ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש מדורים קול צופייך

מהלכות ברכות הנהנין

וְזֹאת הַבְּרָכָה

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מרדכי אליהו זצ"ל
לחץ להקדשת שיעור זה
סגולה לאריכות ימים
כל המברך את זרעו של אברהם מתברך, שנאמר: "וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר". וכן כהן שמברך את ישראל – מתברך (סוטה לח ע"ב), ומי שמברך את בעל הבית בברכת המזון – מתברך (ברכות נה ע"ב).
כנגד זה:
"וְאָמַר רַב יְהוּדָה, שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מְקַצְּרִין יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם". אחד הוא מי שנותנים לו "כוֹס שֶׁל בְּרָכָה לְבָרֵךְ וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ". ודברים אלו נפסקו ב"שולחן ערוך": "מי שנותנים לו לברך ואינו מברך – מקצרים ימיו" (או"ח רא ג').
ה"מגן אברהם" (ס"ק ה) אומר שהדברים הללו אמורים רק באורח שאכל ונתבקש לברך בסיום הסעודה, שאז הוא מתבקש לברך את בעל הבית "ברכת האורח" בברכת המזון על כוס יין מלא. ואם לא עושה כן, מתקצרים ימיו. כתב המשנה ברורה (ס"ק יד): כי גם במקרים אחרים שמבקשים מהאדם ברכה ולא מברך, נראה לי שלא גורם קללה לעצמו. אבל בודאי אין נכון לאדם לדחות מצוה הבאה לידו.

חֲטוֹף וּבָרִיךְ
המשנה במסכת קידושין אומרת שיש מצווה על האב למד את בנו אומנות. חִזְקִיָּה בגמרא (קידושין ל ע"ב) למד זאת מהפסוק "רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ" (קהלת ט). על-פי הפשט, אם האדם רוצה לראות חיים עם אשתו, הוא חייב אדם ללמוד מלאכה. וזו חובה של אביו ללמדו אומנות. עוד אומר חזקיה: "כְּשֵׁם שֶׁחַיָּב לְלַמְּדוֹ תּוֹרָה, כָּךְ חַיָּב לְלַמְּדוֹ אֻמָּנוּת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף לְהַשִּׁיטוֹ בַּנָּהָר (ללמדו שחייה). מַאי טַעֲמָא? חַיּוּתֵיהּ הִיא (אם לא ילמד שחייה – יסתכן בחייו).
מכאן נבין את הסיפור בגמרא (ברכות נג ע"ב) על שני חכמים שלימדו את בניהם להדר בברכת אחרים, כי זו אומנות של חיים. כך בגמרא: "אָמַר לֵיהּ רַב לְחִיָּא בְרֵיהּ, חֲטוֹף וּבָרִיךְ, וְכֵן אָמַר לֵיהּ רַב הוּנָא לְרַבָּה בַרֵיהּ, חֲטוֹף וּבָרִיךְ". אמר רב לבנו רבי חייא: אם מכבדים אותך בברכה – אל תהסס אלא חטוף את ההצעה ותברך. וכך אמר רב הונא לבנו רבא, אם מכבדים אותך בברכה – חטוף וברך. אל תסרב. שהמברך מתברך ומוסיף חיים.

