ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש משנה וגמרא בבא קמא

ב"ק י ע"ב – יא ע"א

פחת נבילה וטורח נבילה

למה בפחת נבילה לא מחייבים את המזיק מטעם "קרנא דתורך קבירא ביה"? תירוץ התוס' והראב"ד. האם פוטרים את המזיק במקרה שהניזק יכול היה למנוע את הנזק. חקירת האפיקי ים אם המזיק חייב רק את ההפרש בין בהמה לנבילה או שחייב הכל והנבילה נחשבת לפירעון. קודם שנודע לניזק – האם הפחת למזיק משום שהנבילה שלו או משום שהפחת נגרם מחמתו?
588
לחץ להקדשת שיעור זה
הגמרא בסוגייתנו לומדת שאם אדם הזיק שור ומת, הנבילה שייכת לניזק ואם לאחר מכן פחת שוויה ההפסד הוא של הניזק. ונאמר שם שעצם ההלכה שיכול להשאיר בידי הניזק את הנבלה ולשלם לו רק את ההפרש פשוטה הואיל ורשאי המזיק לפרוע בכל דבר ואפילו בסובין, אלא הפסוק בא ללמדנו שהפחת לניזק. באופן פשוט הטעם לכך הוא כלשון הפסוק "והמת יהיה לו", שהנבילה שייכת לניזק וחובת התשלום הנותרת כעת על המזיק היא רק ההפרש בין עלות שור חי לנבילה, וכן לשון רש"י (ד"ה אלא לפחת): "דמשעת מיתה קאי ברשותיה דניזק".
לעומת זאת, לגבי טורח נבילה נחלקו התנאים אם הוא מוטל על המזיק או על הניזק, כלומר, כאשר נפל שור לבור חברו על מי מוטל לטרוח ולהוציאו מן הבור, ולהלכה פסקו הראשונים שמוטל על המזיק (וכן בשו"ע תג, ג). מבואר ברא"ש שאין הכוונה לטורח הגוף עצמו אלא להוצאות הטורח, כלומר, הניזק יטרח ויעלה מן הבור אולם המזיק ישלם לו על כך, אולם מדברי הרמב"ם (נזקי ממון ז, יג) משמע שטירחת הגוף עצמה מוטלת על המזיק, וזו לשונו: "על המזיק לטרוח בנבלה עד שממציא אותה לניזק, כיצד, כגון שנפל השור לבור ומת מעלה הנבלה מן הבור ונותנה לניזק".

קרנא דתורך קבירא ביה – אחריות המזיק על ההידרדרות המתמשכת
בדף לד ע"א נאמר ששור שננגח וכתוצאה מכך הלך ונתכחש, על המזיק לשלם גם על הכחש שאירע עד לזמן ההעמדה לדין, ולא רק לפי שווי הבהמה בשעת הנזק, והטעם לכך הוא שטוען הניזק כלפיו "קרנא דתורך קבירא ביה", כלומר, הקרן של שורך קבורה בשורי וגורמת להמשך הכחש. עולה מגמרא זו שגם לגבי ההידרדרות המתמשכת לאחר שהסתיים מעשה ההיזק אנו מטילים את האחריות ואת חובת התשלום על המזיק ולא מגדירים את המשך ההידרדרות כגרמא. לפיכך התקשו הראשונים מדוע אצלנו פוסקים שפחת נבילה לניזק, ולא אומרים שהמזיק חייב הואיל והפחת נגרם כתוצאה מהנזק. כלומר, גם אם נאמר שהנבילה שייכת לניזק, סוף סוף על המזיק לשאת בתשלום מצד העובדה שהנזק שעשה גורם להמשך ההידרדרות. בגלל שגרם למות השור ולהוצאת רוח החיים ממנו כעת הנבילה הולכת ומסרחת עד שמתקלקלת לגמרי.
