ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- הקדמת הרמב"ם לפרק חלק
אות ה'
היום פותח הרמב"ם נושא יסודי ומרכזי – י"ג עיקרים, יסודות היהדות. היום נלמד את ארבעת העיקרים הראשונים: א. הכרחיות מציאות ה'. ב. ייחוד ה' – ה' אחד באחדות שאין כמוה. ג. ה' אינו גוף. ד. קדמות ה'.
וּמִמַּה שֶׁצָּרִיךְ שֶׁנִּזְכֹּר בְּכָאן – וְהוּא הָרָאוּי מִכָּל הַמְּקוֹמוֹת – שֶׁעִקָּרֵי דָתֵנוּ וִיסוֹדוֹתֶיהָ שְלֹשָׁה עָשָׂר יְסוֹדוֹת:
מציאות הבורא
הַיְסוֹד הָרִאשׁוֹן – לְהַאֲמִין מְצִיאוּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרֵךְ – וְהוּא: שֶׁיֶּשׁ שָׁם "נִמְצָא" שָׁלֵם בְּכָל דַּרְכֵי הַמְּצִיאוּת. הוּא עִלַּת• מְצִיאוּת הַנִּמְצָאִים כֻּלָּם•; בּוֹ קִיּוּם מְצִיאוּתָם וּמִמֶּנּוּ קִיּוּמָם•. וְאַל יַעֲלֶה עַל הַלֵּב הֶעְדֵּר• מְצִיאוּתוֹ, כִּי בְהֶעְדֵּר מְצִיאוּתוֹ – נִתְבַּטְּלָה מְצִיאוּת כָּל הַנִּמְצָאִים וְלֹא נִשְׁאַר "נִמְצָא" שֶׁתִּתְקַיֵּם מְצִיאוּתוֹ. וְאִם נַעֲלֶה עַל לִבֵּנוּ הֶעְדֵּר הַנִּמְצָאִים כֻּלָּם זוּלָתוֹ – לֹא תִּתְבַּטֵּל מְצִיאוּת הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ וְלֹא תִגָּרֵעַ. (וְאֵין הָאַחְדּוּת וְהָאַדְנוּת אֶלָּא לוֹ לְבַדּוֹ, יִתְבָּרֵךְ שְׁמוֹ) כִּי הוּא מִסְתַּפֵּק• בִּמְצִיאוּתוֹ וְדַי לוֹ בְּעַצְמוֹ, וְאֵין צָרִיךְ בִּמְצִיאוּתוֹ לְזוּלָתוֹ. וְכָל מַה שֶּׁזּוּלָתוֹ: מִן הַשְּׂכָלִים, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַמַּלְאָכִים, וְגוּפֵי הַגַּלְגַּלִּים וּמַה שֶּׁיֵּשׁ בְּתוֹכָם, וּמַה שֶּׁלְּמַטָּה מֵהֶם – הַכֹּל צְרִיכִים בִּמְצִיאוּתָם אֵלָיו. וְזֶה הַיְסוֹד הָרִאשׁוֹן מוֹרֶה עָלָיו דִּבּוּר: "אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ".
