בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • ירושלים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

חנה בת חיים

לבנות חורבות ירושלים

שמחת חתן וכלה בונה חורבות ירושלים; שמחת הנישואין יש בה ניצוץ משמחת בית המקדש; בנין ירושלים של מטה מכין בנין ירושלים של מעלה.

undefined

הרב דוד דב לבנון

תשס"ב
8 דק' קריאה
שמחת חתן וכלה בונה חורבות ירושלים
בנבואת הנחמה על ירושלים נאמר (ירמיהו פרק לג פסוק יא) "עוד ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים. קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אמרים הודו את ה' צבא'ות כי טוב ה' כי לעולם חסדו, מֵּבִאִים תודה בית ה' כי אשיב את שבות הארץ כְּבַרִאשֹׁנָּה אמר ה'".

מכאן שיש קשר בין שמחת חתן וכלה לבנין ירושלים. וכך נאמר בגמ' (ברכות דף ו עמוד ב) "רב נחמן בר יצחק אמר: כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים, שנאמר: (ירמיהו ל"ג) כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אמר ה'".
כי כל בית ובית מישראל הוא מקום להשראת השכינה, מעין מקדש מעט, ובכל בית שמוקם נוסף בית דירה לשכינה, עד שבהצטרפות כל בתי ישראל נבנה מכון שלם מקדש מלך עיר מלוכה, ומתקיים "כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אמר ה'".

ויש לך רמז בפרשתנו, נאמר (ויקרא פרק כו): "ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם: והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם:". רש"י פירש "ונתתי משכני - זה בית המקדש". אולם התורה לא מדברת כאן על בית מקדש סטטי, אלא על כך שהקב"ה כביכול התהלך בתוכנו, כפי שפירש רש"י "והתהלכתי בתוככם - אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם, ולא תהיו מזדעזעים ממני. יכול לא תיראו ממני, תלמוד לומר והייתי לכם לאלוקים", משמע שהשכינה תהיה בכל מקום שבו אנו נהיה דבקים בה.

וכך מפרש הספורנו, וז"ל:
"עניין המתהלך הוא ההולך אנה ואנה לא אל מקום אחד בלבד. אמר א"כ אתהלך בתוככם כי לא אל מקום אחד בלבד ירד שפע הכבוד כמו שהיה במשכן ובמקדש, כאומרו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, כלומר בזה האופן ובאותו מקום אשכון בתוכם, ובאר זה באומרו אשר יועד לך שמה, ונועדתי שמה לבני ישראל, אבל אתהלך בתוככם ויראה כבודי בכל מקום שתהיו שם, כי אמנם בכל מקום שיהיו שם צדיקי הדור הוא קדוש משכני עליון, שבו תושלם כוונתי, כאומרו: השמים כיסאי והארץ הדום רגלי ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי" 1 .

רצונו לומר, שהאידיאל הוא שהשכינה תתהלך בתוכנו, בכל מקום שנהיה, כמו שאמרו בעלי המחשבה "ושכנתי בתוכם, בתוכו לא נאמר, אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד".

אשתי ביתי
המשפחה משולה לבית, כאמור בברכות הנישואין "והתקין לו ממנו בנין עדי עד". וכך אמר רבי יוסי (שבת דף קיח עמוד ב) "מימי לא קריתי לאשתי אשתי ... אלא: לאשתי ביתי". המהר"ל מפרש שבנישואין נעשה יחוד של שני הפכים: זכר ונקבה, ויש להוסיף, מרקעים שונים, לפעמים משני שבטים, ומשתי משפחות שונות, או מעדות שונות, ורק השכינה שביניהם מאחדת אותם להיות אחד, ולכן המשילו זאת חז"ל "כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים", דהיינו חבור בין אבנים נפרדות ליצירה אחת מושלמת של בית.

ירושלים גם היא מסמלת יחוד וזווג של בחינות שונות, של יראה ושלום הרמוזות בשמה ירו-שלם. "ירושלים לא נתחלקה לשבטים", משום שהיא מאחדת בין כולם, היא נקראת "עיר שחוברה לה יחדו", שמחברת בין ירושלים של מעלה ושל מטה, ושעושה כל ישראל חברים זה לזה. ולפי זה מקבל המשל של לזווג חתן וכלה לבונה חורבה מחורבות ירושלים עומק נוסף, שמקום שבו שורה השכינה הוא כוח מאחד נפרדים להיות אחד.

