בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ואתחנן
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

מי גוזר ומי מקיים?

undefined

הרב נתנאל יוסיפון

תשע"ג
2 דק' קריאה
פעם, ישבו אנשים עם בנו של החפץ חיים והפצירו בו – 'אנא, ספר לנו על אביך, סיפורים שמהם נלמד על גודל מעלתו, סיפורים שמהם עולה כוחו של "צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים".
ענה הבן במשפט חד ונוקב – 'סיפורים של צדיק גוזר והקב"ה מקיים איני יכול לספר על אבי, אבל יכול אני לספר סיפורים רבים על הקדוש ברוך הוא גוזר וצדיק מקיים'.
בעומק, שני הפתגמים כרוכים זה בזה, ושופכים אור על עבודת התפילה של כל יהודי, שהצדיק מביאה לשלימותה. היכולת של הצדיק לגזור על הקב"ה (כביכול), בנויה על כך שהוא מבטל עצמו לגזירותיו של הקב"ה. "בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך" (אבות ב,ד).
בפרשה שלנו מתבארים הדברים. "ואתחנן אל ה'". "אין חינון בכול מקום אלא לשון מתנת חינם". אף על פי שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חינם..." (רש"י). הצדיק פונה אל ה' ממקום נפשי של ביטול. אין הוא בא ומנופף במעשיו הטובים, ותובע את המגיע לו, אלא חש שהכול מתנת חינם. גם 'גזירות', כידוע, הם המצוות שאין להם טעם, והאדם מקיימם מתוך ביטול לדבר ה', לכן הבקשה מה' תלויה ביכולת לשמוע לגזירותיו.
זה גם היסוד לדברי המדרש על כך שמשה התפלל באותו הפרק "חמש מאות וחמישה עשר פעמים, שנאמר 'ואתחנן', ואתחנן בגימטריה כך הוא". (ואתחנן בגימטריה 515, וזו היא גם הגימטריה של המילים 'שירה' ו'תפילה', וגם... שם עירנו 'נתניה', שמעתי מידידי ר' שלום עזרן הי"ו, מנהל בי"ס שפירא).
לאחר אותם חמש מאות וחמישה עשר תפילות לא נענה משה, מפני שבשביל להיענות היה עליו להתפלל עוד תפילה אחת, התפילה החמש מאות ושישה עשר, אלא שהקב"ה גזר עליו לא להתפלל את אותה תפילה נוספת, שנאמר "רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה".
התחושה שמותיר בנו המדרש היא תחושה חשובה מאד לכל מתפלל. חשובה אבל מורכבת. בעצם, אומרים לנו, דע לך אין תפילה שלא נענית, אם לא נענית כנראה שלא התפללת מספיק. אולי, אם היית מתפלל עוד תפילה אחת בלבד, זו הייתה התפילה המכרעת ותפילתך הייתה נענית. ואכן, יש מגדולי ישראל שהשתיתו את אמירותיהם בענייני התפילה על תחושה זו.
יתר על כן – יש שהוסיפו, שגם אם תפילותיו של אדם אחד לא הספיקו ולא נענו, הרי אין תפילתו של אדם הולכת ריקם, והיא עתידה להצטרף לתפילותיהם של אחרים, ולהשפיע טוב בעולם.
מורכב לחיות בתחושה זו, כי היא מעצימה את תחושת הביטול. דומה הדבר למי שמטפס על הר, וכל גבנון במדרון נדמה לו כפסגת ההר, אך כשהוא מגיע לראש הגבנון, נגלה לו לפתע קטע נוסף מההר, וכך הוא מעפיל והולך, ומתמלא בתחושת חוסר הידע על מיקום הפסגה. כך גם בתפילה, האדם יודע שתפילותיו משפיעות, אך אין הוא יודע את התפילה המכריעה. יתר על כן – אולי תפילותיו מצטרפות הן לתפילות כל הדורות, ורק בהגיע סך מסוים של תפילות ישראל, סך שאין בכוחו של אדם בודד לפעול – תיענה התפילה.
ומכאן, עניינה של התפילה, שיבטל האדם את עצמו לקונו, וכך רצונו הוא רצון קונו, וממילא – כשרצונם הופך לאחד, הרי כשהאדם רוצה דבר מסויים, גם ה' רוצה אותו, ותפילתו נענית.
בתחושה זו אנו מתמלאים, בעת שאנו מקדימים לתפילת שמונה עשרה – 'ה' שפתי תפתח', היכולת להתפלל ולפתוח את השפתיים, מתחילה מה' ולא מאיתנו.
ויהי רצון שיקבל ה' תפילתנו ותפילות כל עמו ישראל ברחמים.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il