ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

עֵץ-חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ

בית מדרש פרשת השבוע חומש שמות יתרו Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

שבט תשע"ד

עֵץ-חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מרדכי אליהו זצ"ל

דיבור אל המהות במעשה בראשית
בפרשתנו, פרשת "יתרו", אנו עוסקים בעשרת הדברות. מרן הרב זצוק"ל היה אומר כי מהתבוננות בפרשת הבריאה אפשר להבין קצת מעוצמתו של הדיבור האלוקי, בין אם כשהופרדו אדם וחוה ובין אם כשנאמר לנחש "על גחונך תלך". הצאצאים הם כמו ההורים – בני-אדם נולדים מופרדים זה מזה, ונחשים הם ללא רגליים. לעומת זאת, כשבעל-חיים מאבד יד או רגל הוא לא משתנה מהמהות, כך שהצאצאים שלו נולדים עם ידיים ורגליים שלמות.
מכאן נבין שכאשר אלוקים אומר לנחש "על גחונך תלך" זו נגיעה במהות, בשורש החיים שלו. הקב"ה מדבר עליו ועל כל צאצאיו. כך כשאמר לחוה "בעצב תלדי בנים", כך באמירה "בזעת אפך תאכל לחם", וכך בכל עשרת המאמרות שבהם נברא העולם. כל התולדות היו כמותם.

דיבור אל המהות בקריעת ים סוף
כך פעל הדיבור האלוקי גם בקריעת ים סוף. במדרש (רבה בראשית ה ה) "וישב הים לפנות בוקר לאיתנו" – אומר בעל הטורים שזה אותיות "לתנאו". שהתנה הקב"ה עם הים במעשה בראשית שייבקע לפני ישראל. כשאלוקים בוקע את הים הוא נוגע ב"מעשה בראשית" שלו, זו נגיעה בחוקיות הבסיסית ביותר של המים. וכשאלוקים משנה את החוקיות של המים, נבקעים בבקיעת ים סוף כל מימות שבעולם.
כשבני-ישראל רואים שה' משנה את החוקיות של הטבע הם מבינים כי הוא מולך על הכול, וכי יבוא יום שבו "ה' ימלוך לעולם ועד". "כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו בַּיָּם וַיָּשֶׁב ה' עֲלֵהֶם אֶת מֵי הַיָּם וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם". כיוון שראינו בקריעת הים שאלוקים נוגע ברצון של היצורים. שהרי "סוּס פַּרְעֹה רִכְבּוֹ ופָרָשָׁיו" באו מעצמם לתוך הים. גם ים סוף שינה את טבעו, נפתח לעם ישראל ונסגר על מצרים. אם כן הכול בידו ובקצב שלו. אם כן ודאי שהוא ימלוך לעולם ועד.

דיבור אל המהות במתן תורה
גם עשרת הדברות היו אל עומק הנשמה. על הפסוק: "וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר", מסביר רש"י: "מלמד שאמר הקב"ה עשרת הדברות בדבור אחד, מה שאי אפשר לאדם לומר כן" (מדרש רבה שמות כח א). אדם לא יכול לומר את כל הדברים בבת אחת. הוא מדבר מילה אחר מילה, דיבר אחר דיבר. לעומתו אלוקים נוגע ישירות בשורש הנשמה של כל אדם ואומר לו את כל הדברים בת אחת.
אחרי הנגיעה האלוקית בשורש הנשמה שלנו הוא גם משמיע את הדברים לאוזנינו דיבר אחר דיבר. "אם כן מה תלמוד לומד עוד 'אנכי' ו'לא יהיה לך'? שחזר ופירש על כל דבור ודבור בפני עצמו". על הדיבור הכפול הזה, אחד למהות ואחד לאוזנינו, אנו אומרים את הפסוק "אַחַת דִּבֶּר אֱלֹקִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי כִּי עֹז לֵאלֹקִים" (תהילים פרק סב יב – מדרש רבה במדבר יא ז).