יסודות הבניין
לפי המהר"ל הנ"ל, הבית שבונים בני הזוג הוא יצירה חדשה שלא הייתה מעולם, של שנים שנעשו אחד, אולם חז"ל המשילו את הנישואין לבנין חורבה ישנה, ונראה שהתכוונו לרמוז לנו שהבית החדש הזה מוקם על יסודות ישנים.

אנו מוצאים ביחס לבנין המשכן שהאבות הקדושים הכינו את הבסיס לבנינו, יעקב אבינו הכין את הקרשים למשכן, שפי שכתב רש"י (שמות פרק כו פסוק טו) "ועשית את הקרשים - היה לו לומר ועשית קרשים, כמה שנאמר בכל דבר ודבר, ומהו הקרשים, מאותן העומדין ומיוחדין לכך. יעקב אבינו צפה ברוח הקדש ונטע ארזים במצרים, וכשמת צוה לבניו להעלותם עמהם כשיצאו ממצרים, אמר להם, שעתיד הקב"ה לצוות אתכם לעשות משכן במדבר מעצי שטים, ראו שיהיו מזומנים בידכם. הוא שיסד הבבלי בפיוט שלו טם מטע מזורזים קורות בתינו ארזים, שנזדרזו להיות מוכנים בידם מקודם לכן".

ובאופן אחר כתוב במדרש (ילקוט שמעוני שיר השירים רמז תתקפג) "וייסע ישראל וכל אשר לו, הלך לקוץ ארזים שנטע אברהם זקנו בבאר שבע, הדא הוא דכתיב ויטע אשל בבאר שבע, וכמה היה ארכן שלשים אמה והצניעוהו עד שעת הקמת המשכן, הדא הוא דכתיב וכל אשר נמצא אתו עצי שטים".

חז"ל רצו ללמדנו כאן דבר עמוק, שישראל הצליחו להקים משכן בזכות אבותיהם, שהשרישו בהם את עבודת ה' ומידות טובות, ואותה נטיעה שנטע אברהם אבינו, שנטע אשל בבאר שבע, שבו למד תורה והכניס אורחים, והפיץ את האמונה בבורא עולם, היא היתה מקור ההשראה לבנין המשכן. וכך גם הבית החדש שמקים כל זוג יסודותיו במשפחתו לדורותיה "משם רועה אבן ישראל".
וכיצד יתיישב הבית החדש עם היסודות הישנים, כאמרתו של הרב הראי"ה קוק זצ"ל "הישן יתחדש, והחדש יתקדש".

שמחת נישואין ניצוץ משמחת בנין בית המקדש
בזמן שמחת נישואין, בשעת החופה, נהוג לשבור כוס זכר לחורבן, ואומרים את הפסוק "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". מקור המנהג הזה הוא בגמ' (ברכות דף ל עמוד ב)
"מר בריה דרבינא עבד הלולא לבריה, חזנהו לרבנן דהוו קבדחי טובא, אייתי כסא דמוקרא, בת ארבע מאה זוזי, ותבר קמייהו, ואעציבו. רב אשי עבד הלולא לבריה, חזנהו לרבנן דהוו קא בדחי טובא, אייתי כסא דזוגיתא חיורתא ותבר קמייהו, ואעציבו".

ועל זה כתב התוס' שם "אייתי כסא דזוגיתא חיורתא - מכאן נהגו לשבר זכוכית בנשואין".

לכאורה לא נזכר ששבירת הכוס היא על חורבן הבית? אלא שבהמשך הגמ' הסבירו את האסור בריבוי השמחה מפני החורבן, כדברי ר' יוחנן שם "אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר: (תהלים קכ"ו) אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, אימתי - בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה". וא"כ שבירת הכוס באה להזכיר שעדין לא הגיע הזמן לשמחה השלימה, משום שאנו מעלים את ירושלים על ראש שמחתנו.

בכל אופן משמע, שבשמחת הנישואין היו שמחים שמחה יתרה, עד כדי כך שחכמים חששו שמא יעברו את הגבולות המותרים, נראה לומר, שבשמחת חתן וכלה הרגישו המשמחים כאילו בנו אחת מחורבות ירושלים, ונתעורר בהם ניצוץ מאותה שמחה העתידית של "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, אימתי - בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה", ולכך שמחו שמחה יתרה, עד שהיו צריכים להזכיר בשבירת הכוס שעדין הבנין השלם של ירושלים לא נגמר.

