ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

עובדים שנעדרו מעבודתם עקב השלג

דף הבית בית מדרש מדורים חמדת ימים חמדת הדף היומי Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

טבת תשע"ד

עובדים שנעדרו מעבודתם עקב השלג


מתוך העלון חמדת ימים
www.eretzhemdah.org


מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

לרגל סערת השלג שפקדו את ארצנו, נעסוק בסוגיה משפטית הקשורה לימי השלג – האם יש לשלם משכורת לעובד שנעדר מעבודתו עקב השלג.
חשוב להדגיש כי הדברים נאמרים כסקירה הלכתית כללית. הם אינם משקפים את עמדת בית הדין 'ארץ חמדה – גזית', ולא ניתן להסיק מהם הלכה לגבי מקרים ספציפיים, שבהם יש גורמים רבים נוספים. כמו כן אין כאן התייחסות לשאלה מה מוגדר כאונס המונע מהעובד לעבוד, כמה מאמץ העובד צריך לעשות על מנת לעבוד, וכן האם היה יכול לעבוד מהבית. הדיון כאן מתמקד רק בשאלה העקרונית האם כאשר עובד לא היה יכול לבצע את עבודתו מחמת מכת מדינה, המעביד חייב לשלם לו את שכרו.

החוק לא מחייב את המעסיק לשלם לעובדים עבור יום שבו הם נעדרו, גם אם נעדרו בגלל כוח שאינו בשליטתם. גם אם העובד הגיע למקום העבודה וגילה שהוא סגור, ככל הנראה המעסיק לא חייב בתשלום אם הוא רצה להעסיק את העובד וכוח עליון מנע ממנו להעסיקו. עם זאת, ישנם מקומות עבודה שבהם נהוגים צווי הרחבה, או נהלים אחרים. במאמרנו נדון בעמדת ההלכה העקרונית, שיתכן שמחייבת לשלם שכר מלא לעובד עבור יום שבו לא הגיע בגלל מניעה כללית, ולא פרטית. חשוב לציין, שגם לפי ההלכה יש להתחשב בהסכמים מפורשים עם העובדים וכן במנהג המדינה, אם הוא אכן נחשב למנהג קבוע.

הגישה הבסיסית היא שפועל שנעדר מעבודתו בגלל סיבה לא צפויה מבחינת שני הצדדים אמור להפסיד את שכרו, כמבואר בדברי הרמ"א (חושן משפט סימן שלד, סעיף א ולמד זאת מהגמרא בב"מ דף עז עמוד א). אמנם הרמ"א (שם) מציין שאם המניעה של הפועל מעבודתו היא בגלל גורם כללי ולא פרטי, לעתים הדין משתנה, וזאת על פי המשנה בבבא מציעא (קה ע"ב) : "המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או נשדפה, אם מכת מדינה הוא מנכה לו מן חכורו". אם החוכר את השדה אינו יכול לקיים את התחייבותו הכספית כלפי המחכיר, מהסיבה שפגעה בשדה 'מכת מדינה', החוכר פטור מהתחייבותו. היה מקום להבין שיש הבדל בין חוכר שדה שצריך לשלם דמי שכירות לבעלים שמוגדרת כסכום מסוים של תבואה, ואם השדה נשדפה בגלל מכת מדינה אינו חייב לשלם כסף על חכירת השדה, כיון שניתן להסתכל על החכירה כעין מקח טעות, שהרי השדה הזו לא הוציאה תבואה. לבין שכירת עובד, שבה המעסיק רוצה את עבודת השכיר, וכל עוד הוא לא עבד אין מקום לשלם לו על מה שלא עבד. אלא שרמ"א הבין שגם בשכיר הדין הוא שאם הייתה מכת מדינה המעסיק חייב לשלם לשכיר שכר מלא, וכפי שנראה בהמשך דברינו.

