המלחמה ברע בפורים | הרב ש. יוסף וייצן | בית המדרש

שבת ומועדים
מחיית עמלק

קטגוריה משנית

5040

11 דק' קריאה • 48 דק' האזנה

שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם

א. פורים יום של תשובה
בתיקוני הזוהר כתוב שנקרא פורים על שם הפור ולא על שם דבר אחר שארע בחג כדי לרמז על קשר בין פורים ליום הכיפורים שעתיד להיהפך מעינוי לעונג וכו'. ההשוואה בין יום כיפורים ליום הפורים מלמדת על כך שכמו שיום הכיפורים הינו יום של התקרבות לקב"ה, תשובה ותיקון העבר, כך גם יום הפורים מורה על מעלת חג הפורים שגם בו יש מהלך של התחדשות, של טהרה, של התהפכות להיותנו אנשים אחרים. לפי דברי תיקוני הזהר יוצא שלא רק שניתן להשוות בין פורים ליום הכיפורים אלא שיתר פורים על יום הכיפורים. יום הכיפורים מהלך התשובה הוא רק מתוך התנתקות מהעולם הזה. כל כולו עינוי ושבתון מהעולם הזה. אולם כאן בפורים אנו עושים תשובה גם ביחס לעולם הזה. כאן אנו מצליחים להיות שייכים להתענגות בעולם הזה ובכל אופן להיות במדרגת הטהרה שביום כיפור.

חז"ל דייקו במגילה שבתחילה רצו לקבוע את פורים כיום טוב שנאסר במלאכה. אולם לא קיבלו עליהם איסור מלאכה ונקבע שפורים הוא רק יום של הודאה ושמחה. בשבת וגם בימים טובים השמחה נובעת מכך שמפסיקים את המגע עם העולם הזה. מתפנים לעיסוק ברוח. העיסוק במלאכה מקטין את הנפש. בשאר הימים הטובים אנו נמצאים מחוץ לחיים הרגילים, מחוץ להנהגה הטבעית. זה מתבטא באמירת ההלל. אנו נמצאים באוירה של נס. פורים לעומת זאת השמחה לא נובעת מהתנתקות מן העולם הזה. אנו באים במגע עם המציאות כמות שהיא. השמחה נובעת מהמשתה. לעומת ימים טובים שהסעודות והשמחה נובעים מהמדרגה הפנימית של היום. בכל יום מיוחד שיש בו איסור מלאכה, היום יכול לרומם אותנו למדרגות מיוחדות. אולם כשהיום הקדוש חולף יש סכנה שאתו תחלוף גם המעלה היתרה שנפגשנו באותו יום. בחלוף הימים הטובים אנו נשארים "ללא" ניסים, במציאות היום יומית.

מעלת פורים היא בהיותו יום חול, הוא "יום רגיל". הוא משקף את מדרגתנו האמיתית ובתוך המדרגה הזו עצמה אנו מתחזקים. בפורים אנו באים ומתמודדים עם המציאות כמות שהיא, ללא ההגנות המיחדות את שאר הימים המקודשים.

ב. זכור - הכרת הרע
בין ביום הכיפורים ובין בפורים דרך התיקון מתקשר למלחמה ברע שנמצא בעולם. הרע מתקשר גם באופן סימלי וגם באופן ממשי לעמלק. אין השם של הקב"ה שלם עד שימחה זרעו של עמלק. ביום הכפורים יש התמודדות עם הרע באמצעות השעיר לעזאזל. אותו שעיר המסמל את עשו הוא השעיר שהולך לעזאזל. בפורים דרשו חז"ל את הפסוק "והימים האלו נזכרים ונעשים" - שצריך במצוות מחיית עמלק שתקדם זכירה לעשייה. לכן לפני שאנו נגשים לעשייה בפורים אנו צריכים לקיים את מצוות זכירת עמלק. גם בפורים עצמו אנו בחלק הראשון של פורים קוראים את מגילת אסתר שגם בה אנו נזכרים במחיית עמלק. ורק בחלק השני של היום אנו נגשים למצוות המעשיות שיש בהם מבחינה מעשית מחיית עמלק.

