ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש משנה וגמרא בבא קמא

ב"ק דף טו ע"ב

הגדרת קרן – כוונה להזיק או משונה

סקירת הגמרות מהן עולה לכאורה סתירה אם הגדרת קרן היא "משונה" או "כוונתו להזיק". הרמב"ם והתוס' נחלקו אם נחש שהכיש ברשות הרבים חייב, ולכאורה נחלקו מהי הגדרת קרן. יישובו של אבי העזרי את הסוגיות הסותרות. תליית ההגדרה במחלוקת אם חצי נזק הוא קנס או ממון.
הרב יאיר וסרטילכסליו תשפ"א
844
מוקדש להצלחת
עם ישראל
לחץ להקדשת שיעור זה
ישנן סוגיות מהן משמע שהגדרת קרן היא נזק משונה ולעומת זאת ישנן סוגיות מהן משמע שההגדרה היא נזק שנעשה מתוך כוונה של הבהמה להזיק.

סוגיות מהן משמע שהגדר הוא "משונה"
הגמרא בדף טו ע"ב אומרת שלמ"ד פלגא ניזקא קנסא כלב שאכל כבשים וחתול שאכל תרנגולים חייב חצי נזק קנס ובבבל אין מגבים קנס. מכיוון שלא כתוב בגמרא כלב שנשך אלא כלב שאכל משמע בפשטות שמדובר במקרה שלא נשך כדי להזיק אלא אכל משום שהיה רעב. לפי זה הגדר הוא נזק משונה, וכן כתב בפירוש הנמוקי יוסף שם (ד"ה בזוטרי), שמכאן שמענו שכל דבר שאינו אורחיה נחשב תולדה של קרן אף אם יש הנאה להיזקה. כך מבואר גם מדברי הרמב"ם : (נזקי ממון ג, ז): "חיה שנכנסה לרשות הניזק וטרפה ואכלה בהמה או בשר משלם נזק שלם שזה הוא דרכה, אבל כלב שאכל כבשים קטנים או חתול שאכל תרנגולים גדולים הרי זה שינוי ומשלם חצי נזק". הוא לא תולה את הדין בכוונה להזיק אלא רק במשונה.
וכן משמע מדף טז ע"ב , שאריה טורף נחשב תולדה של קרן וחייב חצי נזק כיוון שדרכו לדרוס ולא לטרוף. וכן מדף יט ע"ב , שהברייתא אומרת שאם אכלה פת ובשר משלם חצי נזק, ומבארת הגמרא שמדובר בחיה שאוכלת פת ובשר צלוי, שאין דרכה בכך ולכן חייב חצי נזק. גם שם ודאי עשתה זאת להנאתה ולא על מנת להזיק ובכל זאת נחשב תולדה של קרן וחייב חצי נזק. וקודם לכן באותו דף אומרת הגמרא שאין לדמות כשכשה בזנבה לקרן משום שדרכה בכך, ומסתפקת הגמרא לגבי כשכשה כשכוש יתירא. ובמשנה בדף לד ע"ב נאמר ששור שהדליק את הגדיש חייב ומבאר שם רש"י שחייב חצי נזק משום שזהו נזק משונה.