ייחוד ה'
וְהַיְסוֹד הַשֵּׁנִי – יִחוּדוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ, כְּלוֹמַר: שֶׁנַּאֲמִין, שֶׁזֶּה שֶׁהוּא• סִבַּת הַכֹּל – אֶחָד. וְאֵינוֹ כְּאֶחָד הַזּוּג•, וְלֹא כְאֶחָד הַמִּין•, וְלֹא כָאִישׁ הָאֶחָד הַמֻּרְכָּב שֶׁהוּא נֶחְלָק לַאֲחָדִים רַבִּים, וְלֹא אֶחָד כְּמוֹ הַגּוּף הַפָּשׁוּט הָאֶחָד בַּמִּנְיָן, שֶׁמְּקַבֵּל הַחִלּוּק וְהַפְּרִידָה לְאֵין סוֹף. אֲבָל הוּא יִתְעַלֶה – אֶחָד בְּאַחְדּוּת, שֶׁאֵין כְּמוֹתָהּ אַחְדּוּת בְּשׁוּם פָּנִים. וְזֶה הַיְסוֹד הַשֵּׁנִי מוֹרֶה עָלָיו מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד". שלילת הגשמות
וְהַיְסוֹד הַשְּׁלִישִׁי – שְׁלִילַת הַגַּשְׁמוּת מִמֶּנּוּ, וְזֶה: שֶׁנַּאֲמִין כִּי הָאֶחָד הַזֶּה שֶׁזָּכַרְנוּ אֵינוֹ גוּף וְלֹא כֹחַ בְּגוּף• וְלֹא יַשִּׂיגוּהוּ מְאֹרְעוֹת הַגּוּפִים, כְּמוֹ: הַתְּנוּעָה וְהַמְּנוּחָה וְהַמִּשְׁכָּן, לֹא מִצַּד עַצְמוּת וְלֹא בְמִקְרֶה. וְלָכֵן שָׁלְלוּ מִמֶּנּוּ הַחֲכָמִים, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, הַחִבּוּר וְהַפֵּרוּד וְאָמְרוּ: "אֵין לְמַעְלָה לֹא יְשִׁיבָה וְלֹא עֲמִידָה, וְלֹא עֹרֶף וְלֹא עִפּוּי" (חגיגה טו א). כְּלוֹמַר: לֹא פֵרוּד – וְהוּא "עֹרֶף"; וְלֹא חִבּוּר – וְהוּא "עִפּוּי", מִלְּשׁוֹן: "וְעָפוּ בְּכָתֵף פְּלִשְׁתִּים" (ישעיה יא יד), כְּלוֹמַר: יִדְחֲפוּ אוֹתָם בְּכָתֵף, לְהִתְחַבְּרָם בָּהֶם. וְאָמַר הַנָּבִיא: "וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל... וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ" (שם מ יח-כה). וְאִלּוּ הָיָה גּוּף – הָיָה דוֹמֶה לַגּוּפִים. וְכָל מַה שֶּׁבָּא בְּכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ שֶׁמְּתָאֲרִים אוֹתוֹ בְּתָאֳרֵי הַגּוּפוֹת, כְּמוֹ: הַהֲלִיכָה, וְהָעֲמִידָה, וְהַיְשִׁיבָה, וְהַדִּבּוּר, וְכַיּוֹצֵא בָזֶה – הַכֹּל דֶּרֶךְ הַשְׁאָלָה•. וְכֵן אָמְרוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: "דִּבְּרָה תוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם" (ברכות לא ב). וּכְבָר דִּבְּרוּ חֲכָמִים בְּזֶה הָעִנְיָן הַרְבֵּה. וְהַיְסוֹד הַשְּׁלִישִׁי הַזֶּה מוֹרֶה עָלָיו מַה שֶּׁנֶאֱמַר: "כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה•" (דברים ד טו), כְּלוֹמַר: לֹא הִשַּׂגְתֶּם אוֹתוֹ "בַּעַל תְּמוּנָה", לְפִי שֶׁהוּא – כְּמוֹ שֶׁזָּכַרְנוּ – אֵינוֹ גוּף וְלֹא כֹחַ בְּגוּף.
קדמות ה'
וְהַיְסוֹד הָרְבִיעִי – הַקַּדְמוּת – וְהוּא: שֶׁנַּאֲמִין, כִּי זֶה הָאֶחָד הָאָמוּר, הוּא קַדְמוֹן בְּהֶחְלֵט; וְכָל נִמְצָא זוּלָתוֹ• בִּלְתִּי קַדְמוֹן בְּעֶרְכּוֹ• אֵלָיו. וְהָרְאָיוֹת עַל זֶה בְּכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ רַבּוֹת. וְהַיְסוֹד הָרְבִיעִי הַזֶּה – מוֹרֶה עָלָיו מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: "מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם•" (דברים לג כז).
___________________________________
עִלַּת – סיבת. הַנִּמְצָאִים כֻּלָּם – כל מה שקיים בבריאה. בּוֹ קִיּוּם וכו' – הוא יצר מציאותם והוא מקיימם הלאה. הֶעְדֵּר – חוסר. מִסְתַּפֵּק – מספיקה לו מציאותו ואינו נצרך למציאויות נוספות. שֶׁזֶּה שֶׁהוּא – שמי שהוא סיבת הכול הוא אחד. כְּאֶחָד הַזּוּג – אחד כמספר סידורי (אחד מתוך שניים). כְאֶחָד הַמִּין – סוג של אחד היצורים. כֹחַ בְּגוּף – כוח שנמצא/מופיע בהתלבשות הגוף. הַשְׁאָלָה – כדימוי, כמשל, לא באמת. תְּמוּנָה – צורה. נִמְצָא זוּלָתוֹ – שאר המציאות. בְּעֶרְכּוֹ – ביחס. אֱלֹהֵי קֶדֶם – אלוהים קדמון.
