ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

קדושת עבר הירדן

דף הבית בית מדרש משפחה חברה ומדינה ארץ ישראל ומצוותיה התבוננות אמונית קדושת הארץ Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

אדר תשע"ד

קדושת עבר הירדן


נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
עם ישראל

א. קדושת עשר ארצות
"ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת, את הקיני ואת הקנזי ואת הקדמוני, ואת החיתי ואת הפריזי ואת הרפאים, ואת האמרי ואת הכנעני ואת הגרגשי ואת היבוסי" (בראשית טו,יח-כא). פירש רש"י (פסוק יט), עשר אומות יש כאן, ולא נתן להם אלא שבעה גויים. והשלושה - אדום מואב ועמון - הם קיני קניזי וקדמוני, עתידים להיות ירושה לעתיד, עכ"ל. (מקורו בבראשית רבה פרשה מד, וראה גם בירושלמי קידושין פ"א ה"ח, ובספרי פרשת ראה פיסקא עה). למדנו שהברית כרותה על כל ארצות עשרת העמים שהן שייכות לישראל. ומתוכן ארצות שבעה עממים כבר ניתנו לישראל מאז ושלוש ארצות הללו יהיו ישראל לימות המשיח.
עוד חידוש נאמר כאן, שהפסוק אומר "לזרעך נתתי את הארץ הזאת", ופירש רש"י, אמירתו של הקב"ה כאילו היא עשויה, עכ"ל. (והוא מבראשית רבה שם, הרמב"ן תמה על דברי רש"י וכן ברא"ם ובגור אריה, אך כאמור מקורו במדרש ולפלא שלא הזכירו זאת).
אכן שנינו בירושלמי (חלה פ"ב ה"א), פירות חוץ לארץ שנכנסו לארץ ר' אליעזר פוטר ור' עקיבא מחייב וכו', משיב ר' עקיבא את ר’ אליעזר אין את מודי לי בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמחים וסלתות שהם חייבים בחלה ולאו גידולי פטור הם, והוא מקבל מיניה, אמר רבי יוסי תמהני איך ר' עקיבא מותיב את ר"א והוא מקבל מיניה, תמן עד שלא נכנסו לה למפריעה ירשו, דא"ר הונא בשם ר' שמואל בר' נחמן לזרעך אתן אין כתיב כאן אלא לזרעך נתתי, כבר נתתי.
בפני משה שם ביאר שהתמיהה על ר' אליעזר היא שאין ללמוד מכך שכשנכנסו ישראל לארץ חויבו בחלה גבי פירות חוץ לארץ שנכנסו לארץ ישראל, שהרי ישראל זכו בארץ ישראל עוד מזמן האבות, ולכן נתחייבו הקמחים וסלתות בחלה. ובחזון איש (שביעית סי' ג סק"ב) הוסיף לפרש, ששונה חיוב חלה משאר החיובים משום שחלה נתחייבו ישראל מיד בבואם לארץ, ולא כתרומות ומעשרות שחיובם היה רק לאחר כיבוש וחילוק, נמצא אפוא שלחיוב חלה די בכך שארץ ישראל ניתנה לעם ישראל, אע"פ שאין בה עדיין קדושה גמורה לכל המצוות התלויות בארץ. וכיוון שכבר ניתנה הארץ לאבותינו, די בכך לחייב בהפרשת חלה את הקמחים וסלתות שנמצאו בכניסתם לארץ ישראל, ואין זה נחשב שהתבואה גדלה בפטור, הואיל וארץ ישראל מוחזקת לנו מאבותינו, ועדיפא מפירות שגדלו בחוץ לארץ. ואע"פ שכדי להתחייב בחלה צריך להתקיים התנאי של ביאת כולכם, היינו על עצם עשיית הלחם שייחשב לחם הארץ. 1
מעתה יש לדון, הרי הפסוק "לזרעך נתתי את הארץ הזאת" כולל גם את ארץ הקיני הקניזי והקדמוני שתינתן לישראל באחרית הימים, וגם עליהם נאמר "נתתי", כלומר כבר נתתי. נמצא אפוא שהחילוק האמור בירושלמי גבי זמן כניסתם לארץ יש לו משמעות להלכה גם בזמן הזה, והיינו בתבואה הגדלה במקומות הללו שמביאים אותה לארץ ישראל ובארץ ישראל אופים אותה והיא נעשית חלה, מ"מ היא צריכה להתחייב בחלה גם לדעת ר' אליעזר שפוטר בתבואה הבאה מחוץ לארץ 2 . ואף שאין שממילא הלכה כר' עקיבא שתבואת חוץ לארץ שהובאה לארץ ונאפתה בארץ ישראל חייבת בחלה, (כמו שפסק הרמב"ם פ"ה מהל' ביכורים ה"ו). אלא שעדיין יש מקום לחידוש זה, עפ"י שיטה אחת בכסף משנה (פ"א מהל' תרומות הכ"ב) שחיוב חלה בתבואה הבאה מחוץ לארץ הוא רק מדרבנן ולא מהתורה. ממילא יש לומר שכל מה שאמר הכסף משנה שהחיוב הוא רק מדרבנן היינו דווקא אם מקום גידול התבואה הוא בחוץ לארץ ממש, אבל אם הוא באותן ארצות שהובטחו לאברהם אבינו ע"ה, הרי החיוב הוא מהתורה אם נעשה הלחם בארץ. (ראה באבי עזרי פ"ד מהל' שמיטה ויובל לעניין הקיני קניזי וקדמוני, ועיין במה שנוגע לנידון דידן).
