ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- הקדמת הרמב"ם לפרק חלק
וּמִמַּה שֶׁצָּרִיךְ שֶׁנִּזְכֹּר בְּכָאן – וְהוּא הָרָאוּי מִכָּל הַמְּקוֹמוֹת – שֶׁעִקָּרֵי דָתֵנוּ וִיסוֹדוֹתֶיהָ שְלֹשָׁה עָשָׂר יְסוֹדוֹת:
מציאות הבורא
הַיְסוֹד הָרִאשׁוֹן – לְהַאֲמִין מְצִיאוּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרֵךְ – וְהוּא: שֶׁיֶּשׁ שָׁם "נִמְצָא" שָׁלֵם בְּכָל דַּרְכֵי הַמְּצִיאוּת. הוּא עִלַּת• מְצִיאוּת הַנִּמְצָאִים כֻּלָּם•; בּוֹ קִיּוּם מְצִיאוּתָם וּמִמֶּנּוּ קִיּוּמָם•. וְאַל יַעֲלֶה עַל הַלֵּב הֶעְדֵּר• מְצִיאוּתוֹ, כִּי בְהֶעְדֵּר מְצִיאוּתוֹ – נִתְבַּטְּלָה מְצִיאוּת כָּל הַנִּמְצָאִים וְלֹא נִשְׁאַר "נִמְצָא" שֶׁתִּתְקַיֵּם מְצִיאוּתוֹ. וְאִם נַעֲלֶה עַל לִבֵּנוּ הֶעְדֵּר הַנִּמְצָאִים כֻּלָּם זוּלָתוֹ – לֹא תִּתְבַּטֵּל מְצִיאוּת הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ וְלֹא תִגָּרֵעַ. (וְאֵין הָאַחְדּוּת וְהָאַדְנוּת אֶלָּא לוֹ לְבַדּוֹ, יִתְבָּרֵךְ שְׁמוֹ) כִּי הוּא מִסְתַּפֵּק• בִּמְצִיאוּתוֹ וְדַי לוֹ בְּעַצְמוֹ, וְאֵין צָרִיךְ בִּמְצִיאוּתוֹ לְזוּלָתוֹ. וְכָל מַה שֶּׁזּוּלָתוֹ: מִן הַשְּׂכָלִים, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַמַּלְאָכִים, וְגוּפֵי הַגַּלְגַּלִּים וּמַה שֶּׁיֵּשׁ בְּתוֹכָם, וּמַה שֶּׁלְּמַטָּה מֵהֶם – הַכֹּל צְרִיכִים בִּמְצִיאוּתָם אֵלָיו. וְזֶה הַיְסוֹד הָרִאשׁוֹן מוֹרֶה עָלָיו דִּבּוּר: "אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ".
ייחוד ה'
וְהַיְסוֹד הַשֵּׁנִי – יִחוּדוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ, כְּלוֹמַר: שֶׁנַּאֲמִין, שֶׁזֶּה שֶׁהוּא• סִבַּת הַכֹּל – אֶחָד. וְאֵינוֹ כְּאֶחָד הַזּוּג•, וְלֹא כְאֶחָד הַמִּין•, וְלֹא כָאִישׁ הָאֶחָד הַמֻּרְכָּב שֶׁהוּא נֶחְלָק לַאֲחָדִים רַבִּים, וְלֹא אֶחָד כְּמוֹ הַגּוּף הַפָּשׁוּט הָאֶחָד בַּמִּנְיָן, שֶׁמְּקַבֵּל הַחִלּוּק וְהַפְּרִידָה לְאֵין סוֹף. אֲבָל הוּא יִתְעַלֶה – אֶחָד בְּאַחְדּוּת, שֶׁאֵין כְּמוֹתָהּ אַחְדּוּת בְּשׁוּם פָּנִים. וְזֶה הַיְסוֹד הַשֵּׁנִי מוֹרֶה עָלָיו מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד". שלילת הגשמות
וְהַיְסוֹד הַשְּׁלִישִׁי – שְׁלִילַת הַגַּשְׁמוּת מִמֶּנּוּ, וְזֶה: שֶׁנַּאֲמִין כִּי הָאֶחָד הַזֶּה שֶׁזָּכַרְנוּ אֵינוֹ גוּף וְלֹא כֹחַ בְּגוּף• וְלֹא יַשִּׂיגוּהוּ מְאֹרְעוֹת הַגּוּפִים, כְּמוֹ: הַתְּנוּעָה וְהַמְּנוּחָה וְהַמִּשְׁכָּן, לֹא מִצַּד עַצְמוּת וְלֹא בְמִקְרֶה. וְלָכֵן שָׁלְלוּ מִמֶּנּוּ הַחֲכָמִים, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, הַחִבּוּר וְהַפֵּרוּד וְאָמְרוּ: "אֵין לְמַעְלָה לֹא יְשִׁיבָה וְלֹא עֲמִידָה, וְלֹא עֹרֶף וְלֹא עִפּוּי" (חגיגה טו א). כְּלוֹמַר: לֹא פֵרוּד – וְהוּא "עֹרֶף"; וְלֹא חִבּוּר – וְהוּא "עִפּוּי", מִלְּשׁוֹן: "וְעָפוּ בְּכָתֵף פְּלִשְׁתִּים" (ישעיה יא יד), כְּלוֹמַר: יִדְחֲפוּ אוֹתָם בְּכָתֵף, לְהִתְחַבְּרָם בָּהֶם. וְאָמַר הַנָּבִיא: "וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל... וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ" (שם מ יח-כה). וְאִלּוּ הָיָה גּוּף – הָיָה דוֹמֶה לַגּוּפִים. וְכָל מַה שֶּׁבָּא בְּכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ שֶׁמְּתָאֲרִים אוֹתוֹ בְּתָאֳרֵי הַגּוּפוֹת, כְּמוֹ: הַהֲלִיכָה, וְהָעֲמִידָה, וְהַיְשִׁיבָה, וְהַדִּבּוּר, וְכַיּוֹצֵא בָזֶה – הַכֹּל דֶּרֶךְ הַשְׁאָלָה•. וְכֵן אָמְרוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: "דִּבְּרָה תוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם" (ברכות לא ב). וּכְבָר דִּבְּרוּ חֲכָמִים בְּזֶה הָעִנְיָן הַרְבֵּה. וְהַיְסוֹד הַשְּׁלִישִׁי הַזֶּה מוֹרֶה עָלָיו מַה שֶּׁנֶאֱמַר: "כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה•" (דברים ד טו), כְּלוֹמַר: לֹא הִשַּׂגְתֶּם אוֹתוֹ "בַּעַל תְּמוּנָה", לְפִי שֶׁהוּא – כְּמוֹ שֶׁזָּכַרְנוּ – אֵינוֹ גוּף וְלֹא כֹחַ בְּגוּף.
קדמות ה'
וְהַיְסוֹד הָרְבִיעִי – הַקַּדְמוּת – וְהוּא: שֶׁנַּאֲמִין, כִּי זֶה הָאֶחָד הָאָמוּר, הוּא קַדְמוֹן בְּהֶחְלֵט; וְכָל נִמְצָא זוּלָתוֹ• בִּלְתִּי קַדְמוֹן בְּעֶרְכּוֹ• אֵלָיו. וְהָרְאָיוֹת עַל זֶה בְּכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ רַבּוֹת. וְהַיְסוֹד הָרְבִיעִי הַזֶּה – מוֹרֶה עָלָיו מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: "מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם•" (דברים לג כז).
___________________________________
עִלַּת – סיבת. הַנִּמְצָאִים כֻּלָּם – כל מה שקיים בבריאה. בּוֹ קִיּוּם וכו' – הוא יצר מציאותם והוא מקיימם הלאה. הֶעְדֵּר – חוסר. מִסְתַּפֵּק – מספיקה לו מציאותו ואינו נצרך למציאויות נוספות. שֶׁזֶּה שֶׁהוּא – שמי שהוא סיבת הכול הוא אחד. כְּאֶחָד הַזּוּג – אחד כמספר סידורי (אחד מתוך שניים). כְאֶחָד הַמִּין – סוג של אחד היצורים. כֹחַ בְּגוּף – כוח שנמצא/מופיע בהתלבשות הגוף. הַשְׁאָלָה – כדימוי, כמשל, לא באמת. תְּמוּנָה – צורה. נִמְצָא זוּלָתוֹ – שאר המציאות. בְּעֶרְכּוֹ – ביחס. אֱלֹהֵי קֶדֶם – אלוהים קדמון.
ביאורים
לקראת חתימת הקדמה זו, לאחר שעסק באלו שאינם מאמינים ביסודות היהדות, עוסק הרמב"ם בהסבר מה הם יסודות היהדות. הרמב"ם מחדש כאן חידוש גדול שלפי הידוע לנו לא היה קודם בישראל – לקיחת יסודות היהדות וסידורם בתוך כללים יסודיים [ביאורו של הרב שילת]. הקדמה זו עסקה הרבה ביסודות אמונת ישראל שמתוכה נגזרים כוונותיו ומעשיו של האדם, ולכן בסופה רואה הרמב"ם לנכון לקבוע כללים שכל אדם יוכל לקחת איתו ולחיות על פיהם, דברים שהם 'מקור החמצן' של האמונה. חלקם הראשון של עיקרי האמונה עוסק בעיקרי האמונה בבורא העולם.
