בית המדרש

  • מדורים
  • קול צופייך
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

נופר בת אורית

וְהַפּוֹעֲלִים עֲצֵלִים... וּבַעַל הַבַּיִת דּוֹחֵק

undefined

הרב שמואל אליהו

כסלו תשע"ד
13 דק' קריאה
בֵּית אֱלֹקִים או שַׁעַר הַשָּׁמָיִם
בעקבות המלאכים שעולים מהעולם הזה לעולמות העליונים ויורדים חזרה, יעקב מבין שהר המוריה הוא מעבר קבוע בין העולם הרוחני לעולם הגשמי ולכן הוא קורא לו "שער השמים". יעקב גם קורא לו "בית אלוקים" למרות שאין בהר שום בית.
כנראה שההסבר הוא לפי הרמ"ק, שכתב כי כל מי שמגיע למקום המקדש רואה בעיני רוחו את בית המקדש של מעלה. רוב האנשים רואים ולא יודעים מה רואים, על כן מתפעמת נפשם ואינם יודעים למה. יעקב הבין מה שהוא רואה וגם הבין שבעקבות בית מקדש של מעלה יהיה גם בית מקדש של מטה. לכן הוא קורא למקום "בית אל", על שם המקדש שייבנה במהרה בימינו.

מפגש יעקב ולבן – עובד ומעביד
פרשת "ויצא" משופעת בהלכות פועלים. בתחילה מספרת לנו התורה על הוויכוח שהיה ליעקב עם הרועים שנראים מתבטלים ולא עובדים, ויעקב מעיר להם: "לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ". בעקבות תשובתם מסתבר לו שהרועים עושים כך כי הם לא מאמינים זה לזה. יש להם אבן גדולה על פי הבאר. שיטה לחלוקת מים שמונעת רמאות.
אחר כך הוא פוגש את לבן שאומר כי הוא לא רוצה שיעקב יעבוד אצלו חינם, למרות היותו בן אחותו. "הֲכִי אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם? הַגִּידָה לִּי מַה מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ". רגישות מופלאה של לבן למעמדו של העובד. יעקב התם אינו תמים כשהוא מסביר ללבן מה השכר הרצוי: "בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה". מסתבר שלבן היה רמאי מיוחד, ולמרות הזהירות של יעקב הוא הצליח לרמות אותו (רמאות שתודות לה קיימים רוב שבטי ישראל).
בהמשך מעיד יעקב כי הוא עבד אצל לבן כשכיר בכל כוחו: "וְאַתֵּנָה יְדַעְתֶּן כִּי בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן". כל זה לא מונע מלבן להחזיק בדרכו הנלוזה ולהמשיך לרמות את יעקב פעמים רבות. "וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי וְהֶחֱלִף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים". על-פי דברי רש"י מניין הוא לפחות עשרה. "למדנו שהחליף תנאו מאה פעמים". הרמאות הפכה אצל לבן לתכונת אופי.

יציאת מצרים – הוצאת עם עובד
צריך להבין למה התורה מתארת לנו את יצירת שנים-עשר שבטי ישראל דווקא על רקע הסיפורים הללו שעוסקים ביחסי עובד ומעביד. גם יציאת מצרים בנויה על אותו רקע של יציאה ממקום של ניצול פועלים – בית עבדים. מסתבר שזאת לא רק יציאה טכנית ממקום מסוים, אלא יציאה מתרבות של ניצול, רמאות ושקר.
בימים של ערב החורבן אומר ירמיה הנביא לעשירים שמנצלים את העבדים: "אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר: מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי" (ירמיה לד). אם לא תקיימו את הברית הזאת – ירושלים תיחרב.
גם בעתיד נצא מהגלות על רקע זה. "לִמְדוּ הֵיטֵב. דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט. אַשְּׁרוּ חָמוֹץ (מי שנחמס) שִׁפְטוּ יָתוֹם. רִיבוּ אַלְמָנָה. לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה, יֹאמַר ה', אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים – כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ. אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע – כַּצֶּמֶר יִהְיוּ" (ישעיהו א). בהמשך אומר ישעיהו את הנבואה החשובה שנכנסה לתפילת שמונה-עשרה: "וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה - אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה: צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה".

