ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מייחד ומאחד

בית מדרש סיפורים ותולדות צדיקים תולדותיהם של צדיקים מרן הרצי"ה Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תשע"ג

מייחד ומאחד


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לרפואת
מעוז נריה בן הדס

מייחד ומאחד 1
תורתו של רבנו
קטונתי לעמוד כאן במקום הקדוש, בפני קהל קדוש, בפני מורי ורבותי, מורנו ורבנו הרב הראשי וראש הישיבה הרב אברהם שפירא שליט"א [זצ"ל] ומורנו ורבנו הרב שאול ישראלי שליט"א [זצ"ל], ולעסוק בעניינו של מורנו ורבנו זצ"ל, הרב צבי יהודה.
דברי התורה הם דברי אלוקים חיים, והגמרא קוראת עליהם במסכת מגילה (יח ע"ב) את הפסוק: "התעיף עיניך בו ואיננו" (משלי כג, ה), אם אדם מסיר את עיניו מדברי התורה אפילו לזמן קצר, מיד הם נעלמים ממנו. דברי תורה הם דבר ה' הנצחי שהוא למעלה מן האדם, ולכן ישנה הלכה מיוחדת שאין כותבין ספר תורה אלא מתוך הכתב (יורה דעה רעד, ב). אמנם יש יוצאים מן הכלל, יחידים, כרבי מאיר שנאמר עליו: "עפעפיך יישירו נגדך" (משלי ד, כה), שאצלו דברי התורה ברורים, הוא מחובר לתורה והיא לנגד עיניו תמיד ולכן הוא יכול לכתוב מגילה או ספר תורה שלא מתוך הכתב (מגילה שם).
התורה היא עליונה, היא אלוקית, ועל כן בהיסח דעת כלשהו כבר היא משתכחת. נמשלו דברי תורה למים, יין וחלב, הנפסלים בהיסח הדעת (תענית ז ע"ב). וכאן עלינו לשאול: האם אכן כך זה במציאות, הרי לכאורה בפועל לא נראה שכל היסח דעת פוגם בדברי התורה שלמד האדם? אכן, בעומק עניינם של דברי תורה, בשורש, בתפיסה האלוקית והנצחית שלהם, בגובה האמיתי המוחלט שלהם, כשהם דברי אלוקים חיים ממש, בזה היסח דעת כלשהו גורם לכך שהדברים יישארו בחיצוניותם ולא באמיתותם.
כמו בדברי תורה כך בתורתו של מורנו ורבנו. כשהיינו שומעים אותו ולומדים את דבריו, הדברים היו אמיתיים ומשכנעים מאוד. ממש פלאי פלאים, אך כשהיינו יוצאים החוצה ורואים את המצב הכללי, קשה היה מאוד לקשר את הדברים האמיתיים והמשכנעים הללו עם המציאות. צריך היה הרבה כוח להחזיק את הגובה הנפלא העליון של ההסתכלות ולראות איך הדברים הנפלאים האלה, איך עמקות המבט הזו, חודרת לכל נבכי המציאות, לכל מסתוריה, ובתוך כל המציאות, כל הסיבוכים כולם הם ענין אחד אלוקי, ענין של הופעת אור ה' במציאות.
האחדות הכוללת