דיבור אל המהות מגיע לכולם

על בסיס ההבנה הזאת אפשר להבין את משמעות ברכת התורה: "וחיי עולם נטע בתוכנו" – נטוע בתוכנו ממש. על-פי זה גם יובנו יותר דברי חז"ל, שאמרו כי במתן תורה בני-ישראל ראו את הקולות: "רואים את הנשמע ושומעים את הנראה". כך קורה שקולטים את דבר ה' ישר בנשמה. כך מובן איך מתן תורה היה לכל אחד לפי כוחו. איך הדיברות נשמעו לכל אחד לפי לשונו, בשבעים לשון. איך כל מה שעתיד תלמיד לחדש נאמר למשה מסיני.
כך גם נבין איך כל נשמות ישראל לדורותיהם היו במעמד הר סיני. בכולם נגע אלוקים ברגע זה של אמירת עשרת הדיברות לנשמה. הוא פנה לנשמה של עם ישראל כולו לדורותיו. דכתיב (דברים כ"ט) "כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום" – הרי מי שנברא כבר ישנו מי שהוא בעולם. "ואת אשר איננו" – הרי מי שעתיד להבראות ואיננו עמנו היום (תנחומא יתרו פרק יא יא). בנתינת עשרת הדיברות אלוקים חרט אותם על לב כל עם ישראל, נגע בכל נשמות עם ישראל ממש. כשם שהוא נוגע, להבדיל, בכל הנחשים במעשה בראשית שאיבדו את רגליהם בעת הדיבור האלוקי לנחש הקדמוני.

דיבור אל המהות ביצירת האדם
לימוד תורה זה הוא מיצירת האדם. "דָּרַשׁ רַבִּי שַׁמְלַאי, לְמָה הַוְּלָד דּוֹמֶה בִמְעֵי אִמּוֹ? לְפִנְקָס שֶׁמְקּוּפָּל וּמוּנָּח וכו' וּמְלַמְּדִים אוֹתוֹ כָּל הַתּוֹרָה כּוּלָהּ וכו' וְכֵיוָן שֶׁבָּא לַאֲוִיר הָעוֹלָם, בָּא מַלְאָךְ וּסְטָרוֹ עַל פִּיו, וּמְשַּׁכְּחוֹ כָּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ" וכו'. וכבר הסבירו המפרשים שבלימוד זה הנעשה בעת יצירתו של האדם לא מדובר על לימוד רגיל, אלא על יצירת האדם. לימוד יצירתי זה מאפשר לנו לדעת אילו דברים שאנו שומעים הם נכונים ואילו לא. איזו סברה נכונה ואיזו אינה נכונה.
על כן מסבירה הגמרא במנחות (צט) בשם שני חכמים שאמרו יחד, כי כיוון שהתורה חקוקה על עצם לב האדם, אם אדם פורש מהתורה הוא פורש מהחיים.
"רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאַמְרֵי תַּרְוַיְיהוּ, תּוֹרָה נִתְּנָה בְּאַרְבָּעִים יוֹם, וְנִשְׁמָתוֹ נוֹצְרָה לְאַרְבָּעִים יוֹם, כָּל הַמְשַׁמֵּר הַתּוֹרָה – נִשְׁמָתוֹ מִשְׁתַּמֶּרֶת, וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְשַׁמֵּר אֶת הַתּוֹרָה – אֵין נִשְׁמָתוֹ מִשְׁתַּמֶּרֶת. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, מָשָׁל לְאָדָם שֶׁמָּסַר צִפּוֹר דְּרוֹר לְעַבְדּוֹ. אָמַר לו: כִּמְדֻמֶּה אַתָּה, שֶׁאִם אַתָּה מְאַבְּדָהּ, אִסָּר אֲנִי נוֹטֵל מִמְּךָ בְּדָמֶיהָ? נִשְׁמָתְךָ אֲנִי נוֹטֵל מִמְּךָ!".

דיבור בעומק של העומק – לעתיד לבוא
הנביא ירמיהו מסביר כי לעתיד לבוא אלוקים ייתן לנו לב חדש, ורוח חדשה ייתן בקרבנו. וכל זה יהיה בהר ציון, שממנו תצא תורה לכל העולם. מתן תורה זה יהיה הרבה יותר פנימי ושורשי ממתן תורה שהיה בהר סיני. "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה: לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם ה'".
בהר סיני היה אילוץ חיצוני של כפיית הר כגיגית. בברית החדשה שאלוקים יכרות אתנו זה יהיה במקום עמוק יותר ופנימי יותר בנפשות שלנו. "כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם ה' נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹקִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם". אחרי שזה חרוט כל כך חזק "וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר: דְּעוּ אֶת ה', כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם ה'. כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד".