פרי העץ שברכתו "האדמה"
חסיד של ברכות
הגמרא (בבא קמא ל ע"א) אומרת: "אמר רב יהודה: האי מאן דבעי למהוי חסידא, לקיים מילי דנזיקין. רבא אמר מילי דאבות, ואמרי לה מילי דברכות". אם אדם רוצה להיות חסיד, שייזהר לא להזיק את חברו, או שייזהר במידות טובות המנויות במסכת אבות, או שילמד להיזהר בברכות. לברך אותן בכוונת הלב ולדעת הלכותיהן. אם חושבים היטב על הברכה לפני שמברכים, זה מביא יראת שמים גדולה. והברכה בעקבותיה.
פירות מעולים
על ירקות כמו חסה וכדומה אנחנו מברכים "בורא פרי האדמה", כשם שמברכים על שאר פירות האדמה. למרות שבאכילת חסה אין אכילת פרי, אלא עלים בלבד, הברכה היא על "פרי האדמה". כי העלים של החסה הם הפירות של האדמה (עיין ברכות לה ע"א).
ברכות צולפות
על-פי הכלל הזה נבין את הגמרא (ברכות לו ע"א) שדנה בברכות של החלקים השונים של שיח הצלף. מדובר בשיח מיוחד, שאוכלים גם את העלים שלו, גם את ה"תמרות" שלו, שהן בליטות שצומחות על העלים, גם את הקליפות שגדלות סביבות פרי הצלף, וכמובן את הפרי עצמו. רבי עקיבא אומר שעל כל החלקים של הצלף מברכים "בורא פרי האדמה", ועל פרי הצלף עצמו מברכים "בורא פרי העץ". וכך גם ההלכה.
למרות שהצלף הוא שיח נמוך, הוא נחשב עץ כיוון שיש לו גזע רב-שנתי שלא מתחלף. על כן מברכים על הפירות שלו "בורא פרי העץ". הטעם שמברכים "בורא פרי אדמה" על העלים והחלקים האחרים הוא בגלל שהעלים והחלקים האחרים אינם פרי העץ אלא פרי האדמה. וזה כמובן נכון לכל עץ שאוכלים את העץ עצמו ולא את פירותיו. שהרי העץ עצמו גדל על האדמה, ולכן אם הוא נאכל, הוא פרי האדמה. לעומת זה הפירות שלו גדלים על העץ, ולכן מברכים עליהם "בורא פרי העץ" (ראה שו"ע אורח חיים - סימן רב).

ברכת "שהכול" על פרי העץ
קורא לבבות
לעומת העלים של הצלף, יש חלקים אחרים של העץ שברכתם היא "שהכול". כך אומרת הגמרא )ברכות לו ע"א) שברכתו של "קורא" היא "שהכול". ומהו קורא? בערוך פירש: "קורא – ראש הדקל כשהוא רך". זה הנקרא קדקוד הצמיחה, שבנטילתו הצמח ימות, והוא לבבות הדקלים. לפי רש"י מדובר בשלוחה הסמוכה לקדקוד הצמיחה שמצמיחה את הענפים. שכך פירש: "קורא רך של דקל כשענפיו גדלים בכל שנה ושנה כדרך כל האילנות, הנוסף בשנה זו רך ובשנה שניה מתקשה ונעשה עץ". וברכתו "שהכול".
ההבדל בין צלף ללבבות דקלים הוא שהצלף ניטע על-ידי המגדלים גם בשביל הפרי העיקרי וגם בשביל העלים, התמרות וקליפות הפרי. לעומתו הדקל ניטע רק בשביל הפירות ולא בשביל לבבות הדקלים. ובלשון הגמרא "דקלא לא נטעי אינשי אדעתא – לאכול את הקורא, שהאוכלו ממעט ענפי האילן" (הרא"ש ברכות פ"ו סי' ג).

עלי גפנים – ברכתם "שהכול"
מסכמים התוספות והרא"ש: "ואם כן אותן לולבי גפנים דלא נטעי אינשי אדעתא דהכי – מברכינן עלייהו שהכל נהיה בדברו, ואותן שקדים כשהם רכים אוכלים קליפתם החיצונה ולא נטעי להו אדעתא דהכי למיכל להו כשהן רכים כי אם לאכול הגרעינין שלהן כשיתבשלו – מברך עלייהו נמי שהכל".
כך נפסק ב"שולחן ערוך" (סימן רד סעיף א): "ועל קורא ועל לולבי גפנים, ועל שקדים מתוקים שאוכלים אותם כשהם רכים בקליפיהם, מברך שהכל". והטעם לברכת "שהכול" – "משום דכיון דעיקר נטיעת הדקל אינו אלא מפני התמרים, לא חשיב 'קורא' – פרי. והילכך אינו מברך אלא שהכל" (ב"י).