כשאנו מדברים על מורנו ורבנו אנו מדברים על הרב זצ"ל ועל בנו שהם אחד. אנו הכרנו את הרב זצ"ל דרך מורנו ורבנו הרב צבי יהודה. המייחד את מורנו ורבנו, היא התפיסה האחדותית הכוללת את כל המציאות הבאה מתוך התפיסה האמונית של ה' אחד ואין עוד מלבדו, מתוך: "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא" (ישעיהו ב, יא). ממילא כל המציאות הנוצרת על ידי ה' כולה אחת. כל התורה כולה וכל חלקיה, כל צדדיה: הלכה ואגדה, נסתר ונגלה, כל דברי התורה לכל פרטיה ודקדוקיה, הכול אחד. מציאות אחת של כלל ישראל לכל הדורות.
ההסתכלות של רבנו היא הסתכלות על הפרטים דרך הכלל כולו, דרך כל המגמה והתוכן האלוקי של האומה הסגולית, ומתוך כך, ההתבוננות על הדורות, על הפרטים ועל הניגודים שקיימים בכל דור ודור. ראייה של אחדות התורה והעם, האחדות של קב"ה, ישראל ואורייתא. תפיסה אחת של ישראל, שהרי אין אומה אלא זאת המגלה את התורה, ואין תורה אלא זו המתגלה דרך עם ישראל: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (שמואל ב ז, כג), עם אחד וארץ אחת, ולו אלוקים אחד המאחד את הכול. מורנו ורבנו היה מיוחד בתפיסה האחדותית הזו שמראה את היחד הזה שלא ניתן להתנתקות, וממילא הסתכלות בכל הפרטים מתוך המבט הזה. שבעת הקנים של מנורת המקדש מסמלים את שבע החכמות. המנורה מאירה את כל הגוונים, את כל הצדדים, כשכל קנה וקנה הוא כיוון בפני עצמו, דרך בפני עצמה, אך הכול יחד כמקשה אחת. יש המבינים שקיים מגע בין כל חלקי החוכמה המופיעים בעולם, נקודות מפגש כלשהם, ניתן ליצור קנה, ולחבר לו פרח ועוד כפתור, אבל ההבנה שהכול הוא מציאות אחת בלתי ניתנת להפרדה, שכל פרטיה ודקדוקיה מתגלים מתוך המציאות הזו, את זה קשה לראות.
זו הייתה המהות המיוחדת של מורנו ורבנו. וכאן גם בא לידי ביטוי הקשר בינו לבין אביו הרב זצ"ל. יתכן שאפילו שמות הספרים שחיברו מסמלים רעיון זה: הרב ב"אורותיו" מראה לנו את המטרה שאליה אנו צריכים להגיע, ומורנו ורבנו מגלה את ה"נתיבות", נתיבות ישראל, איך להגיע למטרה. ידוע שה"נתיבות" הם רבים ופרטיים ביחס ל"דרך", ומורנו ורבנו לוקח את האור הגדול ומאיר אותו בכל הנפתולים, בכל סיבוכי המציאות, הכול מאיר ומבריק, מעין תפיסתו של רבי מאיר שרבים לא יכלו לעמוד על סוף דעתו (עירובין יג ע"ב), שהיה כתוב בתורתו: "כותנות אור", בא' ולא בע' (בראשית רבה כ, יב). הכותנות הן עצמן מאירות, הן לא היו אמצעי אלא הן עצמן מטרה, הכול מאיר, כל הנתיבות מאירות מאורה של המטרה, כל הסיבוכים, המעלות והירידות, הכול קשור, אין שום דבר מיותר, אין שום דבר שיוצא מחוץ לאחדות האלוקית, מההנהגה האלוקית, ומתוך כך הכול לטובה. רק ממבט כללי אחדותי זה, אפשר להיות כל כך אופטימי כמו שהיה מורנו ורבנו.
הנהגות רבנו