סוגיות מהן משמע שהגדר הוא "כוונה להזיק"
בדף ב ע"ב הגמרא מנסה להבין למה התכוון רב פפא באומרו שיש תולדות שאינן כמו האבות שלהן, ובתוך כך אומרת שבקרן התולדות כן כמו האבות שהרי גם באב וגם בתולדות כוונתו להזיק וחייבים בשמירתו. משמע שההגדרה של קרן היא כוונה להזיק. יש להעיר שמעט לפני כן מסבירה הגמרא שרביצה ובעיטה הן תולדות של קרן ולא של רגל בגלל שאין היזקן מצוי, ולא הסבירה שהטעם לכך הוא שכוונתו להזיק, ומכך משמע לכאורה להפך. כמו כן בדפים הראשונים של המסכת בהם דנה הגמרא בצריכות של כתיבת כל ארבעת האבות כותבת הגמרא כמה פעמים שקרן כוונתו להזיק ולכן אי אפשר ללמוד קרן מאבות אחרים.
בדף כו ע"א דנה הגמרא בשור שבדרך הליכתו ברשות הניזק דרך על תינוק והרגו, האם כשם שבקרן מועדת חייב כופר כך גם ברגל חייב, הואיל וכבר בפעם הראשונה נחשב אורחיה ויש לדמות לקרן שבפעם השלישית נעשה אורחיה, או שיש לחלק שבקרן כוונתו להזיק וכאן לא. משמע שהגדרת קרן היא כוונה להזיק, ושור שדרך על תינוק נחשב רגל ולא קרן, והספק הוא רק אם דין כופר נאמר דווקא לגבי קרן או שניתן ללמוד משם גם לרגל. כעין זה בדף מא ע"א נחלקו האמוראים לגבי בהמה שהרגה ברביעה, לדעת אביי משלם כופר ולדעת רבא לא משום שאין כוונתו להזיק, והגמרא מבארת שייחלקו גם בשור שדרך על תינוק.
בדף יט ע"ב מסתפק רב עינא אם דין כשכשה באמתה כדין קרן משום שכמו בקרן היצר תקפה, או שיש לחלק שבקרן כוונתו להזיק וכאן לא. לכאורה הסתפקותו היא בדיוק בשאלתנו מהו הגדר של קרן, האם משונה או כוונה להזיק 1 .