מהי מכת מדינה? (תחום הפגיעה)
הגמרא (שם) מביאה מחלוקת בשאלה איזו מכה נקראת מכת מדינה? רב יהודה אומר שמדובר שנשדפו ''רובא דבאגי". לעומת זאת, עולא סובר שמספיק שנשדפו השדות הסמוכות לשדה שבה אנו דנים. להלכה נפסק (שולחן ערוך חושן משפט שכב, ב) כרב יהודה, אלא שנחלקו הראשונים מה הפירוש 'רובא דבאגי'.
לדעת רש"י (שם ד"ה רובא) הכוונה היא רוב הבקעה (האיזור חקלאי) שבתוכה השדה שנשדפה. ואילו לדעת הרמב"ם (שכירות ח, ה) הכוונה רוב שדות העיר כולה. בשו"ת אדמת קודש (חלק א סי' סז) כתב שמספק יש להכריע שהמוציא מחבירו עליו הראיה. אמנם בנידון דידן , אין למחלוקת זו נפקא מינה, שהרי ערים שלמות כוסו בשלג, ולכולי עלמא יש לראות בשלג 'מכת מדינה'.

האם ניתן להתאמץ ולהגיע לעבודה?
המשנה בבבא מציעא (קג ע"ב – קד ע"א) כותבת שאם אדם חכר שדה, ויבש המעיין שהיה בשדה, אין החוכר יכול לנכות מסכום דמי החכירה שהוא צריך לשלם, אף שהשדה נוחה פחות לשימוש. הגמרא שם מבארת שמדובר כשיבשה רק תעלה קטנה, ואין זו מכת מדינה משום שהחוכר עדיין יכול להביא מים בדליים ובאופנים אחרים על ידי מאמץ. על פי זה פסק רמ"א (שם שכא א): "ואם אפשר לתקנו על ידי טורח ותחבולות אינו מנכה לו"
בנדון דידן, יש לעיין מה דינו של פועל שקשה לו להגיע לעבודה בגלל השלג, אבל הוא יכול להגיע אם ילך ברגל, או יחכה לאוטובוס העובר רק מדי פעם, במקום לנסוע במכונית – האם במקרה זה נחשב השלג 'מכת מדינה'? שהרי הפועל יכול לטרוח ולעבוד.