התוס' (י ע"ב ד"ה לא נצרכה) מיישבים שאצלנו המזיק פטור משום שהיה לניזק למוכרה מיד ולא להשתהות עד שתיפחת ואילו בדף לד שהבהמה עדיין חיה לא היה לו למוכרה אלא להמתין עד שתתרפא. לכאורה מתחדש בדברי התוס' יסוד, שכאשר יש ביכולת הניזק להציל את חפציו ולסיים את הנזק, יכולת זו פוטרת את המזיק ומסירה ממנו את האחריות על התמשכות הנזק. בהמשך נעיין ונרחיב ביסוד זה.
בפשטות נראה שזוהי גם כוונת הרא"ה (הובא בשיטמ"ק לד ע"א ד"ה דאמר ליה) המיישב שלגבי הדין של פחת נבילה המזיק פטור משום שאת מה שהפחיתה המיתה מערכו כבר שילם, ולגבי פחת הנבילה עצמה לא היה לניזק להשהותו, ואילו לגבי הסוגיא בדף לד המזיק חייב משום שמכחיש מחמת המכה ולא הבריא, והוא ראוי להבריא. אולם צריך להתבונן מה הוסיף הרא"ה במילים: "שאת מה שהפחיתה המיתה מערכו כבר שילם" ובמה שונה מדף לד שגם שם לכאורה שילם את הפחת הראשוני, ונשוב לכך בהמשך.
הראב"ד (הו"ד בשיטמ"ק י ע"ב ד"ה לא נצרכא) מיישב שלגבי פחת נבילה מדובר שנשתנה השער והוזל מחיר הנבילות, וזה נעשה ממילא, אך בדף לד מדובר שהבהמה חיה והכחש נעשה מכח המכה. סברת הראב"ד נראית פשוטה, כי הוזלת השער היא גורם חיצוני שלא תלוי במזיק ואם כן נזק זה ודאי נחשב לגרמא ואינו מיוחס למזיק, ומסתבר שגם התוס' יודו בכך אלא שהבינו שסוגייתנו עוסקת בפחת הנעשה בגוף הנבילה מחמת ההשתהות הגורמת להתקדמות הריקבון שלה, ולפיכך לא תירצו כראב"ד.
מדוע הראב"ד לא תירץ כתוס'? אפשר לומר שהבינו בפשט הסוגיא שמדובר על פחת כתוצאה משינוי השער ולא על פחת בגוף הנבילה, וכלל לא ראו את דבריהם כ"אוקימתא", ולפי זה יתכן שיודו גם לתירוץ התוס' אלא שלא נזזקקו לו, אולם זהו דוחק כי בפשטות הסוגיא לא עוסקת בשינוי שער. לכן נראה שלדעתו יכולת הניזק למכור את הנבילה אינה פוטרת את המזיק מאחריות, וכפי שעוד יבואר. לפי זה, לדעת הראב"ד במקרה של פחת בגוף הנבילה אכן המזיק חייב.
אמנם הברכת אברהם מדייק מכך שהראב"ד הוסיף שמדובר בדף לד בבהמה חיה, שבמתה פטור המזיק אפילו בכחש מחמת המכה, ולפי זה לכאורה קשה מדוע העמיד סוגייתנו דווקא בהוזל השער, ומיישב הברכת אברהם שבמתה אכן פוטר אפילו בכחש, ונימק שכשמתה שוב אין להחשיב את הפחת כחלק מהנזק, כיוון שמעשה הנזק נגמר במיתה ולכן פחת הנבילה שוב אינו חלק ממעשה הנזק אלא נחשב כממילא כמו שינוי השער, והעמדת הראב"ד את סוגייתנו בהוזל השער היא לאו בדווקא אלא כוונתו שמדובר בפחת שנעשה ממילא כגון הוזל השער. בהמשך נדון בשורש המחלוקת.
בתוס' תלמיד ר"ת (לד ע"א) מביא בשם רבו שני תירוצים, ובראשון מחלק שבסוגייתנו פטור מהפחת משום שזו גזירת כתוב "והמת יהיה לו". יש להעיר שבדף לד ע"א הואיל והבהמה חיה פשוט שהיא נותרת של הניזק, ואם כן אין כוונת ר"ת שהואיל והתורה חידשה שהמת יהיה של הניזק ממילא הפחת שלו, אלא כוונתו שהפסוק בא במיוחד לחדש את הדין שהפחת יהיה על הניזק.
