ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

אדם מועד לעולם ;">

בית מדרש גמרא בבא קמא Bookmark and Share



גירסת הדפסה
שלח לחבר

שבט תשע"ד

אדם מועד לעולם

דף כו ע"א



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

משנתנו אומרת שאדם מועד לעולם, בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן, ובברייתא שבגמרא מובא שנלמד מהתורה מהריבוי "פצע תחת פצע" ושם נוקטת הברייתא "לחייבו על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון". הגמרא שם מביאה דוגמאות לחיוב, כגון אדם שהייתה מונחת לו אבן בחיקו ולא ידע ממנה וקם ונפלה ממנו והזיקה, או שידע שמונחת אך שכח, וכן אם נתכוון לזרוק שתי אמות וזרק ארבע. ובדף כז ע"א מוסיפה שאף אם נפל ברוח שאינה מצויה מן הגג והזיק חייב.

רמת אחריותו של האדם
הראשונים נחלקו עד היכן מגיעה אחריותו של האדם, אם חייב הוא אף באונס גמור או לא, ואכן כבר במשנה מצד אחד נאמר "לעולם" ומאידך נאמר "בין שוגג" ולא "בין אונס", ואמנם בברייתא נאמר "על האונס כרצון" אך גם שם נאמר בתחילה "על השוגג כמזיד" ולא "על האונס כמזיד" ויש לדייק מכך שאונס שם משמעותו אי רצון להזיק, ובכך תובן הכפילות בברייתא לפי ששני דינים יש כאן, הראשון שחייב גם ללא כוונה להזיק והשני שחייב גם כשלא פשע אלא רק שגג. כמו כן נחלקו בכמה גדרים ומקרים נוספים לגבי חיובו.
התוס' (כז ע"ב ד"ה ושמואל; ובמקומות נוספים) מוכיחים מסוגיות רבות שאינו חייב לעולם ובאונס גמור האדם פטור. ומוכיחים שרמת האחריות המחייבת באדם המזיק היא עד רמת רשלנות של אבידה (שהיא רשלנות גדולה יותר מאשר גניבה) ואילו מגניבה ומטה פטור. כך מוכח מהסוגיא בדף צט ע"ב לגבי טבח אומן שקלקל, שהגמרא אומרת שאומן בשכר שניבל חייב ואילו בחינם פטור, משמע שניבול אינו נחשב כפשיעה שהרי שומר חינם פטור אלא נחשב או כגניבה או כאבידה, ובכל זאת שומר שכר חייב רק משום השכר ומשמע שאינו מתחייב מצד אדם המזיק, ועל כרחנו שאדם המזיק פטור בכך, וכעת נותר לברר אם נחשב כאבידה ואף בכך אדם המזיק פטור או שנחשב כגניבה ואדם המזיק פטור רק בגניבה וחייב באבידה, וכותבים התוס' שודאי חייב באבידה הן מסברא הן מגמרא. מסברא, שאם לא כן לא יהא חייב אלא בפשיעה וזה ודאי לא מסתבר, ומגמרא, שהרי הגמרא אמרה שחייב אף אם נפל ברוח שאינה מצויה, ובדף מה ע"א מבואר ששומר חינם פטור ברוח שאינה מצויה, ומוכח מכך שאדם המזיק חייב יותר משומר חינם ואינו נפטר רק בפשיעה.
ראיה נוספת מביאים התוס' מב"מ פב ע"ב, שלדעת רבי יהודה נתקל אינו מוגדר כפושע ולכן פטור ובכל זאת סבל בשכר חייב, וכאמור למעלה ודאי שאדם המזיק חייב בכעין אבידה ואם כן צריך לומר שנתקל מוגדר כאבידה ואדם המזיק פטור אך שומר שכר חייב.
מלבד שתי הראיות הנזכרות, התוס' מביאים ראיות נוספות מהגמרא לכך שאינו חייב בכל אונס ומסבירים את כל הסוגיות הללו על פי העיקרון שחידשו, שמדובר באונס מרמת גניבה ומטה. הראיה השלישית היא מהירושלמי האומר שאם אדם ישן ובא חברו וישן לידו ונתגלגל עליו הראשון והזיקו פטור. הרביעית, מהמשנה בדף כז ע"א שהמניח את הכד ברשות הרבים ובא חברו ונתקל בה ושברה פטור, ומבאר שמואל שמדובר באפילה ולכן הנתקל אנוס, ועולא כותב שבכל אופן פטור משום שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים, ולפי שניהם נמצא שפטור משום שהוא אנוס. החמישית, מב"ב קיב ע"א שאדם שאל פרה ומת ולא ידעו היתומים שהיא שאולה ואכלוה משלמים רק דמי הנאה אך לא חייבים הכל מדין מזיק. השישית, מהמשנה בדף לא ע"ב שזה בא בחביתו וזה בקורתו ובעל החבית היה ראשון ונעמד ונתקל בו בעל הקורה ונשברה החבית פטור.
הרמב"ן (ב"מ פב ע"ב) כותב שחייב בכל האונסים ומדייק כן מהנאמר שחייב אף בנפל מן הגג ברוח שאינה מצויה ולא חילקה הגמרא בין רוח לרוח ומשמע אפילו ברוח כאותה של אליהו. מהי סברת הרמב"ן, הרי בכל התורה מצאנו שאנו פטור ואינו אחראי למעשיו? משמע שהבין שהתשלום בדיני ממונות אינו מצד עונש אלא מצד שגרם חסרון לחברו, ואף חברו אינו אשם ולא צריך להפסיד כספו, ואף שגם המזיק אנוס ואינו אשם, מכל מקום הואיל וכתוצאה ממעשיו נגרם החיסרון לחברו עליו מוטל להשלימו. לעומת זאת, התוס' סוברים שאף אם חובת התשלום אינה בתורת עונש, סוף סוף אם לא מוטלת עליו אשמה לא ניתן להטיל עליו את האחריות לחיסרון חברו. הברכת אברהם מגדיר זאת, שלדעת התוס' התחדשה באדם המזיק הרחבת חיוב השמירה (מעבר למה שחייב בנזקי ממונו) ואילו לדעת הרמב"ן החוב נובע מאחריות ולא מחיוב שמירה.