על מי ההפסד במכת מדינה?
הרמ"א (חושן משפט שכא, א לגבי חוכר שדה) מביא שתי דעות לגבי חיוב תשלומים על מכת מדינה שגורמת לחוסר יכולת לבצע עבודה: " וכן פסק מהר"ם על מלמד שגזר המושל שלא ילמוד, דהוי מכת מדינה, וכל ההפסד על בעל הבית. ויש חולקין וסבירא להו דמכאן ולהבא בדין חזרה קאי..."
לדעה הראשונה במכת מדינה שגרמה למלמד שלא יוכל לעסוק במלאכתו, המלמד אמור לקבל את מלוא כספו למרות שלא עבד. אמנם ה'יש חולקין' סוברים שעל המעסיק לחזור בו בזמן שיודע שהפועל אינו יכול לעבוד מכוח מכת המדינה, ואז לא יקבל העובד תשלום על העבודה שלא ביצע. גם ה'יש חולקין' מודים שאם המעסיק לא התנה בפירוש שהוא חוזר בו, חייב לשלם לעובד (רמ"א).
סמ"ע (סק"ו) מאריך לדחות את הסבר רמ"א בדעת המהר"ם וכותב שלדעתו כוונת המהר"ם היא שכיוון שהפועל רוצה ללמד, וגם בעל הבית רוצה שילמד את בנו, (אף שהיה מקום לומר שלא יקבל שכרו כלל) ההפסד הוא על שניהם ויחלוקו. לעומת זאת, ש"ך (א) וט"ז הסכימו לדעת רמ"א, שאם המניעה לעבודה היא בגלל 'מכת מדינה' בעל הבית מפסיד, כיוון ש'מזלו גרם'. ובשו"ת אדמת קודש (א, סז) ובנתיבות המשפט (א) מבארים שסברת סמ"ע מבוארת בטעמה שכיון שבמכת מדינה מזל שניהם גרם, ולא ניתן לומר על המשכיר או השוכר שהמלאכה התקלקלה בגלל מזלם, לכן שניהם צריכים לספוג את ההפסד, וההפסד מתחלק חצי חצי, או שחוזר לדין הרגיל שבו העובד כלל לא מקבל את כספו כשלא עבד.
נתיבות המשפט (סימן שלד סק"א) מקשה על המקרה של המהר"ם, מדוע לא יוכל השוכר לחזור בו, ולומר שאינו רוצה כעת את המלמד, ובכך להפטר משכרו? ומתרץ הנתיבות שאמנם היה אסור למלמד ללמד, אבל הוא עדיין היה יכול לשמש כשמרטף של התלמיד. והיות שמבואר בגמרא בנדרים (לז ע"א) שהסיבה שמלמד רשאי ליטול שכר היא מפני 'שימור התינוקות', והמלמד מוכן לשמור, אלא שבעל הבית אינו מעוניין להעסיקו כאשר הוא אינו יכול ללמד בפועל, מגיע לו שכר מלא.
חתם סופר (ה, קלה) מקשה על נתיבות שלהלכה התשלום הוא עבור שכר פיסוק טעמים, ולא עבור שימור הילדים. ועוד ששימור התינוקות הכוונה לשמור עליהם שלא יצאו ממקום הלימוד למקומות אחרים, אבל אם גזר המלך שלא ילמדו, אין כלל שימור?
חתם סופר מבאר שכיון שבדרך כלל לא מחליפים מלמד באמצע השנה, וגם ישנה התקדמות שונה במהלך השנה, לכן זה נחשב ששכר אותו לשנה שלימה, ולכן אין בעל הבית יכול לחזור בו באמצע השנה, ולכן במכת מדינה שכרו לא נפגע, כיון שהשכירות שלו אמורה הייתה להמשיך גם בזמן שבו הוא אינו יכול לעבוד. ערוך השולחן (שלד, י) מבאר שמכיוון שהמלמד עומד מוכן לעשות מלאכתו, אלא שאינו יכול לעשותה בפועל בגלל מכת המדינה שהיא גזירת המלכות, לכן המשכיר חייב לתת לו שכר רגיל.
יוצא שלדעת נתיבות , כיון שהשוכר רוצה לעשות מלאכתו, ובעל הבית אינו רוצה, הוא חייב לתת לו שכרו, ואם כן הוא הדין כשמקום העבודה סגור בגלל השלג, העובד יכול לטעון כי רצה להגיע למקום העבודה, אלא שבעל הבית לא רצה במלאכתו והוא חייב לו שכר כרגיל. לעומת זאת לדעת החתם סופר יש מקום להסתפק אם הוא הדין בכל עובד ששוכרים אותו לטווח ארוך, שהתשלום על מלאכתו אמנם מחושב לפי ימים, אבל לא נבדקת התפוקה היומית שלו, אלא התפוקה הכללית שלו, ולכן בדומה למלמד גם הוא צריך לקבל את משכורתו כשיש מכת מדינה שמונעת ממנו. לדעת ערוך השולחן פשוט שכל עובד אמור לקבל את שכרו, אם הסיבה שלא הגיע לעבודתו היא מחמת מכת המדינה.
אמנם, החתם סופר עצמו בספר הזכרון ( שכתב על מאורעות המלחמה שאירעו בקהילתו, שהייתה אנוסה לברוח למשך כחודש וחצי מהעיר, עמוד נא) כותב: "ורבו עתה המלמדים והתלמידים אשר שאלו לנפשם מה לעשות בדינם, ב...שבועות הרבה שבטלו מלימודם, אם יתחייבו שכרם משלם, ואני בעניי אמרתי דין תורה לא ידעתי, ואני משלם לשכירים שלי שכרם משלם, בלי ניכוי פרוטה, ואתם תבצעו הדין על דרך הפשר לשלם החצי ויפסיד המלמד החצי, וטעמי ונימוקי, כי זה הוא ברור שהוא כדין מכת המדינה, וידוע אריכות דברי הסמ"ע ריש סי' שכ"א ודעתו נוטה שיפסיד המלמד הכל, ולכל הפחות רצה לפרש דברי מהר"ם שיפסיד הבעה"ב החצי, והש"ך שם חלק עליו... אך הדבר קשה מאד בעיני להבין מ"ט להוציא מעות מהבעה"ב כיון שהוא מכת המדינה, ומזל שניהם שוה בו, ואין לומר מזל של זה גרם טפי ממזלו של זה... ועוד התם החוכר הוא המוחזק אמרינן שפיר ינכה להבעה"ב גבי מכת מדינה משום דמצי א"ל דלמא מזלא דידך לחוד גרם, משא"כ במלמד קשה להוציא מהבעה"ב. ומסברא נראה דמזל שניהם גרם, על כן עשיתי פשר מרצון שניהם וחפצם, שיהיה ההפסד על שניהם, אבל דין תורה לא ידעתי, עד יבוא מי שלבו יותר שלם ויוציא דין לאמתו". חתם סופר בדבריו מביא כמה סברות לדחות את דברי הסמ"ע, ולכן הוא אומר שבדרך פשרה ישלמו את חצי השכר על הימים שהעובדים לא עבדו.
על דברי חתם סופר אלו (בספר הזכרון) ועוד הסתמך הרב צבי יהודה בן יעקב שליט"א (תחומין יב 200 - 218) לומר שגננת שלא עבדה בזמן מלחמת המפרץ, אע"פ שמהדין לא ברור שחייבים לשלם לה שכרה, כי יתכן שהלכה היא כסמ"ע או כדעה השנייה שברמ"א, אבל לפנים משורת הדין, יש לפשר בין הצדדים. אמנם מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל (שם 219 – 221) חלק עליו וסבר שמהדין אם המניעה לעבודה היא מכת מדינה חייבים לשלם לפועלים כל שכרם (וכדברי ערוך השולחן, ועוד פוסקים שהבאנו לעיל).
בשו"ת אבני שיש (חלק א סי' נא) כתב , שאף לדעת הרמ"א השכיר אינו מקבל שכר מלא, אלא כפועל בטל. אמנם כתב הגר"ש ישראלי (שם) שאין זה נכון לגבי מלמד, כיון שאין לו רווח מכך שאינו עובד. אלא שבמאמרו של הרצי"ה בן יעקב (שם) מובאות טענות שמהם עולה שאולי לגבי עובדים אחרים שלא עובדים בלימוד תורה, יוכלו לנכות משכרם את השווי של ההנאה שנהנו מכך שהיו יום אחד בחופש.