גם אם גזירת כתוב היא, עדיין נותר עלינו להגדיר את החילוק בין המקרים כדי שנדע היכן גזירת הכתוב נאמרה והיכן לא, ובפשטות החילוק הוא בין בהמה שמתה לנותרה חיה. ונראה לתת טעם ב"גזירה זו" שכאשר הבהמה מתה פנים חדשות באו לכאן ולכן מאחר שהנבילה שייכת לניזק מעתה המשך המתרחש בנבילה מנותק ממעשה המזיק, אך בבהמה חיה אף שהיא שייכת לניזק הואיל ולא באו לכאן פנים חדשות אנו ממשיכים לראות את קרנו של שור המזיק קבורה בשור זה.

פחתה הנבילה קודם שנודע לניזק
הרא"ש והנמוקי יוסף (ד"ה ישיב) כותבים שפחת הנבילה מוטל על הניזק רק משעה שנודע לו, אולם נימוקיהם שונים.
הרא"ש מנמק שמשעה שנודע לניזק היה לו להשתדל להעלותו מן הבור ולמוכרו, ואף שטורח נבילה על המזיק, יכול היה להעלותו והמזיק יפרע לו שכר ההעלאה, אך קודם שנודע לו הפחת מוטל על המזיק. ואילו הנמוקי יוסף מנמק שלפני הידיעה המזיק מפסיד משום שפשע בכך שלא הודיע לניזק. עולה מנימוקיהם שהם נחלקו באופן מהותי מהי נקודת המוצא. לפי הרא"ש עקרונית האחריות מוטלת על המזיק אלא שאם יש לניזק יכולת למכור אזי יכולת זו פוטרת את המזיק מן האחריות, ודרך זו תואמת לגישת התוס' שראינו לעיל, אולם לפי הנמוקי יוסף הפסד הפחת מוטל עקרונית על הניזק אלא שאם פשע המזיק הוא חייב לשלם על כך. לפי זה נראה שתהיה נפקא מינה ביניהם במקרה שאף אחד לא ידע ולא פשע. לפי הרא"ש הפחת יהיה על המזיק ואילו לפי הנמוקי יוסף על הניזק.
צריך להבין מהי הסברא בשיטת הנמוקי יוסף – מדוע לא המזיק נושא באחריות, הרי גם אם הנבילה שייכת לניזק מכל מקום למדנו מדף לד שהאחריות על ההידרדרות מוטלת על המזיק. אם כן, כיצד יתרץ את קושיית הראשונים מדף לד. נעיר שהנמוקי יוסף כלל לא הזכיר ולא התייחס לקושיא זו.
אפשר ליישב כפי שחילקנו לעיל בשיטת ר"ת, שיש לחלק בין סוגייתנו שהבהמה מתה ופנים חדשות באו לכאן, ולכן איננו רואים את הידרדרות הנבילה כהמשך ישיר לנזק אלא כנזק חדש שנגרם רק בעקיפין ובגרמא כתוצאה ממות הבהמה, לבין המקרה בדף לד שהבהמה חיה והפצע הולך וממאיר, ששם ההידרדרות הינה המשך ישיר ממעשה הנגיחה.

