בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • תפארת ישראל למהר"ל
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

מנחם מנדל בן חנה רות

כ"ו אדר א' תשע"ד

פרק מ"ט חלק ג

undefined

בשביל הנשמה

כ"ו אדר א' תשע"ד
5 דק' קריאה
יו"ד של ירבה, שהוא לשון עתיד, מלמד על עשיה מתוך כוונה, ולכן קטרגה על שלמה
וּלְכָךְ אָמְרוּ כִּי יוֹ"ד שֶׁל יַרְבֶּה הָיָה מְקַטְרֵג עָלָיו. וְלָמָּה הַיּוֹ"ד דַּוְקָא? וְזֶה כִּי הַיּוֹ"ד סִימַן הֶעָתִיד, שֶׁכָּל לְשׁוֹן עָתִיד שֶׁמְּשַׁמֵּשׁ עָלָיו יוֹ"ד אֵיתָ"ן1 , אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה רַק בְּכַוָּנָה בְּמֵזִיד וּבְמַחְשָׁבָה. כִּי כַּאֲשֶׁר יֹאמַר: לֹא יַעֲשֶׂה זֶה, אִי אֶפְשָׁר לְפָרֵשׁ רַק שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה בְּמַחְשָׁבָה וּבְכַוָּנָה. אֲבָל הֶעָבָר, שֶׁאָמַר שֶׁעָשָׂה זֶה, אֶפְשָׁר לְפָרֵשׁ שֶׁעָשָׂה זֶה בִּשְׁגָגָה וּבִלְתִּי יְדִיעָה. וּלְפִיכָךְ לְשׁוֹן עָתִיד הוּא מוֹרֶה עַל הַמַּחְשָׁבָה בִּלְבַד*, שֶׁעָלָה עַל דַּעְתּוֹ אוֹתוֹ דָּבָר שֶׁבָּא עָלָיו יוֹ"ד הָאֵיתָ"ן. וְטַעַם זֶה, כִּי יוֹ"ד הָאֵיתָ"ן שֶׁבָּא עַל הֶעָתִיד, אִי אֶפְשָׁר בְּלֹא מַחְשָׁבָה וּבְלֹא דַּעַת, לֹא כְּמוֹ הֶעָבָר, כִּי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה בְּלֹא מַחְשָׁבָה. וּמִפְּנֵי כִּי חֵטְא שְׁלֹמֹה הָיָה בְּמַחְשַׁבְתּוֹ וּבְשִׂכְלוֹ, כְּמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר, שֶׁאָמַר אַף כִּי יַרְבֶּה נָשִׁים לֹא יָסוּר, וְהִנֵּה חֶטְאוֹ הָיָה בְּמַחְשַׁבְתּוֹ, אֲשֶׁר נִרְמַז בְּיוֹ"ד מִיַּרְבֶּה, שֶׁהוּא לְשׁוֹן עָתִיד. וּבָזֶה הָיָה רוֹצֶה לְבַטֵּל הַתּוֹרָה, כַּאֲשֶׁר הִשְׂכִּיל נֶגֶד הַתּוֹרָה. וּלְכָךְ אָמְרוּ, כִּי יוֹ"ד מִיַּרְבֶּה קִטְרֵג אוֹתוֹ. כִּי כְּבָר אָמַרְנוּ, (כַּמָּה) {כְּמוֹ} שֶׁהָעוֹלָם נִבְרָא מִן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כָּל דָּבָר שֶׁבּוֹ אֵין לְהוֹסִיף וְאֵין לִגְרֹעַ, כָּךְ הַתּוֹרָה מְסֻדֶּרֶת מִן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כָּל דָּבָר שֶׁבָּהּ. וְאִלּוּ הָיָה חֵטְא שְׁלֹמֹה שֶׁעָבַר הַמִּצְוָה מִן לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים, לֹא הָיָה רָאוּי לוֹמַר כִּי יוֹ"ד שֶׁל יַרְבֶּה הָיָה דּוֹחֶה אוֹתוֹ, וְהָיָה אוֹמֵר הַמִּצְוָה הָיָה דּוֹחֶה אוֹתוֹ, אֲבָל לֹא הָיָה חֵטְא מַה שֶּׁעָבַר הַמִּצְוָה דּוֹחֶה אוֹתוֹ. רַק הַחֵטְא שֶׁרָצָה לַעֲקֹר הֲוָיַת הַתּוֹרָה הַשִּׂכְלִית, שֶׁסִּדֵּר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הַנִּמְצָאִים, כְּמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר. וְהַתּוֹרָה, סֵדֶר שֶׁלָּהּ, שֶׁלֹּא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׂים פֶּן יָסוּר לְבָבוֹ. לְכָךְ אֵין לוֹמַר בָּזֶה שֶׁהָיָה מְקַטְרֶגֶת אוֹתוֹ, רַק הַיּוֹ"ד שֶׁל יַרְבֶּה, וְהָבֵן הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ מְאֹד.
יו"ד של שרי, יו"ד ההתייחדות, ניתנה ליהושע כי הוויה בתורה לא יכולה להתבטל
וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר, כִּי יוֹ"ד שֶׁל שָׂרָה, וכו'. רוֹצֶה לוֹמַר, כִּי כָּל אָשֶר הוּא בַּתּוֹרָה, רָאוּי שֶׁיִּהְיֶה נִצְחִי, וְכַאֲשֶׁר הוּסַר דָּבָר מִמֶּנָּה, אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה בָּטֵל. וּלְכָךְ כַּאֲשֶׁר קָרָא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שְׁמָהּ שָׁרָה, כִּי הַיּוֹ"ד מוֹרֶה עַל הִתְיַחֲדוּת שָׂרַי עַל עַמָּהּ, וְאַחַר כָּךְ נַעֲשֵׂיתָ שָׂרָה לְכָל הָעוֹלָם, וּמִפְּנֵי כָּךְ, הֲוָיָה זֹאת, הוּא הֲוָיַת הִתְיַחֲדוּת שֶׁהָיָה בְּשָׂרָה, שֶׁנִּתְבַּטֵּל מִן הַתּוֹרָה, וְדָבָר זֶה אֵין רָאוּי, שֶׁיִּהְיֶה שׁוּם הֲוָיָה בַּתּוֹרָה בְּטֵלָה. וּלְכָךְ הוֹסִיף הֲוָיָה זֹאת שֶׁל הִתְיַחֲדוּת לִיהוֹשֻׁעַ, שֶׁכַּאֲשֶׁר הָיָה מְבַקֵּשׁ מֹשֶׁה, שֶׁיִּהְיֶה יְהוֹשֻׁעַ נִבְדָּל מִן הַמְרַגְּלִים, וְלֹא יִהְיֶה בִּכְלַל הַמְרַגְּלִים, רַק מְיֻחָד לְעַצְמוֹ, נָתַן לִיהוֹשֻׁעַ יוֹ"ד, כִּי הַיּוֹ"ד מוֹרֶה הִתְיַחֲדוּת. וְזֶה בִּשְׁבִיל קַטְנוּת הַיּוֹ"ד, שֶׁהַדָּבָר שֶׁהוּא קָטָן אֵין בּוֹ רִבּוּי, וְכוֹלֵל רַק הַמְיֻחָד. וּמֵעַתָּה הַיּוֹ"ד, שֶׁהוּא הֲוָיָה, מוֹרֶה עַל הַיִּחוּד, לֹא נִתְבַּטֵּל, רַק נִתּוֹסֵף הֲוָיָה זֹאת לִיהוֹשֻׁעַ.

