^ 1.
אמנם יש להעיר שאת הצד לדמות לקרן הגמרא לא ביארה שהווי שינוי אלא שהיצר תקפה, ומשמע בפשטות שברור לגמרא שהגדר הוא לא משונה אלא כוונה להזיק, והספק הוא האם דווקא כוונה להזיק או שיש להרחיב זאת לכל יצר שתוקף – לא רק יצר הכעס אלא גם יצר התאווה. אך צריך עיון מהי הסברא בהרחבה זו, ולכן נראה יותר להסביר שכוונתה בצד זה הוא שאין זו התנהגות רגילה אלא יצר חריג שנכנס בה והרי זה משונה. ואולי ניתן להסביר על פי הסברא המובאת בתוס' בדף ג ע"ב (ד"ה לא) שבכוונתו להזיק יצרה תקפה ואין יכול לשומרה כל כך יפה, כלומר, קשה לשמור עליה כשיצרה תוקפה.^ 2.
עוד מעיר אבן האזל (א, ב) שבהלכה א' נקט הרמב"ם שכל בהמה שהזיקה חייבים בעליה לשלם כנלמד מהנאמר "כי יגוף", ובהלכה ב' עוסק אף בשן ורגל ומשמע שהכל מוסב על ההלכה הקודמת ונלמד מ"כי יגוף", וקשה הרי רק קרן נלמדת מ"כי יגוף". ועונה, שאמנם בשלב הבירור בגמרא מדוע נזקקה התורה לכתוב כל אחד מהאבות, כתבה הגמרא שלא ניתן ללמוד את שאר האבות מקרן משום שכוונתו להזיק, אך למסקנה שנכתבו כל האבות, שוב כולם כלולים בדין "שור", ורק נחלקו להלכותיהם.^ 3.
וכן משמע מדברי אבן האזל בביאור הרמב"ם (נזקי ממון א, ו ד"ה והלח"מ) לגבי ארי שטרף: "טריפה הוי שן שלא כדרכו ואינו חייב אלא חצי נזק".^ 4.
לכאורה מרש"י בדף יט ע"ב (ד"ה שונרא) משמע להפך, שההגדרה היא כוונה להזיק, ו"משונה" זה סימן לכך שכוונתו להזיק, שכן רש"י כותב לגבי חתול שאכל כסות וכלים "אפילו על ידי הדחק לאו אורחיה למכלינהו אלא מתכוין להזיק". אך אולי אפשר להסביר את דבריו כדברי הרא"ש (ר' בניה שרעבי), לאור הסברנו לעיל ברא"ש שהגדר הקובע אינו רק השכיחות המדוייקת מבחינה מדעית אלא גם יחס בני האדם, ולדבר שכוונתו להזיק יחס בני האדם הוא כאל משונה הואיל ושזהו שינוי מטבעה של הבהמה. לפי זה כוונת רש"י לומר שהואיל ואין דרכה לאוכלו על כרחך הטעם שאכלה הוא כדי להזיק ולכך ודאי יש להתייחס כאל משונה. ^ 5.
יש להעיר שגם הסברא שכוונה להזיק היא צד להחמיר אינה כל כך פשוטה, שהרי לא הבעלים התכוון להזיק אלא הבהמה, ומה אכפת לנו בכוונתה של הבהמה.^ 6.
ר' עמיחי סולימן^ 7.
ואין לחלק בין הדינים ולומר שלגבי כופר וחצי נזק מספיק אחת מן ההגדרות ולגבי רשות הרבים הולכים רק לפי הגדר של משונה (כפי העיקרון של אבן האזל אך בחילוף הדינים), כי הגמרא לגבי כשכשה באמתה אמנם לא מפרטת באיזה דין של קרן היא עוסקת אך העמוד שם עוסק בדיני פטור ברשות הרבים, ואם כן לכל הפחות מדובר שם לגבי דין זה והתוס' משווים בין סוגיא זו לסוגיא של כופר וסוברים שדי באחת מן ההגדרות, וזו סתירה מפורשת לדבריהם לגבי נחש שגם כן עוסקים בדין רשות הרבים.^ 8.
ר' נתאי אופיר^ 9.
אולם בשונה מהפלפולא חריפתא שהבין שגם למסקנה הגדרת קרן נשארת כוונה להזיק אלא שלמעשה לומדים ב"יוכיח" משן ורגל שיש לחייב ברגל גם במשונה שאין כוונתו להזיק, לדעת אבי העזרי הגדרת קרן עצמה משתנית למסקנה למשונה. כאמור, למעשה אין נפקא מינה.^ 10.
זו לשונו: "ושלח את בעירה אין לי אלא שן לאכל את הראוי לה ולרגל לשבר כדרך הילוכה מנין לשן לאכל את שאין ראוי לה. ולרגל לשבר שלא כדרך הילוכה ת"ל ובער בשדה אחר לרבות דברים אחרים יכול על הכל משלם נזק שלם ודין הוא והלא שור שהזיק את חבירו בכלל היה ולמה יצא להקיש אליו מה שור מיוחד שהזיק כדרכו בשאין ראוי לו בתם משלם חצי נזק ובמועד נזק שלם כך כל דבר שהזיק כדרכו בשאין ראוי לו בתם משלם חצי נזק ובמועד נזק שלם".