ביום הכיפורים אנו שולחים את השעיר לעזאזל כביטוי לכך שיש רע בעולם. אולם אין אנו מכירים את הרע. אנו רק יודעים שיש רע בעולם. השעיר שהוא לה' והשעיר שהוא לעזאזל צריכים להיות דומים בכל, במראיהם, בקומתם. אנו לא באים במגע עם הרע. אנו שולחים אותו למדבר כביטוי לכך שהרע מבחינתינו אינו חלק ממקומות הקיום של המין האנושי. לכן הטיפול בשעיר המשתלח הינה טיפול מהיר, בפעולה חד פעמית, בפעולה מוחצת. אולם מהירות הטיפול היא ביטוי למלחמה הרוחנית שיכולה להעשות במחיית הרע מהלב ב"מכה אחת". כך טבעו של עולם הרוח שהתהליכים אינם תלויים בזמן. אולם בפורים אנו לא רק יודעים שיש רע. אנו מוכנים לעשות איתו הכרות ממשית, ומכירים בלבוש העמלקי שלו המופיע בעולם. אנו מתעסקים עם הלבוש הממשי שלו, ולכן אין כאן מכת מחץ מהירה. אנו מתחילים במהלך של התמודדות עם הרע מפרשת שקלים. לאחר מכן פרשת זכור עד ששיא ההתמודדות היא בפורים.
עד פרשת "זכור" אנו מתעלמים מהרע. אנו מפחדים להודות במציאותו ובמלחמתנו איתו מפחד שמא לא נדע כיצד להילחם. בשבת "זכור" אנו מקבלים כוחות להתמודדות ומתוך בטחון זה ביכולתנו להילחם ולא "להשתתק מהלם", אנו מודים שיש רע בעולם רע שאינו רק רע מופשט אלא רע בלבוש ממשי בצורה של שנאת ישראל שהיא בעצם שנאת הטוב בעולם.

ג. מקרא מגילה - "החצנת" הרע
יש מחלוקת האם מצות זכירת עמלק היא חלק ממצות מחיית עמלק ורק מי שמצווה על מחיית עמלק מצווה על זכירה או שמצוות הזכירה עומדת כמצוה בפני עצמה. דיון זה הובא בפוסקים לגבי השאלה האם נשים חייבות במצוות הזכירה.
לדעה שמצוות הזכירה קשורה למצוות המחייה ניתן לומר שדווקא במצוות מחיית עמלק מדגישה התורה מחויבות להקדים זכירה לעשיה. המלחמה יכולה לעורר כוחות גסים ושליליים. רק אם לפני עשיית המלחמה מתבררת מגמת המלחמה והערך המוסרי שלה זה יגן מפני התפרצות של כוחות לא טובים.
לדעה שהזכירה היא דבר העומד בפני עצמו צריך לברר מה משמעותה של מצוה זו?
ספר החרדים מביא את הפסיקתא שממשילה את עמלק לכלב שמירה על הפרדס של המלך. הכלב נושך את בן אוהבו של המלך שבא לגנוב ממנו. לימים כשרוצה המלך להזהיר את בנו שלא לגנוב הוא אומר לבן אוהבו להזהר מהכלב, וממילא הילד מבין שאסור לגנוב.

הנמשל הוא העולם הזה שמקביל לגן. גם אנחנו צריכים לא "לגנוב" מהעולם אלא להשתמש בו בצורה הנכונה, בדרך המלך. עמלק פוגע בנו כשאיננו נוהגים כך. הקב"ה משגיח שבכל עת שידי ישראל מתרפים מלאחוז בתורה הקב"ה מזמן את עמלק בדרך. כך היה בדרך לקבלת תורה וכך גם בדרך להקמת מלוכה בישראל. וכך גם בימי המן המנסה לרפות ידם של ישראל בגלות ומונע מעם ישראל את הכח לחזור לארץ ישראל בכדי להקים שם שוב את מקדשו. (לפי דברי חז"ל המן הוא מכותבי כתב השטנה לכורש שהביאוהו להפסקת האישור לבניית בית המקדש). בדרך כלל עמלק מגיע בסוף הדרך כשיש נקודות הכרעה. הוא נלחם על כך שישראל לא יכריעו את העולם לטוב. ערך מצות הזכירה הוא בכך שאנו לא נותנים לכלב סיבה לנשוך אותנו. בידינו לבחור האם הכלב, עמלק, יפגע בנו, או לא. מחיית עמלק השלמה תהיה כשהטוב יקנה אצלנו כערך עצמי וקבוע ולא נהיה בבחינת ילד שעדיין לא התנגש בצורה שלמה בבחירת דרכו. כשאין גנבים אין צורך בכלב שמירה. בתהליך הריגת ה"כלב" אנו "מישרים" את ליבנו לעבודת ה'.

