ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

פרק ג' חלק ד

דף הבית ראשי בית מדרש אמונה וחסידות לימוד יומי באמונה תפארת ישראל למהר"ל Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר הורד דף מקורות

כ"ד טבת תשע"ד

פרק ג' חלק ד

כ"ד טבת תשע"ד



נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
עם ישראל

הוכחה כי האדם צריך להוציא שלמותו אל הפועל
וּלְהוֹרוֹת כִּי הָאָדָם חָסֵר וְצָרִיךְ אֵלָיו הַשְׁלָמָה, לְכָךְ אָמְרוּ בְּפֶרֶק חֵלֶק(סנהדרין צט, ב) : אָדָם לְעָמָל יוּלָּד(איוב ה, ז) . אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אֵינִי יוֹדֵעַ אִם לַעֲמַל פֶּה אִם לַעֲמַל מְלָאכָה? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר(משלי טז, כו) : נֶפֶשׁ עָמֵל עָמְלָה לּוֹ כִּי אָכַף עָלָיו פִּיהוּ1 , הֱוֵי אוֹמֵר לַעֲמַל פֶּה. וַעֲדַיִן אֵינִי יוֹדֵעַ, אִם לַעֲמַל תּוֹרָה אִם לַעֲמַל שִׂיחָה? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר(יהושע א, ח) : לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, הֱוֵי אוֹמֵר לַעֲמַל תּוֹרָה, עַד כָּאן.
וּבֵאֲרוּ בָּזֶה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָמַרְנוּ. כִּי הָאָדָם הַזֶּה לֹא נִבְרָא בִּשְׁלֵמוּתוֹ הָאַחֲרוֹן2 , וְהוּא נִבְרָא לְהוֹצִיא שְׁלֵמוּתוֹ אֶל הַפֹּעַל. וְזֶה אָדָם לְעָמָל יוּלָּד. שֶׁהוּא נוֹלָד וְנִמְצָא אֶל תַּכְלִית הֶעָמָל3 , דְּהַיְנוּ לְהוֹצִיא הַשְּׁלֵמוּת אֶל הַפֹּעַל. וְלֹא יַגִּיעַ לִהְיוֹת נִמְצָא בְּפֹעַל לְגַמְרֵי לְעוֹלָם. אֲבָל תָּמִיד יִהְיֶה עָמֵל לְהוֹצִיא שְׁלֵמוּתוֹ אֶל הַפֹּעַל, וְזֶה שְׁלֵמוּתוֹ הָאַחֲרוֹן. וּלְפִיכָךְ אָמַר: אָדָם לְעָמָל יוּלָּד. וְהֶעָמָל הוּא הַיְצִיאָה אֶל הַפֹּעַל*, וְתָמִיד הוּא בְּכֹחַ עוֹד לָצֵאת אֶל הַפֹּעַל. כִּי זֶה הָאָדָם הוּא בְּכֹחַ וְיוֹצֵא אֶל הַפֹּעַל. וְכַמָּה שֶׁהוּא יוֹצֵא אֶל הַפֹּעַל, נִשְׁאַר בְּכֹחַ לָצֵאת עוֹד אֶל הַפֹּעַל תָּמִיד.