ניזק פשע בעצמו

הרמב"ן מתרץ את הירושלמי שהישן אינו נפטר מחמת שהיה אנוס אלא מחמת שחברו שבא ונשכב לידו פשע בעצמו, ובכך מתרץ גם את המניח כד ברשות הרבים ובא חברו ונתקל ושברו, וכן את המשנה שזה בא בחביתו וזה בקורתו. מכך שהתוס' הביאו ראיות ממקרים אלו מוכח שאינם סוברים יסוד זה של הרמב"ן ולדעתם אף אם השני פשע בעצמו אין בכך סיבה לפטור את המזיק.
מצאנו יסוד זה בדברי הרמב"ן גם לגבי פטור שואל במתה מחמת מלאכה. הגמרא בב"מ צו ע"ב מנמקת ששואל פטור בכך משום שטוען "לאו לאוקמא בכילתא שאילתה", כלומר שלא שאלו על מנת להשאירו באריזה. ומקשים הראשונים מדוע גרע ממתה ששם חייב למרות שהייתה מתה גם לו נשארה בידי המשאיל. הרשב"א שם עונה שהואיל ולכך השאילו ולא שם את הפחת הטבעי שלה למרות שעשוי להיפחת ודאי התכוון למחול על כך, ואילו הרמב"ן שם עונה שכאן המשאיל פשע בה שהרי השאילה למלאכה למרות שאינה יכולה לסבול אותה. נראה שסברת הרמב"ן היא, שבכל מקום שמחייבים אדם על אונסים אין זה מטעם שלא נהג כשורה שהרי הוא אנוס, אלא מטעם אחריות הואיל ואנו רוצים לדאוג שלא ייגרם הפסד לשני, ואם כן במקרה שהשני פשע בעצמו איננו מרגישים צורך לדאוג לו ולהטיל על הראשון את הצורך להשלים חסרונו.
יש מקום להסתפק עד היכן מגיע כוחו של פטור זה, האם הרמב"ן כתב כן דווקא בכגון המקרה שבירושלמי שהראשון ישן והזיק באונס ורק בגלל שאנוס הוא אנו פוטרים אותו במקרה שהשני פשע או שאף כשהמזיק פשע אנו פוטרים אותו אם גם הניזק פשע. ולפי הסברא שכתבנו נראה לכאורה שכשפשע המזיק אינו נפטר, כי רק במקרה שאינו אשם והחיוב מוטל עליו רק מטעם אחריות ומתוך דאגה שלא ייחסר חברו, לא שייך לחייבו כאשר חברו עצמו פשע וגרם לחסרון עצמו. וכן מוכח מהגמרא בדף כז ע"ב שאם אדם הניח כדו ברשות הרבים ובא חברו ונתקל בה ושברה פטור, והגמרא מקשה שהיה למזיק לעיין ולהיזהר ועונה שמדובר באפילה וכד', ועל כך מבאר הרמב"ן שאף שאדם מועד לעולם כאן פטור הואיל והשני פשע, ורואים מכאן שלולא היה באפילה היינו מחייבים את המזיק הואיל והיה לו לעיין ולהיזהר, אלא על כרחך שבפשיעה חייב אף כשהניזק פשע.