___________________________________

אמרו חז"ל שיו"ד של ירבה קטרגה עליו. למה דוקא היו"ד? יו"ד היא אות המורה על לשון עתיד. בכל לשון עתיד, כשמשתמשים באות יו"ד של 1 אותיות העתיד אית"ן, זה מלמד על עשית דבר בכוונה, במזיד ובמחשבה. כשנאמר לא יעשה דבר זה, הכוונה היא שלא יעשה את הדבר במזיד. כשאומרים לשון עבר, עשה דבר, אפשר לומר שעשה הדבר בשוגג, בלא כוונה. אם כן אות יו"ד של הוראת העתיד, מלמדת על עשית הדבר בכוונה ובמחשבה. מאחר ששלמה המלך חטא במחשבתו ובהכרתו השכלית, כמו שהתבאר, שאמר כנגד התורה, שהתורה אמרה לא ירבה פן יסור, והוא אמר ארבה ולא יסור לבבי. לכן אמרו חכמים, שיו"ד של ירבה קיטרגה עליו. כבר בארנו שהתורה כמו העולם. כמו שהעולם נברא על ידי הקב"ה, ועליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, כך התורה כל דבריה הם מסודרים על פי הקב"ה. אם היה שלמה נושא נשים רבות, ועובר בכך על מצות התורה של לא ירבה לו נשים, לא היו אומרים חז"ל שיו"ד של לא ירבה דוחה אותו, אלא שהמצווה מקטרגת עליו. אבל אצל שלמה לא היה החטא, שעבר על מצוות התורה בלבד, אלא עיקר חטאו במה שרצה לעקור דבר מהתורה, שהיא הסדר שבו סידר הקב"ה את כל הנמצאים בעולם, וסדר זה הוא, שאסור למלך להרבות נשים פן יסור לבבו. לכן אמרו חז"ל שהיו"ד היא שקיטרגה. והבן דברים אלו היטב.
רבי שמעון בן יוחאי אומר, שיו"ד של שרי נשתטחה לפני הקב"ה וכו'. רצונו לומר, כל דבר שבתורה ראוי שיהיה נצחי. בשעה שדבר מסוים נגרע מהתורה, אין אפשרות שאותו דבר יהיה בטל לגמרי. השם שרי משמעותו שהיא שרה לעמה, ואילו השם שרה משמעותו שהיא שרה לכל אומות העולם. אם כן אותה מהות של שרה כמיוחדת לאומתה התבטלה, ודבר זה כאמור לא יתכן. לכן אותה מהות מיוחדת של התייחדות נוספה ליהושע. כשרצה משה להבדיל את יהושע משאר המרגלים, שלא יהיה יהושע נכלל עימהם, הוסיף לו יו"ד בשמו. האות יו"ד מורה על ייחודיות, שכן אות זו היא האות הקטנה שבאותיות, והקטנות אין בה הריבוי, ההמוניות, ולכן היא מורה על המיוחד. אם כן היו"ד המורה על הויה מיוחדת לא התבטלה אלא נוספה ליהושע.