מהלכות עובדים

הכול כמנהג המדינה?
אחד הכללים היסודיים בהלכות פועלים הוא מנהג המדינה. "הכל כמנהג המדינה" (שו"ע חו"מ שלא). וכן ההלכה גם היום, שבמקרה שלא סוכם מחיר העבודה בין הפועל לבעל הבית, מנהג המדינה הוא הקובע, דהיינו לפחות שכר המינימום הקבוע בחוק. כך גם לגבי שעת תחילת העבודה וסיומה, הנוהג הקבוע בחוק של שעות עבודה ומנוחה הוא הקובע. כך הדין גם בזכויות העובדים כמו הפסקות אוכל וכדומה.
אחת השאלות הנפוצות בהלכות אלו של עובדים ומעבידים היא מנהג המקום שהוא לא כהלכה. יש מקומות שמנהג הפועלים הוא לאחר לעבודה או לצאת להפסקה בלי לדווח. יש מקומות שנוהגים לנהל שיחות פרטיות בשעות העבודה. יש מקומות שנוהגים להשתמש בכלים של העבודה לצרכים פרטיים. מאידך, יש מעבידים שמשלמים משכורות באופן קבוע באיחור של חמישה-עשר יום. יש חוק של פשיטת רגל שמסיר מעל בעל הבית אחריות על חובות שצבר כלפי ספקים או כלפי עובדים. האם מנהג המקום הזה מתיר לנו להתנהג באופן דומה?
זאת הסיבה שהתורה מספרת לנו על יושרו של יעקב על רקע מנהג המדינה הקלוקל בחרן. הקלקול ביחסי העובדים לא היה בעיה של לבן בלבד. מה שיעקב רואה בבאר מלמד אותו שזה מנהג המדינה. רמאותו של לבן לא צמחה בחלל ריק. אעפ"כ יעקב מפר את החוק והנוהג ומסיר את האבן מעל פי הבאר. זאת הפעולה הראשונה שלו בחרן. לומר לך שאדם לא צריך לאמץ לעצמו מנהג מדינה קלוקל, אלא לתקן את המקולקל.
עובד בלא תעשה
כתב ה"שולחן ערוך" (חו"מ שלז): "מוזהר הפועל שלא יבטל מעט כאן ומעט כאן, אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן, שהרי הקפידו על ברכה רביעית של ברכת המזון שלא יברך אותה; וכן חייב לעבוד בכל כחו, שהרי יעקב הצדיק אמר: 'כי בכל כחי עבדתי את אביכן'; לפיכך נטל שכרו אף בעולם הזה, שנאמר: 'ויפרוץ האיש מאד מאד'".
מקור ההלכה הוא ברמב"ם (שכירות פי"ב ה"ג) שכתב "המבטל מלאכתו ואוכל בשעת מלאכה או שאוכל שלא בשעת גמר מלאכה הרי זה עובר בלא תעשה".

