בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • במדבר
קטגוריה משנית
  • משפחה חברה ומדינה
  • אחדות ומחלוקות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אשר בן חיים

undefined
5 דק' קריאה
פר' במדבר פרשה ארוכה שכולה עוסקת במניין בני ישראל, מה חשיבות המניין הזה? אמרו חז"ל: משום חביבותם של ישראל מונה אותם בכל שעה (רש"י). והנה פרשה זו נקראת לעולם לפני חג השבועות. ונראה שמנין כאן הוא הכנה לקבלת התורה, שנתנה לנו בזכות הצטרפות כל אישי ישראל ביחד. כמו שמובא במדרש ילקוט שמעוני תורה פרשת במדבר רמז תרפט "תנו רבנן ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל, מלמד שאין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל, הרי שהיו ישראל שני אלפים ושני רבבות חסר אחד וזה לא עסק בפריה ורביה לא נמצא שזה גורם לשכינה שתסתלק מישראל". וכן מצאנו שאמר רבי: ראו אם כולם באו לדרשה, ולמד זאת ממתן תורה...שאם היה חסר אחד מישראל לא הייתה התורה ניתנת.

הדבר יובן ע"פ הזהר הק' (זהר חדש סוף שיר השירים) ש"ישראל ר"ת י ש ש שים ר יבוא א ותיות ל תורה. וא"כ כל אחד מישראל מייצג איזו אות בתורה, ובאישיותו הוא מגלה לאור עולם את חידוש התורה הגלויים באות שלו. וכמו שס"ת שחסר אות אחת פסול, כך כלל ישראל שחסר אחד ממניין של ששים ריבוא, כביכול - חסר שלימות התורה, והיא אינה יכולה להימסר להם. ולכן כ"כ חשוב שלא יחסר אחד מהם.

"ויחן שם ישראל כנגד ההר- כאיש אחד בלב אחד" - האחדות הזו נחוצה לקבלת התורה, מפני שע"י האחדות מצטרפות כל הכוחות כולם של אישי ישראל לשלמות אחת, וביחד משלימים את אותיותיה של התורה, ורק כך היא ראויה להינתן להם. ומצאנו שאמרו חז"ל (ויק"ר פ"ט) כאשר התאחדו ישראל, אמר הקב"ה עתה הגיע שעת הכושר ליתן תורה לישראל.

אמרו חז"ל "אין לך אות שבתורה שאין בה תחיית המתים, אלא שאי אתה יודע לדורשה".
(אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד תז ד"ה סמ"ך, אל תקרי "ולמה נקרא שמו מחוקק שחקק כל אות ואות שבתורה באצבעות ידיו, במשענותם אלו נביאים שהיו מחיים את המתים. כגון אליהו ואלישע שהחיו מתים שנאמר ושמת משענתי על פני הנער (מ"ב =מלכים ב'= ד')").

ולפי הנ"ל אפשר לומר שהכוונה היא לחיות שיש לכל יהודי מהאות המיוחדת שלו בתורה, ועל זה נאמר "ויחי בהם" שמחיה עצמו מחלקו המיוחד בתורה, וצדיקים אף במותם נקראים חיים, ולעתיד לבא יקומו לתחיית המתים על ידי "טל תורה שמחיהו", היינו האות המיוחדת שלו.

מובא בגמ' (ע"ז י:) על אנטונינוס קיסר שאמר לרבי "זוטר שבכם מחיה מתים", ולפי הנ"ל מפני שכל אחד מישראל אפי' קטן שבקטנים מיצג אות שבתורה שעמה אפשר להחיות מתים.
ועוד אמרו חז"ל על הפסוק "כי לא דבר ריק הוא מכם" (דברים לב, מז)- " ואם ריק הוא - מכם" שאינכם עמלים בתורה למצוא טעם הכתוב, "שאין לך אות שבתורה שאין בה תחיית המתים"- ולפי דברינו אפשר לומר, שאם רואים יהודי שנראה כ"ריק" מתוכן, עלינו לדרושו ולמצוא כיצד אפילו "ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון", ואם לאו עלינו לצחצחו וללבנו, עד שיבהיק אורו לפי שורש האות שלו, שאם לאו "ריק הוא מכם" החיסרון בנו שלא הצלחנו לדרוש אותיותיה של תורה!

ה"פני יהושע" קידושין הקשה על המאמר בזוהר הנ"ל שלא מצאנו בתורה רק בערך שלושים ריבוא אותיות? ותירץ שיש בתורה קרי וכתיב, מלא וחסר, ובצרוף כל זה אפשר להגיע לשישים ריבוא . ומסיים "תורת ה' תמימה משיבת נפש" - היינו ע"י הקרי והכתיב מלא וחסר ביחד בתמימות, הרי התורה "משיבת נפש" כנגד כל אחד מישראל.

ונראה לבאר דבריו הנפלאים, שיש יהודי שהוא בבחינת אות נקראת ונשמעת, אבל יש יהודי שהוא רק כתוב ואינו נקרא מפני שנקודת היהודי שלו בהעלם. וכן יש אותיות הנשמעות, אע"פ שכתובות חסר, שהם מגלים חידושי תורה שאינם מפורשים בכתוב.