המילוי קובע
רוב בני האדם אוכלים עלי גפנים כשהם ממולאים באורז או בבשר. במקרה זה מברכים עליהם את ברכת המילוי, שהוא העיקר. אם ממולאים באורז – ברכתם "מזונות", ואם ממולאים בבשר – ברכתם "שהכול" והברכה פוטרת את עלי הגפן עצמם. אם ממולאים בתערובת של בשר ואורז – ברכתם לפי הרוב. אבל אם אוכלים עלי גפנים בפני עצמם מברכים עליהם "שהכול".
עלי גפנים ממולאים בחרקים
וכיוון שהזכרנו את עלי הגפן, ראוי להזכיר כמה מה שכתב רבי חיים סתהון בספרו "ארץ החיים" (יו"ד פד). רבי חיים סתהון חי בצפת וכתב כי בימיו היה חרם שלא להשתמש בעלי גפן, כיוון שהיו מצויים בהם חרקים רבים ואי-אפשר לנקותם, כי החרקים רבים ונמצאים בתוך העלים ולא רק על גביהם. אמנם הוא כתב שם כי היה הפרש במקומות שונים בארץ ישראל, שהיו מקומות שבהם לא היו חרקים על עלי הגפן.
וכותב כי היו מקומות שהתירו עלי גפן רק אם כן עבר עליהם י"ב חודש, שהחרקים כבר התייבשו ומתו והתפוררו לעפר. כיום אם אדם רוצה להשתמש בעלי גפן, לפחות יכניסם למיקרוגל או לתנור כדי שיישרפו התולעים ויהפכו לאפר, ואם לא עשה כן מותר להשתמש בהם רק לאחר י"ב חדש.

קנה וקינמון
לפי האמור לעיל יש לדון מה מברכים על קליפת עץ קינמון. ה"בית יוסף" כתב לברך עליו "בורא פרי האדמה" (אורח חיים סימן רב): "עץ קינמון שקורין קאניל"ה מברכין עליו בורא פרי האדמה מפני שרגילין לאכלו ביובש וגם הוא גדל על הארץ כמו קנים". ולכאורה הקינמון שדיבר עליו ה"בית יוסף" ידוע בארץ והוא באמת צומח על האדמה. אבל הקינמון שאנו מכירים היום אינו קנה והוא עץ של ממש, ועל כן ברכתו "בורא פרי העץ" (ברכות הנהנין).
ה"בית יוסף" הביא עוד את סברת "שבלי הלקט" (סי' קס): "פלפלין לחים – בורא פרי העץ. פילפלין חריפים יבשים – אין מברכין עליהם, כלל דלא חשיבי אוכל. ויש להסתפק על הכופר והגירופלין וקינמון ושאר מיני בשמים אם מברכין עליהם כשהם יבשים, מכל מקום אינו פרי אלא קליפת עץ, ואין מברכין עליו אלא 'שהכל' אפילו כשהוא לח".
ה"בית יוסף" חלק עליו ופסק לברך עליו "בורא פרי האדמה" למרות שהוא קליפה, כיוון שהוא הפרי. אבל "כף החיים" (רב ס"ק ריא) הביא רשימת פוסקים שקיבלו את דעת "שבלי הלקט" ופסקו לברך על קינמון "שהכול" בלבד.
ואפשר שכך צריך לעשות היום, כיוון שהיום לא רגילים לאכול קינמון בפני עצמו, והרי הוא כמו התבלינים האחרים שנפסק לגביהם שברכתם "שהכול" ("שולחן ערוך" סימן רד).
אמנם את שאר דבריו של "שבלי הלקט" פסק בעל ה"שולחן ערוך" להלכה, וכתב שיש תבלינים שאם אוכלם בפני עצמם לא מברכים עליהם כלל, כגון פלפל שחור. כיוון שלא נאכל בדרך כלל, גם לא על ידי דחק, אלא בתבלין למאכל אחר (שו"ע רב ס"ע טז).

שקדים – על המר והמתוק
הבאנו לעיל את דברי התוספות שכתבו על שקדים ירוקים שכאשר הם רכים ואוכלים אותם בקליפתן החיצונה הירוקה – מברכים עליהם "שהכול". שהרי לא נוטעים את העצים הללו על דעת השקדים הירוקים, והם לא נקראים פרי. וכשיבשילו השקדים ויהיו חומים – מברך עליהם "בורא פרי העץ". וכן כתב הרשב"א בתשובה (ח"א סי' תכח ותרפב).
כל האמור לעיל הוא דווקא בשקדים מתוקים. אבל שקדים מרים, שאי-אפשר לאוכלם כשהם בשלים (ואף סכנה יש בזה, שהם מכילים רעל) – כל מה שנוטעים את העצים הללו הוא בשביל השקדים כשהם ירוקים וזה הפרי שלהם. לכן אם אוכל את השקדים האלה כשהם ירוקים, מברך "בורא פרי העץ". ואם אוכל את השקדים כשהם יבשים – לא מברך כלל. אלא אם כן המתיק את השקדים על-ידי בישול או קלייה (שו"ע רב ס"ע ה').