כָּל הַמְשַׁמֵּר הַתּוֹרָה – נִשְׁמָתוֹ מִשְׁתַּמֶּרֶת

הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח
המשנה במסכת אבות (ג משנה ח) אומרת "רַבִּי דּוֹסְתַּאי בְּרַבִּי יַנַּאי מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל הַשּׁוֹכֵחַ דָּבָר אֶחָד מִמִּשְׁנָתוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד) 'רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ'. יָכוֹל אֲפִלּוּ תָקְפָה עָלָיו מִשְׁנָתוֹ (שהייתה המשנה קשה להבנה ותקיפה ממנו) תַּלְמוּד לוֹמַר 'וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ'. הָא אֵינוֹ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ עַד שֶׁיֵּשֵׁב וִיסִירֵם מִלִּבּוֹ".
ובגמרא מנחות (צט ע"ב) משמע שיש גם יש איסור תורה על כך. שאמר שם "רֵישׁ לָקִישׁ, כָּל הַמְשַׁכֵּחַ דָּבָר אֶחָד מִתַּלְמוּדוֹ, עוֹבֵר בְּלָאו, שֶׁנֶּאֱמַר: 'רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים' (דברים ד). וּכְדִבְרֵי רַבִּי אַבִּין אָמַר רַב אִילָעָא, דְּאָמַר רַב אַבִּין, אָמַר רַב אִילָעָא, כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר 'הִשָּׁמֵר', 'פֶּן', וְ'אַל', אֵינוֹ אֶלָּא לֹא תַּעֲשֶׂה. רָבִינָא אָמַר, עוֹבֵר בִּשְׁנֵי לָאוִין, 'הִשָּׁמֶר' וּ'פֶן'. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר, בִּשְׁלֹשָׁה לָאוִין, 'הִשָּׁמֶר לְךָ', וּ'שְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד', 'פֶּן תִּשְׁכַּח'". גם שם אומרת הגמרא שאם אדם שכח מַחֲמַת אָנְסוֹ לא עובר איסור. רק אם מסירם מלבו הוא עובר.

המסיר מלבו – כאילו מתחייב בנפשו
יש אומרים שמסיר דברי תורה מלבו הוא מי שעשה כמו רבי זירא, עליו מספרת הגמרא (בבא מציעא פה ע"א) שכאשר רצה לעלות לארץ-ישראל התענה מאה תעניות על מנת לשכוח את התלמוד הבבלי שלא יטרידנו. ומסביר שם רש"י כי "אמוראין שבארץ ישראל לא היו בני מחלוקת, ונוחין זה לזה כשמן, כדאמרינן בסנהדרין (כד, א), ומיישבין את הטעמים בלא קושיות ופירוקין". רבי זירא כמובן לא עבר על איסור "פן תשכח", כי עשה כן על מנת ללמוד את תלמודה של ארץ-ישראל בנקיות. אבל מי שמסיר דברי תורה מלבו בשאט-נפש – עובר על האיסור.
ואולם כל המפרשים על המשנה באבות הסבירו כי האיסור הוא על מי ששוכח את התורה בגלל שלא חזר על לימודו. כך מסביר ר' עובדיה מברטנורא "בשביל שלא חזר עליה, מעלין עליו כאילו מתחייב בנפשו. שמתוך שכחתו הוא בא להתיר את האסור ונמצאת תקלה באה על ידו, ושגגתו עולה זדון". כן מפרש גם ה"תוספות יום טוב" ומוסיף בשם מדרש שמואל שאפילו מחמת שהוא טרוד למצוא טרף לביתו, אפילו הכי מתחייב בנפשו. אמנם האדמו"ר הזקן כתב בשו"ע הרב (הלכות ת"ת ב ו), כי מי שטרוד לפרנסתו – לא מתחייב בנפשו.

