למשמעות ההסתר במגילת אסתר

מעט פחות ממאתיים פעם נפגשים אנו עם ה"מלך" במגילה. מלך בשר ודם, אחד משלושה אשר מלכו בכיפה (מגילה יא, א). אף לא פעם אחת נזכר מלכו של עולם, ואולי בקשר לכך עולה ההוא-אמינא במסכת מגילה (ז, א) "אמר רב יהודה אמר רב שמואל: אסתר אינה מטמאה את הידיים, למימרא דסבר שמואל אסתר לאו ברוח הקודש נאמרה?" ומיישבת הגמרא: "נאמרה לקרות ולא נאמרה לכתוב".

נחה היתה דעתינו אילו היתה זו דרכו של מקרא. אך אדרבה, היפוכם של דברים הוא, ישנן פרשיות רבות במקרא שניתן, לכאורה, להסבירן בדרך הטבע, ולימדתנו בהן התורה אמונה מהי!
יוסף יורד למצרים בעטיה של מכירתו, אך משכיל הוא להבין כי "לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים" (בראשית מה, ח).
הקב"ה מבטיח ליהושע במערכה השניה של העי "כי בידך אתננה" אע"פ שקשה לצייר אפשרות צבא המונה כמאה ושמונים אלף לוחמים ("כל עם המלחמה" ועיין ביהושע ב, יג. כמה מנו שניים וחצי השבטים) לא יצליחו לכבוש עיר שמנין כל תושביה שנים עשר אלף איש. וכן ברבות מפרשיות המקרא, מלמדת אותנו הנבואה להתבונן ולראות את יד ה' אשר פעלה כל זאת.

במגילה אנו לא רק חשים בחסרון מבט זה, אלא אף בהעדר מכוון של הזכרת שם-שמים ואף במקומות בהם מתבקש הדבר ביותר. למשל:
א. "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" (ג, ב) מדוע?
ב. "ויזעק זעקה גדולה ומרה" (ד, א), וכן אסתר מבקשת: "לך כנוס את כל היהודים וצומו עלי ואל תאכלו שלושת ימים" - ומדוע לא מפורשת תפילה וזעקה לרבש"ע?
ג. "קיימו וקיבלו" - מה קיימו ומה קיבלו? ועוד.

הסתרת הפנים שבאותו הדור
הפסוק: "וכלים מכלים שונים", הנקרא בניגון של מגילת איכה, נדרש בגמרא ביחס לכלי המקדש אשר בהם אחשורוש בתום שבעים שנה לחורבן, וכמכריז על אבדן תקות הגלות (מגילה יט ע"א).
עת הפקידה האלוקית הגיע, אך תחת אשר ישובו ישראל לארצם ויבנו את בית המקדש, עלו לציון ארבעים ושנים אלף מישראל, ויתרת העם בחרו להשתתף בסעודתו של אחשורוש אף שהשתיה היתה כדת אין אונס .
אם נעיין, נבחין מבין השיטין בגערה בזרע קודש על בחירתם זו. וזהו אולי פשר ריבוי הרמיזות על המלך, על היכלו וכן על היום הגדול והקדוש. תחת "ראיתי את ה' ישב על כסאו" (מלכים א' כב, יט), בחרו להם ישראל ב"המלך יושב על כסא מלכותו".
הפסוק "חור כרפס ותכלת אחוז בחבלי בוץ וארגמן", קושר אותנו אל התכלת והארגמן ותולעת השני והשש שבמשכן. תחת החצר הפנימית והחצר החיצונה שבבית ה', פוגשים אנו, ב"אשר יבוא אל המלך אל החצר הפנימית אשר לא יקרא - אחת דינו להמית" ומעין "הזר הקרב יומת".

המלך פותח בספר הזכרונות ולא ביום הכיפורים. הפור והגורל מזכירים לנו את הגורלות אשר ביום הקדוש, אחד לה' ואחד לעזאזל. אף אסתר לובשת בגדי מלכות ונכנסת אל המלך פעמיים (ה, א; ח, ג). וכן בגמרא אמר ר' יוסי ב"ר חנינא: "בהראותו את עושר כבוד מלכותו" - מלמד שלבש בגדי כהונה. כתיב הכא: "ועקר תפארת גדולתו" וכתיב התם: "לכבוד ולתפארת" (מגילה יב, א).
אחשוורוש כותב שטנה על יושבי יהודה וירושלים (עזרא ד, ו), ואף מנסה לבנות תמורה רוחנית לבית המקדש. וכך אומר לה אחשוורוש לאסתר: "עד חצי המלכות" - חצי, ולא דבר החוצץ למלכות. דהיינו בית המקדש (מגילה טו, ב).

ומבאר המהר"ל באור חדש עמוד קסג: "וכאשר יבנה בית המקדש, דבר זה הוא ביטול מלכות אחשוורוש, שהרי כל הסעודה שעשה אחשוורוש לא עשה רק כאשר אמר כי לא יהיו ישראל נגאלים עוד, כי מלכותם מבטל את מלכות אחשוורוש".
לרגע נדמה כי עלה הדבר בידו, - המירו ישראל את בירת הנצח בשושן הבירה, ואת החצר הפנימית בחצר אחרת. ואולי אף באופן נסתר את מלכו של עולם במלך בשר ודם.
וכך דורשת הגמרא: אסתר מן התורה מנין? שנאמר "ואנוכי הסתר אסתיר פני מהם ביום ההוא".

כך היא גאולתן של ישראל
"למנצח על איילת השחר" זהו מזמורה של אסתר, מזמורם של ישראל, הרחוקים כל כך, עד כי נדמה כי אפסה התקוה לגאולתם. כבאותה שעת בוקר אחר אשר תש כוחם של מאורות הלילה וטרם הפציע אורו של יום.
אלא ש"נצח ישראל לא ישקר", ודוקא דרך סיבוך זה, דרך ההתרחקות עד לנקודה הרחוקה ביותר במעגל, עד אשר חרב חדה הונחה על צווארם, התעוררה ההכרה כי לא באר מים חיים בארה של שושן, אף לא משענת ובית לעם ה'.

עת צרה אשר ליעקב הכשירה את הלבבות ליום פקודה. יום בו עלו מושיעים לשפוט את רודפיהם, ולה' היתה המלוכה. בפורים מקבלת האומה את התורה מחדש. ומבואר בתוספות כי בשבועות קבלו ישראל את התורה שבכתב, ואילו בפורים קבלו ישראל את התורה שבעל-פה.

בשבועות זמן מתן תורתנו, ירדה לישראל תורה מן השמים באתערותא דלעילא, ואילו בפורים, מתוך הסיבוכים והסתר הפנים הולכת האומה ומפלסת דרכה באתערותא דלתתא. רק בסופו של תהליך יכולים אנו לשחזר וליזכור ימות עולם, ולהבחין היאך עמד המלך כל העת והיאך אף המקרה והרשעה בעומק תוכיותם, עושי דברו הם. רק אז זוכים אנו להכיר כי המלך הנזכר פעמים רבות כל כך במגילה, הוא אכן מלכו של עולם