דוגמא לדבר מדברי המהר"ל ב"נר מצווה" שמבאר כיצד הצליחו היונים לטמא כל השמנים שבהיכל, שמרמז לנשמותיהם של ישראל (שמן - אותיות נשמה), מפני שגמטריה של יון - (66 ) עולה על גימטרייה של היכל - (65), אבל לא הצליחו לטמא השמן החתום בחותמו של כהן גדול, שיש בו עוד יו"ד נסתרת במילה הייכל -(75 ), המרומזת בנקוד הצירי. ונראה שהיו"ד הזאת מרמזת לנקודה היהודית הנסתרת שאין לגויים גישה אליה לטמאה.

בהפטרה המיוחדת לפר' במדבר אנו מפטירים "והיה מספר בני ישראל וגו' אשר לא ימד ולא יספר " והקשו במדרש הרי זו סתירה מיניה וביה. אם יש מספר כיצד לא יספר? ותרצו אם עושין רצונו של מקום אין להם מספר, ואם אין עושין רצונו של מקום יש להם מספר. וצריך להבין תירוצם, שכאשר עושין רצונו של מקום אין להם מספר, אם הכוונה לריבוי כמותי, אפי'ה יהיו הרבה מאד גם כן יש להם מספר? ועוד כיצד ליישב את הפסוק לפי פשוטו, שאומר בחדא מחתא שיש להם מספר ושאין להם מספר?

ונראה להסביר זאת ע"פ המדרש שלפניו (ב, יז) " א"ר אבין כל הדברים יש להם מדה המים יש להם מדה שנאמר (ישעיה מ) מי מדד בשעלו מים והשמים יש להם מדה שנאמר (שם /ישעיהו מ'/) ושמים בזרת תכן והעפר יש לו מדה שנאמר (שם /ישעיהו מ'/) וכל בשליש עפר הארץ וההרים יש להם מדה שנאמר (שם /ישעיהו מ'/) ושקל בפלס הרים והגבעות יש להם מדה שנאמר (שם /ישעיהו מ'/) וגבעות במאזנים כל הדברים יש להם מדה שנאמר במספר ובמשקל לכל ומי שאין לו לא מספר ולא מדה אלו ישראל שאין להם מספר ומדה שנאמר והיה מספר בני ישראל כחול הים מה חול הים [אין לו מדה כך ישראל]"

ולכאורה בחר המדרש בדוגמאות שאדם לא יכול למדוד אותם רק הקב"ה, ואעפ"כ יש להם מידה, ולישראל שאפשר למנותם אין להם מידה?
אלא נראה שהכוונה כאן היא לאיכות נשמתם של ישראל שאין לה מידה בעולם הזה הגשמי, ולעומת זאת כל עניני עוה"ז אפילו הם בכל זאת מוגבלים במידה גשמית, אפי' השמים ושמי השמים, הימים, וההרים הגבוהים. ולכן יש בעיה למנות את ישראל שמא יטעו לחשוב שיש להם מספר, לפי מראה עיניים, ולכן יש להביא "מחצית השקל" כדי לרמוז לכך שהמניין הוא רק "מחצית" הנגלית לנו, ואין אנו לוקחים בחשבון את הרוחניות של ישראל אינה ברת מנין. שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, בחלק הפנימי הרוחני שהוא מעל לגבולות המוגבלים של עוה"ז שבו יכולה הברכה להתפשט עד בלי די. ולפי זה מיושב הפסוק "והיה מספר ... אשר לא ימד ולא יספר" שהמספר הזה גופא של בנ"י יהיה מעל למידה הנספרת בגלל החלק הנשמתי שלהם. וזה כאשר הם עושים רצונו של מקום.

תרוץ נוסף נראה לומר מתוך דיוק דברי המדרש הנ"ל (במדבר רבה (וילנא) פרשה ב) "אשר לא ימד ולא יספר א"ר שמלאי מהו הדבר הזה מי שהוא אומר שיש להם מספר הוא חוזר ואומר להם שאין מספר לא ימד ולא יספר אלא בזמן שאין עושין רצונו של מקום יש להם מספר שאין חסרים ממניין ששים ריבוא והיה מספר ובזמן שהם עושין רצונו של מקום אין להם מספר אלא אשר לא ימד ולא יספר".

הזכיר את המספר "ס' ריבוא" שבו נבחן הדבר אם יש להם מספר או אין להם מספר. ובאור הדברים: שהפרטים של אישי ישראל צריכים להתאחד להיות אומה אחת של ס' ריבוא. וכמו שהזכרנו לעיל שבמספר זה רמוז אותיות התורה וצרופים ביחד ספר תורה כשר. וכאשר הם מתאחדים מתבטל המספר ונעשה אחד, וכביכול כל אחד מקבל משמעות של איכות של כלל ישראל שהוא "לא יספר" מפני שבאחדותו הוא נחשב לתורה ש"אורייתא וישראל חד הוא" .

ונראה להסביר כך גם את המדרש הבא שם: ""אמר רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי מי שהוא אומר והיה מספר בני ישראל חוזר ואומר אשר לא ימד ולא יספר אם אין להם מספר היאך יש להם מספר כשם הוא אומר (ויקרא כד) ויצא בן אישה הישראלית וגו' (יהושע ז) וילכד עכן בן כרמי וגו' (במדבר כה) ושם איש ישראל המוכה וגו' זמרי בן סלוא וגו' לאלו יש מספר אבל לצדיקים אשר לא ימד ולא יספר".
היינו, מי שיוצא מן המחנה, ופורש מהכלל, נחשב למספר בפני עצמו, אבל כלל ישראל ביחד הם בבחינת עד אין מספר.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il