פיצוח (ברכת) הגרעין
לפי הכלל האמור לעיל, שהכול תלוי בדעת הנוטעים, הרי שגרעיני חמניות הנקראים "גרעינים שחורים", שנזרעים לצורך הפרי או לצורך הכנת שמן חמניות, ברכתם "בורא פרי האדמה". אמנם לא מברכים אחריהם ברכה אחרונה, כיוון שלא אוכל מהם שיעור כזית בכדי אכילת פרס. ואולם כיוון שיש דעה שאומרת כי האוכל פרי שלם צריך לברך ברכה אחרונה אף אם לא אכל שיעור (שו"ע סימן רי ס"ע א'), "לכך נכון ליזהר שלא לאכול 'בריה' פחות מכזית". על כן ישתדל לשתות מים לפני או אחרי אכילת הגרעינים, או לאכול פרי אחר שיש בו שיעור, כדי שלא ייכנס לספק ברכה אחרונה.
בעניין גרעיני אבטיח וגרעיני דלעת, שנקראים "גרעינים לבנים", הביא ה"בית יוסף" (סימן רב) את דעת התוספות (ברכות לו ע"ב) שאומר כי ברכת הגרעין היא כברכת הפרי, וההוכחה של התוספות היא מהגמרא שם, שאמרה כי "קליפי רמון והנץ שלו, קליפי אגוזים והגרעינין – חייבין בערלה". והלא ערלה יש רק בפרי ולא בעץ. שנאמר "וערלתם ערלתו את פריו". מכאן שגרעינים הם חלק מהפרי וברכתם כמו ברכת הפרי.
הרשב"א (בחידושיו לברכות שם, מובא בטור סי' ר"ב) סבור שרק בערלה גרעינים הם כמו פרי, שכתוב "את פריו – את הטפל לפרי" "ואדרבה בשל גודגניות ואפרסקין שגרעיניהן מרין משמע דלא מברך בהו כלום ולאו אדעתא דידהו נטעי להו כלל, ואי ממתק להו על ידי האור – מברך עליהו שהכל".
להלכה, ה"שולחן ערוך" (או"ח ר"ב, ג) פוסק כתוספות, שעל גרעיני פרי הטובים לאכילה יש לברך "בורא פרי העץ", ומכאן שעל גרעיני אבטיח ודלעת יש לברך "בורא פרי האדמה". אמנם הגר"א חלק על ה"שולחן ערוך" וכתב "והעיקר נראה כדעת הרשב"א". וכן הביא החיד"א לברך עליהם "שהכול" (כה"ח רב ס"ק לז).
אמנם בימינו האבטיחים המשווקים לחנויות ברובם בלי גרעינים, ומגדלים אבטיחים מיוחדים לצורך גרעינים. גם את הדלעת שלוקחים ממנה את הגרעינים הלבנים מגדלים במיוחד לצורך גרעינים. במקרה זה יש לברך עליהם "בורא פרי האדמה" כדעת ה"שולחן ערוך". ורק אם אסף אדם בעצמו גרעיני אבטיח מאבטיח שאכל בביתו וקלה מהם גרעינים לאכילה – יברך "שהכול".

בעל הבירה
שעורה לצורך אכילת בני-אדם מועטה ביותר בימינו. יש גידול שעורה מיוחד לצורך בירה, ויש גידול מיוחד למספוא לבעלי-חיים. שואל ה"בית יוסף" (רד): אם שעורה נשתלת לצורך בירה, למה לא מברכים על הבירה "בורא מיני מזונות" או "בורא פרי האדמה"? הרי השעורים הם העיקר בבירה. כמו כן יש לשאול על ויסקי שנעשה מחיטה, למה לא מברכים עליו "בורא פרי האדמה" או "בורא מיני מזונות"?
ולא עוד, אלא ששעורים הם דבר שרוב בני אדם לא אוכלים אותו. אבל בירה עולה על שולחן מלכים. אם כן התהליך שהשעורים עברו כדי להיות בירה הוא שינוי לטובה, ושינוי לטובה לא גורע מהברכה (רב ס"ע יב).
ה"בית יוסף" משיב שתי תשובות: א] "ויש לומר דאית להו עילויא אחרינא בפת". יש עילוי לשעורים בלחם וזה העילוי האמיתי שלהם. כאן בהיותם בירה או ויסקי הם לא במעלתם. ב] "אי נמי כיון שהמשקה צלול עיקרו על שם המים. ולכן גם בימינו שלא עושים פת שעורים – מיכון שהם נראים כמים. ברכתם שהכל" (שו"ע רד ס"ע א).