ביאורים
לקראת חתימת הקדמה זו, לאחר שעסק באלו שאינם מאמינים ביסודות היהדות, עוסק הרמב"ם בהסבר מה הם יסודות היהדות. הרמב"ם מחדש כאן חידוש גדול שלפי הידוע לנו לא היה קודם בישראל – לקיחת יסודות היהדות וסידורם בתוך כללים יסודיים [ביאורו של הרב שילת]. הקדמה זו עסקה הרבה ביסודות אמונת ישראל שמתוכה נגזרים כוונותיו ומעשיו של האדם, ולכן בסופה רואה הרמב"ם לנכון לקבוע כללים שכל אדם יוכל לקחת איתו ולחיות על פיהם, דברים שהם 'מקור החמצן' של האמונה. חלקם הראשון של עיקרי האמונה עוסק בעיקרי האמונה בבורא העולם.
היסוד הראשון עוסק ב'מציאות'. המציאות היא כל מה שקיים ומצוי, בין בעולם שלנו ובין מחוצה לו, בין דברים המוגבלים למקום או לזמן מסוים, ובין דברים שאינם מוגבלים. יסוד האמונה הראשון הוא שישנה מציאות שלימה לגמרי והיא מציאות הבורא. מציאות זו היא המציאות היסודית. כל מציאות נוספת שקיימת בעולם נובעת ממנה, וכל קיומה של המציאות הנוספת קשור ותלוי דווקא בה.
היסוד השני עוסק ב'אחדות'. כל דבר שאנו רואים אותו ונפגשים איתו, אינו עומד לעצמו, אלא ישנן מציאויות אחרות נוספות אליו, והוא עצמו מורכב מכמה מציאויות שונות, ומכמה חלקיקים שונים. שונה מזה מציאות ה'. הקב"ה הוא יחיד ללא כל מציאות אחרת הנמצאת מחוצה לו והוא עצמו יחיד ומאוחד באופן שאינו מורכב מכמה דברים. זהו דבר שאין אנו מכירים ומשיגים בשום מציאות אחרת.
היסוד השלישי עוסק ב'גשמות'. האדם המצוי בתוך העולם הזה, רגיל להשיג ולדמיין דווקא דברים בעלי צורה, דברים מוחשיים. דבר זה עלול להביא את האדם לחשוב שכזו היא גם מציאות הבורא, ומתוך כך לפרש כפשוטם דברים רבים בתנ"ך ובדברי חז"ל הנראים, לכאורה, כמוכיחים הבנה זו. כנגד זה יוצא הרמב"ם בחריפות וקובע שאין לבורא גוף כלל, וממילא כל דבר שעושה הגוף או שקורה לגוף אינו שייך כלל לבורא.
היסוד הרביעי עוסק ב'קדמות הבורא' וב'חידוש העולם'. בניגוד לכל הדברים שאנו רואים בעולם, שמציאותם החלה בזמן מסוים, הקב"ה הוא קדמון לגמרי, הוא אינו מציאות שנוצרה באחד מן השלבים, אלא תמיד היה מצוי. לא כן העולם שלנו שלא היה קיים בתחילה ונברא אחר כך על ידי הבורא.
הרחבות
הצורך בעיקרים
שֶׁעִקָּרֵי דָתֵנוּ וִיסוֹדוֹתֶיהָ שְלֹשָׁה עָשָׂר יְסוֹדוֹת. הרמב"ם מסדר את שלושה עשר עיקרי האמונה היהודית. לכאורה, מה הצורך בעיקרים אלו?