הקשר בין הנהגות רבי יהודה ב"ר אילעאי
רבי יהודה בר אילעאי היה ידוע כגדול הדור, מסופר עליו כיצד למד מתוך הדחק עם תלמידיו, ועולה על כולנה הנהגתו לשמח חתן וכלה, וכך מסופר עליו בגמ' (כתובות דף יז עמוד א) "אמרו עליו על רבי יהודה בר אילעאי, שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה, ואומר: כלה נאה וחסודה. רב שמואל בר רב יצחק מרקד אתלת, א"ר זירא: קא מכסיף לן סבא! כי נח נפשיה, איפסיק עמודא דנורא בין דידיה לכולי עלמא; וגמירי, דלא אפסיק עמודא דנורא אלא אי לחד בדרא אי לתרי בדרא. א"ר זירא: אהנייה ליה שוטיתיה לסבא, ואמרי לה: שטותיה לסבא, ואמרי לה: שיטתיה לסבא" 2 .

ראה זה פלא! שאותו גדול הדור בתורה, ביום מותו נזכר לו יותר מכל מה שהיה מרקד לפני הכלה, ובזה צוין כחד בדרא, ולא בגדלותו בתורה!

עוד מסופר עליו (תענית דף ל עמוד א):
"כך היה מנהגו של רבי יהודה ברבי אילעאי: ערב תשעה באב מביאין לו פת חרבה במלח, בין תנור לכיריים, ואוכל, ושותה עליה קיתון של מים, ודומה כמי שמתו מוטל לפניו".

נראה שיש קשר בין שני ההנהגות שלו, מתוך שהיה אבל על החורבן, היה באותה מידה שמח בשמחת חתן וכלה מפני שראה בכך בנין חורבת ירושלים, וניצוץ מגאולת ישראל.

בנין ירושלים של מטה מכין בנין ירושלים של מעלה
מובא בגמ' (ברכות דף מט עמוד א) שאין חותמין ברכה בשתים, היינו, בני נושאים שונים - לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות. ואעפ"כ:
"רב נחמן אמר: אפילו פתח ברחם על ישראל חותם בבונה ירושלים, משום שנאמר: (תהלים קמ"ז) בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס, אימתי בונה ירושלים ה' - בזמן שנדחי ישראל יכנס".

כלומר בנין ירושלים קשור לקבוץ נדחי ישראל. וכך אמר הגר"א לתלמידיו (והובא בקול התור) שכל בית שנבנה בירושלים מקרב את הגאולה ומביא להשראת השכינה. הרי לנו, שבנין ירושלים הגשמי היא ירושלים של מטה, מביא לבנין ירושלים הרוחני, בית המקדש מקום השראת השכינה, היא ירושלים של מעלה.

כלום יש כלה בלא חופה
מקור נוסף לרעיון הנ"ל, ואף העמקה בו, נמצא במדרש (ילקוט שמעוני ישעיהו רמז תסט), וז"ל:
"ותאמר ציון עזבני ה'. מה כתיב למעלה מן הענין פרשת מלך המשיח כה אמר ה' בעת רצון עניתיך וגו' לאמר לאסורים צאו וגו' לא ירעבו ולא יצמאו וגו' הנה אלה מרחוק יבואו וגו' רנו שמים וגילי ארץ וגו' כי נחם ה' עמו וענייו ירחם, ואחר כך ותאמר ציון עזבני ה', לא היה צריך לומר אלא ותאמר ציון ואחר כך פרשת מלך המשיח, אלא כיון שראתה ציון שגליות מתכנסים וכל ישראל והשמים והארץ שמחים והיא אינה נזכרת התחילה אומרת ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני, אמר ליה יש כלה בלא חופה שאי סביב עיניך וראי וגו'".

שאלת המדרש היא, כיצד הנביא מתלונן בשם ציון ואומר "ותאמר ציון עזבני ה'", בזמן הגאולה, שהגלויות מתקבצות לירושלים? והתשובה היא: שאמנם הגלויות מתקבצות לירושלים אבל השכינה לא שורה שם, וזוהי התלונה של "ציון", אלו תלמידי החכמים המצוינים בהלכה, והקב"ה משיב להם: כלום "יש כלה בלא חופה", היינו, שכל כלה צריכה בית חתנות כדי שבו יקיימו את שמחת החתונה, והנמשל הוא: שכדי להשרות שכינה בישראל צריך מקודם להכין את הבסיס הגשמי של ארץ ישראל וירושלים, ע"י שהגלויות מתקבצות בה ובונות את ירושלים של מטה, ורק אחרי זה תבוא השכינה לשרות בתוכם.