החיות המועדות מתחילתן
המשנה בדף טו ע"ב מונה חיות שהן מועדות מתחילתן: הזאב, הארי, הדב, הנמר, הברדלס והנחש. התוס' (ד"ה והנחש) כותבים שהואיל ודרכן בכך הריהן תולדות של רגל ופטור ברשות הרבים, ואפילו בנחש שאינו נהנה מנשיכתו וכל כוונתו היא רק להזיק, מכל מקום דינו כשן ורגל ברשות הרבים הואיל ודרכו בכך. משמע שהואיל ודרכן בכך הן נחשבות תולדות של שן או רגל ולא של קרן ולכן פטור ברשות הרבים. ואולי יש מקום להסבירם באופן אחר ולומר שאמנם הן תולדות של קרן אך בכל זאת פטורים כי סוברים התוס' שפטור "אורחיה" ברשות הרבים אינו דווקא בשן ורגל אלא בכל "אורחיה", אולם לא נראה כך מדברי רבא בדף ה ע"ב ששאל מדוע פירטה התורה את כל האבות אם ניתן ללמוד מבור ואב נוסף את כל האבות, והשיב שנאמרו להלכותיהם – "קרן לחלק בין תמה למועדת, שן ורגל לפוטרן ברשות הרבים". משמע שזהו פטור מיוחד דווקא לשן ורגל.
הרמב"ם (נזקי ממון א, ד) לגבי החילוק בין תם למועד כתב: "העושה מעשה שדרכו לעשותו תמיד כמנהג ברייתו הוא הנקרא מועד, והמשנה ועשה מעשה שאין דרך כל מינו לעשות כן תמיד כגון שור שנגח או נשך הוא הנקרא תם". בהמשך (א, ו) לגבי החיות המיוחדות כתב : "חמשה מיני בהמה מועדין מתחלת ברייתן להזיק ואפילו הן תרבות, לפיכך אם הזיקו או המיתו בנגיחה או בנשיכה ודריסה וכיוצא בהן חייב נזק שלם". ובהמשך (א, ח) לגבי דין פטור ברשות הרבים כתב: "הזיקה ברשות הרבים... אם בשן ורגל הזיקה כדרכה הרי זה פטור מפני שיש לה רשות להלך בכאן ודרך הבהמה להלך כדרכה ולאכול ולשבר כדרך הילוכה, ואם נגחה או נגפה או רבצה או בעטה או נשכה, אם תמה היא משלם חצי נזק ואם מועדת משלם נזק שלם". אם כן, לגבי הפחתת החיוב לחצי נזק הרמב"ם מחלק בין דרכו לעשותו לאין דרכו לעשותו (אורחיה או לאו אורחיה) ואילו לגבי הפטור ברשות הרבים מחלק בין שן ורגל לנגיחה וכד'.
המגיד משנה (א, ו) מבין שהרמב"ם חלוק על התוס', ולדעתו חיות אלו אינן נחשבות תולדות של שן ורגל אלא הן כקרן לאחר שהשור הועד, ולכן חייב אף ברשות הרבים. הוא לא מפרט מניין דייק זאת.
בפשטות נראה שנחלקו הרמב"ם והתוס' בהגדרת קרן. לדעת התוס' ההגדרה היא "משונה" ולכן בחיות אלו שאין כאן שינוי הרי הן תולדות של שן ורגל, ואילו לפי הרמב"ם ההגדרה היא "כוונתן להזיק" ואף בחיות אלו כוונתן להזיק.
מדברי אבן האזל (א, ו) עולה הגדרה מורכבת יותר בשיטת הרמב"ם. גם הוא סובר כמגיד משנה שהרמב"ם חלוק על התוס' ולשיטתו חיות אלו חייבות ברשות הרבים כדין קרן מועדת, והוא מדייק זאת מכך שבהלכה ד לגבי דין חצי נזק הרמב"ם תלה זאת באם דרכה לעשות כן או לא ואילו בהלכה ח לגבי הפטור ברשות הרבים לא תלה זאת בדרכה אלא דווקא שן ורגל פטורים, משמע שאם כוונתה להזיק כגון שנגחה חייב למרות שדרכה בכך.
לפי דיוקו של אבן האזל עולה כי לפי הרמב"ם יש שתי אפשרויות כדי להגדיר נזק כקרן – או משונה או כוונה להזיק. כל אחת מן האפשרויות גורמת לחייב ברשות הרבים, אולם הפחתת התשלום מנזק שלם לחצי נזק תלויה רק בהגדרה של "משונה". כדבריו מוכח גם מדברי הרמב"ם שהובאו לעיל לגבי כלב שאכל כבשים, שכפי שראינו מוכח מהם שכדי לפטור מנזק שלם די בגדר של משונה, ואם כן כדי ליישב עם דבריו כאן יש לומר כדברי אבן האזל 2 . נקודת המחלוקת עם התוס' היא שלפי התוס' גם הדין של רשות הרבים תלוי רק בהגדרה של משונה.
אל ייפלא בעינינו שלפי הרמב"ם יש שתי הגדרות שונות לקרן (ובניסוח הבריסקאי: "שני דינים"), אחת לעניין חצי נזק (משונה) ואחת לעניין חיוב ברשות הרבים (או משונה או כוונה להזיק), כי החילוק נובע מכך שיש קרן תמה ויש קרן מועדת והם חלוקים בדיניהם. קרן תמה היא משונה ונוהג בה גם דין חיוב ברשות הרבים וגם דין חצי נזק ואילו קרן מועדת אינה משונה והגדרתה כקרן היא ודאי רק מצד הכוונה להזיק, ונוהג בה רק דין החיוב ברשות הרבים ולא דין חצי נזק.
לאור זאת, לפי הרמב"ם יובן מדוע שור שנגח שלוש פעמים ונעשה מועד חייב ברשות הרבים, כי הואיל וכוונתו להזיק הוא מוגדר כקרן, אך לפי התוס' יש לעיין מה ההבדל בין שור שהועד לנחש, הרי שניהם דרכם להזיק ואינם משונים. וצריך לומר שהואיל וסוף סוף אין זו דרכם של שוורים אלא רק דרכו של השור המסויים הזה, אין להגדיר זאת כאורחיה אלא כמשונה. אפשר לתת טעם בדבר, שבחיה שדרכה להזיק יודעים האנשים להיזהר לא להינזק ממנו, אך כאשר מדובר בשור מסויים שהועד לא כולם יודעים ששור זה מועד ואינם יודעים להיזהר ממנו, וכן נימק האור שמח (בחידושיו לב"ק יט ע"ב).