תהליך ההתנתקות מהרע היא בהבנה שמה שיש עמים כמו עמלק בעולם אינה משום שגם הרע יש לו קיום בעולם כשלעצמו. הכלב מצד עצמו אין לו כלל ערך. כל ערכו רק מצד מה שהוא נועד לעזור לטוב להתגלות על ידי התגברות עליו. הישועה של פורים היא כל כולה הוא אמינא כאילו יש לרע אחיזה. הם לא עשו אלא לפנים, לכן גם הגזירה היתה גם היא רק לפנים. גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים שעמדו לישראל. המן נוצר בעולם רק בכדי ליצור לנו את מרדכי היהודי. כל מעשי המן הם רק סלילת דרך לאפשר לטוב להתגלות. המן נהיה משנה למלך אחשורוש כדי שיבוא מרדכי ויהיה במקומו משנה למלך. המן נהיה עשיר מופלג כדי שלמרדכי ינתן כל ביתו של המן. המן תולה עץ גבוה חמישים אמה כדי שיתברר שהטוב אינו שייך להעדר חיים אלא זהו גורלו של הרע. זהו סוד "ונהפוך הוא".
אנו מתייחסים אל הרע כחלק חיצוני לנו, חלק שאינו מהותי בנו. אנו לא "גנבים" במהותנו, אנו רק נכשלים בגניבה מדי פעם. כל כשלון צריך להוות לנו תמרור התקדמות לתיקון שלם יותר. תמרור בדרך התשובה. אנו "מחצינים" את הרע, הופכים אותו לחיצוני לנו.

כך דרך ההתמודדות עם יצר הרע. הרע מציג את עצמו כחלק מאישיותו של האדם, ככח לגיטמי כמו הכוחות שמושכים את האדם לטוב. דרך המאבק היא ביכולת להבחין בין הטוב והרע. ביכולת להרגיש שיצר הרע הינו כח חיצוני לנו, כוח מבחוץ שבא ומשתלט עלינו. הדמיונות סביב תענוגות העולם הזה וממשותם הם הנותנים מקום לרע. אולם הדמיון הטהור שמצייר את המציאות כביטוי לאחדות האלוקית נותן כח להרגיש שביצר הרע אין מציאות נצחית וממשית, והוא אינו חלק מחייו העצמיים של האדם.

ד. משלוח מנות ומתנות לאביונים - הטוב והאחדות
במה אנו עושים בפועל את המלחמה שלנו בעמלק?
מצוות היום ארבע. מקרא מגילה, משלוח מנות, מתנות לאביונים וסעודה. בארנו שאנו מתחילים במקרא מגילה שכל כולו נועד להגיע להכרה ולמפגש הממשי עם "ארור המן וברוך מרדכי, ארורים כל הרשעים וברוכים כל הצדיקים".
לאחר שהכרה זו הוטמעה בקרבנו אנו נגשים לעולם הממשי.
ראשית אנו עסוקים במתנות לאביונים . בניגוד לרשעה שאומרת "הב הב" ורוצה לקחת הכל לצורכה, אנו מתמלאים טוב לכל. אנו דואגים לכולם, לכל האביונים, אביונים מכל מיני סוגים. אביונים בחומר או אביונים בדעת. (יש דעה שגם משלוח מנות הוא כדי שלכולם יהיה סעודה בהרחבת הדעת). "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך". הרע מחפש את החוליה החלשה שלנו. את הנחשלים אחריך. הקרב בין הטוב והרע הוא על האביונים. על העומדים בגבול בין הנטייה לטוב לנטייה לרע. בפורים הגיבורים לוקחים אחריות והם נהיים המנהיגים של האומה. כך גם באדם הפרטי הנפילות הם בחלקים שבהם יש לאדם חולשה. הדרך היא להשתמש בעיקר בכוחות החזקים. לנצל את נקודות הכוח בכדי להתגבר על החולשות.