ניקח כדוגמה לתפיסה זו את הסתכלות רבנו על השואה. מורנו ורבנו מתייחס אליה כמה פעמים בספרו לנתיבות ישראל (חלק א, עמ' סט; עמ' פ ועוד), הוא ראה את השואה והבניין כמציאות אחת, שואה נוראה ואכזרית עם כל הייסורים והמירוקים הנוראיים שלה מצד אחד, וזהו חורבן הגלות, ובה בשעה נבנית הארץ ומתנוצץ אור הגאולה, ואחד נובע מתוך השני וקשור זה לזה, והייסורים הם הבונים. כך גם ביחס לביטויים של חז"ל: "כבשה שעומדת בין שבעים זאבים" (אסתר רבה י, יא) שלכאורה מתאר מצב חמור, מסביר רבנו: הגבורה היא להיות כבשה בין שבעים זאבים ובכל זאת להישאר חי!. כך גם מסביר הרב כי דברי חז"ל: "על מי יש להישען? על אבינו שבשמים" (סוטה מט ע"א), אינם מבטאים מצב של דיעבד, אלא יש במצב זה גם מעלה: אנו יכולים להישען על אבינו שבשמים! המשענת הזו מתגלה בכל תוקפה וגבורתה דווקא מתוך המצבים המסובכים, דווקא מתוך הקשיים, ועל אף כל הקשיים עברנו ונצחנו את השואה והתגברנו. וכי אפשר היה לחלום שנתגבר עליה? כאן מתגלית נצחיותה של האומה מתוך כל הסיבוכים והקשיים (ראה בהרחבה לקמן במאמר: "השואה במבט של אמונה").
ומתוך היכולת לייחד: "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה", לקשר הכול לאחדות אחת, דיבורו של רבנו יכול להיות "בשם כל ישראל". כך מגיעים לעוצמה של ביטוי והנהגה כלל ישראלית. כלל ישראל מדבר מתוך גרונו, ומתוך כך תוקף של העמידה על דבר שלמות הארץ ועל דבר שלמות העם.
מבט שלם ואחדותי זה בא לידי ביטוי גם באישיותו העצמית של רבנו. חסד וגבורה כמקשה אחת: הרבה פעמים היו יושבים בביתו תלמידים, שעות על שעות, עד השעות המאוחרות של הלילה. שאלתי אותו פעם: הרב, על התלמיד הזה חבל לבזבז את הזמן, מדוע הרב יושב אתו כל-כך הרבה זמן, ישנם גם תלמידים אחרים, ולפעמים ציבור שלם מחכה בחוץ? השיב לי: גם אשתי אמרה לי כך פעם: מדוע אתה יושב כל כך הרבה זמן עם הבחור הזה, זה לחינם! ואמרתי לה: אינני יכול להבדיל, ומי שבא וצריך שאדבר אתו, אני מתמסר ומתמסר בלי שיעור כלל.
היה מסתובב בביתו אדם שלא היה כל כך בקו הבריאות הנפשית. שאלתי אותו: הרב, מה הוא עושה פה? ענה לי: "הוא לא היחיד, יש עוד כמה כאלו". חסד ומסירות ומצד שני גבורה ותוקף, והכל אחד, חסד שבגבורה וגבורה שבחסד.
היה מסתפק במועט בצורה בלתי משוערת כלל. הייתה תקופה מסוימת שהטילו עלי עוד כשהיינו בבניין הישן את התפקיד לחלק "דמי כיס" לתלמידים שלא היו להם אמצעים כספיים לקניית הדברים ההכרחיים ביותר. נתנו לי את רשימת התלמידים, ובראשה אני מוצא את הרב צבי יהודה. היו תלמידים שקבלו 20 ל"י של אז, והרב צבי יהודה קיבל 15 ל"י, סכום שהספיק אז לקנות משחת שיניים ועוד כמה דברים קטנים. אבל הוא לא היה זקוק ליותר, כל כולו היה מופשט מכל מיני צרכים של המציאות ומי שאינו מקבל הוא נותן ומשפיע, ומכאן הכוח והעוצמה. החומר הוא המקבל והרוח היא המשפיעה והנותנת. מי שהוא פחות תלוי יותר תלויים בו, והוא יותר משפיע לאחרים. מכאן הכוחות העצומים והרצון האדיר להתרחבות ההתיישבות בארץ ישראל באותם שטחים ששוחררו אחרי מלחמת ששת הימים. הכול מרוחו הגדולה של הרב צבי יהודה ומעוצמתו התורנית העצומה.
הרב צבי יהודה היה ענק תורני. התמסר 15 שנים לכתבי הרב, בררם, סידרם, הוסיף עליהם מאות הערות המגלות את גדולתו התורנית העצומה, בבקיאות בכל התורה, ראשונים ואחרונים, נגלה ונסתר.
אחזור לדברי הראשונים. האחדות הזו של רבנו שכללה ואיחדה את כל הכוחות ביחד, גרמה לאחד גם את כל חבר התלמידים סביבו שכשם שפרצופיהם שונים גם דעותיהם לעיתים שונות, והוא היה הכוח המרכזי שאיחד גוונים כה רבים. אנו נקראים להמשיך בדרכו, להתאחד למקשה אחת, הכוללת צדדים רבים, וזאת נעשה בהנהגתם של מורנו ורבנו ראש הישיבה [זצ"ל], ושל הרב שאול ישראלי [זצ"ל], ונתאחד כולנו סביב הערכים, היעודים והתורה שינקנו ולמדנו וגדלנו עליה, ואזי נוכל לעשות לגדול ולהפריח. ומתוך כך יהיה שמו וזכרו של מורנו ורבנו עולה מחיל אל חיל, שנאמר: "תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר: 'ילכו מחיל אל חיל' (תהלים פד, ח)" (ברכות סד ע"א).




^ 1.ברים שנאמרו באזכרה למורנו ורבנו הרב צבי יהודה זצ"ל, בישיבת "מרכז הרב" בשנת תשמ"ז. מאבני המקום ב, עמ' 23-20.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il