ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מחיר חצי קדיש

בית מדרש סיפורים ותולדות צדיקים סיפורים נוספים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תשע"ד

מחיר חצי קדיש


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

בנימין וג'מיל היו חברים שהתגוררו בעיר בגדד. הם סחרו בגרוטאות ונהגו לקנות בגדים או חפצים משומשים ולמוכרם. פעם שמעו על ערבי שמתגורר בקרבת מקום, שיש לו מבחר חפצים ישנים למכור. החליטו השניים ללכת ביחד אל ביתו. בדרכם עברו ליד בית הכנסת ואחד המתפללים יצא לקראתם.
"אנא, יהודים טובים", פנה ואמר, "יש לנו תשעה מתפללים בבית הכנסת. אנא מכם, היכנסו והשלימו מניין, כדי שנוכל לומר חצי קדיש ולהתפלל".
"איני יכול", אמר ג'מיל, "אני ממהר לעסק חשוב ולא אוכל להיכנס לתפילה".
בנימין התלבט אם ללכת עם חברו או להיעתר ליהודי המחזר אחרי מניין. אם אתעכב בבית הכנסת, חשב לעצמו, אפסיד את העסקה הקורצת. אם ג'מיל היה נשאר עימי לא היתה בעיה, אבל אם ילך לבדו, בוודאי יקנה כל דבר ערך ואילו בעבורי תישאר רק הפסולת
"נו, בנימין, עלינו למהר", האיץ בו ג'מיל.
"נכון, אבל איך נמנע יהודים מלהתפלל במניין ולומר קדיש?!"
"עשה כרצונך", אמר ג'מיל והחל ללכת.
בנימין נשאר במקום כשהוא אומר לעצמו: מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה. אכנס לבית הכנסת בעקבות היהודי, ובקשר לעסקים - יהיה מה שיהיה.
ג'מיל מיהר לביתו של הערבי ורכש ממנו כל דבר שהיה בעל ערך ולבסוף יצא עם שלל רב.
בתום התפילה מיהר בנימין לבית הערבי. כפי שתיאר לעצמו, מצא אצלו כמה פריטים בלויים וחסרי ערך כמעט. הוא חשב לעצמו שאם כבר הגיע לכאן יקנה את הפריטים הפחותים הללו כדי שלא לשוב לביתו בידיים ריקות, וכך עשה. הוא יצא מבית הערבי עם הפריטים הללו וכשהגיע לביתו הניח אותם על שולחנו.
כר בלוי צד את עינו. "נו, איזו מציאה", גיחך לעצמו בצער, "מי שיקנה ממני את הכרית הזו צריך להיות חסר דעת..."
הוא חשב להשליך את הכר לאשפה, אבל אז עלה בדעתו שיהיה ניתן להשתמש בנוצותיו. בנימין נטל סכין והחל לחתוך את הבד. נוצות לבנות פרצו מהכר ונפלו על השולחן. לאחר שסיים להוציא את הנוצות חפן אותן בכף ידו כדי להניחן בשקית מיוחדת.
לפתע הבחין באבן בוהקת. הוא קירבה לעינו והתרשם שמדובר במרגלית. בנימין הנרגש מיהר לעבר חנותו של סוחר תכשיטים כדי שהלה יאמוד את שוויה. הסוחר הביט בה בהתפעלות, הפכה מצד לצד ולאחר כמה רגעים אמר: "אני מוכן לקנותה בחמישים זהובים".
בנימין לא התמצא במחירי אבנים טובות, אבל ידע שבכל אופן חמישים זהובים הם סכום עתק בשביל סוחר זוטר כמוהו. הוא נעתר לעסקה, נטל את חמישים הזהובים ופנה לעבר ביתו.
כאשר נכנס לביתו, קרא לאשתו וליתר בני ביתו וסיפר להם על ההשגחה העליונה שזימנה לו מרגלית בזכות שהשלים מניין במקום למהר לעסקה, והוסיף כי קיבל חמישים זהובים תמורתה.
"מה?!", קראה אשתו, "מכרת את המרגלית תמורת חמישים זהובים בלבד?! ואולי היא שווה הרבה יותר?! הרי אינך מתמצא בתחום הזה כלל!"
"אבל מה אעשה?", אמר בנימין, "העסקה כבר בוצעה!"
"לך אל הסוחר", פקדה אשתו, "ואמור לו כי אתה מתחרט על העסקה. אמור לו שהיית נחפז ולא הלכת למביני דבר כפי שראוי לעשות".
בנימין היה נבוך. מצד אחד ידע כי אמנם הצדק עם אשתו וכי היה נחפז מדי בעסקה, ומאידך תיאר לעצמו שהסוחר לא יהיה מוכן לשמוע את דבריו. הלה יטען ובצדק שמאוחר כעת להתחרט.
התלבטותו גברה ולבסוף החליט לסור לביתו של רבי יוסף חיים, הבן איש חי, כדי להתייעץ עימו ביודעו שכל מה שיגיד לו יהיה מקובל גם על אשתו.
הוא ניגש לרבי יוסף חיים ושטח בפניו כל מה שאירע לו מהרגע שהשלים את המניין וזיכה את המתפללים באמירת חצי קדיש ועד לאותו רגע.
הרב פתח ואמר: "לפנינו חשבון פשוט. אתה ענית חמישה אמנים של חצי קדיש. חכמינו זיכרונם לברכה אמרו ששכר אמן בעולם הזה הוא עשרה זהובים. כְּפוֹל חמישה אמנים בעשרה זהובים ותגיע בדיוק לחמישים זהובים, המחיר שקיבלת בעבור המרגלית. הנה בורא העולם שלח לך בדרך נפלאה את השכר המובטח לך בעולם הזה, אבל עליך לדעת שהשכר בעולם הבא גדול לאין ערוך".
בנימין הודה לרבי יוסף חיים וניגש לביתו לספר את דבריו. אשתו התפייסה מיד ולא חשה שום צער על החיפזון של בעלה. היא הבינה שמי שגלגל לו את העסקה משמיים כבר קבע את שוויה מימות עולם.
מתוך העיתון בשבע
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il