תענית המורה – עינוי התלמידים
עוד כתב ב"שולחן ערוך" שם: "אין הפועל רשאי לעשות מלאכה בלילה ולהשכיר עצמו ביום. ולא ירעב ויסגף עצמו ויאכיל מזונותיו לבניו, מפני ביטול מלאכתו של בעל הבית, שהרי מחליש כחו שלא יוכל לעשות מלאכת בעל הבית בכח". ההלכה מופיעה בתוספתא (ב"מ פ"ח ה"ב), והמקור שלה הוא בגמרא ירושלמי (דמאי פ"ז ה"ג), שם מובא מעשה על רבי יוחנן שראה מלמד תינוקות שמלמד את תלמידיו בעייפות. שאל על מה זה? "אמר ליה דהוה ציים" – אני רגיל להתענות. אמר רבי יוחנן לאותו מלמד: אסור לך. "השתא במלאכת בשר ודם אסור, במלאכת הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה". גם אם היית עובד בקטיף פירות היה אסור לך להתענות, כי אתה גונב את בעל הבית בעייפות שלך. כל שכן אם אתה מתרשל בגלל העייפות הזאת מללמד תלמידים תורה. זו לא חסידות וקדושה.
כותב ה"בית יוסף" בשם האביאסף, כי כיוצא בדבר אין לפועל להרבות בתענוגות בביתו בלילה שתביא עייפות למחרת ותגרע מעבודתו אצל בעל הבית. בוודאי שאסור לו להשתכר בלילה ולבוא לעבודה למחר כשהוא הלום מהיין ששתה אמש. אסור לו לישון מאוחר בלילה, אחרי סרטים או בילויים, ולמחרת לא יהיה בכושר עבודה טוב בעבודה.
וצריך להיזהר בכך במיוחד אם הוא מורה המלמד תלמידים, בין אם הוא מלמד מקצועות חול ובין אם מלמד מקצועות קודש. שהרי בכך הוא גוזל את המעביד שלו, את ההורים שמשלמים ואת התלמידים. כל שכן אם הוא מתרשל בלימוד מקצועות קודש בגלל עייפות שמלמדם לא בכושר וממעט בכך מלאכת שמים (עיין ב"י שם).

וַיְבָרֲכֵנִי ה' בִּגְלָלֶךָ
ה"שולחן ערוך" (חו"מ שלז) סיים את ההלכה דלעיל על מי שמקפיד לעבוד ביושר ואומר שהדבר מביא ברכה, וההוכחה היא מיעקב אבינו: "לפיכך נטל שכרו אף בעולם הזה, שנאמר: 'ויפרוץ האיש מאד מאד'". הברכה של יעקב בזכות יושרו הביאה ברכה גם לכל מי שסביבו. אפילו לבן שם לב לשינוי מאז בואו של יעקב ומודה על כך באומרו: "אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ נִחַשְׁתִּי וַיְבָרֲכֵנִי ה' בִּגְלָלֶךָ". יעקב לא מצטנע ומאשר את דברי לבן באומרו: "כִּי מְעַט אֲשֶׁר הָיָה לְךָ לְפָנַי וַיִּפְרֹץ לָרֹב וַיְבָרֶךְ ה' אֹתְךָ לְרַגְלִי".
חלק מהברכה הם הבנים שלא היו ללבן קודם בואו של יעקב, שהרי הוא שולח את בנותיו לרעות את הצאן. "אפשר יש לו בנים והוא שולח בתו אצל הרועים?" בסופו של הסיפור זוכה לבן הארמי גם לבנים. הבנים הללו לא מכירים טובה, והם אלה שמחרחרים את הריב בין יעקב לבין לבן. "וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמֹר לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ, וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה".

פועלים פטורים מברכת הטוב והמיטיב
הבאנו לעיל את דברי ה"שולחן ערוך" (חו"מ שלז) שכתב כי העובד צריך לעבוד בכל כוחו "שהרי הקפידו על ברכה רביעית של ברכת המזון שלא יברך אותה". ברכה רביעית של ברכת המזון היא "הטוב והמטיב" וחיובה הוא מדרבנן. ב"שולחן ערוך" (אורח חיים - סימן קצא ס"ע א) כתוב כי "פועלים העושים מלאכה אצל בעל הבית, מקצרין בברכת המזון כדי שלא לבטל מלאכת בעל הבית; כיצד? ברכה ראשונה כתקנה, ושנייה פותח בברכת הארץ וכולל בה בונה ירושלים וחותם בברכת הארץ. ואין אומרים ברכת הטוב והמטיב כלל. במה דברים אמורים? כשנוטלים שכר על מלאכתן מלבד הסעודה, אבל אם אין נוטלים שכר אלא הסעודה שאוכלים לבד, מברכין כל ארבעת ברכות כתקנן. וכן אם בעל הבית מיסב עמהם, אע"פ שנוטלים שכר מלבד הסעודה - מברכין כל ארבע ברכות".
והרי כמה זמן אורכת ברכת המזון, וכמה אורכת הברכה הרביעית לבדה? אולי דקה אחת או שתיים. חכמים קיצרו את הברכה השלישית וכללו אותה בברכה השנייה, וכן ביטלו את החובה לברך את הברכה הרביעית, כדי שלא לגזול מזמנו של בעל הבית המשלם שכר על עבודת הפועל.