מתעסק ברשות
לגבי טבח אומן תירץ הרמב"ן שאין באומן הטועה במלאכתו משום מזיק, אולם לא ביאר מדוע. יסוד זה מבואר יותר בדברי הריב"א המובא בשיטה מקובצת (ב"ק כז ע"א ד"ה נפל ברוח) "לא שייך בו דין אדם המזיק שהרי עליו מוטל להתעסק בדבר", ובלשון נוספת שם כתב "דכיון שמתעסקין הן לטובת הניזק לאו אדם המזיק הוא". כלומר, אדם המזיק זה רק כאשר אין לאדם להתעסק כלל עם החפץ הניזוק אולם אם עושה זאת ברשות והיה עליו להתעסק בחפץ פטור אף אם יצאה תקלה תחת ידו. מהלשון הנוספת יש להרחיב את העוסק לטובת חברו ללא שציווהו, אך מלשון הרמב"ן שלא פירט אין הכרח שיקבל הרחבה זו. על פי חילוק זה מיושבת גם הראייה מסבל בחינם ששבר חבית שלדעת רבי יהודה פטור הואיל ונתקל לאו פושע הוא, ואיננו מחייבים אותו מטעם אדם המזיק אף באונסים.
בדעת רש"י (צט ע"ב ד"ה כנושא שכר) מדייקים המחנה אפרים ואחרונים נוספים שסבר כרמב"ן. הגמרא בדף צט ע"ב מנסה להוכיח שטבח אומן בחינם שקלקל חייב מהברייתא שהמוליך בהמה לטבח וניבלה חייב משום שהוא כנושא שכר, משמע שאף שהוא שומר חינם חייב משום שהוא כנושא שכר, ודוחה שיש לגרוס "מפני שהוא נושא שכר". התוס' לשיטתם מבארים שהמקשן סבר שניבול בהמה מקביל לרמה של אבידה ולכן יש לחייבו מטעם אדם המזיק וענה התרצן שמקביל לגניבה ולכן רק מטעם שמירה בשכר חייב. אולם רש"י מפרש שהמקשן סבר שמקביל לרמת פשיעה ולכן אף שומר חינם חייב, ומדוייק מכך שסבר שכלל לא עוסקים כאן מצד אדם המזיק, ועל כרחך צריך לומר כשיטת הרמב"ן שבאומן אין דין אדם המזיק. כעת יש להתבונן כיצד יישבו הרמב"ן ורש"י את כל ראיות התוס'.
יש לעיין גם בפטור זה עד היכן מגיע כוחו, האם אין שום אחריות של העוסק ברשות על החפץ הניזוק? הגמרא בדף לב ע"א מסתפקת אם המזיק את אשתו בתשמיש פטור הואיל ועושה ברשות או שחייב הואיל והיה לו לעיין ולהיזהר, ומסיקה שחייב אף ששניהם עושים ברשות משום שהוא עושה מעשה והיא לא, ומקשים האחרונים מכאן על שיטת הרמב"ן שהרי עושה ברשות. המחנה אפרים (נזקי ממון סי' ה) מיישב שהואיל וגם לו יש הנאה מכך חייב מטעם שומר שכר, אך אכן אין חיוב מצד אדם המזיק. הקהלות יעקב (סי' כד) דוחה שאין חיובי שמירה על אנשים ומיישב שמדובר שהבעל פשע והפטור של העוסק ברשות אינו שייך בפשיעה משום שלמעשה פשיעה לא ניתן לו רשות.
הרמב"ם (אישות כא, ט) כותב שאשה ששברה כלים בעת עשיית מלאכות הבית פטורה משום תקנת שלום בית, והראב"ד משיג ומנמק שפטורה מטעם שמירה בבעלים שהרי הוא שכור לה בכל שעה. ומתקשים האחרונים מה שייך כאן פטור שמירה בבעלים הרי היא שברה בידיים ובדין מזיק לא שייך פטור בבעלים. המשנה למלך עונה שרק במזיק בכוונה לא שייך פטור בבעלים אך בפשיעה שלא מתוך כוונה להזיק שייך, אך האחרונים דוחים שסוף סוף אופן הנזק לא נעשה רק מתוך חוסר שמירה אלא על ידי נזק בידיים ואם כן לא שייך בכך פטור בבעלים. הקהלות יעקב (סי' כד) ואחרונים נוספים מיישבים שהראב"ד סבר כרמב"ן שהואיל ועושה ברשות אין חיוב מטעם אדם המזיק. הלכה זו עוסקת אף באשה ששברה בפשיעה והוכיח מכך הקהלות יעקב שלדעת הראב"ד העושה ברשות פטור אף בפשיעה, אך הקשה שלפי זה לשיטתו תחזור הקושיא ממזיק בתשמיש, ותירץ שלדעתו צריך לומר שלא מספיק ברשות כדי לפטור אלא צריך דווקא שיהא לטובת הניזוק ובתשמיש עושה כן גם להנאתו. יש להביא סיוע לחילוק זה מדיוקנו למעלה בדברי הריב"א שכתב "כיון שמתעסקין לטובת הניזק".
יש לברר מהי הסברא בחילוק זה של הרמב"ן, הרי אדם חייב אף על אונסיו ומדוע כשחברו הרשה לו או אף בקשו להתעסק בחפץ גורם הדבר לפוטרו מאחריות על נזקי החפץ. ונראה שטעם הפטור הוא שהואיל וחברו רוצה שיתעסק בחפץ זה למרות שההתעסקות עלולה לגרום לפעמים לנזקים, מקבל על עצמו הניזק נזקים אלו. אולי יש לדמות זאת לסברת הגמרא בפטור מתה מחמת מלאכה, שאף ששואל חייב באונסים מכל מקום פטור מאונסים שנגרמו כתוצאה מעצם השימוש בחפץ הואיל ו"לאו לאוקמא בכילתה שאילתה" (ב"מ צו ע"ב) 1 .