מי שלא לומד בכלל – מתחייב ממש
שואל האדמו"ר הזקן (שם, ד): אם כל כך חמור מי ששוכח דברי תורה, אולי יאמר אדם, למה לי ללמוד תורה? "כי באמת אילו לא למד דבר זה, לא מעלה עליו הכתוב בלבד 'כאלו' מתחייב בנפשו, אלא היה מתחייב בנפשו ממש. שכל מי שאפשר לו להרבות ולהוסיף בלימודו בענין שלא ישכח בזה מה שלמד כבר מפני שכבר חזר על לימודו כראוי ואינו מוסיף, אף על פי שאינו מתבטל מתלמוד תורה אלא חוזר תמיד על הראשונות שלא מפני חשש שכחה, אלא מפני שנוח וקל לו יותר לחזור על הראשונות מלטרוח בלימוד חדש, הרי זה מתחייב בנפשו ממש, כמו שאמרו חכמים ודלא מוסיף – יסיף. דהיינו שיאסף בלא זמנו שנאמר בתורה 'כי הוא חייכם וגו''. ואומר: 'למען ירבו ימיכם' וגו' ודברי תורה נדרשים מכלל הן לאו".

אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו
בגמרא (בבא בתרא י ע"ב) מובא מעשה ביוסף, בנו של רבי יהושע, שחלה ועלה לעולם העליון. וכשחזר והבריא וחזר לעולם הזה שאל אותו אביו: מה ראית בעולם העליון? אמר לו הבן: "עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה" (אותם שהם עליונים כאן מחמת עושרן ראיתי שם שהם למטה, ומול זה ראיתי עניים שהם בינינו שפלים, שם ראיתים חשובים – רש"י). אמר לו אביו: "עולם ברור ראית".
המשיך ושאל אביו: "ואנן היכי חזיתינן?" – ותלמידי חכמים, איפה הם היו בעולם העליון? אמר לו: "כמו שהם חשובים פה הם חשובים שם. ועוד שמעתי שהיו אומרים: 'אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו'. ושמעתי שהיו אומרים: 'הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן'. מאן נינהו? אילימא רבי עקיבא וחבריו? משום הרוגי מלכות ותו לא. פשיטא! בלאו הכי נמי. אלא הרוגי לוד".

איך זוכרים את התורה?

לימוד מתוך שמחה
אחד הדברים המועילים ביותר לזכור את לימוד התורה הוא הלימוד מתוך שמחה. כך מביא המהרח"ו בשם האר"י ז"ל (שער רוח הקודש ח ע"ב): "הנה צריך האדם בעת קיומו כל מצוה ומצוה, או בהתעסקו בתורה, או כשמתפלל התפלה להיותו שמח וטוב לב, יותר מכאשר מרויח או מוצא אלף אלפים דינרי זהב וכמו שמצינו (ברכות ל' ע"ב) על החכם ההוא אביי ע"ה, דהוה קאים קמיה דרבה והוא קא בדח טובא ואמר: תפילין קא מנחנא וכו' וזהו פירוש הפסוק 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל' (דברים כ"ח), פירוש תשמח יותר, מכאשר תרויח רוב כל ממון שבעולם, וזה מרוב כל, פירוש יותר מכאשר הוא רב כל".
וכתב בעל ה"אגלי טל" בהקדמתו, כי שמע קצת בני-אדם שטועים מדרך השכל וחושבים שצריך ללמוד תורה לשמה בלי שום תענוג. "ובאמת זה טעות מפורסם. ואדרבא, כי זה היא עיקר מצוות לימוד התורה, להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי תורה נבלעין בדמו. ומאחר שנהנה מדברי תורה, הוא נעשה דבוק לתורה".

וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'
ממשיך לומר שם מהרח"ו בשם האר"י ז"ל (שער רוח הקודש ח ע"ב): "גם מדת העצבות בעצמה, היא מדה מגונה מאד, ובפרט הרוצה להשיג חכמה ורוח הקדש, ואין דבר גורם מניעת ההשגה, אפי' אם יהיה ראוי אליה, כמו שיש בו מדה של העצבות, והעד בזה, מה שאמר הכתוב 'וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'' (מלכים ב' ג') וכמה ראיות אחרות. גם מדת הכעס, מלבד מה שמונעת ההשגה לגמרי, וכמו שמצינו על פסוק 'ויקצף משה על אלעזר ועל איתמר' (ויקרא י') ואמרו רז"ל: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, כָּל אָדָם שֶׁכּוֹעֵס, אִם חָכָם הוּא – חָכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ, וְאִם נָבִיא הוּא – נְבוּאָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ".
והעיד מהרח"ו על האר"י ז"ל: "והנה מורי ז"ל היה מקפיד בענין הכעס, יותר מכל שאר העבירות, אפילו כשהוא כועס בשביל מצוה, וכענין משה כנז"ל, והיה נותן טעם לזה ואומר, כי הלא כל שאר העבירות אינם פוגמים אלא כל עבירה ועבירה פוגמת אבר אחד, אבל מדת הכעס פוגמת כל הנשמה כלה, ומחליף אותה לגמרי, והענין הוא, כי כאשר יתכעס האדם, הנה הנשמה הקדושה מסתלקת ממנו לגמרי, ונכנסת במקומה נפש מצד הקליפה וזה סוד מה שאמר הכתוב 'טורף נפשו באפו' וגו' (איוב י"ח) כי ממש טורף נפשו הקדושה".

וְרָם לְבָבֶךְ – וְשָׁכַחְתָּ
בגמרא (סוטה ט ע"א) "אַזְהָרָה לְגַסֵּי הָרוּחַ מִנַּיִן? אָמַר רָבָא אָמַר זְעִירִי: מֵהָכָא, 'שִׁמְעוּ וְהַאֲזִינוּ אַל תִּגְבָּהוּ' (ירמיה יג). רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר מֵהָכָא: (דברים ח) 'וְרָם לְבָבֶךְ וְשָׁכַחְתָּ'". והפסוקים בשלמותם מלמדים שהעושר עלול להביא לשכחת ה', לגאווה ולגסות לב: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ: וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה: וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים".
אדם חושב שהעושר בזכותו. "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה: וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה". וכדברי הר"ן בדרשות שאומר כי כוח הוא רע אם שוכחים את ה', ואולם אם זוכרים, הרי שכוח הוא ברכה, כשם שהיה אצל האבות הקדושים.

אֵינוֹ דּוֹמֶה שׁוֹנֶה פִּרְקוֹ מֵאָה פְּעָמִים, לְשׁוֹנֶה מֵאָה וְאַחַת

מתן תורה בארבעים יום
הגמרא (מגילה ז ע"ב) מספרת כי רב אשי ישב לפני אמימר בבית המדרש בפורים, והתלמידים לא הגיעו. שאל אמימר: למה התלמידים לא באים? אמר לו רב אשי: אולי הם טרודים בסעודת פורים. שאל אמימר: למה לא אכלו את הסעודה בליל פורים? השיב לו רב אשי: וכי כבודו לא שמע את דברי רבא שאמר: "סעודת פורים שאכלה בלילה – לא יצא ידי חובתו"? שאל אמימר: כך פסק רבא? ענה רב אשי: כן. למד ממנו אמימר את ההלכה ארבעים פעמים, והיה דומה לו כאילו הלכה זו מונחת בכיסו. והיה מדייק מרן הרב אליהו זצוק"ל, כי אחרי ארבעים פעמים רק "נדמה לו" (כך גם ברכות כח ע"א; פסחים עב ע"א). ולמה ארבעים? כי הגמרא אמרה שיצירת הוולד היא בארבעים יום, וכך גם מתן תורה הוא בארבעים יום (מנחות צט).
ובגמרא (חגיגה ט) "אָמַר לוֹ בַר הֵי הֵי לְהִלֵּל: מַאי דִּכְתִיב, (מלאכי ג) 'וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע, בֵּין עוֹבֵד אֱלֹקִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ', הַיְינוּ 'צַדִּיק', הַיְינוּ 'עוֹבֵד אֱלֹקִים'? הַיְינוּ 'רָשָׁע' הַיְינוּ 'לֹא עֲבָדוֹ'? אָמַר לֵיה: 'עֲבָדוֹ' וְ'לֹא עֲבָדוֹ' – תְּרַוַיְיהוּ, צַדִּיקִי גְּמוּרִי נִינְהוּ. אֲבָל – 'אֵינוֹ דּוֹמֶה שׁוֹנֶה פִּרְקוֹ מֵאָה פְּעָמִים, לְשׁוֹנֶה מֵאָה וְאַחַת'. אָמַר לֵיהּ, מִשּׁוּם חֲדָא זִימְנָא, קָרִי לֵיהּ, 'לָא עֲבַדוֹ'? אָמַר לֵיהּ, אִין. צֵא וּלְמַד מִשּׁוּק שֶׁל חַמָּרִים – עָשָׂרָה פַּרְסִי – בְּזוּזָא, עָשָׂרָה וְחַד פָּרְסִי – בִּתְרֵי זוּזֵי".
וכתב האר"י ז"ל בשער המצוות (פרשת ואתחנן): "ואין דברים אלו מכלל הדברים שהם דרך גוזמא, אלא הדברים הם כפשטן. כי השר הזה הנקרא שמו מ"ס שהוא גימטריה מאה. והשונה פרקו מאה פעמים יש בידו יכולת לשכחו, ומשם ואילך אין בו יכולת לשכחו".