פועלים לא צריכים לרדת מהעץ
ב"שולחן ערוך" (אורח חיים - סימן צ ס"ע ג) מובא כי "האומנין שעושין מלאכה לבעל הבית, יכולין להתפלל בראש הזית ובראש התאנה, ואין בזה משום לא יעמוד על גבי מקום גבוה ויתפלל, דכיון שעלו לעשות מלאכתם הוי כמו שעלה לעלייה; ובשאר אילנות, צריכים לירד. והטעם שנשתנה הזית משאר אילנות, מפני שיש להם ענפים הרבה יותר משאר אילנות, ויש טורח גדול בעלייתם ובירידתם, ויתבטלו ממלאכתם ולפיכך אמרו שיתפללו שם, אבל שאר אילנות דליכא ביטול – ירדו".
כל ההיתר הזה הוא דווקא לפועלים שלא יתבטלו ממלאכתם ולא יבטלו את זמן הירידה מהעץ, שהוא זמן מועט ביותר. אבל בעל הבית חייב לרדת מהעץ לצורך תפילה, כי אין יישוב דעת מספיק להתפלל על העץ. "ובעל הבית, אפילו מראש הזית והתאנה צריך לירד להתפלל, דהא אינו משועבד למלאכה, שהוא ברשות עצמו ואם הקילו אצל פועלים מפני ביטול מלאכה, לא הקילו אצל בעל הבית".

בעל הבית דוחק
פעם נשאלתי על מקום שבעל הבית מקפיד שהפועלים שלו לא יתפללו באריכות. הבאתי את דברי ה"שולחן ערוך" שכותב: "והאידנא לעולם מברכים כל ארבע ברכות, שאין דרך בני אדם עכשיו להקפיד בכך, ומסתמא אדעתא דהכי שוכרים פועלים שיברכו כל ארבע ברכות כתקנם".
בימינו המעבידים לא מקפידים על זמן כל כך מועט, ולכן מותר לפועלים לברך את כל ארבע הברכות בברכת המזון. אבל אם בעל הבית אומר במפורש שהוא לא מסכים – אם הוא באמת בעל הבית, יכול להתנות כך עם הפועלים שלו. אבל אם הוא מעביד ממשלתי או מפקד בצבא וכדומה, הוא כפוף לחוקי המדינה והוא לא רשאי לשנות אותם על דעת עצמו.
אמנם אם פועל אומר שהוא מאחר לעבודה כי הוא רוצה להתפלל במניין ובעל הבית שלו לא מסכים, בוודאי שאין הפועל רשאי לחייב את בעל הבית לכך. כי התירו לפועל לקצר את ברכת המזון וכד' מחמת החשיבות הגדולה שראו חכמים בעניין זה של גניבת זמן ועבודה ביושר.