כשעשה בהיתר את פעולת ההיזק
הרמב"ן לא מתייחס מפורשות להוכחת התוס' מיתומים שאכלו פרה ששאל אביהם, אולם בכתובות לד ע"ב מעיר שבשונה מאדם שגזל ובא חברו ואכלו שהדין הוא רצה גובה מזה רצה גובה מזה, ביתומים לא ניתן לגבות מהם את כל הנזק משום שהיו סבורים שהפרה של אביהם וירדו ברשות לאוכלה. הקהלות יעקב מסביר על פי דבריו שם, שהטעם שאין חיוב של אדם המזיק בכך הוא שאילו היו שואלים היינו אומרים להם שמותר להם לאכול שהרי חזקה מה שתחת יד אדם שלו, ולכן אין כאן חיוב של אדם המזיק. בשונה מאומן שפטור מחמת שירד ברשות בעל הבית, שם הרשות היא מאת בעל הבית והרשות אינה על ההיזק אלא על עצם ההתעסקות אלא שבטעות נגרם מכך היזק, אולם כאן הפטור נובע מכך שהתורה הרשתה לו לעשות את הפעולה עצמה שגרמה לנזק.
מחלוקתם של רבי מאיר ורבי יהודה בנתקל אינה רק לעניין סבל אלא כמובא בב"ק כח ע"ב גם לגבי אדם שנתקל ונפל ובתוך נפילתו הזיק את חברו, ולמקרה זה לא התייחס הרמב"ן בב"מ אולם השיב על כך במלחמות במסכתנו (יג ע"א בדפי הרי"ף), וכתב שבמקרה זה הואיל ונתקל בקרקע ונפל אינו נחשב אדם המזיק אלא אש משום שנחשב כאילו הקרקע דחפה אותו, ולכן לדעת רבי יהודה שנתקל אינו מוגדר כפושע פטור.