דעת הרמב"ם
הרמב"ם (נזקי ממון ז, ח) סתם וכתב שפחת נבילה על הניזק ולא חילק בין קודם ידיעתו לאחר מכן, ודייק מכך המהרש"ל (יש"ש פ"ג סי' לא) שהוא חולק על הרא"ש, אולם לבסוף מסייג שאם ידע המזיק ולא יידע את הניזק, הפחת על המזיק משום שהוא פושע (ואם הוזל, ההפסד על שניהם), ונראה שסובר כן גם בדעת הרמב"ם, ואולי סובר שבכך לא היה לרמב"ם לדקדק ולפרש החילוק משום שהדין פשוט. מכל מקום לפי סייגו, נראה שזוהי בדיוק דעת הנמוקי יוסף, שלדבריו עקרונית המזיק פטור אלא אם פשע בכך שלא הודיע. לעומת זאת, האור שמח סובר שהרמב"ם מודה לרא"ש אלא שעוסק דווקא בשור שנפל לבור ובכך פטור המזיק אפילו מהפחת שקודם ידיעת הניזק. הטעם לכך הוא שהחיוב על פחת הנבילה מתחיל משעת מיתתה ולכן יש לדון זאת כדין נבילה שנפלה לבור, והואיל ונבילה דינה ככלים ובבור פטורים על כלים, גם כאן פטור על כל הפחת. הגמרא הסתפקה אם פחת נבילה על המזיק או על הניזק למרות שפטורים על נבילה שנפלה לבור, משום שהסתפקה שמא יש לייחס את כל החיוב בפחת לשעת הנפילה בעודה בחיים, ואם כן אין פטור של כלים, אך למסקנה שלימדה אותנו התורה שמוטל על הניזק לטפל בנבילה משעת מיתת הבהמה ומשעה זו הפחת עליו אם נודע לו, משמע שאף כשלא נודע לו זהו חיוב חדש המתחיל משעת מיתתה, ולכן יש לדון זאת כנבילה שנפלה לבור.

הוזל השער קודם שנודע לניזק
עד כה דנו לגבי נבילה שפחתה כתוצאה מהנזק, אך נחלקו הראשונים במקרה ששער הנבילות בשוק הוזל. הטור (סי' תג) כותב שגם בכך יש לחלק בין הוזל קודם שנודע לניזק להוזל אחר שנודע לו, ואילו הנמוקי יוסף בשם הרמ"ה כותב שבהוזל בכל מקרה הפחת על הניזק, ומנמק זאת בשני נימוקים. הנימוק הראשון הוא, שהמזיק לא יכול היה לדעת שיוזל ואינו נחשב פושע על כך שלא הזדרז ליידע את הניזק. והשני, שדין פחת לניזק נלמד מהפסוק "ישיב לבעליו והמת", שהמת מושב לניזק ונחשב שלו, וכאשר לא מעלהו מן הבור וגם לא מיידע את הניזק נחשב שעדיין לא השיבו, וכשלאחר הפחת משיבו כבר נעשה בנבילה שינוי ונמצא שלא השיבו כפי שהיה ולכן הפחת על המזיק, אולם אם הוזל לא נשתנה גופו והריהו בעין, ולכן אף כשמשיב לאחר ההוזלה נחשב שמשיבו ויכול לומר "הרי שלך לפניך" ואינו חייב בפחת.
המהרש"ל אינו מקבל את שני הנימוקים. על הנימוק הראשון מקשה, שמכל מקום היה לו למכור שמא ייפחת, ומכיוון שלא עשה כך הרי תחילתו בפשיעה וסופו באונס וחייב. ועל הנימוק השני מקשה, ש"הרי שלך לפניך" שייך לומר רק כשלא נשתנה החפץ, אך כאן נשתנה שהרי הוזק על ידו ומבהמה נעשתה נבילה. אמנם בדברי הנמוקי יוסף מיושבת קושייתו השנייה, שכן ביאר שהחוב שהתורה הטילה עליו היא לתת את הנבילה, ולגבי הנבילה לא היה שינוי מרגע המיתה עד רגע ההשבה.
מהי סברת הטור? הרי הוזלת השער אינה קשורה לנזק ואין כאן אלא גרמא? הגר"א מנמק (תג ס"ק ד) על פי שיטת התוס' המובאת למעלה, שהטעם שהפחת על הניזק הוא שהיה לו להזדרז ולמכור, ואם כן קודם ידיעתו לא יכול היה למכור, ולכן אין הפחת עליו בין פחת בין הוזל. אולם צריך עיון כפי שהקשינו, שכאן זוהי גרמא.
אפשר ליישב על פי העיקרון שכתב הנמוקי יוסף, שדין טורח נבילה גורם להחשיב את הנבילה כשל המזיק עד לשעה שנודע לניזק, ולא קיבל את המשך דברי הנמוקי יוסף שכאן הואיל ולא נעשה שינוי בגוף יכול לומר "הרי שלך לפניך" (או כדחיית המהרש"ל או מטעם אחר).