הרב קוק ענה על שאלה זו במאמר 'העקרים'. במאמר זה הוא מסביר שיש צורך להבדיל בין דברים עקרוניים לבין דברים שהם אמנם חשובים אבל אינם חלק מהותי מהאמונה: "תכליתם של העיקרים באמונה היא להביא מעמד אורגני במערכת הדעות האמוניות, שזאת היא שלמות היצירה הרוחנית, כהמוחשית... אם לא היו עקרים במציאות, לא היה מעמד אורגני לכל המערכה הרוחנית של הדעות, האמונות והרגשות, ולא היו חיי האמונה שוטפים בהם בשיא גאונם". ביהדות ישנם הרבה רעיונות יפים והרבה 'וורטים' שאיננו יודעים את חשיבותם ואת הצורך בהם. כאשר יוצרים מערכת של עיקרים אליה אפשר לחבר את כל הרעיונות, כל רעיון מקבל חשיבות מיוחדת, הוא כבר לא מנותק, 'מרחף', הוא קשור לאחד מהעיקרים. זוהי מערכת אחדותית, הרמונית, שמראה לנו שאמונה איננה אוסף של 'וורטים' או דרשות. כשמדברים על אמונה, מדברים על מערכת מסודרת ומחוברת שבאה להדריך איך לחיות את החיים.
שאלות לדיון
" לְהַאֲמִין מְצִיאוּת הַבּוֹרֵא". האם האמונה היא אמונה סתמית (לא שכלית), או שצריך גם לחקור בשכל ולחזק את האמונה? בנוסף, האם האמונה תלויה בשכל?
"יְיָ אֶחָד". מה כלול באחדות ה'? רק שאינו שניים? האם יסוד זה הוא רק שלילי, שה' אינו אלא אחד, או שיוצאת ממנו גם הגדרה חיובית?
רבנים בבית המדרש
ניווט מהיר
חיפוש שיעורים
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה (ב)
השיעור עוסק בהלכות המעשיות של טקס ההבדלה, החל מאיסור האכילה לפני הבדלה (כולל מקרים של סעודה שלישית או חוסר ביין) ועד למחלוקת הפוסקים האם יש לעמוד או לשבת במהלכה. בהמשך מפרט הרב את הכללים המדויקים לברכה על הבשמים השונים ועל נר האבוקה, כולל דיני ההנאה מאור הנר וצורת החזקת הכוס.
תולדות זריעה ונטיעה והשראת שכינה - פרשת 'תולדות'
יצחק מצווה לא לרדת מהארץ בזמן רעב , ועוד מצווה 'שכון בארץ' הוי נוטע, הוי זורע, השכן השכינה, הקשר בין המשימות.
רביבים מעלת מצוות ביקור חולים
שלוש מטרות למצוות ביקור חולים: לסייע לחולה במה שנצרך, לעודד את רוחו, ולהתעורר להתפלל עליו | מצוותם של בני המעגל הראשון והפנימי לטפל בכל צרכיו השוטפים של החולה | בני המעגל השני הם החברים והקרובים מדרגה שנייה, שעיקר מצוותם לעודד את החולה | המבקרים צריכים להיזהר מאוד שלא להכביד על החולה | מצוות ביקור חולים דורשת חוכמה ורגישות | לא קל לדעת מה יעודד את החולה ומה ידכא אותו
תולדות פרשת תולדות – ברכת אברהם
מדוע כיוון הקב"ה כך שיצחק יברך כשעיניו כהות מראות וכשהוא בכלל לא בטוח את מי הוא מברך ובכל זאת הוא מברך מכל הלב?
אורות ישראל ותחייתו קול הנשמה העליונה מן המעמקים
אורות ישראל ותחייתו פרק ל"ב
השיעור עוסק בדברי הרב קוק על התביעה הפנימית של המציאות כולה, של הנשמה ושל עם ישראל להתעלות, להתגלות ולהגשים את תכליתם האלוקית מתוך מעמקי החיים החומריים. דרך קריאה מעמיקה בפסקה, הרב מסביר כיצד תנועות היסטוריות, כולל תהליכי הגאולה ושיבת ציון, מהוות ביטוי להתפרצותו של אותו כוח פנימי.
אור התנ"ך המרגלים ביריחו ותשובתה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק בשליחת המרגלים על ידי יהושע ליריחו כהכנה רוחנית לכניסה לארץ ישראל, שנועדה לנקות את הארץ מטומאת הזנות והעבודה הזרה ולהכשירה להופעת קדושה, חסד ואמת. בנוסף, השיעור מנתח את דמותה של רחב ומציג דרכה שני שלבים בתהליך התשובה – מתשובה נמוכה של התנתקות מהחטא ועד לתשובה עליונה ההופכת את כוחות היצר והחטא עצמם למנוף לעשיית טוב וחסד.