לא עם-הארץ חסיד הבן איש חי
מרן הרב זצוק"ל היה מספר על תלמידיו של מרן ה"בן איש חי", שהפיצו את התורה, והמיוחד שבהם היה הרב הגאון והצדיק רבי צדקה הזקן זצ"ל, שהרב היה אומר עליו "איש גדול ועצום חסידא צדיקא ופרישא, גאון גדול בהלכה" והיה בקי ב"שולחן ערוך" בחלק "אורח חיים" ו"יורה דעה", שהיו שגורים בפיו כמו שמונחים על כף ידו ממש. והחלקים "חושן משפט" ו"אבן העזר" היו שגורים בפיו כמאן דמנח בכיסיה.
וסיפר הרב זצ"ל, כי העובדה שיש היום רבנים ספרדים זה הכול בזכותו, כי בזמנו לא היה מי שישלח את בניו לישיבת "פורת יוסף" בעיר העתיקה, והיו שולחים לבתי-ספר של המיסיון, שם הלימודים היו בחינם, או לבית-ספר "כל ישראל חברים" של "אליאנס", ורק מעטים היו הולכים ללמוד תורה. והוא התרוצץ בין בעלי הבתים וקיבץ עמו עוד רבנים שילכו לשכנע את ההורים לשלוח את בניהם לישיבת "פורת יוסף" שבעיר העתיקה.
וסיפר הרב זצ"ל: הרב צדקה שאל אותי בתקיפות אם אני בקי בספרי ה"בן איש חי" בעל-פה, ועל זה שתקתי. ואז הוא אמר לי שיש לדעת שבדורנו מי שלא יודע "בן איש חי" בעל-פה הוא עם-הארץ, ומי שיודע "בן איש חי" הלכות שנה ראשונה ושנייה, אפשר שייקרא תלמיד חכם.

