^ 1.
במילים אחרות: מסוגיית טבח שניבל וסבל שנתקל מוכח שאדם המזיק קל משומר שכר, ומרוח שאינה מצויה מוכח שאדם המזיק חמור משומר חינם, ואם כן על כרחנו שקו החיוב עובר בין גניבה לאבידה. כמו כן עולה מכך שרוח שאינה מצויה מקבילה לאבידה ונחשבת קרוב לפשיעה, ואילו נתקל (למ"ד לאו פושע הוא) מקביל לגניבה ונחשב קרוב לאונס. (ניתן ללמוד מכך לגבי גדר רוח שאינה מצויה, שודאי לא מדובר ברוח נדירה.)^ 2.
הסברא לחייב גם כשאין אשמה תורגש יותר במקרה שבכתובות לד ע"ב שיתומים אכלו פרה שירשו מאביהם ולא ידעו שהפרה שאולה. במקרה זה, וכן בכל מקרה שאדם בא ושחט בהמת חברו משום שבאונס חשב שהיא שלו, מתיישב על הלב לחייב למרות שהיה אנוס (אולם דווקא במקרה זה הגמרא פוטרת, וכפי שיובא לקמן אכן פסיקה זו קשה להבנה מסברא לפי שיטת הרמב"ן), כי סוף סוף הוא הזיק בידין לממון חברו. במקרה של רוח שהפילה אותו יותר קשה לקבל את הסברא, משום ששם מעבר לחוסר האשמה, הנזק כלל לא נעשה מכוחו אלא מכח הרוח והוא היה רק מקל בידי הרוח. אולם כפי שיבואר דעת הרמב"ן לחייב גם שם הואיל והנזק נעשה על ידי גופו, ונראה לבאר זאת, שהנזק אירע רק בצירוף לכובד משקלו.^ 3.
הגר"פ מונדשיין שליט"א (שערי עיון, שיעור לא סע' ח; עמ' תקפט) ביאר את סברת הרמב"ן שיסוד החיוב באדם המזיק הוא הכשרת הנזק. אדם שעלה על הגג הכשיר בכך את הנזק ועל כך חייב גם אם ההיזק אינו מצוי. והוסיף שנראה שזו גם כוונת החזון איש. אולם נראה שדבריו קרובים יותר לדרך שהצענו קודם, שהחילוק קשור יותר לרמת השותפות של האדם בנזק, ואילו מלשון החזון איש נראה שהחילוק תלוי ברמת האונס.^ 4.
אמנם ראוי לציין שהרמב"ן עצמו נימק שם את הפטור מצד שלא השאיל לו חפץ טוב והווי כעין מקח טעות.^ 5.
ר' נוה פורת^ 6.
אף שבמקרה שם מדובר על נזקי ממון, התוס' (ד"ה ואונס) הבינו שהדין נאמר באופן כללי גם על נזקי אדם וביארו לפי שיטתם שלא כל אונס התרבה בדין אדם המזיק, אולם לשיטת הרמב"ן צריך לומר שהדין שם נאמר רק לגבי נזקי ממון.^ 7.
אך אין הדמיון מוחלט שכן במקרה של יתומים היה מותר לעשות את עצם החיסרון ואילו כאן רק את הפעולה שגרמה לבסוף לחיסרון מתוך הנחה שלא תגרום לחיסרון. החילוק בין שליבה לרוח שהפילה מהגג הוא שרוח שאינה מצויה אמנם נדירה אך אינה מנוגדת לטבע, ואילו שליבה מהודקת לפי הטבע אינה אמורה ליפול.