סיוע לסברא זו נמצא בשו"ת מרחשת (ח"א סי' מו ענף ג אות יב), שהעלה בדעת הרמב"ם הסובר שאם אין ביאת כולכם אינו חייב בתרומות ומעשרות מהתורה, לכן בזמן הזה בתרומות ומעשרות חייבים רק מדרבנן, אבל אם גדלו פירות בזמן הזה בארץ ישראל, לפני ביאת כל ישראל, ואח"כ באו כל ישראל עליה, פירות אלו אינם כפירות חוץ לארץ שנכנסו לארץ ישראל שפטורים מהתורה, 3 אלא חייבים בתרומות ומעשרות מן התורה. והסברא היא שפירות חוץ לארץ גדלו בקרקע שאינה קדושה, ולא מועילה להם הכניסה לארץ ישראל כדי לחייבם מהתורה, משא"כ פירות שגדלו בארץ ישראל שהיא ארץ הקודש שנתקדשה לשעתה ולעתיד לבא, ואין חסרון בקדושת הקרקע, ורק חסר ביאת כולכם, כיוון שעתה הם נמצאים בארץ ישראל וגם נתקיים התנאי של ביאת כולכם, חייבים בתרומות ומעשרות מהתורה.
כמו כן אפשר לומר בנידון דידן, מכיוון שלעניין חלה לא צריכים כיבוש וחילוק כמו שצריך לתרומות ומעשרות, ודי לנו בכך שהמקום הוא ארץ ישראל, שהיא ירושה לנו מאבותינו, 4 אלא שלהחיל חיוב צריך שייעשה הלחם במקום שנתקיים בו ביאת כולכם, וכיוון שצמחה התבואה בארץ המובטחת שאף היא ירושה לנו מאבותינו, די בכך כדי לחייבה בחלה מן התורה אם נכנסה לארץ ישראל ונעשתה שם לחם.
לפי הירושלמי נמצא שכל אותם עשר הארצות, ובפרט שבעת הארצות, הם בכלל ארץ ישראל המוחזקת. ולכאורה מן הדרשה במדרש רבה שהביא רש"י נראה שחולק על הירושלמי, שהמדרש פירש את הפסוק כך, רב הונא ור' דוסתי בשם ר' שמואל בן נחמן אף מאמרו של הקב"ה מעשה, שנאמר "לזרעך נתתי", אתן אין כתיב אלא נתתי. (עיי"ש במדרש שהביא עוד דרשות חז"ל שמאמרו של הקב"ה כמעשה). מעתה, אם הכוונה במדרש היא כהירושלמי אינו מובן, מה הראיה שמאמרו של הקב"ה כמעשה, והרי כאן נעשה מעשה שהרי כבר זכו בארץ ישראל ועל כן אין אלו גידולי פטור.
מדרש זה הובא גם במדרש תהילים שוחר טוב (פרשה קז) ושם כתוב כך, "יאמרו גאולי ה'" אשר גאלנו כו', למה שמאמרו של הקב"ה מעשה הוא, וממי את למד מאברהם, מה כתיב "ביום ההוא כרת ה' את אברהם ברית לאמר לזרעך נתתי" וגו', אתן אינו אומר אלא נתתי, וכי בנים היו לאברהם כבר, והלא עד עכשיו לא הוליד, אלא מאמרו של הקב"ה הוא מעשה, אמר הקב"ה אמרתי דבר הרי מעשה נעשה, אף כאן אומר "גאולי ה' שכבר גאלם", ע"כ במדרש תהילים.
לפי המדרש מתיישבת התמיהה, דאמנם ממה שכתוב "נתתי" עדיין אין הוכחה שאמירתו של הקב"ה כאילו עשויה אלא מאמירת "לזרעך נתתי" ועדיין יצחק לא נולד, אלא שא"כ אין הוכחה שכבר זכו האבות בארץ ישראל, שהרי הביאור הוא שאמירה של הקב"ה היא כמעשה, אע"פ שעדיין לא נולד יצחק ועדיין לא קבל זרעו את ארץ. ועוד יש להבין, שהרי אם ביאור הפסוק הוא [כירושלמי] שכבר ניתנה הארץ לאבות, מדוע נאמר "לזרעך נתתי", ולא נאמר סתם לך נתתי, וממילא היא ירושה לזרעך (ראה תוספות השלם על התורה מה שביאר בזה).
יש לבאר ע"פ דברי המשך חכמה פרשת לך לך שכתב, "והקימותי את בריתי כו', את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען", פירושו דהכנעני היה לו קנין פרות עד הדור הרביעי, וה' נתן לאברהם הארץ לאחוזת עולם היינו קנין הגוף, וא"כ לא היה יכול אברהם לקנות הארץ בחזקה, משום דכל מה שמועיל לארץ הוי קנוי להכנעני ובשל כנעני עביד, כמו שכתב המשנה למלך בשם גדולי הדור בפ"א ממכירה ה"ח, יעו"ש. לכן ציוהו הקב"ה על המילה כו' 5 .
מעתה אפשר לומר ששתי נתינות נאמרו כאן, נתינת גוף הארץ לאברהם אבינו ע"ה מאז, כפי שמתבאר מהירושלמי, ונתינת קנין הפרות לזרעו של אברהם שהוא הדור הרביעי, וזו הנתינה עליה נאמר במדרש רבה ובמדרש תהילים שאמירה של הקב"ה היא מעשה, דהיינו אותה נתינה שתהיה לאחר ארבע מאות שנה, הרי היא כאילו עשויה מהיום. 6