יישוב הסוגיות
למעלה ציינו סוגיות שמהן מוכח שההגדרה היא משונה. סוגיות אלו ודאי מתיישבות עם שיטת התוס' שלדרכו ההגדרה היחידה היא משונה, אך הן מתיישבות גם עם שיטת הרמב"ם – וכפי שביארה אבן האזל שלגבי דין חצי נזק מספיק שתתקיים אחת מן ההגדרות, או משונה או כוונה להזיק – כי בסוגיות הנזכרות רק מבואר שבמשונה יש דין חצי נזוק אפילו אם אין כוונה להזיק, אך לא מוכח שזה הגדר היחיד ואפשר לומר שגם הגדר של כוונה להזיק מפחית לחצי נזק.
אולם מהסוגיות שמהן הוכח שההגדרה היא כוונה להזיק משמע לכאורה שזו ההגדרה היחידה. הסוגיא בדף ב ע"ב באה להגדיר מהי ההגדרה של קרן ולפי זה לברר אם התולדות כיוצא בהן והיא הזכירה רק את הגדר של כוונה להזיק, משמע שזו ההגדרה היחידה. הסוגיות בדף כו ובדף מא מסתפקות אם ניתן ללמוד דין כופר מקרן לשן ורגל או שלא ניתן משום שקרן חמורה יותר לפי שכוונתן להזיק ולכן אולי דווקא שם יש חיוב כופר. אם קרן כוללת גם מקרים של "משונה" שאין בהם כוונה להזיק הדחייה תידחה, שהרי ממקרים אלו נוכל ללמוד לשן ורגל. וכן מהסוגיא בדף יט ע"ב של כשכשה באמתה שממנה משמע שהגמרא הסתפקה אם הגדר הוא משונה או כוונה להזיק משמע לכאורה שלפי הצד של כוונה להזיק זו ההגדרה היחידה ולכן גם אם כשכוש באמה נחשב למשונה הוא ייחשב לקרן (ולפי הצד בגמרא של משונה אפשר לומר שכל אחת מההגדרות גורמת לדין קרן).

תירוץ הרא"ש (לסוגיית כשכשה באמתה)
הרא"ש (פרק ב, ב) בסוגיית כשכשה באמתה מסביר את הצד של כוונה להזיק כך: "דכיון דאין כוונתו להזיק אם כן למה תעשה כשכוש זה אלא דאורחיה בכך". כלומר, כוונה להזיק אינה גדר עצמאי אלא רק מדד למשונה. אין דרכה של בהמה להזיק ולכן אם המעשה נעשה מתוך מטרה להזיק ודאי זה משונה, אך אם לא הייתה כוונה להזיק מסתבר מאוד שזה משונה. כמובן שאין זה מדד החלטי כי יש מקרים הנחשבים למשונים למרות שלא הייתה כוונה להזיק, כפי שראינו בכלב שאכל כבשים או בהמה שאכלה פת, אך בכל אופן במקרים גבוליים יותר יש השפעה למדד זה. בטעם הדבר יש להוסיף, שלא ידועה לנו (וגם לא יכולה להיות ידועה לנו) השכיחות המדוייקת של כל דבר ודבר, ולכן בפרט במקרים גבוליים דרך בני האדם להתייחס למדדים עקרוניים. לכן לא משנה לנו מהי השכיחות המדוייקת של כשכוש באמתה, אלא הואיל ועקרונית זה נעשה מתוך כוונה להזיק יחס בני האדם לכך הוא כדבר שכיח, וממילא מצופה מהם להיזהר יותר ולשמור על הבהמה כמו בנזקי שן ורגל ולא כמו בקרן תמה.
מדוע הרא"ש חידש וביאר כך ולא פירש כפי הפשט שהצד של כוונה להזיק הוא שרק כוונה להזיק נחשבת לקרן? נראה שבא ליישב בכך את הסתירה מהסוגיות מהן משמע שגם משונה לבדו גורם לדין קרן, וכפי שכתב בסוגיית כלבא דאכל אימרי: "הלכך כל דבר משונה אף על פי שיש הנאה להזיקן נפק לה מתורת שן והוי קרן". לפי זה נוכל לתרץ גם את הסוגיא בדף ב ע"ב שנקטה את הגדר של כוונה להזיק כגדר של קרן, וגם שם נאמר שאין הכוונה שזהו עצם הגדר אלא זהו סימן לגדר של משונה.
אולם תירוצו של הרא"ש לכאורה לא יועיל לסוגיות בדף כו ובדף מא, כי שם הגמרא אמרה שאין ללמוד את דין כופר מקרן לשן ורגל משום שבקרן כוונתן להזיק, והרי אם כפי שאמרנו זהו אחד המדדים אך ודאי שיש מקרים שהם משונים למרות שאין כוונתם להזיק נוכל ללמוד מהם לשן ורגל. ועוד, שהסברא לחלק היא שיש צד חמור בקרן ולכן אי אפשר ללמוד ממנו לשן ורגל, ואם כך אי אפשר להסביר שהכוונה היא לגדר של משונה כי גדר זה הוא דווקא הצד הקל בקרן (לכן מופחת התשלום לחצי נזק) 3 . ויש ליישב 4 , שמשונה הוא גם צד להחמיר, כי בגלל שמעשה זה משונה יותר קשה לניזק להיזהר, וזו סיבה להטיל על המזיק יותר אחריות.
התוס' בדף מא ע"א (ד"ה הא) מקשים על הסוגיא של כשכשה באמתה לצד השני (להפך מקושיית הרא"ש), מדוע בכשכשה באמתה הגמרא מסתפקת מה הדין כשאין כוונה להזיק ואילו ברביעה ברור לגמרא שאין זה קרן. הם מתרצים ומחלקים שרביעה אינה שינוי כלל ואילו בכשכוש באמה יש שינוי קצת. נראה שהבינו שהספק בדף יט הוא אם כשכשה באמתה נחשב מספיק משונה כדי להיות מוגדר כקרן או שנחשב אורחיה ואינו דומה לקרן. לפי זה הם הבינו שהגדר של משונה לבדו נחשב כקרן. מאידך הגמרא בדף מא עסקה במקרה שאינו משונה ואמרה שאין לדמות לקרן כי אין כוונה להזיק. לפי זה גם הגדר של כוונה להזיק לבדו נחשב כקרן, ומספיק כל אחד מהגדרים כדי להגדיר כקרן. אך צריך עיון כי זה סותר לדבריהם לגבי נחש שלמרות שכוונתו להזיק פטור ברשות הרבים כיוון שאין זה משונה 5 .
כדי לתרץ נראה להסביר שגם התוס' הלכו בדרכו של הרא"ש שהגדר היחיד הוא משונה, וכפי שמשמע מדבריהם לגבי נחש (לפחות לגבי דין רשות הרבים), וביארו כמותו שכוונה להזיק היא רק מדד למשונה, וכוונת דבריהם היא שיש לחלק בין כשכשה באמתה לרביעה שכשכשה באמתה הווי קצת משונה ולכן מסתפקת הגמרא אם נחשב מספיק משונה או שהואיל ואין כוונה להזיק לא נחשב מספיק משונה, אך ברביעה אין כלל שינוי וכוונת הגמרא באומרה שאין כוונה להזיק היא שאין זה משונה.