חֲמִשָּׁה דְּבָרִים מְשַׁכְּחִין אֶת הַתַּלְמוּד

סגולה לשכחת דברים בטלים
בגמרא (הוריות יג ע"ב): "תָּנוּ רַבָּנָן, חֲמִשָּׁה דְּבָרִים מְשַׁכְּחִין אֶת הַתַּלְמוּד, הָאוֹכֵל מִמַּה שֶׁאָכַל עַכְבָּר. וּמִמַּה שֶׁאָכַל מִמֶּנּוּ חֲתּוּל. וְהָאוֹכֵל לֵב שֶׁל בְּהֵמָה. וְהָרָגִיל בַּזֵיתִים. וְהַשׁוֹתֶה מַיִם שֶׁל שִׁיוּרֵי הָרְחִיצָה. וְהָרוֹחֵץ רַגְלָיו זֶה עַל גַּב זֶה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף הַמֵּנִיחַ כֵּלָיו תַּחַת מְרַאֲשׁוֹתָיו (בגדיו תחת הכרית)". ושם בגמרא "שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר, מִפְּנֵי מַה הַכֶּלֶב מַכִּיר אֶת קוֹנוֹ, וַחֲתּוּל אֵין מַכִּיר אֶת קוֹנוֹ? אָמַר לָהֶם, וּמַה הָאוֹכֵל מִמַּה שֶׁהָעַכְבָּר אוֹכֵל – מְשַׁכֵּח, הָאוֹכֵל עַכְבָּר עַצְמוֹ לֹא כָּל שֶׁכֵּן?!".
וב"שולחן ערוך" (אורח חיים סימן ד יח): "אלו דברים צריכין נטילה במים: הקם מהמטה; והיוצא מבית הכסא ומבית המרחץ; והנוטל צפרניו; והחולץ מנעליו; והנוגע ברגליו; והחופף ראשו. ויש אומרים אף ההולך בין המתים; ומי שנגע במת; ומי שמפליא כליו; והמשמש מטתו; והנוגע בכנה; והנוגע בגופו בידו. ומי שעשה אחת מכל אלו ולא נטל, אם תלמיד חכם הוא – תלמודו משתכח" וכו'.
וכתב הרה"ג חיים פלאג'י זצ"ל (רוח חיים ח"ב) שכל מי שאינו נוטל ידיו לדברים שצריכים ליטול ידיים, גורם שכחה לעצמו וגורם לשכוח תלמודו ועובר על "השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח". ובשו"ת משנה הלכות (חלק ג סימן סב) הביא את דברי רבנו יהודה החסיד ב"ספר חסידים" (תתר"ח) על אחד ששאל חכם ואמר: עכברים אכלו מלחמי, אם אוכל לאכול מן הלחם? אמר לו רבי יהודה החסיד: ולמה לא תאכל? אמר השואל: פן אשכח תלמודי, ואני נזהר מלאכול כל מה שמשכח התלמוד, ועתה אני רעב. אמר לו רבי יהודה החסיד: "אינך חייב עד שיישב ויסירם מלבו, ואני רואה אותך שאינך עוסק בתורה ואתה פנוי ובטל מדברי תורה. ומוטב לך שלא היית נזהר מדברים המשכחים כדי שתשכח דברים בטלים שאתה עוסק בהם".
ובאמת דברי רבי יהודה החסיד היו מוסר למי שנזהר מדברים המשכחים אבל לא לומד תורה. אמנם מי שלומד תורה בוודאי צריך להשתדל לזכור את התורה ככל יכולתו, גם בחזרה עליה וגם באכילה ושמירת גופו מפני דברים המטרידים או משכחים.

אכילת "כזית" בכוונה
בעניין אכילת זיתים, שהם דבר שגורם שכחה, היו שאמרו כי טוב שיאכל אותם עם שמן זית, שמביא זיכרון. שכך אמרה הגמרא (הוריות יג ע"ב): "חֲמִשָׁה דְּבָרִים יָפִים לַתַּלְמוּד" ואחד מהם הוא "הָרָגִיל בְּשֶׁמֶן זַיִת. דַּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כְּשֵׁם שֶׁהַזַּיִת מְשַׁכֵּחַ תַּלְמוּד שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה, כָּךְ שֶׁמֶן זַיִת מַחֲזִיר תַּלְמוּד שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה".
אמנם ה"מגן אברהם" (סימן קע) כתב "בענין דברים המשכחים את האדם כגון זתים וכיוצא בהם, אין זה אלא בעם הארץ. אבל המאכל בכוונה כנודע, מוסיפין לו זכירה כי הוא מתקן אותה. אך צריך ליזהר מאוד שלא לאכול לב בהמה חיה ועוף". כוונתו של ה"מגן אברהם" היא לדברי האר"י ז"ל על האוכל זיתים: "ודע כי אין זה אלא במי שאוכלה בלא כוונה כעם הארץ, אך כל מי שמכוין באכילתו אל הכוונות שיתבארו בפרשת עקב לקמן בפסוק ואכלת ושבעת כו' אדרבא נותנים בו זכירה כיון שאוכלה בכונה ומברר ומתקן אותם על ידי הכונה ההיא כנזכר שם" (שער המצות - ואתחנן ועיין ספר נגיד ומצוה י"ח ע"ב).
הרב זצ"ל היה אומר כי זיתים של ארץ-ישראל מלמדים על שבח פירותיה. וכשאוכל בכוונה זו – הריהו מקיים מצווה לאכול פרותיה הקדושים. ואם חושש לשכחה יאמר תפילה קצרה: "ברא מפקח, אבא משכח. יהא רעוא שיהיה אבא כברא". כלומר, האבא, שהוא הזית, משכח; הבן, שהוא שמן הזית, מפקח. יהי רצון שהאבא יהיה כמו הבן. וזה מספיק לכוונה המתקנת.
ויהי רצון שנהיה תמיד זוכרי הברית ולא שכחי אלוקים. ויקוים בנו "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה". אמן ואמן.

