"ושננתם לבניך" – אלו התלמידים, דרשו חז"ל. והוסיפו על כך ביטוי שכל המלמד את בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו (סנהדרין יט). ביטוי המדגיש שאף שהורתו של אדם היא על ידי הוריו, אך התפתחותו האישית תלויה רבות באישיות המחנכת אותו.
בדברי חז"ל נאמרו הדברים, ובימינו מצאו זאת גם חוקרים שאינם בני ברית, שעובר במעי אימו מרגיש את מצבי רוחה, ואישיותו מתפתחת ברוגע, כאשר אימו שלווה. גם בלידה רוחנית כן, ואישיותו של המחנך משפיעה על המתחנך, כי יותר משהתלמיד קולט ממחנכו את תוכן הדברים, הוא קולט את אישיותו. לכן חשובה כל כך הדוגמא האישית, שעל ידה יפנים התלמיד את המסרים העולים מהתנהגותו של המחנך.
רבי יהודה הנשיא מתבטא על עצמו שהוא התפתח להיות טוב יותר מחבריו בזכות העובדה שהיה קרוב לרבי מאיר וראה את התנהגותו. מוסיף רבי יהודה הנשיא ואומר שהוא עמד מאחורי רבי מאיר, ואילו זכה לעמוד ולראות את פניו היה עוד טוב וחד, יותר ממה שהוא (עירובין יג). מסביר המהרש"א ואומר: "שעל ידי הסברת פנים היה מתחדד יותר, דיש להבין בקריצת עיניים ורמיזת שפתיים". כלומר, כל תנועה של רבו יש בה אקט של חינוך, ולו היה זוכה ורואה את פניו של מחנכו, יכול היה להבין ולהפנים את הדברים טוב יותר.
שפת הלב היא המדברת. כשרואה תלמיד את המחנך מעריך את ערכי התורה, כשחש תלמיד שהמחנך מאמין במה שהוא אומר, ו"חי" את הדברים, הוא קולט שהדברים יוצאים מהלב, ואז נכנסים הם אל שערי הלב ונקבעים בנפשו.
מאמר נוסף של חז"ל מעלה דרגה את חובת המחנך לתלמידיו: "אם ראית תלמיד שלימודו קשה עליו כברזל, בשביל רבו שאינו מסביר לו פנים" (תענית ח). אם למדנו עד עתה שטוב לתלמיד לראות את פני המורה, ובכך יבין את הדברים ויחוש אותם טוב יותר. באים חז"ל ומדריכים אותנו שבמבט של המחנך לתלמידו טמון סוד ההצלחה. המחנך צריך להראות לתלמידו שהוא יקר לו, שאכפת לו ממנו. כמו אמא שמאושרת ומתמוגגת מכל תנועה והברה של תינוק, כך צריך כל מחנך ללוות את תלמידו. להראות לו שהוא שמח בהצלחתו, לעודדו ולחזקו באופן קבוע. תלמיד שמרגיש שלמורה אכפת ממנו יעשה מאמץ לזכות בחיוך נוסף, ולשמח את מחנכו.
אסור לנו להחתים ילד בחותמת של כישלון. חובה עלינו להחדיר בו את תחושת הביטחון והאמונה ביכולתו. נטיעת בטחון זה יכולה להיות אך ורק אם הוא יחוש אהבה ואכפתיות, ואז ינסה לעשות ולהצליח.
"ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד – אלו מלמדי תינוקות" (בבא בתרא ח). מלמדים משולים לכוכבים, מפני שכשנישא עינינו לשמים נראה כוכבים קטנים, ככל שנתקרב אליהם יותר יתברר לנו גודלם, יש בהם גדולים מכדור הארץ, ורק המרחק מטעה לחשוב שקטנים הם. מחנך צריך לראות מול עיניו לא את הילד הקטן בלבד, אלא במבט למרחוק הוא יזהה בחינוך שהוא נותן את קביעת אישיותו של הילד לשנים רבות, ואם יזכה יבנה ויעצב אותו ואת בני ביתו אחריו. לכן מגדירים חז"ל את מלמדי התינוקות ככוכבים, שנראים אולי קטנים, אך פעולתם משפיעה לשנים, לעולם ועד.
ולואי ונצליח.