מהלכות מעבידים

קדושה ומ"ט שערי טומאה בתשלום שכר שכיר
הגמרא (בבא מציעא פג) מספרת גם על חובת השכר של המעביד. לבן הוא דוגמה למעביד שלא ממלא את חובותיו ומנצל את מעמדו לעשוק את העובד שלו. כנגד לבן ודרכו הנלוזה מלמדת אותנו התורה להיזהר מאוד בשכרו של העובד.
בפרשת "קדושים" התורה מצווה אותנו על קדושה: "קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם". מהי קדושה? איך מגיעים אליה? התורה ממשיכה ומפרטת מהו המסלול לקדושה וכותבת לנו: "לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר". כשמשלמים לשכיר שעבד במשך הלילה את שכרו עד בוקר – זוכים לקדושה שהיא מקדושתו של הקדוש ברוך הוא.
מחמת חשיבות העניין חוזרת התורה על ההלכה הזאת ומלמדת אותה גם במקום אחר בהקשר טומאת מצרים. "לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ: בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא" (דברים כד יד). את ההלכה הזאת מסיימת התורה בזיכרון יציאת בני ישראל ממצרים: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹקֶיךָ מִשָּׁם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה".
לא לעשוק שכיר, לא לרמות אותו ולשלם שכר שכיר ביומו זה חלק מיציאת מצרים. יציאה מתרבות מצרים. יציאה מההנהגות של המצרים שבנו "בית עבדים" שכל כולו הוא ניצול ועושק ושיעבוד. והעושק הזה הוא מ"ט שערי טומאה.

לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר
ב"שולחן ערוך" (חושן משפט שלט) מובאת ההלכה: "מצוה לתת שכר שכיר בזמנו, ואם אחרו עובר בלאו" ובהמשך "כל הכובש שכר שכיר כאילו נוטל נשמתו, ועובר בחמשה לאוין ועשה". והתורה אמרה במפורש: "וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ". הגמרא (בבא מציעא קיב) הסבירה את המילים הללו בהסתכנות שמסתכן כל פועל בשביל שיוכל לפרנס את בני ביתו. "תַּנְיָא, 'וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ' מִפְּנֵי מָה עָלָה זֶה בַכֶּבֶשׁ, וְנִתְלָה בָאִילָן, וּמָסַר אֶת עַצְמוֹ לְמִיתָה, לֹא עַל שְׂכָרוֹ?". דין זה של הלנת שכר שייך בבעל הבית כלפי פועליו. אבל גזבר או פקיד שהוא לא המעביד לא עובר על הלנת שכר אם יש בקופה והוא לא נותן, אלא על איסור של "בַּל תַּשְׁהֶה". איסור שנלמד מהפסוק: "אַל תֹּאמַר לְרֵעֲךָ, לֵךְ וָשׁוּב וּמָחָר אֶתֵּן, וְיֵשׁ אִתָּךָ" (שם בגמרא שו"ע חו"מ שלט ס"ע ז).
התורה הדגישה מאוד את ערכן הגדול של הלכות אלו באומרה "וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה' - וְהָיָה בְךָ חֵטְא". כל חוטא נענש. פועל שמעכבים את משכורתו והוא קורא אל ה' – ממהרים לפרוע מבעל הבית. ואל יתפלא אחר כך בעל הבית שבאים לו הפסדים.

הסתדרות למעסיקים
מרן הרב זצ"ל סיפר כי פעם הוא פגש את מזכ"ל ההסתדרות שהתפאר בפניו על זכויות העובדים שההסתדרות דואגת להם, וסיפר על הישגים אלו ואחרים. אמר לרב: אנחנו בתחום הזה מדינה מתקדמת מאוד והולכים בדרכה של התורה שמאוד דאגה לחלש ולעני.
אמר לו הרב זצ"ל: זה שאתם דואגים לפועלים, שהם בדרך כלל אנשים מוחלשים, זו באמת מצווה גדולה. כל ההישגים שלכם מופיעים כהלכות ב"שולחן ערוך".אבל כמה זמן אחרי סיום העבודה אתם מאשרים למעביד לשלם משכורת? אמר לו המזכ"ל: אנחנו מאשרים עד חמישה-עשר יום אחרי סיום החודש. על כך העיר לו הרב שזה איחור רציני לעומת מה שהתורה אומרת.