משלוח מנות כביטוי לקשר בין הבריות וכדרך להרבות אהבה ואחווה. כוח הרשעה בכך שהיא מצליחה לחלק בין כוחות הטוב. רק בדרך של"הפרד ומשול" יש לה נגיעה בכף ירך יעקב. "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים ואת דתי המלך אינם עושים". הגלות - הפיזור, הפירוד ותחושת הזרות בין הגויים הם הנותנים כוח להמן לגזור על ישראל. עם ישראל בא בכדי לבשר לעולם את רעיון האחדות. יש מגמה אחת בעולם שהיא תוכנית האב לכל מה שמתרחש בעולם. רגע לפני שהתוכנית עומדת להתממש (כגון לפני מתן תורה), עמלק מוסר את עצמו בכדי לקלקל את הסדר, בכדי להראות שאין שיטה, אין מגמה אחת, אנו בעולם מופקר שכל אחד יכול לעשות כפי העולה על דעתו ויצריו האפלים. עמלק נלחם לתת לכל כח מקום במנותק משאר הכוחות, ככח העומד בפני עצמו. זהו השורש לכל המלחמות בעולם - ניגודי אינטרסים. כך גם באדם, הרע מסכסך בין כוחות שונים בקרבו של האדם. הרע מסכסך בין הרוח לחומר, בין הנצחי לזמני, בין הקודש לטבע.

ה. משתה ושמחה - מידת הבטחון
בפורים יש מצווה להרבות ביין יותר מלימודו. בכך מקיימים את מצוות המשתה. המשתה דומה למצה בפסח שנועדה להזכיר לנו את הנס. אולם צריך בכל אופן להבין מה הכח הפנימי שיש במשתה היין שדווקא אותו בחרו כחלק מעבודת היום. (גם לגבי אכילת המצה בפסח בארו גדולי הדורות את הכח הפנימי שבה). אמרו חז"ל "גדולה לגימה שמקרבת את הרחוקים". עבודת יום הפורים היא לא רק להיטיב עם כולם בחינת מתנות לאביונים, לא רק להרבות רֵעות על ידי משלוח מנות אלא גם להתכנס בפועל ולהתחבר עם כוחות טובים אחרים. כינוס צדיקים טוב להם וטוב לעולם. אופיו של פורים שעניינו להתאחד ולהתקרב. היותנו מאוחדים מאפשר לנו הרגשת ביטחון בהתמודדות עם הרע.

ניתן לראות גם בדברי הרמב"ם והרמ"א בצורה שמקיימים את מצוות המשתה ביטוי למידת הבטחון.
ברמב"ם מופיע שיש חיוב לשתות יין עד שירדם מתוך שתיתו. הוא לומד את דברי חז"ל - "חייב איניש לבסומי עד דלא ידע" שיש לשתות עד ש"מאבדים" את הדעת. עבודת ה' של פורים היא להיות בביטחון, שמחים, ישנים וכו'. למרות שהרע קיים בעולם ומרחפת גזירה של מוות בעוד שנים עשר חודש, בכל זאת אנו מזלזלים ברע ובטוחים בנצחוננו. אנו מבטלים את כח הרע בדעתנו ולא נותנים לו חשיבות. זוהי רמת ביטחון גדולה מאוד.

הרמ"א מוסיף בהלכות אלו שיש לשתות רק יותר מלימודו ואז ילך לישון. יש כאן תוספת על דברי הרמב"ם - אדם לא ירדם מאליו אלא ילך לישון. לא מצאנו באף מקום מצווה חיובית לישון. בסוכות אין מצוה ללכת לישון, אלא אם ישנת קיימת מצוה, ואילו בפורים יש מצוה לישון, וכי יש מצוה "לבזבז" זמן? גם בדבריו נראה שזה בא לבטא את היחס שלנו לגלות. זה מבטא את הביטחון הגדול שלנו ביכולתנו לנצח את הרע. אנו כל כך רגועים שאנו מסוגלים ללכת לישון.

התפיסה הרגילה שלנו ביחס לגלות הינה שהגלות הינה שבר באומה. הגלות הינה תרופה מרה וניתוח כואב לכוחות שליליים שנתגלו באומה בהיותה יושבת בארץ ישראל. בכדי לבנות קומה חדשה יש צורך בשבירת הקיים כדי שמתוך החורבן תבוא הגאולה. אולם בפורים אנו מסתכלים על הגלות באופן אחר. אנו בעולם שבכדי לתפקד בו כראוי אנו צריכים לעשות פסק זמן בצורה של שינה, השינה היא הנותנת לנו כח להמשיך ביום המחרת ביותר אומץ וגבורה. ניתן להתבונן על הגלות שהיא אינה שבר אלא היא בחינת שינה. היא הנותנת לנו כח לזמן הגאולה. הגלות בונה בנו את כח הצפייה לישועה שהיא הכח המניע של הגאולה.
כך יחסנו אל הרע. הרע אין לו כח משל עצמו כל כולו נועד לטובתינו להכין אותנו אל הטוב, לחשל אותנו בהתמודדות איתו. אולם אין לנו לרגע חולשת דעת שמא הוא יצליח לגבור עלינו. אנו בטוחים מראש בנצחונינו. אנו מתיחסים לרע כפי מה שאנו מתייחסים לשינה. לכן כותב הרמ"א שיש מצוה ללכת לישון.