אפשרות נוספת ליישב היא לאור חקירתו של האפיקי ים – האם חובת התשלום המוטלת על המזיק היא רק ההפרש בין חיה למתה או שהואיל והמית בהמתו ושוב אין שם בהמה עליה הרי הוא חייב בהמה שלימה אלא שהנבילה נחשבת כתשלום וכתחילת הפירעון. נביא את דבריו ולאחר מכן נשוב לשיטת הטור.

חובת המזיק – רק ההפרש בין חיה למתה או הכל אלא שהנבילה כתשלום?
בסוגייתנו מבואר שהתורה חידשה לנו שפחת נבילה על הניזק, ומשמע שללא חידוש זה היינו סוברים שהפחת מוטל על המזיק, וניתן להסביר זאת שגם הפחת שהתחילה הנבילה להסריח מיוחס למעשה הנזק, אולם אין בהסבר זה כדי לבאר מדוע גם כשהוזל השער היינו סבורים שיפסיד המזיק, הרי זהו נזק חיצוני שאינו נובע ממעשה הנגיחה. האפיקי ים (סי' כא) מיישב שיש לומר שהחוב המוטל על המזיק אינו רק ההפרש בין שווי הבהמה בחייה לשווי הנבילה, אלא חובת המזיק להעמיד לו בהמה בחזרה, ומכיוון שאי אפשר להחזיר בהמה זו ולהפיח בה רוח חיים, מוטל עליו לשלם מחיר של בהמה שלימה, אלא שאת הנבילה רשאי לתת כפירעון חלקי של חובו ולקזזו מהחוב.
ומוסיף, שלמסקנה שלומדים מפסוק שהפחת על הניזק, יש להסתפק אם חידשה התורה שהתשלום הוא רק ההפרש ולכן הפחת על הניזק, או שגם למסקנה החוב על הכל אלא שהפירעון נעשה מיד ברגע מיתת הפרה, וממילא הנבילה ברשות הניזק ואם פחתה או הוזלה ההפסד נעשה בחפצו של הניזק. האפיקי ים מסיק שהחוב הוא רק ההפרש, ומוכיח זאת מהמשנה בדף לד ע"א. שם נאמר ששור שווה מאתיים שנגח שור שווה מאתיים והנבילה שווה חמישים, משלם שבעים וחמישה זוז (מחצית מההפרש), והרי אם הנזק היה כל המאתיים והנבילה נחשבת כפירעון, היה לו לשלם רק חמישים זוז (מחצית מהכל פחות שווי הנבילה).
לאור זאת, אפשר לומר שהטור סבר שגם למסקנה החוב הוא בהמה שלימה והנבילה נחשבת לפירעון, וסבר שמועד הפירעון אינו מיד במות הבהמה אלא רק בשעה שיש לניזק יכולת מעשית למכור את הנבילה, ושעה זו היא הזמן בו נודע לניזק, ולכן עד שעה זו המזיק נושא באחריות אפילו על הוזלת השער, וכן נימקו בחידושי רבי שמואל (סי' יא).

האם יכולת הניזק להציל פוטרת את המזיק?
ראינו למעלה שהתוס' כתבו שלמרות שהאחריות על ההידרדרות מוטלת על המזיק כפי שלמדים מדף לד, בכל זאת אצלנו הוא פטור משום שהיה על הניזק למכור את הנבילה.
האחרונים מקשים מדף כז ע"א. שם נאמר שכל שהניח גחלת על לבו ומת פטור אך על בגדו ונשרף חייב, ומבאר רש"י שאינו אנוס מטעם שהיה ברור לו שהניזק יציל עצמו, כי יתכן שרוצה הניזק להינזק ואחר כך לתבוע את המזיק בתשלום.