בל תלין
ההלכה אומרת ש"שכיר יום – יש לו זמן ליתנו לו כל הלילה; לא נתנו לו, עובר עליו בבקר משום 'בל תלין'. שכיר לילה – זמנו ליתן לו כל היום; לא נתנו לו, עובר עליו בערב משום 'ביומו תתן שכרו'". שכיר שבוע או שכיר חודש גם כן צריך לקבל את שכרו ביום האחרון של עבודתו. סיים ביום – ישלם עד השקיעה. סיים בלילה – ישלם עד הזריחה.
כך הדין גם לאזרח רגיל ופשוט שאין לו מפעל, אבל הוא משתמש לפעמים בשירותים של בעלי מקצוע שונים שעובדים בקבלנות, כגון ספר או מכבסה או טכנאי או כל בעל מקצוע אחר – אם קיבל את השירות ביום, צריך לשלם לעובד עד שקיעה. אם סיים את העבודה בלילה – צריך לשלם לו במשך הערב והלילה עד הזריחה.
הנהגתו של האר"י הקדוש
דין זה נכון גם בעניין עוזרת שעובדת לפי שעות. גם לה צריך לשלם מיד, אם סיימה בשעות הערב – צריך לשלם לה עד הבוקר. אם סיימה את עבודתה בשעות היום – צריך לשלם לה עד השקיעה. אם אין לבעלת הבית כסף לשלם, או שהעובדת מסכימה לאחר את התשלום – אין איסור של "בל תלין". עם זאת ראוי שלא להסתמך על היתר זה, ולהשתדל מאוד לשלם ביומו ממש. לפעמים העוזרת לא מבקשת את הכסף בזמנו, אבל היא צריכה אותו מאוד לאוכל לילדיה שמחכים לארוחה חמה.
מספרים על רבנו האר"י הקדוש שהיה מקפיד מאוד על הלכה זו לקיימה כתיקנה. ואם היה צריך לשלם לפועל שעבד בשבילו ולא היה לו, אע"פ שלא עובר על הלכה זו אם אין לו, היה משתדל לחפש הלוואה ממי שיש לו על מנת לשלם לפני תפילת מנחה, אפילו היה קרוב מאוד לשקיעה. וכפי שראינו קודם, הקדושה של האדם נמדדת בקיום מצוות מעין אלו.

הגונב מגנב פטור?
הגמרא במסכת ברכות, בבואה לפרש את הפסוק "וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה' - וְהָיָה בְךָ חֵטְא", מספרת על אחד מגדולי החכמים בגמרא, רב הונא. הגמרא במסכת כתובות (קו ע"א) מספרת שהיו לומדים לפני רב הונא שמונה-מאות חכמים, ושלושה-עשר אמוראים היו מסבירים את דבריו.
לרב הונא היו כרמי ענבים והיו עושים מהם יין. יום אחד הוא גילה שהחמיצו לו ארבע-מאות חביות של יין. לכל הדעות מדובר במכה כלכלית קשה, אבל רב הונא ראה בזה כמו סימן משמים שהוא לא בסדר והיה בצער מהעניין. באו חכמים לנחמו, ותוך כדי הדברים הציעו לו לפשפש במעשיו. "אָמַר לְהוּ, וּמִי חֲשִׁידְנָא בְּעֵינַיְיכוּ?" התפלא רב הונא ושאל את החכמים: אני חשוד בעינכם שעשיתי משהו לא בסדר?
"אַמְרֵי לֵיהּ, מִי חָשִׁיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּעָבִיד דִּינָא בְּלָא דִּינָא?" אמרו לו: וכי הקב"ה חשוד בעיננו שיעשה דין בלי משפט? שאל אותם רב הונא: האם אתם יכולים להאיר את עיני במשהו לא טוב שעשיתי? אמרו לו: אתה מעסיק פועלים שמטפלים בכרמי היין שנה שלמה, הם מקבלים אחוזים מהענבים שנבצרים כפי שסוכם ביניכם מראש. שמענו שנתת לאריסים שלך את האחוז מהענבים שהוא חלקם, אבל אחרי הקטיף זומרים את הענפים וגם להם יש ערך כלכלי. צריך לתת לעובדים גם את חלקם בזמורות.
אמר להם רב הונא: העובדים שלי לא ישרים. הם גונבים מהענבים וכמעט שלא נשאר לי כלום, לכן לא נתתי להם מהזמורות. אמרו לו חכמים: העובדה שהאריסים שלך לא הגונים לא מתירה לך לגנוב אותם. אמר להם רב הונא: אני מקבל על עצמי לשלם להם את חלקם בזמורות. מספרת הגמרא שחזר החומץ והתרפא וחזר להיות יין. ויש אומרים שעלה מחיר החומץ ונמכר במחיר של יין.