גנן גידל דגן בגן

חמשת מיני דגן – חשובים
כתב הטור: "ה' מיני דגן שהן חטים ושעורין וכוסמין ושבולת שועל ושיפון, חשובין שנשתבחה בהן ארץ ישראל. שכוסמין – הן מין חטים. ושבולת שועל ושיפון – הן מיני שעורים. ועוד יש להם מעלה כי עליהם יחיה האדם". ולכן בכל תבשיל שיש בו מחמשת מיני דגן – מברכים עליו את הברכה של חמשת מיני הדגן, אפילו אם האחרים הם הרוב.

אם אינם העיקר – בטלים לעיקר
אבל אם נתנו את קמח החיטה וכדומה רק להדביק את האוכל – מברכים את ברכת האוכל עצמו. ולכן גביע גלידה בטל לגלידה ומברכים רק "שהכול". וכן ציפוי של שניצל עוף בטל לעוף, ומברכים עליו רק "שהכול".
כן הדין במרק, שאוכלים אותו עם שקדי מרק או עם קרוטונים. שהעיקר הוא המרק, והשקדים והקרוטונים הם לטעם. במקרה זה מברכים על המרק ופוטרים את השקדים או הקרוטונים. אמנם ילדים שבשבילם השקדים והקרוטונים הם העיקר, והמרק הוא הטפל, והם שמים ריבוי שקדי מרק או קרוטונים בצלחת – מברכים עליהם "בורא מיני מזונות", והמרק נפטר בברכה זו.

דגני בוקר מאורז או תירס
באכילת חטיפים או דגני בוקר חשוב מאוד להתבונן היטב על המרכיבים שלהם, וזאת מכמה טעמים: א] לבחון מה הם המרכיבים שלו. יש היום בשוק חטיפים או דגני בוקר שמכילים אבקת חלב נוכרי. ב] לבחון האם אין כאן בישולי עכו"ם. ג] לראות מה הם המרכיבים של המוצר. כי לפעמים יש דגני בוקר או חטיפים שעשויים מקמח תירס או קמח אורז בלבד, ואלה ברכתם "שהכול".
דגני בוקר או חטיפים שמורכבים ברובם מקמח חיטה או שעורה או מקמח כוסמין, שבולת שועל ושיפון, ברכתם בתחילה "מזונות". אמנם יש כאלה שמכילים תערובת של קמחים אחרים של קטניות, תירס או אורז. מה ברכתם? האם על-פי מיני הדגן או על פי הקמחים האחרים?

דגני בוקר מתערובת אורז או תירס וחיטה
כתב ה"שולחן ערוך" (סימן רח ס"ע ט): "עירב קמח דוחן ושאר מיני קטניות עם קמח של חמשת מיני דגן ובשלו בקדירה, מברך בורא מיני מזונות ועל המחיה; ואם עשה ממנו פת, מברך המוציא וברכת המזון".
כן הדין אם עשה ממנו עוגה או חטיף או דגני בוקר שרובו או חציו חיטה וכד' – ברכתו בתחילה "מזונות" ובסוף "על המחיה". כשמחשבים את השיעור לברכה, כל הקמחים בטלים לקמח חיטה שבתוכו. ואם אכל כזית מהתערובת – מברך "על המחיה" למרות שבתוך ה"כזית" תערובת קמחים רק חצי או יותר הוא קמח חיטה.