האדם מוציא עצמו אל הפועל ע"י התורה
וְאָמַר: וַעֲדַיִן אֵינִי יוֹדֵעַ אִם לַעֲמַל פֶּה אוֹ לַעֲמַל מְלָאכָה? כִּי אַף אִם נִבְרָא הָאָדָם בְּכֹחַ וְלֹא בְּפֹעַל, אוּלַי הַכֹּחַ הַזֶּה הוּא שַׁיָּךְ לַכֹּחַ הַגּוּפָנִי4 , שֶׁאֵין סָפֵק שֶׁהוּא בְּכֹחַ וְיֵשׁ בּוֹ יְצִיאָה אֶל הַפֹּעַל, וּבוֹ שַׁיָּךְ עָמָל. אֲבָל כֹּחַ הַדִּבְּרִי, שֶׁהוּא יוֹתֵר נִבְדָּל•, בְּמַה שֶּׁלֹּא נִמְצָא בִּשְׁאָר בַּעֲלֵי חַיִּים כִּי אִם בָּאָדָם, לְכָךְ הַכֹּחַ הַזֶּה הוּא יוֹתֵר נִבְדָּל, וְאֶפְשָׁר כִּי דַּי הוּא שֶׁיּוֹצִיא מִן הַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל הַכֹּחַ הַגּוּפָנִי, וְאֵין צָרִיךְ לְהוֹצִיא כֹּחַ הַדִּבְּרִי אֶל הַפֹּעַל, שֶׁאֵין הָאָדָם נִבְרָא עַל זֶה•. וְעַל זֶה אָמַר, כֵּיוָן דִּכְתִיב נֶפֶשׁ עָמְלָה עָמְלָה לּוֹ כִּי אָכַף עָלָיו פִּיהוּ, הֲרֵי כִּי עָמָל הַזֶּה הוּא עֲמַל פֶּה, שֶׁהוּא כֹּחַ הַדִּבְּרִי, שֶׁכֹּחַ זֶה צָרִיךְ שֶׁיּוֹצִיא אֶל הַפֹּעַל, וְעַל זֶה נִבְרָא הָאָדָם*.
וְאָמַר עוֹד, וַעֲדַיִן אֵינִי יוֹדֵעַ אִם עֲמַל שִׂיחָה אוֹ עֲמַל תּוֹרָה? כִּי אוּלַי לֹא צָרִיךְ שֶׁיּוֹצִיא מִן הַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל רַק כֹּחַ הַדִּבְּרִי5 , שֶׁאֵינוֹ שֵׂכֶל גָּמוּר, אֲבָל לֹא כֹּחַ הַשִּׂכְלִי, שֶׁהוּא דִּבּוּר שֶׁל תּוֹרָה, וְזֶהוּ שֵׂכֶל גָּמוּר. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, מִזֶּה נִלְמֹד כִּי הָאָדָם עַל זֶה נִבְרָא, שֶׁיּוֹצִיא אֶל הַפֹּעַל כֹּחַ הַדִּבְּרִי הַשִּׂכְלִי, שֶׁהוּא שֵׂכֶל הַתּוֹרָה. וּלְפִיכָךְ אָמַר, לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ. כִּי אַחַר שֶׁהָאָדָם שְׁלֵמוּתוֹ בְּכֹחַ, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה כָּל עֲמָלוֹ וּפָעֳלוֹ בְּדָבָר שֶׁהוּא שְׁלֵמוּתוֹ הָאַחֲרוֹן אֲשֶׁר נִבְרָא בִּשְׁבִילוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב אָדָם לְעָמָל יוּלָּד, שֶׁרוֹצֶה לוֹמַר כִּי תַּכְלִית מַעֲלָתוֹ הוּא אֶל הֶעָמָל, שֶׁהוּא יְצִיאָה אֶל הַפֹּעַל, וְזֶהוּ לֹא יָמוּשׁ וגו'.

___________________________________
מדברי חז"ל למדנו שהאדם חסר וצריך להשלים את עצמו. אמרו חכמים בפרק חלק, על הפסוק באיוב: אדם לעמל יולד. אמר רבי אליעזר: איני יודע עמל זה מהו, האם עמל פה – דיבור, או עמל מלאכה. כשאומר הכתוב: נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו 1 [פירוש: כפה את פיו, הכריח את נפשו לדבר], למדנו שהעמל הוא עמל פה. ועדיין איני יודע אם לעמל תורה או לעמל שיחה, כשאומר הכתוב: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למדנו שהכוונה לעמל תורה.
בארו בזה חכמים את הרעיון שאמרנו קודם, שהאדם לא נברא 2 בשלימותו הסופית, אלא שצריך הוא לעמול להוציא את שלימותו מן הכח אל הפועל. זוהי כוונת הפסוק: אדם לעמל יולד. שהוא נולד ונמצא בעולם 3 כשתכלית הוויתו היא העמל להוציא שלמותו לפועל. אולם כל כמה שיעמול האדם, לעולם לא יְמצה את הכח שנמצא בו, לכן כל חייו צריכים להיות חיי עמל, וזוהי שלימותו. העמל הוא המכשיר שבאמצעותו מוציא האדם כוחותיו אל הפועל, אך תמיד יש עוד מה שיוציא אל הפועל, כי לעולם לא יוכל האדם להוציא כל כוחותיו אל הפועל.
ביאור דברי חז"ל: ועדיין איני יודע אם לעמל פה או לעמל מלאכה? אמרנו כי האדם נברא עם כוחות פנימיים אותם צריך להוציא אל הפועל, אבל לא ברור באיזה כוחות מדובר. 4 אולי צריך האדם להוציא אל הפועל את הכוחות הגופניים הגנוזים בו, הרי אין ספק שגם מבחינה גופנית יש באדם כח שיכול להוציאו אל הפועל, ואולי בתחום זה צריך האדם להשקיע את עמלו, ולא בתחום של כוחות נפש השייכים לעמל הדיבור? הביאו חכמים הוכחה מהפסוק: נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו. מכאן אנו למדים שהעמל הוא עמל פה ולא עמל גוף. עמל הפה הוא העמל שבו צריך האדם למצות את יכולתו.
המשיכו חז"ל לברר מהו עמל הדיבור, האם הכוונה לעמל שיחה או לעמל תורה. 5 יכול האדם לפתח דיבורו בלמוד לשונות, שירה וכדומה מקצועות הדורשים יצירה שכלית, כי גם בזה יש לאדם כוחות שיש לפתחם, ואולי זוהי תכליתו של האדם? על כך הביאו חז"ל את הפסוק: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, מפסוק זה אנו למדים שזוהי המטרה שלשמה נברא האדם. מאחר שהאדם נברא בעל כוחות ושלמותו היא רק בהוצאת כוחותיו אל הפועל, מן הראוי שיהיה עמלו מופנה לתחום אשר בו יגיע אל השלמות הגדולה ביותר, ותחום זה הוא התחום הרוחני של האדם. ועל זה אמר הכתוב: אדם לעמל יולד, תכלית האדם צריכה להיות העמל שיוציא את כוחותיו הנעלים ביותר אל הפועל, וזה שאמר הכתוב: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך.