שכר לפועלים שגרמו נזק
במקום אחר מספרת הגמרא על חכם אחר, רַבָּה בַּר בַּר חַנָה, אמורא שמוזכר פעמים רבות בגמרא, שהעסיק סבלים שהעבירו לו חביות של יין ממקום למקום, וחלק מהחביות נשברו. אמר להם רבה: אתם הזקתם אותי במחיר היין, תשלמו או שאקח מכם את הגלימות שלכם. לא היה להם במה לשלם ולקח להם רבה בר בר חנה את הגלימות.
הלכו הפועלים ותבעו את רבה בר בר חנה בפני רב. אמר לו רב לרבה בר בר חנה: תחזיר להם את גלימותיהם. רבה בר בר חנה, שהיה תלמיד חכם, שאל את רב: האם דינא הכי? אמר לו: כתוב: "לְמַעַן תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ טוֹבִים". אולי על-פי דין מגיע לך דמי הנזק שהזיקו לך, אבל זה לא דרך טובים לכן תחזיר את הגלימות.
חזרו הפועלים ואמרו לרב: אנחנו עניים, עבדנו כל היום בהעברת החביות ואנחנו רעבים ואין לנו שום דבר לאכול. אמר רב לרבה בר בר חנה: שלם להם את המשכורות שלהם. רבה בר בר חנה חזר ושאל את רב: האם דִּינָא הָכֵי?! אמר לו רב: כן. שכתוב "וְאָרְחוֹת צַדִּיקִים תִּשְׁמֹר".

זהירות מביאה לגשמי ברכה
סיפורים אלו מלמדים עד כמה חשובה הזהירות בהלכות עבודה מצד העובדים ומצד המעבידים. ובמיוחד ראוי להזכיר בימים אלו את אבא חלקיה, שהיה בן ביתו של חוני המעגל. כולנו מכירים את הסיפור שבאו אצלו חכמים ורצו לבקש ממנו להתפלל על הגשם, כפי שבסופו של דבר עשו הוא ואשתו וירדו גשמים.
בתחילת אותו מעשה מספרת הגמרא שבאו אליו וראו אותו עובד בשדה ואמרו לו "שלום" ולא השיב להם. אחר כך שאלו אותו הסביר להם שלא ענה להם כדי שלא תתפתח שיחה על הגשמים וכד', וכל השיחה תהיה על חשבון בעל הבית שמשלם לו על יום עבודה.
חכמינו מספרים את שני הסיפורים הללו ביחד – הן הסיפור על הזהירות שלא לגנוב את המעביד אפילו דקה והן הסיפור התפילה שלו ושל אשתו בעניין הגשמים, שאכן התקבלה – ללמדנו כי שני הסיפורים הללו תלויים זה בזה. ויהי רצון שלימוד ההלכות החשובות הללו תזכה אותנו לדקדק בהן ולהדר בהן ונזכה לגשמי ברכה עלינו ועל כל ישראל אחינו. אמן.

