יציאת מצרים שבכל דור ודור | הרב אליהו ברין | בית המדרש

שבת ומועדים
משעבוד לגאולה

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

משה ישכר דב בן אברהם ז"ל

4 דק' קריאה

"בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים" (לשון הרמב"ם חמץ ומצה פרק ז, הלכה ו ע"פ המשנה פסחים פ"י). יציאת מצרים היא יסוד האמונה המרכזי של עם ישראל: "אנכי ד' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" - היא יסוד נצחי, אבל בדברי חז"ל הנ"ל, היא מותאמת ומיוחדת לפי מצבו של הדור ולפי מדרגתו של כל אחד ואחד - לפי דעתו של בן -אביו מלמדו, וכנגד ארבעה בנים דברה תורה.

המצוות שאנו נפגשים איתן בליל הסדר אינן לזכר בעלמא, אלא באות לחרוט בתוכנו את עובדת יציאת מצרים באופן חי, מציאותי - הווי. "סיפור" יציאת מצרים - לא לימוד בעלמא. דומה למושג סיפורי צדיקים אשר התפתח הרבה בחסידות אבל שורשו מצוי כבר בחז"ל - להתחקות על מעשיהם של גדולים. זהו סוג התבוננות המפגיש אותנו עם מדרגת החיים של האיש, של המציאות, ולגרום שאותם החיים יהיו בנו ממש. כך אנו מוזמנים בכל שנה מחדש לספר ולחיות, להיות משיקים אל נקודת היסוד הלאומית-אמונית הזאת, כאילו אנו בעצמנו נוצרים עתה יחד עמה.

ולגודלה של לידת החיים הקבועה והמתחדשת הזאת, אין אנו מסוגלים לתת לה הגדרה חיובית - אלא הגדרה שלילית: "יציאה ממצרים" - ולא כניסה אל מהות חדשה ומוגדרת; "פסיחה" על בתי בני ישראל - בלא שנוכל לכנות בשם את ההוויה הישראלית שנולדה ונתהוותה ברגע הפסיחה הזה. ההוויה הזו כולה חלק ד' יתברך, "אני ולא מלאך, אני ולא שרף אני ד'" וכו', קוב"ה וישראל חד הם. וכן במתן תורה - מצוות האמונה לדורות - כך היא מנוסחת: "אנוכי ד' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" - כביכול המשמעות העצמותית של היציאה ממצרים לדורות עולם היא ה"אנוכי ד' אלוקיך" (ועיין סמ"ק מצות עשה א). כי ע"י שיצאנו, נפגשנו עם המציאות המקורית שלשמה נברא העולם - פגישת חיים של מגמה, תוכן ומשמעות. והמגמה היא שהאמת האלוקית, בגילויי פניה דרך חייה של האומה הזו וגלגולי נסיבותיהם, תאיר פני עולם ומלואו. ואולי משום 'כך נקרא חג הפסח - "שבת" - "ממחרת השבת". כלומר, אע"פ שכל קדושת הזמנים מהותה חידוש - "החודש הזה לכם ראש חדשים". חידוש הזמן וקידוש הזמן, לעומת שבת בראשית שהיא קביעא וקיימא, מ"מ מגלה הפסח שכל חידוש החיים שישראל מגלים בעולם אינם אלא מכוונים בשורשם אל הקדושה העולמית הקבועה וקיימת בעולם מיסוד קדושת השבת.

בעולת ראיה (ח"א עמ' קעט) מבאר הרב זצ"ל ש"הפסח אינו נאכל אלא צלי", ומ"מ "אינו נאכל אלא למנויו" - קרבן הציבור והיחיד הזה - "נאכל דוקא בצליה - באופן שטעמו המקודש מוכרח שיהיה אצור כולו וכנוס בתוכיותו, וזאת היא פעולת הצליה המכנסת את כל הכח שבבשר בתוכו, בלא התפזרות מחוצה לו", וע"כ בו מתגלה לפנינו כל האומה בריכוז כ"כ נפלא, ביחידות גמורה כאישיות אחת, אבל קודמת לכך - "שאינו נאכל אלא למנויו" - כל יחיד ויחיד ממקום שהוא בו ושבכל דור ודור חייב להיות אף הוא - אצור בנשמתה הגדולה של האומה בכללה - "להתמנות" - צריך הוא הזמנה מיוחדת והסכמה עצומה להתקשר בעומק הקדושה של נשמת האומה הפנימית".