דגני בוקר שיש בהם מעט חיטים וחמשת מיני דגן
על השאלה אם רוב הקמחים הם אורז, תירס וכדומה, ממשיך ה"שולחן ערוך" ואומר: "ודוקא שיש באותו קמח מחמשת מינים כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס, אבל אם אין בו זה השיעור מחמשת המינים, אינו מברך לבסוף ברכת המזון, אלא בתחלה מברך המוציא כיון שיש בו טעם דגן אע"פ שאין בו כזית בכדי אכילת פרס, ולבסוף על המחיה; ואם בשלו בקדירה, מברך תחלה בורא מיני מזונות ואחריו בורא נפשות".
"כדי אכילת פרס" הוא שיעור של אכילת שלוש או ארבע ביצים של אוכל (עיין שו"ע תריב ס"ע ד). דהיינו פי שישה או שמונה מ"כזית", שהוא חצי ביצה. לפי זה, אם אין בתערובת 16.6% קמח חיטה ויש טעם דגן לחטיף או לדגני הבוקר – מברך בתחילה "מזונות", אבל לא מברך "על המחיה" או ברכת המזון בסוף, אפילו אם אכל מספיק לברכה.
אם יש בתערובת בין 12.5% ל-16.6% קמח חיטה, יש ספק בעניין הברכה האחרונה (כי יש ספק אם אכילת פרס היא שלוש או ארבע ביצים). אם יש מעל 16.6% של קמח חיטה וחמשת מיני דגן, ואכל לפי החשבון "כזית" קמח חיטה ומיני דגן – מברך גם בסוף "על המחיה".

ציפוי או מילוי לא מצטרפים
כתבנו לעיל כי אם יש יותר מ-50% קמח חיטה או חמשת מיני דגן – אפילו אם יש שם תערובת של קמחים אחרים, מצטרפים להשלים "כזית" ולברך ברכה אחרונה, "על המחיה" או ברכת המזון.
כל זה דווקא באופן שהקמחים מעורבים זה בזה, אם אכל "כזית" מהכול מברך "על המחיה". אבל אם הם לא מעורבים, כגון בורקס שיש בתוכו גבינה. בברכה ראשונה יברך רק "בורא מיני מזונות", אבל את הברכה האחרונה הוא יכול לברך רק אם אכל "כזית" מהבצק ולא מהמילוי. כן הדין בחטיף מצופה שוקולד, שלא מחשבים את השוקולד לברכה אחרונה של "על המחיה", רק את המזונות שבתוכו.

מעין שלוש או מעין ארבע
ברכת "מעין שלוש" היא מעין ברכת המזון, שיש בה שלוש ברכות שהן מדאורייתא. כתב הטור (סימן רח) "על המחיה" – הוא מעין ברכת הזן. "ועל ארץ חמדה" – הוא מעין ברכת הארץ. "רחם" – מעין בונה ירושלים. "כי אתה ה' טוב ומטיב" – מעין ברכת הטוב והמטיב. ולכאורה זה מעין ארבע ברכות של ברכת המזון ולא מעין שלוש.
על זה כתב הרמב"ם (ברכות ח): "ויש מי שמוסיף בברכה שמעין שלש קודם חתימה 'כי אל טוב ומטיב אתה' שהוא מעין ברכה רביעית, ויש מי שאמר שלא תיקנו ברכה רביעית אלא בברכת המזון בלבד". ומסכם הטור "ומיהו ישנו בכל הנוסחאות". לפי זה ברכת "על המחיה" היא "מעין ארבע" ברכות ולא "מעין שלוש". אם כן, מדוע היא נקראת "מעין שלוש"?
ותירץ הטור "שאין קורין אותה אלא על שם ג' שהם דאורייתא". צריך לזכור כי גם לתפילת י"ח אנו קוראים כך למרות שיש בה י"ט ברכות. וכל זה בגלל שאנו רוצים להדגיש כי "ברכת המינים" היא תוספת. ובאמת לא היינו רוצים לברך את המינים שיכלו מן העולם, אלא שאין לנו ברירה. כך גם בברכת "מעין שלוש", הברכה הרביעית היא מחוסר ברירה, והיינו מעדיפים שלא הייתה.
כך בגמרא (ברכות מח ע"ב): "אָמַר רַבִּי נָתָן, מֹשֶׁה תִּקֵּן לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל בִּרְכַּת הַזָּן, בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד לָהֶם הַמָּן. יְהוֹשֻׁעַ תִּקֵּן בִּרְכַּת הָאָרֶץ, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ. דָּוִד וּשְׁלֹמֹה תִּקְּנוּ בּוֹנֶה יְרוּשָׁלַיִם. דָּוִד תִּקֵּן, 'עַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ'. וּשְׁלֹמֹה תִּקֵּן, 'עַל הַבַּיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ'. 'הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב' - בְּיַבְנֶה תִּקְּנוּהָ, כְּנֶגֶד הֲרוּגֵי בֵּיתָר, דְּאָמַר רַב מַתְנָא, אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁנִּתְּנוּ הֲרוּגֵי בֵּיתָר לִקְבוּרָה, תִּקְּנוּ בְּיַבְנֶה, 'הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב'. 'הַטּוֹב – שֶׁלֹּא הִסְרִיחוּ, 'וְהַמֵּטִיב' – שֶׁנִּתְּנוּ לִקְבוּרָה".
כל הברכה הרביעית היא תוצאה של גלותנו. באמת אנו מודים לה' על כך שלמרות הגלות הנוראה והאכזריות של הרומאים וממשיכיהם אנחנו בחיים והם כבר לא. עם זאת, הצרה הייתה כל כך גדולה, שאין אנו רוצים בה למרות שנשארנו בחיים. על כן אנחנו מזכירים שברכת "מעין שלוש" היא רק מעין הברכות שהן מהתורה, ולא מעין הברכה הרביעית, אף שאנחנו מזכירים אותה.
ויהי רצון שנזכה באמת לסיים ברכת המזון בברכה על ירושלים ועל מלכות בית דוד, שתיבנה ותחזור למקומה במהרה בימינו אמן.