אם אעלה על ערש יצועי
פעם התקשר הרב זצ"ל לרבי אבנר מתתיהו שיחיה, אחרי אחת-עשרה בלילה, אם יכול הוא לבוא לקחת את מחזור התפילה שהכין והביאו לעיונו של הרב, ואמר שעבר על כל ההלכות כולן. רבי אבנר התנצל ואמר לרב: מחילה, למה כבודו מטריח עצמו בשעה כזאת לקרוא לי? אמר לו הרב: גמרתי לעבור על ההלכות, ואיך לא אקרא לך לבוא לקחת? זה כמו פועל שמצפה לשכרו, שאסור להלין, ואני מבקש מחילה שאני מטריח אותך בשעה כזאת. כשבא רבי אבנר סיפרה לו הרבנית שכל הלילה הקודם הרב נשאר ער ועבר על כל פרטי ההלכות שבמחזור.
(מתוך "באור פניך", הרב חיים בן-שושן)

פועל להאיר תורה
הרב דוד מנחם, ירושלים: אחת התמונות המיוחדות שאני זוכר מהרב מרדכי אליהו זצ"ל הייתה באזכרה של סבתי, בבית-הכנסת "עזרא הסופר" בירושלים. מכוניתו עצרה ליד פועל פשוט שעבד שם ברחוב, והרב ירד ממנה כשהוא לבוש בבגדיו המכובדים כרב הראשי.
הפועל בדיוק סיים את עבודתו, וממש בסמוך לו עצרה המכונית של הרב שירד ממנה לבוש גלימה ומצנפת. הפועל עמד נדהם ליד הרב, קצת מבויש בגלל בגדי העבודה המלוכלכים שהוא לובש.
הרב קלט את הפועל המתבייש, ניגש אליו, לחץ את ידו בחום, למרות שהייתה מלאה בעפר, והזמין אותו לבוא לבית-הכנסת לשמוע דברי תורה. הפועל אכן רחץ את ידיו וניקה קצת את בגדיו ובא לשמוע את הרב בפנים מאירות. הרב בעצמו הזמין אותו לבוא ולשמוע.
הסתכלתי על הרב וראיתי שכאשר הוא דיבר, הוא פנה אל הפועל הזה גם במבט וגם בתוכן הדברים. והפועל – היו פניו מאירות כל כך, על דברי התורה המאירים ששמע ועל הכבוד הגדול אשר לו זכה.
את התמונה הזאת לא אשכח כל ימי.

רמאותו של לבן לא צמחה בחלל ריק. אבל יעקב מפר את החוק והנוהג ומסיר את האבן מעל פי הבאר. לומר לך שאדם לא צריך לאמץ לעצמו מנהג מדינה קלוקל, אלא לתקן את המקולקל



נוח בתיבה . האם כשאדם עולה לתורה מספיק להסתכל בתיבה הראשונה שבקריאה שלו בלבד ולא בכל הפסוק?
בתיבה הראשונה מספיק.

פתח קטן לטלית קטן . הרב השיב לי פעם שהטלית הקטן של הרב זצ״ל כיסתה לגמרי את החזה והפתח היה רגיל. אבל בטליתות שמוכרים הפתח הוא בצורת T או אליפסה, וזה איננו מכסה את החזה לגמרי כדברי האר"י ז״ל (הובא בסידור אדמו״ר הזקן וכן הזהיר בכף החיים ועוד).
אצל הרב זצ"ל הפתח היה רגיל, אבל זה לא אומר שפתח אחר הוא לא בסדר.

אם ואחות . האם מותר לבן לעבור בין שתי בנות שהן אחיותיו או אמו?
מותר.

דמעות חצות . איני מצליח לבכות בתיקון חצות. האם יש לרב עצה?
לחשוב על צרותיו של עם ישראל. להשתדל להמעיט בהנאות עצמו ובסיפוק תאוותיו וממילא להבין שהעיקר הוא לא רצונותיו האישיים אלא רצון הבורא והקמת שכינתא מעפרא.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il