השמחה גורמת לבנין
חז"ל הדגישו ואמרו שהמשמח חתן וכלה כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים, היינו, שע"י השמחה אפשר לפעול את הבנין. כך נאמר בבנין בית המקדש השני בזמן עזרא (עזרא פרק ג):
"ובשנה השנית לבואם אל בית האלקים לירושלם בחדש השני החלו זרבבל בן שאלתיאל וישוע בן יוצדק ושאר אחיהם הכהנים והלוים וכל הבאים מהשבי ירושלם ויעמידו את הלוים מבן עשרים שנה ומעלה לנצח על מלאכת בית ה': ויעמד ישוע בניו ואחיו קדמיאל ובניו בני יהודה כאחד לנצח על עשה המלאכה בבית האלקים. בני חנדד בניהם ואחיהם הלוים: ויסדו הבנים את היכל ה' ויעמידו הכהנים מלבשים בחצצרות והלוים בני אסף במצלתים להלל את ה' על ידי דויד מלך ישראל: ויענו בהלל ובהודת לידוד כי טוב כי לעולם חסדו על ישראל וכל העם הריעו תרועה גדולה בהלל לידוד על הוסד בית ה':".

פירש מצודת דוד "לנצח על עושי המלאכה - לנגוש עליהם לבל ירפו ידיהם מן המלאכה: בני חנדד וגו' - גם הם היו נוגשים על עושי המלאכה".

מכאן משמע שכדי להצליח במלאכת הבנין יש צורך לנצח על המלאכה בשיר וקול זמרה, ידוע שבימי עזרא המצב הביטחוני היה קשה, והעולים ארצה היו נאלצים לשמור בלילות מפני האויבים, וביום עסקו במלאכה, ולכן היה חשוב לעודד את רוחם בשמחה כדי שימשיכו לבנות בלא רפיון.

ובאמת השמחה נחוצה לא רק בשעת בנין ממש, אלא גם בהמשך התמדת קיום הבית והשראת השכינה בו, ולכן נקראת ירושלים "משוש כל הארץ". אמרו חז"ל (שמות רבה (וילנא) פרשה נב) "א"ר יוחנן כיפה של חשבונות היתה חוץ לירושלים וכל מי שמבקש לחשב הולך לשם למה שלא יחשב בירושלים ויצר לפי שנקראת משוש כל הארץ".

וכמו שהשמחה נחוצה לבנין הבית הכללי של הצבור, וכך גם בבנין הפרטי של כל בית בישראל שנבנה יש לבנותו מתוך שמחה. "אשר ברא ששון ושמחה" פירש רש"י (כתובות דף ח עמוד א) "משמח חתן וכלה - ... ובאחרונה שבח שמשבח להקב"ה שברא חתונת דיבוק איש באשה על ידי שמחה וחדוה לפיכך יש לחתום משמח חתן עם הכלה שהוא לשון שמחת איש באשה". כלומר השמחה היא סוד הדבוק בין חתן וכלה, ולכן יש לשמח חתן וכלה, כדי לגרום לבנין הבית.

ועוד, לפי מה שהזכרנו לעיל בשם המהר"ל, שסוד החיבור בין חתן וכלה הוא השכינה שביניהם, וכדי שתשרה השכינה בביתם צריך שמחה, כפי שלמדונו חז"ל (שבת דף ל עמוד ב):
"ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר (מלכים ב' ג) ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'"

לכן המשמח חתן וכלה מסייע ליסוד הבית והמשפחה בישראל.

ויהי רצון ונזכה לשמוח בשמחות הפרטיות של בתים בישראל שיתרבו וילכו, והשכינה תתהלך בתוכם, ומתוך כך נזכה לשמוח בבניין שלם, של בית המקדש שיבנה בב"א.


^ 1 הספורנו כאן הוא לשטתו בספר שמות, שצווי המשכן היה לאחר חטא העגל, והוא מצב של בדיעבד. כי לכתחילה ראוי שהשכינה תשכון בתוך בני ישראל.
^ 2 רש"י "אתלת - שלש בדין זורק אחת ומקבל אחת. מכסיף לן סבא - שמזלזל בכבוד תלמידי חכמים ונוהג קלות ראש בעצמו. שוטיתיה - שוט של הדס שהיה מרקד בו. שיטתיה - שיטתו ומנהגו. שטותיה - שהיה מתנהג כשוטה.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il