כלומר, היסוד הנשגב כ"כ - מושג הפסח - האומה הישראלית בריכוזה - כביכול בחינת הקביעא וקיימא של עם ישראל, הוא בעצמו צריך להיות נפגש עם כל אחד ואחד מאיתנו המיסב לסדר וזוכה לראות בעצמו כאילו הוא יצא עתה מן השעבוד - ולהתמנות על מדריגת הפסח הזאת, וכאן בא כבר תפקידו של היסוד השני - יסוד החירות, המבוטא במצה ובביעור החמץ. דוקא ע"ג ומתוך יסוד הפסח - יצירתנו המוצקה האחדותית והאיתנה, מעשה אלוקי נורא, מוחלט ונצחי, המקיף כאחת דורות עולם עד לגאולה האחרונה, חייבת לבוא מבחינתנו - ההתבוננות השניה - החירות: עבודה נפלאה של שחרור והתנקות מכל סיג ופגם מכל המעיב והמעכב. גם בחדרי החדרים ובתהומות הנפש הפרטיים, בטהרה פנימית מוסרית מקודשה - "נר ד' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן", וגם מן המעכב במערכות הכלליות הציבוריות, להתרומם מעל יסורי הנפש המחניקים את הקומה הלאומית הגדילה והולכת, ומדמים לעצור את מלוא קוממיותה.

וכל עבודת החירות הזאת - התיישרות המידות הפנימיות שלנו - במצה לחם עוני - לשון ענוה (חת"ס), ובתיקון הלשון פסח - פה סח (שפ"א), ובכל מה שנתיישב בדעתינו ונרומם בתוכנו מידה אחרי מידה, בלא להשאיר משהו של חמץ במובנינו בפרטי, להיעשותינו כבני מלכים ובני חורין ממש - איננה אלא מקבילה במילואה אל מה שאנחנו חייבים להיות מלאי ציפיית ישועה, חדורים וחבוקים ואצורים בנשמתה הגדולה של האומה בכללה באהבת נפש וב"כולך יפה רעייתי ומום אין בך", ו"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה" - מדרגת הפסח.

ועבודת הקודש החירותית הזאת צריכה להיעשות במלוא החידוש והעוצמה מנקודת ההתחלה - "מתחיל בגנות" - בכל דור ודור מחדש. משום שהחירות היא עומק הנפש המושג דוקא ע"י הסרת המעיק והחוצץ, המנסה לטשטש את הצביון העצמי הטבעי. ולכן בכל דור ודור ובכל שנה ושנה כאשר אנו מתגברים ומבססים את חירותנו מחדש מכל המעכבים ובאים לפי נסיבות ואירועי הזמן, כן מוסיפה ומתעמקת בתוכינו זהותינו הטבעית האמיתית. וכך מהלך סיפורה של יציאת מצרים הולך ונבנה בתוכנו דוקא מתוך השאלות והקושיות אשר לפי דעתו של השואל ומצבו ושעתו, ובדרך מפותלת זו הוא שב ונותן עוצמה ורוב כח אל נקודת הראשית הפנימית של כולנו - הפסח - עובדת יציאת מצרים בעצמותה.

ומסילת הגאולה על מעקשיה ונפתוליה הרבים הולכת ועושה את דרכה דרך מאורעות השעה והדור, דרך עבודת החירות של כל אחד ואחד מאיתנו הזוכה "להתמנות" באמת, לזמן עצמו בהסכמה עצומה להתקשר אל נשמת האומה הפנימית. ומדריגת "בניסן נגאלו" הולכת ונעשית ל"בניסן עתידין להגאל" דרך "ליל הסדר" שעל נדבכיו וסולם דרגותיו מסודרים אנו ומעשינו, כאשר בכל דור ודור אנו זוכים להראות עצמינו למרות כל הסובב אותנו, בני חורין - כאילו יצאנו עתה ממצרים. "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל", במהרה בימינו, אמן.

משעבוד לגאולה