אבן האזל (נזקי ממון ז, ח) מתרץ שיש לחלק בין אדם המזיק לשור המזיק, וטעם החילוק הוא שהחיוב בשור המזיק הוא רק משום פשיעת הבעלים ולכן אם הניזק היה יכול לסלק ההיזק אך פשע ולא סילק, המזיק פטור, אבל בהניח גחלת שהוא אדם המזיק לא נפטר בשביל פשיעת הניזק. הברכת אברהם הקשה שאין סברא לחלק בכך, והקהלות יעקב הקשה, שהרי בסוגייתנו הובאו שלושה פסוקים ללמד שפחת נבילה על הניזק, והגמרא עשתה צריכותא ונימקה שבא ללמדנו שהדין כן אפילו באדם המזיק בידיים, ואם כן מפורש שלא כדבריו.
הברכת אברהם תירץ, שבאש בכל רגע ורגע ממשיך מעשה הנזק ולכן חייב גם אם יכול הניזק להינצל, אך בנגיחה מעשה הנזק נגמר מיד, אלא שבכל זאת מחייבים על הפחת ולא מחשיבים זאת כגרמא, משום שזהו דין בשומת הנזק שכל מה שנגרם ממנו נכלל בנזק, ובכך יש לומר שכל מה שיכול הניזק למנוע והדרך לעשות כן אינו בכלל הנזק. צריך להבין מה הביאור בדבריו שזהו דין בשומת הנזק, הרי לכאורה צריך קודם להגדיר מה בכלל הנזק ומה נחשב לגרמא ואז לשום את ההיקף, ולא מובן כיצד השומה משפיעה על הגדרת היקף הנזק ו"עוקפת" את החיסרון של גרמא. ונראה לתרץ באופן מעט שונה אך על פי עיקר חילוקו, ולומר שבמקרה שמעשה ההיזק נמשך כמו באש, יכולת הניזק להציל אינה פוטרת את המזיק, אך במקרה שנגמר מעשה ההיזק, למרות שאנו מטילים את האחריות על המשך ההידרדרות על המזיק (כנלמד מדף לד), בכל זאת במקרה כזה יכולת הניזק להציל מסירה מהניזק את האחריות על המשך ההידרדרות וממילא פוטרת אותו.
הקהלות יעקב (סי' י) מתרץ באופן שלישי. הוא הוסיף להקשות, מדוע בדף לד מחייבים את המזיק על הפחת, הרי הפחת לא נעשה בזמן הנגיחה והשור אינו ממשיך לנגוח בכל רגע ואין כאן אלא גרמא. ומסיק מכך, שעל כרחך בשעת הנגיחה נחשב שהפסידו כל מה שמוכרח להתהוות כתוצאה מהנגיחה ולכן אין כאן גרמא, ובכל זאת בסוגייתנו כשמתה הבהמה פטור על הפחת לאחר שנודע לניזק והיה לו למוכרו משום שהנבילה הרי היא כתשלום על חובו, וכמו שרשאי לפרוע בנבילות מביתו למרות שהן עתידות להיפחת ונשום את הפירעון כשוויו בשעת הנתינה ומכאן ואילך הפחת יהיה על הניזק, כך נבלת השור שהוזק נחשבת כפירעון והפחת על הניזק. על פי זה מתרץ את הקושיא הראשונה, שאמנם בכל נזק חייב אף אם יכול הניזק להציל עצמו, אך כאן משעה שיכול הניזק ומוטל עליו למוכרו נחשב כפירעון, וממילא מרגע זה הפחת על הניזק.
נדגיש שאין כוונתו כצד בחקירה של האפיקי ים שהגדרת הנזק היא כל שווי השור והנבילה היא כתחילת פירעון, אלא גם על הצד שהנזק הוא רק ההפרש והנבילה נותרה תמיד של הניזק, מכל מקום לגבי סכום ההידרדרות של הנבילה יש להתייחס לנבילה כפירעון 1 . לדוגמא, אם השור היה שווה אלף וכעת הנבילה שווה מאתיים ובהמשך פחתה למאה וחמישים – המזיק אמנם נושא באחריות לפחת וחייב חמישים, אך הואיל ובשעה שנתנבלה והייתה שווה מאתיים היא הייתה ברשות הניזק והוא יכל למוכרה, אנו רואים זאת כאילו המזיק פרע את חובו וסיים את נזקו ושוב אין האחריות עליו. נראה שאין צורך לומר שהכוונה ממש שנחשב כפורע, אלא שהסברא נותנת לפטור משום שלא גרע מפרע נבילות אחרות מביתו.