חיבת פירות של ארץ-ישראל
מספר רענן כהן, עוזר הרב זצ"ל: היה זה בתקופה שהרב זצ"ל היה מאושפז בבית החולים "שערי צדק" בירושלים. הייתי במשמרת אצל הרב, וניסיתי לגרום לרב לאכול כדי שיתחזק. שאלתי את הרב מה הוא רוצה לאכול, והוא אמר: חמוצים. הייתה לי בתקופה ההיא חנות של חמוצים, התקשרתי לעובד שהיה לי בחנות והוא הזדרז לארגן בקופסאות מבחר מכל סוגי החמוצים שהיו בחנות והביאם לבית החולים. הרב הסתכל על המבחר הגדול, הצביע על זיתים שחורים מיובשים ושאל: איזה הכשר יש לזיתים הללו?
אמרתי לו: כל החנות היא בהכשר בד"ץ ידוע. גם הזיתים הללו. הרב לא ענה, אבל לא אכל מהזיתים השחורים המיובשים הללו.
כמובן שמיד אחר כך הלכתי לחנות כדי לבדוק את ההכשרים השונים, וראיתי שלכל מה שהבאנו לרב היה הכשר טוב, וגם לזיתים השחורים המיובשים היה הכשר טוב של בד"ץ ידוע. אבל בניגוד לכל שאר החמוצים, הזיתים השחורים היבשים היו ייבוא, וכל שאר החמוצים היה מגידוליה של ארץ-ישראל.
הגמרא אומרת שהקב"ה לא מכשיל צדיקים באכילת דבר איסור. "הַשְׁתָּא, וּמַה בְּהֶמְתָּן שֶׁל צַדִּיקִים, אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא תַּקָּלָה עַל יָדָם, צַדִּיקִים עַצְמָם, לֹא כָּל שֶׁכֵּן?!" (כתובות כח).
מי שהכיר את אהבתו של הרב אליהו לארץ-ישראל ולפרותיה – לא יתקשה להבין את "רוח הקודש" הזאת. כי כבר אמרו חז"ל: "אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַנְּבִיאִים וּמִן הַכְּתוּבִים – בְּדֶרֶךְ שֶׁאָדָם רוֹצֶה לֵילֵךְ – בָּהּ מוֹלִיכִין אוֹתוֹ" (מכות י ע"ב).

לעתיד לבוא אלוקים ייתן לנו לב חדש, ורוח חדשה ייתן בקרבנו. וכל זה יהיה בהר ציון, שממנו תצא תורה לכל העולם. מתן תורה זה יהיה הרבה יותר פנימי ושורשי ממתן תורה שהיה בהר סיני

שניים מקרא ואחד אונקלוס . באיזו צורה עלינו לומר היום שניים מקרא ואחד תרגום?
קוראים כל פסוק פעמיים ולאחר מכן קוראים את תרגום אונקלוס עליו. הכי טוב לקרוא הכול ביום שישי. כמו כן טוב לקרוא גם פירוש רש"י או כל מפרש אחר על הסדר.

כתיבה גנוזה . האם מותר לכתוב דברי תורה על דף של פסוקים מהגניזה?
כן.

טהרה פרטית . האם יש בעיה לבנות מקווה טהרה פרטי בבית?
לפי צוואת רבי יהודה החסיד לא בונים מקווה בבית. לא כולם מקפידים על כך, אבל מי שרוצה להיזהר לא יבנה את המקווה בבית ממש אלא בחוץ. או שיאפשר גם לאחרים לטבול בו. בכל מקרה נדרשת זהירות גדולה מסכנת טביעה, לכן צריך לדאוג שהמקווה יהיה נעול ללא גישה לילדים.

לימוד מתוך שינה . האם מותר ללמוד בחדר שיש בו אדם ישן?

כן. אם אין ריח רע.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il