בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • תפארת ישראל למהר"ל
לחץ להקדשת שיעור זה

0

יד אדר א תשע"ד

פרק מ"ז חלק ו

undefined

בשביל הנשמה

יד אדר א תשע"ד
4 דק' קריאה
גם דבר והפכו כגדולתו של ר' עקיבא בתורה ומיתתו ביסורים כלולים באדם הראשון
וְאַף1 דָּבָר שֶׁהוּא נִרְאֶה שֶׁהוּא דָּבָר וְהֶפְכּוֹ, וְאֵיךְ יִהְיֶה נִמְצָא שְׁנֵי דְבָרִים שֶׁהֵם דָּבָר וְהֶפְכּוֹ מֵהַתְחָלָה אַחַת? כִּי רַבִּי עֲקִיבָא הָיָה גָּדוֹל בַּתּוֹרָה, וְהָיָה מִיתָתוֹ מִיתָה חֲמוּרָה, וְהֵם שְׁנֵי דְבָרִים שֶׁהֵם הֲפָכִים, וְעִם כָּל זֶה הָיָה הַכֹּל מִן אָדָם הָרִאשׁוֹן? כִּי הָיָה רַבִּי עֲקִיבָא בֶּאֱמֶת מוּכָן לִשְׁנֵי דְבָרִים שֶׁהֵם הֲפָכִים. שֶׁיִּהְיֶה גָּדוֹל בַּתּוֹרָה, וְשֶׁתִּהְיֶה מִיתָתוֹ חֲמוּרָה*. וְדָבָר זֶה יִתְבָּאֵר עוֹד2 מֵאֵיזֶה טַעַם הָיָה רַבִּי עֲקִיבָא מוּכָן לִשְׁנֵי דְבָרִים הֲפָכִים. וְזֶה שֶׁאָמַר(תהלים קלט, יז) : וְלִי מַה יָּקְרוּ רֵעֶיךָ. כִּי יָקְרוּ מְשַׁמֵּשׁ לִשְׁנֵי לְשׁוֹנוֹת, מְשַׁמֵּשׁ לְשׁוֹן יָקָר כְּמַשְׁמָעוֹ, שֶׁהוּא לְשׁוֹן חֲשִׁיבוּת עַל חָכְמָתוֹ. וּמְשַׁמֵּשׁ לְשׁוֹן כָּבֵד וְקָשֶׁה. יְקָר בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי כָּבֵד. וְזֶה נֶגֶד מִיתָתוֹ שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא, וְהָבֵן זֶה הֵיטֵב.
אילולי חטאו בעגל היו חיים לעולם, והבאים אחריהם לא היו נחשבים מפני גודל מעלתם
וּמִזֶּה מוּכָח כִּי רָאוּי בְּסֵדֶר הָעוֹלָם שֶׁיִּהְיוּ נִמְשָׁכִים הַתּוֹלָדוֹת3 , כַּאֲשֶׁר סִדֵּר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בִּתְחִלַּת בְּרִיאַת הָעוֹלָם. וְעוֹד מוֹכִיחַ, מֵהָא דְּאָמַר רַבִּי אָמִי: אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּכְלוּ כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁבַּגּוּף, כְּדִבְרֵי חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. וְאִם כֵּן, מִתְּחִלַּת בְּרִיאַת הָעוֹלָם סִדֵּר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כַּמָּה נְשָׁמוֹת רְאוּיִים לְהִבָּרְאוֹת, כָּאָמוּר. וְדָבָר זֶה בֵּאַרְנוּ בְּחִבּוּר נֵצַח יִשְׂרָאֵל, וְאֵין כָּאן מְקוֹמוֹ. וּמְתָרֵץ, שֶׁאִלְמָלֵא שֶׁחָטְאוּ אֲבוֹתֵינוּ, הָיִינוּ כְּאִלּוּ לֹא בָּאנוּ לָעוֹלָם4 . וְדָבָר זֶה לְגֹדֶל מַעֲלַת אוֹתוֹ דּוֹר הַמְקַבְּלִים הַתּוֹרָה, וְהָיוּ חַיִּים וְקַיָּמִים, לֹא הָיוּ הַדּוֹרוֹת שֶׁבָּאוּ אַחֲרֵיהֶם נֶחְשָׁבִים לִכְלוּם. וְהִתְבָּאֵר לְךָ בָּזֶה מַדְרֵגַת יִשְׂרָאֵל הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁהִגִּיעוּ אֵלֶיהָ בְּקַבָּלַת הַתּוֹרָה.
___________________________________

1 בגמרא שהובאה בתחילת הפרק נאמר, שהראה הקב"ה לאדם הראשון את רבי עקיבא, שמח בתורתו ונתעצב במיתתו. לכאורה נראה שיש כאן דבר והפכו, גדולתו של רבי עקיבא בתורה ומיתתו הקשה, ואיך יתכן שני הפכים בהתחלה אחת, שהרי אדם הראשון הוא תחילת כל המין האנושי. רבי עקיבא מוכן היה לשני הדברים שהם הפכים, דבר זה יתבאר עוד 2 בפרק סג. לכן הביאו חז"ל את הפסוק: ולי מה יקרו רעיך אל. למילה יקר ישנן שתי משמעויות, האחת כמשמעו, משמעות של חשיבות. השניה משמעות של כובד וקושי. יקר בארמית משמעותו כבד. משמעות זו היא כנגד מיתתו של רבי עקיבא והבן דבר זה היטב.
3 מקושית הגמרא, שאף ללא חטא העגל היו נולדים תולדות, מוכח כי התכנית האלוקית מבריאת העולם היתה שיוולדו תולדות. עוד ניתן להוכיח זאת ממאמרו של רב אמי: אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף. אם כן מתחילת הבריאה קבע הקב"ה כמה נשמות ירדו לעולם. דבר זה בארנו בספר נצח ישראל פרק לב, ואין כאן המקום לבאר ענין זה. ומתרצת הגמרא, שאם אבותינו לא היו חוטאים, 4 אמנם היינו באים לעולם, אבל לא היינו נחשבים. וזה מפאת מעלת דור מקבלי התורה, שהם היו ממשיכים לחיות, וכל הדורות שאחריהם לא היו נחשבים כלל. התבאר בפרק זה מדרגה הגבוהה לה זכו ישראל בקבלת התורה.