תירוץ הרש"ש (לדף ב)
הגמרא בדף ב ע"ב שואלת מדוע מנתה המשנה רביצה כתולדה של קרן ולא של רגל, ועונה שאין היזקה מצוי. רש"י (ד"ה רביצה) מבאר את המקרה וכותב: "רבצה עליהן כדי לשוברן". הרש"ש תמה מדוע רש"י נזקק לכתוב שעשתה זאת כדי לשוברן, הרי מסוגיית כלבא דאכל אימרי מוכח שההגדרה של קרן תלויה רק ב"לאו אורחיה", וכפי שדייק משם הנמוקי יוסף. ועונה שיתכן שרש"י כתב כן לשיטת הסוברים פלגא ניזקא ממונא, ועל דרך פירוש התוס' בדף טו ע"ב (ד"ה והשתא), וההכרח של רש"י לפרש סוגייתנו לשיטה זו נובע מכך שבהמשך הסוגיא הגמרא דנה בדברי רב פפא שיש תולדות שאינן כיוצא באבותיהן, ואומרת שודאי אין הכוונה לקרן לפי שבקרן גם באב וגם בתולדות כוונתו להזיק. יש להוסיף על דברי הרש"ש, שרב פפא הוא עצמו בעל השיטה בדף טו ע"א שפלגא ניזקא ממונא, ואם כן מובן מאוד מדוע הסוגיא נקטה כשיטה זו.
לגבי דברי הרש"ש, שהפירוש הולך על דרך התוס', נראה בכוונתו שהתוס' סוברים שלמ"ד ממונא קרן נחשבת אורחיה, ואם כן צריך לומר לדבריהם שלמ"ד זה הגדרת קרן אינה "משונה" אלא כוונה להזיק. אמנם לכאורה בתוס' אין הכרח לומר כך, שהרי כפי שנתבאר בשיטה מקובצת בדעת התוס', גם למ"ד ממונא קרן אינה אורחיה לגמרי אלא קצת אורחיה, ואם כן אפשר להגדיר שלשיטה זו הגדרת קרן היא "קצת משונה", וגם לפיה אין ההגדרה תלויה בכוונה להזיק.
אולם בסוגיא הקודמת "חצי נזק – קנס או ממון?" גם כן הצענו לתלות את הגדרת קרן במחלוקת אם חיוב קרן הוא קנס או ממון והעלנו שיתכן מאוד שזו דעת הרא"ש. מדברי הרא"ש בסוגיית כלבא דאכל אימרי משמע שלמ"ד פלגא ניזקא ממונא, כלבא דאכל אימרי נחשב תולדה של שן ולא של קרן, וביארנו שנראה שסבר שלמ"ד זה הגדרת קרן אינה "משונה" אלא כוונה להזיק, ולכן כלבא דאכל אימרי שאין כוונתו להזיק אלא נהנה מאכילתו נחשב שן.
לפי חלוקה זו יש מקום לתרץ גם את הסוגיות בדף כו ובדף מא ולומר שגם הן הולכות לפי מ"ד ממונא, אך להלכה שהווי קנס ההגדרה של קרן היא משונה. כמובן שבהעמדת סוגיות אלו כרב פפא יש מן הדוחק הואיל ואין הלכה כמותו.