ביאורים
יש באדם שלושה כוחות בעלי פוטנציאל גדול. כוחות אלו צריכים לצאת אל הפועל ולא להישאר כמות שהם:
א. כוחות הגוף – יש באדם כוחות פיזיים גדולים והאדם יכול להוציאם אל הפועל על ידי אימונים תמידיים ופעילות גופנית. יש כאלו שרואים בכוחות אלה את עיקר האדם, ומארגנים תחרויות חוזרות ונשנות על מנת למצות את הכוחות הגופניים של האדם עד תום. חז"ל מסכימים שיש הרבה מה להוציא אל הפועל בתחום הגופני אך אינם מסכימים שזהו הדבר המייחד את מה שהאדם צריך להוציא אל הפועל.
ב. כוחות הרוח – יש באדם שכל, רגש ובינה יתרה. מהם מגיעים כל תחומי הדעת והעשייה – יצירות מוסיקאליות, כוחות שירה, לימוד לשונות ועוד. אדם שלומד ועמל יכול להגיע לתגליות מדעיות מרעישות ולשנות את העולם בשכלו. אך דבר זה עדיין אינו מוציא עד תום אל הפועל את מה שטמון באדם, מכיוון שכל החוכמות האלו קשורות ונובעות מטבעו של העולם הזה. הן אנושיות וממילא מוגבלות ואינן מגלות את הנשמה האלוהית שקיימת באדם.
ג. כוחות הנשמה – יש באדם נשמה אלוהית אשר כל הכוחות והכישרונות וכל החכמה וההשכלה מגיעים ממנה. אין היא כוח אשר תלוי בגוף אלא כוח שמחובר אליו. הנשמה יוצאת אל הפועל רק על ידי לימוד תורה וקיום מצוותיה. רק התורה היא אלוהית לגמרי ואיננה תוצר של חשיבה אנושית של העולם הזה. זו הסיבה שרק היא יכולה לגלות את הפוטנציאל האלוהי שקיים באדם ולהביא אותו לידי שלמותו.
הרחבות
*משמעות המושג עמל
וְהֶעָמָל הוּא הַיְצִיאָה אֶל הַפֹּעַל. לפי פרשנות זו, נוכל להבין את הדרשה בהגדה של פסח : "’ואת עמלנו’ - אלו הבנים". כפי שכתב המהר"ל לגבי המצוות, הבנים הם ביטוי יסודי להוצאה האנושית מן הכוח אל הפועל. כך האדם מעמיד מקרבו דור חדש, שנועד להמשיך את מורשתו לדורות הבאים אחריו, וגם הדורות הולכים ומוציאים לפועל את הצדק והמוסר, כמו שנאמר על אברהם אבינו "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'..." [בראשית יח, יט].
* חשיבות כוח הדיבור
הֲרֵי כִּי עָמָל הַזֶּה הוּא עֲמַל פֶּה, שֶׁהוּא כֹּחַ הַדִּבְּרִי, שֶׁכֹּחַ זֶה צָרִיךְ שֶׁיּוֹצִיא אֶל הַפֹּעַל, וְעַל זֶה נִבְרָא הָאָדָם. את הפסוק "ויהי האדם לנפש חיה" [בראשית ב, ז], העוסק בבריאת האדם, פירש רש"י : "שנתוסף בו דעה ודיבור", ואונקלוס תרגם 'לרוח ממללא' (מדברת). הנפש החיה היא מהותו של האדם, היא ייחודו וסיבת יצירתו. יש שהקשו מדוע צריך להתפלל בדיבור והרי השם יתברך יודע מחשבות בני אדם ודי היה במחשבה? המהר"ל אומר שדברים אלו הם דברי שיבוש, ומסביר שבתפילה מבקשים מהקב"ה להשלים חיסרון ודווקא על ידי הדיבור בפה של האדם (הנקרא'מְדַבֵּר' ) יש ביטוי אמיתי לכך שמכיר בחסרונו ולא מספיקה רק המחשבה [עיין בנתיב העבודה ב]. ניתן להעמיק ולומר שהדיבור מוציא לפועל את מחשבותיו של האדם, וזו בדיוק מהותו של האדם, כפי שהזכרנו קודם.

שאלות לדיון
איך אפשר לגרום לעמל ולקושי להצמיח בנו כוחות חדשים ולא לעורר בנו ייאוש?
פעמים רבות כותב המהר"ל שמעלת האדם היא כוח הדיבור שלו. איפה בחיינו בא לידי ביטוי ייחודו של כוח זה?
הצטרף לדיון על שאלות אלו בפורום הישיבות
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il