ו. עד דלא ידע - האלוקים עשה את האדם ישר
לאדם יש את כח הדעת. כח המאפשר לו לא לפעול בצורה אינסטנקטיבית, אלא לשקול את מעשיו. כח זה טוב אך צריך להשתמש בו בשכל. צריך לשקול דבר ואחרי החלטה לחיות את הדבר עצמו. תכונת השכל היא לאפשר להתנתק ממעורבות אישית במציאות. צריך כל פעם ל"התנתק", לשקול דבר בשכל, אולם לאחר שהתברר לו מבחינה שכלית מחויב לשוב לחיים ולהתחבר לכוחות האמונה שבקרבו שהינם כוחות לא פחות פנימיים וגבוהים מכח השכל. צריך בשלב כל שהוא להפסיק לבדוק ולהתחיל לחיות.

הדברים במיוחד נכונים בהתמודדות שלנו עם הרע. כח הרע הוא בכך שהוא מפחיד מעורר דמיונות. הוא מוציא את האדם משיווי משקלו ובמקום להיות עסוק בברור עצמי, אדם מוטרד מכוחות הרע שעל כל צד ושעל יכולים להכשילו. כאן לפעמים המחשבות כשלעצמם על עוצמת הרע הם אלו שאינם מאפשרות התמודדות נאותה מתוך חוזק. צריך להבחין בעיקר המאבק שיש לנו עם הרע ולא את פרטי הפרטים, ורק על פי זה לפעול.
עשיית חשבונות קטנים של כדאיות והרצון להראות טוב כלפי אחרים זוהי מחלת הגלות. בגלות עם ישראל מאבד את עצמיותו, מאבד את חוט השדרה שלו ומשועבד לרצונות הגויים. המבחן שלנו בגלות היא במסירות נפש. בידיעה שלנו כעובדי ה' יש קווים אדומים. ובשעת גזירה אפילו על מנהג ישראל לא נוותר. חטאם של ישראל בדור מרדכי היה בפחדם לעמוד על עקרונותיהם. הם הלכו לסעודת אחשורוש מתוך חשבונות לא נכונים. באותה סעודה בה הוציא אחשורוש את כלי המקדש כדי להראות את עושר כבוד מלכותו יותר ממלכות שמים, לא היו ראויין ישראל להשתתף. אולם עשו חשבונות של מפגן נאמנות למלך. אולם זאת היה במחיר נאמנות למלכו של עולם.

התיקון היה בהתעקשות מרדכי על עקרונותיו. "לא יכרע ולא ישתחוה". מרדכי מקצין ומראה לכולם שיש זמנים שלא עושים בהם חשבונות קטנים. ומרדכי ידע את כל אשר נעשה - לא בארץ - אלא את החשבונות הנצחיים, את החשבונות של השמיים.
אנו מתחילים את החג בדעה צלולה שיש חילוק בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי". אחרי היין אנו זוכרים בצורה כללית שיש להודות על סייעתא דשמיא, אך איננו זוכרים את הפרטים. אנו זוכרים את הכלל וחיים על פיו. חוסר ידיעת הפרטים הוא מבחינה מסוימת עמוק יותר מידיעתם, שכן הוא כולל את הכל. מודים לקב"ה על הכל, בלא צורך לפרט על מה ולמה. אנו חיים את ההודאה לקב"ה והקישור אליו.