תולדות להינטע בקודש: דרכו של יצחק
פרשת תולדות
השיעור מנגיד בין דרכו של אברהם אבינו המייצגת את "הבשורה" והעלייה הראשונית, לבין דרכו של יצחק אבינו המבטאת השתרשות עמוקה, התמדה ומסירות נפש להפוך את הקודש לקבוע בארץ. לאורך חייו של יצחק – החל מהעקידה, דרך חפירת הבארות ועד לתפילותיו וברכותיו – ניכר כי דווקא מתוך עבודה מאומצת, התמודדות עם קשיים והתבטלות מוחלטת לה', צומחת הברכה האלוקית השלמה והשראת השכינה בישראל.
הלכות בין אדם לחברו בין רגש הלב לציווי האלוקי
השיעור בוחן את המניע הראוי לקיום מצוות שבין אדם לחברו, תוך הצגת המחלוקת בין הגישה של האדר"ת, הסבור שיש לפעול אך ורק מתוך ציווי ה', לבין גישת המהר"ל, הדוגל בעשייה מתוך רצון פנימי ושלמות הלב. בהמשך מובאות משנותיהם של הרב קוק והנצי"ב המשלבות בין המוסר הטבעי לציווי האלוקי, ומדגישות את חשיבות תיקון המידות והנהגות שבין אדם לחברו כחלק בלתי נפרד מעבודת השם וקידוש שמו בעולם.
עין אי"ה - הרב משה גנץ הכלל קודם לפרטים בעבודת השם
שבת א, ק"ע - קע"ב
השיעור עוסק בחשיבות של הקדמת הבנת הכללים והאמונה לעיסוק בפרטי ההלכות ודקדוקי התורה. בנוסף, השיעור מדגיש כי יראת שמיים שלמה אינה מבטלת את כוחותיו האנושיים של האדם, אלא מפעילה אותם מתוך חיות ועשייה בעולם.
תורה ומדע מהות, קיום ויצירה לפי הרב קוק
השיעור בוחן את המתח בין התפיסה האקזיסטנציאליסטית של סארטר, הגורסת כי הקיום קודם למהות והאדם בורא את עצמו, לבין התפיסה התורנית הרואה באדם מהות נשמתית מולדת. מתוך הגותו של הרב קוק מוסבר כי השיבה אל המהות הפנימית והאינסופית אינה חזרה פסיבית בלבד, אלא היא עצמה מהווה כוח יוצר שמתוכו מתחדשת בריאה חדשה.
בבא מציעא גדרי שבועת עד אחד וכופר בכל
השיעור בוחן את שאלות התוספות וקושיית רבי עקיבא איגר ביחס לפטור שבועה בכופר הכל ודין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" בסוגיית נסכא דרבי אבא. דרך דברי הראשונים – הרשב"ם, הרשב"ץ והריב"ש – מתבאר ההבדל המהותי שבין שבועת עד אחד שנועדה להכחשה לבין שבועת מודה במקצת שנועדה לבירור האמת.
מאמר שלישי החסיד וסוד מאה הברכות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, המכוון את כל מעשיו לקדוש ברוך הוא ונעזר במצוות המקיפות את האדם – כגון תפילין, ציצית ומזוזה – לשמירת הדבקות והתודעה הרוחנית. בהמשך מתבארת חובת אמירת מאה ברכות בכל יום והמשמעות הפנימית שלהן על פי ספר "שערי אורה", כצינור להורדת שפע לנפש, לרוח ולנשמה וכנגד אדני המשכן המחזיקים את הקדושה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן השתלבות הפרט בתשובת הצדיקים והכלל
אורות התשובה פרק ח, ו' - ז'
השיעור עוסק באופן שבו תשובת הצדיקים מאירה את המציאות כולה, ובאפשרות של האדם הפרטי להיכלל בתשובתם הכללית כדי להתעלות מנפילותיו וממכאוביו. בנוסף, מוסבר כיצד החטא סותר ופוצע את ההרמוניה העולמית, בעוד תהליך התשובה מאחה את הקרעים ומשיב את השלמות והאור לכל סדרי ההוויה.