ביאורים
שני המדרשים שלמדנו אתמול עסקו בחשיבות שלמותה של התורה. דבר זה התבטא בשני המדרשים דווקא באות יו"ד, ולא בכדי. האות יו"ד היא הקטנה ביותר באותיות, פעמים רבות היא אינה נשמעת אלא רק מהווה ניקוד (חיריק). למרות זאת, במידה ועוקרים את האות יו"ד מן התורה זה פוגע בשלמות התורה כיוון שבתורה יש לכל אות משמעות וסיבה.
במדרש הראשון מתואר ששלמה המלך דורש את הפסוק "ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו" [דברים יז, ז], מגיעה האות יו"ד ומקטרגת על שלמה ואומרת שהוא שכח אותה. מדוע דווקא האות יו"ד מגיעה לקטרג, הרי את כל הפסוק שלמה המלך לא קיים? אלא שהחטא שבגללו נקרעה הממלכה היה במחשבה, כפי שנאמר במדרש: "אני ארבה ולא אסור". העתיד נמצא במחשבה בלבד, שהרי הוא עוד לא קיים בעולם המעשה. האותיות המציינות עתיד הן אותיות אית"ן, לדוגמה: א בוא, י בוא, ת בוא ונ בוא. לפי זה מובן מדוע באה דווקא האות יו"ד וקיטרגה. כיוון שהאות יו"ד היא מאותיות אית"ן המבטאות עתיד, ועתיד מבטא מחשבה, וחטאו של שלמה היה במחשבה.
במדרש השני מתוארת האות יו"ד של השם שרי שהפכה לשרה, מצטרפת לשמו של יהושע. האות יו"ד שימשה בשם שרי כמקטינה ומייחדת: בניגוד לשרה שפירושה שררה על כל העולם, שרי פירושו שררה על אומתה בלבד. וכך אומר רש"י על הפסוק: "דמשמע שרי לי ולא לאחרים, כי שרה סתם שמה, שתהא שרה על כל" [רש"י לבראשית י"ז, ט"ו]. כפי שהאות יו"ד היא הקטנה מכל האותיות, כך גם יש לה תפקיד להקטין ולצמצם, ובמילים אחרות – לייחד. אותה התייחדות של שרה לאומתה לפני שינוי שמה לא יכולה להעלם מן העולם, יש לה קיום והוא חייב להימשך. לכן לקח משה את אותו כוח התייחדות והעבירו ליהושע לפני חטא המרגלים כדי שיהיה לו כוחות להיות נבדל ונפרד לעצמו, וכך יוכל להתמודד עם עצת המרגלים.

הרחבות
* האם העתיד כבר כאן?
וּלְפִיכָךְ לְשׁוֹן עָתִיד הוּא מוֹרֶה עַל הַמַּחְשָׁבָה בִּלְבַד. המהר"ל מבאר, שישנו קשר בין לשון עתיד למחשבה, משום שלעומת העבר, המתבטא במה שכבר נעשה, העתיד, שעוד לא יצא לפועל, מתבטא במחשבה בלבד.
זהו מובנו של הביטוי שטבע רבי שלמה אלקבץ "סוף מעשה במחשבה תחילה" ['לכה דודי']. השבת אמנם נבראה בסוף ימי הבריאה, אולם היא הייתה כבר במחשבה לפני כל שאר מחשבת הבריאה. כלומר, כל מה שנברא לפני השבת הוא כהכנה הנצרכת להופעת השבת.
הקשר בין האות יו"ד, המחשבה והעתיד עולה גם מדברי רש"י : "אז ישיר – אז, כשראה הנס, עלה בליבו שישיר שירה... למדנו שהיו"ד על שם המחשבה נאמרה" [שמות טו, א]. היו"ד הופכת את הפועל מהווה, תיאור המציאות הקיימת, לעתיד. לכן, בעוד המילה 'שר' מבטא את השירה שכבר הייתה בפועל, המילה 'ישיר' מבטאת את המחשבה שעוד לא הגיעה לכלל שירה בפועל. מחשבה זו הינה מגמת מעשה השירה הפיזי.

שאלות לדיון
מה ההבדל בין חטא שאדם עושה בגלל יצרו, לבין חטא שאדם עובר עליו 'בְּמַחְשַׁבְתּוֹ וּבְשִׂכְלוֹ'?
אילו תכונות מאפיינות את יהושע, שבגללן הוא המשיך את ההתייחדות של שרה אימנו?
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il