ברכה לקרדינל למען פולארד
הרב אליהו זצ"ל הקפיד מאוד על עצמו בכל מה שקשור לעבודה-זרה. הוא לא היה מוכן לראות שיהיה בביתו שום דבר שיש בו צלב או ריח של צלב. הוא היה נזהר בזה באופן מיוחד. רק פעם אחת ראו אותו מעביר על מידותיו בתחום הזה. כנראה בשביל משהו יותר חשוב בשביל עם ישראל. זה היה במסגרת מאמציו של הרב מרדכי אליהו זצ"ל לשחרורו של יונתן פולארד, כאשר הלך להיפגש עם קרדינל "חשוב" שנמצא בדרגה אחת מתחת האפיפיור, והיה האדם המשפיע ביותר על בוש, הנשיא האמריקני דאז.
הגיעו הרב ופמלייתו לשדה התעופה מלווים ברב הכט, רבה של הקהילה היהודית "שערי ציון" בניו-יורק. הרב הכט, שהכיר את הרב וידע שהוא לא יכול להסתכל על שתי-וערב שעל חולצה, רצה להכין אותו לקראת מה שמצפה להם בביתו של הקרדינל.
"הרב יודע שאנחנו הולכים להיפגש עם הקרדינל בביתו?", פתח הרב הכט. "כן", אמר הרב. "הרב גם יודע שאין זה קודש קודשים", אמר עוד הרב הכט. "אני יודע", השיב הרב. "אף-על-פי-כן" המשיך הרב אליהו בדבריו, "בשביל פולארד אני מוכן ללכת גם לקרדינל הזה וגם לתת לו ברכה".
למען פולארד הרב היה מוכן להיכנס ממש לבית הצלמים, למרות רגישותו הרבה לנושא, כמו אסתר שנכנסה לבית הצלמים על מנת להציל את ישראל.

המברך את זרעו של אברהם מתברך, כהן שמברך את ישראל מתברך, ומי שמברך את בעל הבית בברכת המזון מתברך

טוב להודות . נולדה לנו בת במזל טוב. כיצד מומלץ להודות לה' על כך (קידוש, זבד הבת, כיבוד לשיעור, לתרום סעודת עניים)?
הודאה לה' על הזכות הנפלאה להיות שותפים אתו בהולדת הבת. את סגנון ההודאה ברבים תעשו במחשבה תחילה. זה יכול להיות קידוש אחרי התפילה או משהו בבית. לא משנה, העיקר הודאה ברבים מהלב.

אנחה לבן תורה . האם מותר לבקש הנחה במחיר בגלל שאני בן ישיבה, או שזה "קרדום לחפור בה"?
מותר לבקש הנחה, אבל לא בזכות היותך לומד תורה.

מסית ומדיח . האם מותר לשים במדיח כלים חלביים ובשריים ביחד?
בדרך כלל מקובל לשים כל אחד בנפרד, ולנקות את המסננת בין חלב לבשר, ולהפך.

מאשפות ירים . האם מותר לי להוריד אשפה בדרך לבית-הכנסת כשאני עם תפילין?
אסור.
עוד בנושא קול צופייך
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il