תירוץ הפלפולא חריפתא (לצריכותות שבדפים הראשונים)
התוס' (ד"ה והשתא) כותבים לגבי כלבא דאכל אימרי שלמ"ד חצי נזק ממון הוא, קרן נחשב "אורחיה" ואין מקור לחייב משונה גמור כמו כלבא דאכל אימרי, ואילו למ"ד חצי נזק קנס הוא, נחשב תולדה של קרן כיוון ששניהם משונים, למרות שקרן כוונתו להזיק וכלבא דאכל אימרי לא. מפשט התוס' עולה שההגדרה של קרן תלויה רק ב"משונה", וכפי שכתב הנמוקי יוסף שם (ד"ה בזוטרי).
אמנם הפלפולא חריפתא (סי' א אות ש) אינו מבאר את התוס' כפשוטו, שההגדרה של קרן תלויה רק ב"משונה", כי סובר שודאי חלק מההגדרה היא גם כוונתו להזיק, ולכן מבאר כוונתו שכלבא דאכל אימרי נלמד מהצד השווה בין קרן לשן ורגל, ושן ורגל יוכיחו שחייב אף כשאין כוונתו להזיק, וסוברים התוס' כדברי הרא"ש (פ"א סי' א) שכאשר דומה בעיקר לאב מסויים, אף אם נזקקים ל"יוכיח" מאב אחר, אין הוא מקבל את הקולות של האב האחר אלא דינו לגמרי כאב העיקרי, ולכן כלבא דאימרי מקבל לגמרי דין קרן וחייב אף ברשות הרבים. לפי זה אין קושי מהצריכותות שבדפים הראשונים של המסכת כי קרן לבדה אכן עוסקת דווקא בכוונה להזיק, ולכן בשלב הדיון על הצריכותות של כל אב ואב יש לדון לפי גדר זה.
למעשה נראה שאין הבדל בינו לנמוקי יוסף, שהרי דבריו מתייחסים לשלב הלימוד, שזקוקים גם לשן ורגל, אמנם לאחר שהם מוכיחים לנו שאין חילוק בין כוונתו להזיק ללא, הם מלמדים אותנו על עצם ההגדרה של קרן, שאינה תלויה בכוונה להזיק אלא רק ב"משונה".