שיטת הריב"א
השיטה מקובצת (ב"ק כז ע"א ד"ה נפל ברוח) מביא את דעת הריב"א שהיא שיטה אמצעית. לדעתו, רמת החיוב של אדם המזיק היא בדיוק כשל שומר שכר וחייב בין בכעין אבידה ובין בכעין גניבה ואילו באונס פטור. ומודה לסייגו של הרמב"ן שבמקרה שעושה ברשות אין דין אדם המזיק ולפיכך בטבח אומן בחינם שקלקל פטור. כפי שהבאנו למעלה בשיטה מקובצת הובאו שתי לשונות משמו בעניין זה. בראשונה נאמר ש"לא שייך בו דין אדם המזיק שהרי עליו מוטל להתעסק בדבר", ובשנייה נאמר "דכיון שמתעסקין הן לטובת הניזק לאו אדם המזיק הוא".
הנמוקי יוסף (יא ע"ב בדפי הרי"ף ד"ה לענין נזקין) לגבי הייתה מונחת אבן בחיקו ולא הכיר בה מנמק שחייב משום שנתרבה אונס כרצון, ומוסיף הסתייגות שאין זה אונס גמור לפי שכשקם היה לו לחשוש שמא הניח איזה דבר בחיקו ושכחו. משמע מדבריו כדעת הריב"א שבאונס גמור פטור אמנם כל שאינו אונס גמור חייב. שיטתם מאוד מובנת לפי שהדבר דומה לכל דיני התורה בהן מצאנו שבאונס פטור כנלמד מהפסוק "ולנערה לא תעשה דבר", כפי שמפורש בדף כח ע"ב לגבי נזקי ממון 2 .