היסוד הראשון עוסק ב'מציאות'. המציאות היא כל מה שקיים ומצוי, בין בעולם שלנו ובין מחוצה לו, בין דברים המוגבלים למקום או לזמן מסוים, ובין דברים שאינם מוגבלים. יסוד האמונה הראשון הוא שישנה מציאות שלימה לגמרי והיא מציאות הבורא. מציאות זו היא המציאות היסודית. כל מציאות נוספת שקיימת בעולם נובעת ממנה, וכל קיומה של המציאות הנוספת קשור ותלוי דווקא בה.
היסוד השני עוסק ב'אחדות'. כל דבר שאנו רואים אותו ונפגשים איתו, אינו עומד לעצמו, אלא ישנן מציאויות אחרות נוספות אליו, והוא עצמו מורכב מכמה מציאויות שונות, ומכמה חלקיקים שונים. שונה מזה מציאות ה'. הקב"ה הוא יחיד ללא כל מציאות אחרת הנמצאת מחוצה לו והוא עצמו יחיד ומאוחד באופן שאינו מורכב מכמה דברים. זהו דבר שאין אנו מכירים ומשיגים בשום מציאות אחרת.
היסוד השלישי עוסק ב'גשמות'. האדם המצוי בתוך העולם הזה, רגיל להשיג ולדמיין דווקא דברים בעלי צורה, דברים מוחשיים. דבר זה עלול להביא את האדם לחשוב שכזו היא גם מציאות הבורא, ומתוך כך לפרש כפשוטם דברים רבים בתנ"ך ובדברי חז"ל הנראים, לכאורה, כמוכיחים הבנה זו. כנגד זה יוצא הרמב"ם בחריפות וקובע שאין לבורא גוף כלל, וממילא כל דבר שעושה הגוף או שקורה לגוף אינו שייך כלל לבורא.
היסוד הרביעי עוסק ב'קדמות הבורא' וב'חידוש העולם'. בניגוד לכל הדברים שאנו רואים בעולם, שמציאותם החלה בזמן מסוים, הקב"ה הוא קדמון לגמרי, הוא אינו מציאות שנוצרה באחד מן השלבים, אלא תמיד היה מצוי. לא כן העולם שלנו שלא היה קיים בתחילה ונברא אחר כך על ידי הבורא.
הרחבות
הצורך בעיקרים
שֶׁעִקָּרֵי דָתֵנוּ וִיסוֹדוֹתֶיהָ שְלֹשָׁה עָשָׂר יְסוֹדוֹת. הרמב"ם מסדר את שלושה עשר עיקרי האמונה היהודית. לכאורה, מה הצורך בעיקרים אלו?
הרב קוק ענה על שאלה זו במאמר 'העקרים'. במאמר זה הוא מסביר שיש צורך להבדיל בין דברים עקרוניים לבין דברים שהם אמנם חשובים אבל אינם חלק מהותי מהאמונה: "תכליתם של העיקרים באמונה היא להביא מעמד אורגני במערכת הדעות האמוניות, שזאת היא שלמות היצירה הרוחנית, כהמוחשית... אם לא היו עקרים במציאות, לא היה מעמד אורגני לכל המערכה הרוחנית של הדעות, האמונות והרגשות, ולא היו חיי האמונה שוטפים בהם בשיא גאונם". ביהדות ישנם הרבה רעיונות יפים והרבה 'וורטים' שאיננו יודעים את חשיבותם ואת הצורך בהם. כאשר יוצרים מערכת של עיקרים אליה אפשר לחבר את כל הרעיונות, כל רעיון מקבל חשיבות מיוחדת, הוא כבר לא מנותק, 'מרחף', הוא קשור לאחד מהעיקרים. זוהי מערכת אחדותית, הרמונית, שמראה לנו שאמונה איננה אוסף של 'וורטים' או דרשות. כשמדברים על אמונה, מדברים על מערכת מסודרת ומחוברת שבאה להדריך איך לחיות את החיים.
שאלות לדיון
" לְהַאֲמִין מְצִיאוּת הַבּוֹרֵא". האם האמונה היא אמונה סתמית (לא שכלית), או שצריך גם לחקור בשכל ולחזק את האמונה? בנוסף, האם האמונה תלויה בשכל?
"יְיָ אֶחָד". מה כלול באחדות ה'? רק שאינו שניים? האם יסוד זה הוא רק שלילי, שה' אינו אלא אחד, או שיוצאת ממנו גם הגדרה חיובית?
איך ניתן לברור מרק בשבת?
מה מברכים על פיצה?
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
חידוש כוחות העולם
"בזאת התורה" - איזו תורה?
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
הלכות קבלת שבת מוקדמת
אנחנו קודש למענך
למה משווים את העצים לצדיקים?
אוי ויי!
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