למעלה הבאנו את תירוצו של הרא"ה לקושיא מדף לד: "דשאני התם [בפחת נבילה] שכבר שלם פחת שפחתו מיתה. מאי איכא שהנבלה נפסדת כשהיתה? כל בשר מתה נמי הכי הוא ולא איבעי ליה לשהוייה! אבל מחמת מכה [המקרה בדף לד] הוא שהכחיש ולא הבריא והוא עומד וראוי להברות". וכתבנו שדבריו דומים לתירוץ התוס' אך תמהנו מה הוסיף במשפט הראשון שכתב שבפחת נבילה "כבר שילם פחת", הרי גם בדף לד כבר שילם את תחילת הנזק ולא את המשך ההידרדרות. הקהלות יעקב מסביר שכוונתו כדבריו. כלומר, סברת הפטור אינה כפי שהבנו עד כה בתוס' שיכולת הניזק להציל מסירה את האחריות מהמזיק, אלא שהואיל והנבילה ברשות הניזק וביכולתו למכור ואף מצופה ממנו למכור כי דרך נבילה להיפסד, היכולת למכור מחשיבה את הנבילה כפירעון משום שלא גרע מאילו נתן לו נבילות אחרות מביתו, ושוב לא שייך לחייב את המזיק על המשך היפסדות הנבילה. לכאורה דברי הרא"ה "שכבר שלם פחת שפחתו מיתה" עוסקים בתשלום ההפרש שבין שור חי לבין נבילה ולא בסכום ההידרדרות, ולכן גם אם נלך בכיוון של הקהלות יעקב, נראה לבאר שהרא"ה סבור כצד בחקירת האפיקי ים שהחוב הוא כל שווי הבהמה והנבילה היא תחילת פירעון.
כעין שאלתו הנוספת של הקהלות יעקב, שאל האמרי משה (סי' לא ס"ק ב) על דברי הרא"ש בסוגייתנו, שכאשר פשע המזיק ולא הודיע לניזק מתחייב בפחת, והקשה האמרי משה שהרי אין זה אלא גרמא. והשיב, שחיוב זה הוא מדין טורח נבילה, כלומר, הדין שהתורה אמרה שטורח נבילה על המזיק, משמעותו שעליו לשאת בפחת עד שימציא הנבילה לפני הניזק. יש לדקדק על דבריו, שלכאורה לדברי הרא"ש עיקר החיוב מוטל על המזיק אלא אם פשע הניזק ולא הזדרז למכור, ולא כדבריו בשלב הקושיא שחייב מטעם פשיעה, אך מכל מקום ניתן לקבל את הסברו ברא"ש שטעם החיוב הוא מדין טורח נבילה, ולפי זה תתורץ שאלת האחרונים, מדוע יכולת ההצלה של הניזק פוטרת את המזיק בשונה מהדין שמצאנו בגחלת, משום שלדבריו כל החיוב על המזיק הוא רק להודיע לניזק ולהעמיד בפניו את הנבילה, בשונה משאר האחרונים שהבינו שהחיוב הוא מצד שהפחת נחשב כהמשך הנזק המיוחס לנגיחה.
הראב"ד , כמובא למעלה חילק בין סוגייתנו לדף לד, שבסוגייתנו מדובר בהוזל השער ולכן הפחת על הניזק ואילו בדף לד פחתה הנבילה ובכך חייב המזיק, והערנו לעיל שיש להסתפק אם לדעתו פחת שלאחר מיתה דינו כהוזל השער 2 או שבכך המזיק חייב, ואולי אפילו לאחר שנודע לניזק (ולכן לא רצה לתרץ ולחלק כתוס'). אם נאמר שמחייב את המזיק אפילו לאחר שנודע לניזק, נוכל לנמקו שחולק על התוס' מכח הגמרא בדף כז וסובר שיכולת הניזק להציל אינה פוטרת את המזיק, ולא חילק כאחד מחילוקי האחרונים הנזכרים, וכן לא סבר כקהלות יעקב שלא גרע מפירעון בנבילות אחרות מביתו.

