ליה: אמך אשתי ואתה בני. אמר ליה: רצונך שתשתה כוס של יין? שתה ופקע.
אמר רבי חייא: אהניא ליה צלותיה לרבי דלא לשווייה בני ממזירי. דרבי כי הוה מצלי, אמר: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתצילני היום מעזי פנים ומעזות פנים. (רבי חייא מבאר שתפילת רבי הועילה לו שלא להוציא שם של ממזרים על בניו).
בדברי תורה מאי היא? כי הא דיתיב רבן גמליאל וקא דריש ( ישב רבן גמליאל ודרש): עתידה אשה שתלד בכל יום, שנאמר )ירמיהו לא( הרה ויולדת יחדיו. ליגלג עליו אותו תלמיד, אמר: אין כל חדש תחת השמש! אמר לו: בא ואראך דוגמתן בעולם הזה, נפק אחוי ליה (יצא והראה לו) תרנגולת…… "

לפי ההסבר שלנו שבמקום נזק אין איסור נקימה ומותר לענות כאיוולתו, אך במקום שהכסיל רוצה להבין יש לענות לו. במקום שמקנטר ומדבריו יכול לבוא נזק, יענו לו כאיוולתו, לא יחששו שימות, לא יחששו לנקימה
הרלב"ג 2 בפירושו לספר משלי כתב :
אל תען כסיל כאולתו - במה שיטיח כנגדך מהדברים לחסרון דעתו כי אין ראוי שתטה אזנך לשגעונותיו:
פן תשוה לו גם אתה -ר"ל שהיה זה סכלות ממך אם תעריך דבריו באופן שתתפעל מהם:
ענה כסיל כאולתו - להסירו מהטעות שנפל בו בדברי חכמה: פן יהיה חכם בעיניו - במה שמצא מזה וישאר עם הדעת הנפסד ההוא והנה בזה אין ראוי לך לשתוק כי הוא הראוי שתסיר המכשולות מלפני האנשים בחזקת היד.
אם תגרר אחר הכסיל הדבר יגרור אותך אליו.

מסקנות:
• במקום נזק מותר ואף ראוי להשיב ולענות, אלא שיש לעשות זאת בצורה נאותה ללא
כעס.
• במקום צער, אם יש חשש להגרר לכעס ומריבות מידת חסידות ועצה טובה לא לענות. אך
מותר לענות ואין בכך איסור של לא תיקום.
• איסור לא תיקום שייך רק במניעת טובה.
• נתפלל שנוכל להתגבר ולמקללי נפשי תדום כדי שנהיה במעלות גבוהות.





^ 1.רבי יצחק בר ששת פרפת, הוא הריב"ש, נולד בברצלונה בשנת ה"א פ"ו (1326) ונפטר בשנת ה"א קס"ח (1408) באלג'יר. הריב"ש היה לגדול הדור לאחר פטירת רבו הגדול והאהוב, ר' נסים (הר"ן). הוא שימש ברבנות בקהילות רבות בספרד, ובשנת ה"א קנ"א (1391), בעקבות המהומות האנטי-יהודיות שפקדו את ספרד, ברח הריב"ש לצפון אפריקה, ושם שימש כרב וכאב בית דין בעיר אלג'יר. בבית דינו שימש הרשב"ץ כדיין. מאות מפסקיו משמשים מקור לפסקי השלחן ערוך של ר' יוסף קארו.


^ 2.נולד בשנת ה"א מ"ח [1288] בפרובנס, התגורר במקומות שונים, ונפטר כנראה בשנת ק"ד [1344]. הוא חיבר חיבורים חשובים בתחומים רבים: תנ"ך, פילוסופיה, מתמטיקה ואסטרונומיה. ידוע שהתכווין לחבר חיבורים גם בתלמוד ומדרש, אך אלו לא הגיעו אלינו. לביאורו למקרא מבנה מיוחד: כל ענין הוא חטיבה נפרדת, אותה הוא מפרש קודם כל מילולית, אח"כ בביאור ארוך בו חלקי הפסוק משולבים כחלק בלתי נפרד מהרצאת הדברים (רק לעיתים רחוקות יבואו בתחילת הפירוש), ואח"כ מוסיף את ה'תועלות' העוסקות בדיעות, במוסר ובהלכה, כל מקום על-פי הראוי לו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il