שיטת הרמב"ם
הרמב"ם (חובל ומזיק ו, א) כותב שהמזיק ממון חבירו חייב לשלם נזק שלם בין שהיה שוגג בין שהיה אנוס, ובהלכה ג סייג שאם היו שניהן ברשות או שניהן שלא ברשות והזיק שלא בכוונה פטור. ובהלכה ד כותב שהעולה בסולם ונשמטה שליבה מתחתיו ונפלה והזיקה, אם לא הייתה מהודקת חייב ואם הייתה מהודקת ונשמטה או שהתליעה הרי זה פטור "שזו מכה בידי שמים היא".
המגיד משנה כותב ביחס להלכה א שבאונס גמור פטר "והרב לא חילק", ומשמע שדעת הרמב"ם כרמב"ן שאינו מחלק אלא אפילו באונס גמור חייב, אולם בהלכה ד מבאר את דברי הרמב"ם שבשליבה מהודקת שנפלה פטור שזהו אונס גמור בשונה מרוח שאינה מצויה שאינה אונס גמור, ולכאורה דבריו סותרים. וכן השו"ע (סי' שעח) בהל' ג ציטט את דברי הרמב"ם שאם הייתה השליבה מהודקת פטור ובהל' א ציטט את דבריו שחייב בין שוגג בין אנוס, והעיר שם הרמ"א שדווקא באונס שאינו גמור כמו שיתבאר, וכוונתו בפשטות למה שיתבאר בהל' ג שבשליבה מהודקת פטור. והש"ך תמה מדוע נקט כן כאילו מפרש את דעת השו"ע, הרי השו"ע לא חילק כפי שכתב המגיד משנה, ואם כן היה לרמ"א לכתוב דבריו בלשון "ויש אומרים".
והנה הדרישה יישב את הסתירה במגיד משנה על פי גירסה שהייתה לפניו, שהמגיד משנה לא כתב "ולא חילק" אלא להיפך "ולא חלק", ואם כן גם הרמב"ם פוטר באונסים גמורים ומיושבת ההלכה לגבי שליבה, וכן כנראה הבין הרמ"א ולכן לא נקט בלשון "ויש אומרים". וכן הבין גם הגר"א (ס"ק ג) שציין בדברי הרמ"א (שפטור באונס גמור) לדברי הרמב"ם לגבי שליבה מהודקת ולדברי התוס' הפוטרים באונסים. יש מקום להסתפק אם הרמב"ם פוטר כדעת התוס' אף באונס כעין גניבה או דווקא באונסים גמורים כשיטת הריב"א והנמוקי יוסף, ובפשטות הואיל ולא ציין במפורש יותר פשוט לומר שסבר כריב"א ולא נחת לחלק בין גניבה לאבידה.
אולם הש"ך, כאמור, הבין שמחייב אף באונסים גמורים, ויש לתמוה לשיטתו מה הטעם שפטור בשליבה מהודקת. ויש ליישב על פי אבן האז"ל (על הל' א שם) שהבין גם הוא שלדעתם הרמב"ם חייב אף באונסים גמורים, ונימק שיש לחלק בין אדם המזיק בגופו ממש, שחייב בכל האונסים, לבין הזיק על ידי כוחו, שאף שמוגדר כאדם המזיק מכל מקום בכך לא חייב על אונסים גמורים, ולכן בשליבה מהודקת אף שנפלה מכוחו הואיל ואין זה גופו ממש שהזיק פטור באונסים.
אולי יש מקום לחלק באופן נוסף ולומר שיש הבדל בין אדם שבאונס עשה מעשה מסויים שלא היה לו לעשותו לבין מקרה שאותה הפעולה שעשה לא הייתה אמורה לגרום לנזק לפי אומדנת המומחים, אלא שלמעשה היא כן גרמה לנזק. לכן אם לא ידע שיש אבן בחיקו חייב הואיל ועשה מעשה הגורם לנזק אולם בשליבה טיפוס על שליבה זו לפי אומדנת המומחים לא היה אמור לגרום לנזק והיה מותר לו לכתחילה לטפס עליה, ולפיכך אם נפלה והזיקה פטור. בכך תובן לשון הרמב"ם שלא נימק "שאונס גמור הוא" אלא "שזו מכה בידי שמים היא", כלומר לפי הטבע לא הייתה אמורה לקרות תוצאה זו ולכן יש להתייחס אליה כמכה משמיים שאינה מיוחסת לאדם. חילוק זה דומה קצת לחילוקו של הקהלות יעקב בהסבר הרמב"ן, כפי שהובא למעלה, שאף שאדם המזיק חייב גם באונסים גמורים מכל מקום יתומים שאכלו מהפרה ששאל אביהם פטורים הואיל ולכתחילה היה מותר להם לנהוג כן לפי ההלכה 3 .
כמובא למעלה, הרמב"ם (אישות כא, ט) כתב לגבי אשה ששברה כלים שפטורה משום תקנת שלום בית, ולכאורה מוכח מכך שלגבי היסוד של "מתעסק ברשות" סבר כתוס' שגם בכך יש דין אדם המזיק, אולם יש לדחות שאכן סבר כרמב"ן, אולם כפי שהסתפקנו למעלה יש מקום גדול לומר שאף המתעסק ברשות חייב בפשיעה, ואם כן יש לומר שלדעת הרמב"ם חייב בפשיעה (שלא כראב"ד), ולכן נזקק לתקנה כדי לפטור את האשה אף בפשיעה.




^ 1.אמנם ראוי לציין שהרמב"ן עצמו נימק שם את הפטור מצד שלא השאיל לו חפץ טוב והווי כעין מקח טעות.
^ 2.אף שבמקרה שם מדובר על נזקי ממון, התוס' (ד"ה ואונס) הבינו שהדין נאמר באופן כללי גם על נזקי אדם וביארו לפי שיטתם שלא כל אונס התרבה בדין אדם המזיק, אולם לשיטת הרמב"ן צריך לומר שהדין שם נאמר רק לגבי נזקי ממון.
^ 3.אך אין הדמיון מוחלט שכן במקרה של יתומים היה מותר לעשות את עצם החיסרון ואילו כאן רק את הפעולה שגרמה לבסוף לחיסרון מתוך הנחה שלא תגרום לחיסרון. החילוק בין שליבה לרוח שהפילה מהגג הוא שרוח שאינה מצויה אמנם נדירה אך אינה מנוגדת לטבע, ואילו שליבה מהודקת לפי הטבע אינה אמורה לנפול.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il