בפורים אנו כל כך מאמינים בטוב הכללי הצפון בנו, וביכולתנו להתעלות מהחשבונות ה"קטנים" שמרפים את ידינו במלחמת היצר. האלוקים עשה את האדם ישר והמה ביקשו חשבונות רבים. בפורים אנו מאמינים בישרות שהקב"ה נטע בתוכנו.
כח הדעת הוא במידה מסוימת כח מוסף, כח עוצר. מסתכלים על הכל בבחינה ודקדוק ולא "זורמים" עם החיים. הפורים אנו מסירים מחסומים אלה וחיים את מהותנו. כח המן הוא בעץ הדעת - "המן העץ", כח לעוצר, מתבונן, מטיל ספק בכל דבר, ותשובתנו היא בעץ החיים, במרדכי הרומז בקטורת המקושרת לעץ החיים. ההבדל בין ארור המן לברוך מרדכי הופך להבדל שמעבר לדעת.

ז. בין ארור המן לברוך מרדכי - העלאת ניצוצות
הראשון שהיה צריך להתמודד עם עשיו היה יעקב. ומאבינו יעקב לומדים שהדרך להאבק עם עשיו אינה תמיד בדרך המלך. עם הרע צריך להתמודד בשפה שלו. יש לקחת את כל הכוחות של הרע ולהשתמש בהם כנגדו. יעקב איש האמת יודע שכנגד הרע יש להלחם בעורמה. יש גם לעורמה מקום בעולם. השימוש בה היא כנגד השקר עצמו. יש להראות את השקר שיש בשקר.

כך גם אנו בפורים מתנהגים עם מידת הליצנות. כח עמלק הוא בליצנות. הוא דוחה באמירת ליצנות אחת תוכן גדול. הוא מזלזל ביורה רותחת וקופץ לתוכה. בפורים אנו מתמודדים נגדו בנשק שלו. מזלזלים בו. אנו משתמשים בליצנות נגד כח הליצנות.לא רק שעברנו את שבת "זכור" וגילינו שיש רע בעולם אנו אפילו מסוגלים לזלזל ברע הזה ולצחוק עליו. זוהי דרך התמודדות ברע ע"י המעטת ערכו. כל לצנותא אסורא לבר מלצנותא דעבודה זרה. חייבים לחשוף שאין שום ממש ברע וזאת ניתן לעשות ע"י כח הלצנות שהוא כשלעצמו רע ושלילי, וכל קיומו בעולם בכדי להראות את הלצנות שיש בעבודה זרה. בדרך זו נקיים עד דלא ידע בן ארור המן לברוך מרדכי. בכל השנה מרדכי מלא רצינות וכבוד לכל הבריאה. אולם בפורים לובשים את הלבוש של המן ואנו כאילו נראים כגויים במשתה שלנו. אולם מה שמתברר שכל המשתה הוא אמירה אחת גדולה של שלילת השלילה.
פשוטם של דברי חז"ל ב"עד דלא ידע בין ארור לברוך" אולי רומזים לעוד רעיון מאד פנימי וסודי. רעיון שגנוז בעתיד הרחוק של תיקון עולם במלכות שדי. רעיון שבכל השנה אנו לא מעיזים לבטאו, ורק בשעה המיוחדת של סעודת פורים ניתן לחושפו.

מניין יש כח קיום לרע. כנראה שגם הרע הוא לבוש של הטוב. גם ברע יש בצורה מאד נסתרת מאד פנימית נקודת אמת. היא זו שנותנת לו קיום. כל עוד שלא נצליח לחשוף נקודה פנימית זו יהיה לרע קיום. מחיית עמלק בצורה מוחלטת, שאיננה רק נצחון בנקודות אלא בהשמדה מוחלטת, חייבת להתבצע באמצעות מציאת הטוב שברע, שהיא נקודת הקיום שבו, ולקחתה אלינו. (וזה עניין פרשת תולדות שיעקב לקח את הטוב שבעשיו, את ברכתו). עבודה זו של לקיחת הטוב שברע שבפורים מאפשרת לנו מגע נכון עם העוצמות שברע, וממילא יכולת "לגייר" כוחות אלה שברע בחיינו, לאט לאט, עד הגאולה השלמה. כיום אנו חייבים לעשות את עבודת הברירה בין הרע לטוב. אך לעתיד לבוא נבחין שיש טוב ברע ויש לנו יכולת לגעת בו. בנקודה עתידית זו אנו נוגעים בפורים, אנו מצליחים לראות איך הרע דוחף את הטוב, אפילו בו עצמו יש טוב. הרב קוק גילה לנו שמחיית עמלק היא תחת השמים אולם לעמלק יש קיום מעל לשמים. ככל שנצליח לגלות את העמלק שהוא על השמים ימחה העמלק שמתחת השמים.

מחיית עמלק