תירוץ אבי העזרי (לכל הקושיות)
האבי עזרי (נזקי ממון פ"א הל' ח ד"ה ובספ"ב) מיישב את דעת התוס' – שכתב לגבי נחש שהגדר אינו תלוי בכוונתו להזיק – עם הסוגיות מהן משמע שתלוי בגדר זה, בדומה לתירוץ הפלפולא חריפתא. הוא מתרץ שהסוגיות בתחילת המסכת עוסקות בשאלה אילו היה כתוב רק קרן האם היינו יכולים ללמוד מכך את שאר האבות, ועונה שלא משום שהיינו דוחים שקרן חמורה הואיל וכוונתו להזיק, אולם לאחר שלמדנו מהצד השווה את כל האבות, הגדרת קרן אינה תלויה בצד חמור זה אלא ההגדרה היא "משונה" 6 .
לגבי הסוגיות העוסקות בכופר (דף כו ודף מא) שנחלקו אביי ורבא אם ניתן ללמוד מקרן או שלא משום חומרת קרן שכוונתו להזיק, הואיל וזהו דין ייחודי שנאמר רק בקרן, שוב יש להסתפק אם תלוי בכוונתו להזיק (כפי שהסתפקנו לגבי עיקר החיוב לולא הצד השווה) ואז אינו נוהג בכל קרן אלא רק במקרים בתוך קרן בהם יש כוונה להזיק.
החזון יחזקאל (תוספתא ב"ק פ"א הל' ג בחידושים) מתרץ את הסתירה בדברי התוס', שעיקר החיוב של נחש ברשות הניזק נלמד מקרן ואילו הפטור ברשות הרבים נלמד משן. נראה שהבין כמו שכתבנו למעלה שלא שייך לומר שפטור אורחיה שייך בקרן, ולכן מבאר שהמקרה של נחש נחשב גם קרן וגם שן ורגל, לעניין החיוב נחשב קרן ולעניין הפטור נחשב שן.




^ 1.אמנם יש להעיר שאת הצד לדמות לקרן הגמרא לא ביארה שהווי שינוי אלא שהיצר תקפה, ומשמע בפשטות שברור לגמרא שהגדר הוא לא משונה אלא כוונה להזיק, והספק הוא האם דווקא כוונה להזיק או שיש להרחיב זאת לכל יצר שתוקף – לא רק יצר הכעס אלא גם יצר התאווה. אך צריך עיון מהי הסברא בהרחבה זו, ולכן נראה יותר להסביר שכוונתה בצד זה הוא שאין זו התנהגות רגילה אלא יצר חריג שנכנס בה והרי זה משונה.
^ 2.עוד מעיר אבן האזל (א, ב) שבהלכה א' נקט הרמב"ם שכל בהמה שהזיקה חייבים בעליה לשלם כנלמד מהנאמר "כי יגוף", ובהלכה ב' עוסק אף בשן ורגל ומשמע שהכל מוסב על ההלכה הקודמת ונלמד מ"כי יגוף", וקשה הרי רק קרן נלמדת מ"כי יגוף". ועונה, שאמנם בשלב הבירור בגמרא מדוע נזקקה התורה לכתוב כל אחד מהאבות, כתבה הגמרא שלא ניתן ללמוד את שאר האבות מקרן משום שכוונתו להזיק, אך למסקנה שנכתבו כל האבות, שוב כולם כלולים בדין "שור", ורק נחלקו להלכותיהם.
^ 3.יש להעיר שגם הסברא שכוונה להזיק היא צד להחמיר אינה כל כך פשוטה, שהרי לא הבעלים התכוון להזיק אלא הבהמה, ומה אכפת לנו בכוונתה של הבהמה.
^ 4.ר' עמיחי סולימן
^ 5.ואין לחלק בין הדינים ולומר שלגבי כופר וחצי נזק מספיק אחת מן ההגדרות ולגבי רשות הרבים הולכים רק לפי הגדר של משונה (כפי העיקרון של אבן האזל אך בחילוף הדינים), כי הגמרא לגבי כשכשה באמתה אמנם לא מפרטת באיזה דין של קרן היא עוסקת אך העמוד שם עוסק בדיני פטור ברשות הרבים, ואם כן לכל הפחות מדובר שם לגבי דין זה והתוס' משווים בין סוגיא זו לסוגיא של כופר וסוברים שדי באחת מן ההגדרות, וזו סתירה מפורשת לדבריהם לגבי נחש שגם כן עוסקים בדין רשות הרבים.
^ 6.אולם בשונה מהפלפולא חריפתא שהבין שגם למסקנה הגדרת קרן נשארת כוונה להזיק אלא שלמעשה לומדים ב"יוכיח" משן ורגל שיש לחייב ברגל גם במשונה שאין כוונתו להזיק, לדעת אבי העזרי הגדרת קרן עצמה משתנית למסקנה למשונה. כאמור, למעשה אין נפקא מינה.
עוד בנושא בבא קמא

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. לחץ כאן להעברת שאלתך לרב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il