ביאורים
אחרי שהמהר"ל הסביר באריכות את העובדה שהצדיקים כלולים באדם הראשון וכל אחד, כביכול, תלוי בחלק אחר מגופו, ועמד על התפקיד הייחודי שיש לכל אחד בקידום העולם ובדבקותו בבוראו, הוא מסביר את הדברים שאמרו חז"ל בהמשך, שכאשר ראה אדם הראשון את רבי עקיבא, הוא שמח בתורתו והצטער במיתתו.
המהר"ל מסביר שהמיוחד אצל רבי עקיבא הוא שיש בו שילוב של שני דברים שלכאורה הם הפוכים זה מזה – חיים של תורה ומוות במיתה משונה. מצד אחד רבי עקיבא זכה לחיים של גדלות אדירה בתורה, וזכה להוות נדבך משמעותי במסירת התורה לעולם עד שהיה "שורש תלמוד שבעל פה" [של"ה ספירת העומר תקכ"ה על פי הגמרא בסנהדרין פו, א], ומאידך, זכה להיות סמל של הנהרגים על קידוש השם, עד שראינו שחז"ל קראו לו ולנהרגים האחרים – "רבי עקיבא וחבריו" [בבא בתרא י, ב ועוד].
שילוב זה מקשה, לכאורה, על מה שהסברנו לעיל שכל צדיק תלוי בחלק מסוים מגופו של אדם הראשון, משום שרבי עקיבא מהווה יותר מבחינה מסוימת אחת. המהר"ל עונה, שזהו באמת חלק מייחודיותו של רבי עקיבא, שהוא מוכן לכלול בתוכו שני הפכים, למרות שלכאורה הם מנוגדים זה לזה. אדם הראשון, כשראה את רבי עקיבא, ראה את שתי הבחינות שבו ששתיהן רמוזות במילה יקרו – מלשון חשיבות ומלשון משא כבד וקשה.
מכאן, לאחר שהסביר המהר"ל את ההסבר הראשון בגמרא ואת דחייתו, הוא פונה לתירוצה של הגמרא ולחתימת הפרק. הגמרא הוכיחה שלא ייתכן שלולי חֵטְא ישראל לא היו נולדים הדורות הבאים, ולכן עלינו להסביר שכוונת דברי חז"ל שלולי חטא העגל – "אנו לא באנו לעולם", היא שהדורות הקודמים לא היו מתים, ואז הדורות של האמוראים לא היו נחשבים כלל לעומתם מחמת גודל מעלתם של ראשונים. דור זה, שחז"ל הגדירוהו כדור דעה, זכה להיות הראשית של עם ישראל שממנה צמחו וצומחים ישראל המגלים את האור הגדול, אורה של תורה, בעולם כולו.

הרחבות
*מדוע רבי עקיבא נהנה מהייסורים?
כִּי הָיָה רַבִּי עֲקִיבָא בֶּאֱמֶת מוּכָן לִשְׁנֵי דְבָרִים... וְשֶׁתִּהְיֶה מִיתָתוֹ חֲמוּרָה . מובא בגמרא שרבי עקיבא אמר בשעת מיתתו: "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה: 'בכל נפשך' - אפילו נוטל את נשמתך. אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו" [ברכות סא:]. הרב קוק מסביר שרבי עקיבא השתוקק כל חייו להגיע למדרגת דבקות בה' עד כדי מסירות נפש. לכן, כאשר הרומאים סרקו את בשרו במסרקות של ברזל, רבי עקיבא שמח על ההזדמנות לגלות את אהבתו לקב"ה. ניתן להמשיל זאת לאדם ששהה במקום קר לפרק זמן ממושך והצטנן, עד שהביאו אותו לקרבת אש כדי שיתחמם. כך גם ר' עקיבא - כל חייו בעולם הזה הרגיש חנוק כיוון שלא הצליח לבטא את אהבתו לקב"ה כפי שרצה. כאשר הגיע לשעת הכושר לא הרגיש כלל בכאבים מרוב שמחה, והכאבים של מסירות הנפש היו כמו אש נעימה. חז"ל ממשיכים לספר בגמרא שאפילו המלאכים קָבְלוּ לפני הקב"ה: "זו תורה וזו שכרה?!". הרב קוק מסביר שהמלאכים לא היו מסוגלים להגיע לרמת דבקות שכזו, וכיוון שכך לא הצליחו להבין מדוע הקב"ה מייסר בצורה נוראה שכזו את רבי עקיבא. אך מבחינתו של רבי עקיבא - זה היה הרגע הגדול של חייו [פנקס י"ג, כג].

שאלות לדיון
כיצד אנו יכולים ללמוד מרבי עקיבא לחבר בין שני כוחות הפכיים?
לפי דברי המהר"ל, מדוע בדורנו אין גדולי ישראל כמו שהיו בדורות הקודמים?
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il