לסיכום: בניגוד לאונס הקורה לפועל אחד בלבד, שאז הפועל מפסיד את שכרו, הרי שכאשר יש מכת מדינה, הדין שונה. לעניין זה, שלג לכולי עלמא נחשב מכת מדינה, כיוון שהוא חוסם עיר שלימה.
יש לחלק בין מקרה שבו העובד יכול להגיע לעבודה על ידי מאמצים (או לעבוד מביתו במאמץ), לבין מקרה שהוא כלל לא יכול להגיע לעבודה כי כל העיר חסומה, שאז ודאי שהדבר נחשב מכת מדינה. עם זאת, מסתבר שבמקרה שמקום העבודה עצמו סגור, אף אם העובדים היו יכולים להגיע על ידי מאמץ, זה יחשב ל'מכת מדינה' וכפי שמוכח מדברי הנתיבות.
נחלקו הדעות מה הדין במקרה של מכת מדינה. דעת רמ"א, ש"ך וט"ז שהעובד מקבל שכר רגיל. לעומת זאת, לדעת סמ"ע לא מגיע לעובד יותר ממחצית השכר.
נתיבות מקשה מדוע הפועל מקבל את שכרו באופן זה, ותירץ שזה רק באופן שהמשכיר לא נותן לו לעבוד. אמנם חתם סופר ביאר שכל עובד ששכרו נקבע באופן שנתי (אף שהוא מקבל אותו לפי ימי הלימוד או חודשים) מבחינת המעסיק הוא עובד במשך זמן, ולכן המעסיק חייב לשלם לו על יום שהוא נעדר מהעבודה, אם ההעדרות היתה בעקבות כח כללי שפגע באנשים רבים נוספים.
החתם סופר (בספר הזכרון) כותב שמצד הדין לא ניתן להוציא נגד שיטת הסמ"ע, אמנם, יש לעשות פשרה ולשלם חצי השכר, והוא עצמו נותן לפועליו שכר שלם. כך פסק אמנם הרצי"ה בן יעקב, אמנם מרן הגר"ש ישראלי זצ"ל חלק עליו וסבר שמהדין חייבים לשלם את כל השכר.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il