זורק מטבע לים
בדף צח ע"א אומר רבה שהזורק מטבע של חברו לים הגדול פטור, משום שהוא מונח שם ויכול הניזק לקחתו, ואף אם ייאלץ להוציא הוצאות ולשכור בעלי מלאכה שיוציאוהו אין זה אלא גרמא, כמבואר ברש"י שם.
הקצות (שפו ס"ק י) מקשה מדוע בסוגייתנו מבואר שאם שור נפל לבור ומחוץ לבור שווה הנבילה ארבעה זוזים ואילו בתוכו רק אחד, על המזיק לשאת בהפרש זה, ואיננו אומרים שאין בהימצאות הנבילה בבור נזק ושאין להטיל את הוצאות העלאתו על המזיק משום גרמא. ואף לסוברים שלמחייבים בגרמי גם בזורק מטבע לים חייב משום גרמי, במקרה שלנו ששור נפל לבור לא שייך לחייב משום גרמי, כי רק באדם המזיק יש חיוב בגרמי ולא בנזקי ממונו.
וכותב שלפי התוס' (צח ע"א ד"ה מתיב) שהשף מטבע במשוף חייב על כל המטבע ולא רק על המעט שחיסר, כי מתוך שיש חיסרון כלשהו מתחייב בכל, גם כאן מיושב, כי מתוך שחיסר הבהמה והמיתה מתחייב גם על פחת הנבילה למרות שהפחת הוא רק בגדר גרמא. אמנם המרדכי (ב"ק אות קיד) כתב שהמזיק בהמת חברו חייב רק על הנזק ולא על הוצאות הריפוי משום גרמא, ודימה זאת לזורק מטבע לים שפטור על הוצאות ההוצאה מהמים, ואם כן חולק על התוס' וסובר שאף כשיש חיסרון לא ניתן מתוך כך לחייב על הכל, ולשיטתו חוזרת הקושיא.
הקהלות יעקב כותב שאם נסבור כצד בחקירת האפיקי ים שהנזק הוא כל שווי הבהמה והנבילה נחשבת לתחילת הפירעון תושב הקושיא, כי אמנם אם אדם יפיל בהמת חברו לבור ולא יארע לה כל נזק אך יזדקקו להוציא הוצאות כדי להעלותה, המזיק יהיה פטור משום גרמא, אך כאן שהבהמה מתה, החוב המוטל על המזיק אינו רק ההפרש בין בהמה חיה לנבילה אלא הוא חייב לשלם את כל מחיר הבהמה אלא שהנבילה נעשית פירעון, ולכן כאשר הבהמה נמצאת בבור ושם שווה רק זוז אחד ולא ארבע, עליו לשלם את כל מחיר הבהמה חוץ מזוז אחד.
הגר"ש שקופ (סי' יג) מתרץ שהגדרת החוב המוטל על המזיק אינה סכום ההפרש בין השברים לבין שווי חפץ שלם אלא הסכום שעולה להעמיד חפץ אחר במקום זה שנהרס. לפיכך, כאן שכדי להשלים ולקנות בפועל חפץ חדש צריך גם להוציא הוצאות להעלאת השור מן הבור יש לחשב גם סכום זה כחלק מעלות הנזק.




^ 1.כך מדוייק בדבריו (בסוגריים) בס"ק ג ד"ה אבל מ"מ.
^ 2.וכך סבר הברכת אברהם בדעתו, ונימקו שכשמתה שוב אין להחשיב את הפחת כחלק מהנזק, כיוון שמעשה הנזק נגמר במיתה ולכן פחת הנבילה שוב אינו חלק ממעשה הנזק אלא נחשב כממילא כמו שינוי השער, ודווקא בבהמה חיה כל המשך הפחת נחשב לחלק מהנזק. כהסברו בראב"ד ביאר גם את דברי הרא"ה שהובאו למעלה.
עוד בנושא בבא קמא

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. לחץ כאן להעברת שאלתך לרב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il