ב. גבולות הארץ

לאחר הגדרת נתינת ארץ ישראל שהייתה לאבות, ואחר כך לבאי הארץ, יש להתבונן מה החילוק בין ארץ ישראל לעבר הירדן, לכאורה הכל בכלל הארץ המובטחת, שהרי רק לגבי שלוש ארצות ישנה הבטחה לעתיד לבוא, אבל שאר הארץ ניתנה לעולי מצרים, ומה אפוא ההבדל שיש בין ארץ ישראל לעבר הירדן.
בפרשת מסעי (במדבר לד-ב) כתוב כך, "כי אתם באים אל הארץ כנען זאת הארץ אשר תיפול לכם בנחלה ארץ כנען לגבולתיה", אח"כ נאמר "וירד הגבול הירדנה והיו תוצאותיו ים המלח זאת תהיה לכם הארץ לגבולותיה סביב". מפורש שנהר הירדן הוא גבול ארץ ישראל. מעתה יש לעיין מה היה הדין ודברים בין משה רבינו ע"ה ובין שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט המנשה בפרשת מטות, על ההתנחלות בעבר הירדן, ומה היה דין עבר הירדן לולא שהוצרכו לעשות מלחמה עם סיחון ועוג, הרי אם אומות אלו היו מאפשרות לבני ישראל לעבור בארצם לא הייתה ארצם נכבשת, כמפורש בפרשת חוקת, (במדבר כא, כא-לה), ואם זו ארץ ישראל מדוע לא כבשום כפי שמצווה לכבוש את כל ארץ ישראל.
וביאור הדבר דאמנם עשר ארצות הובטחו לאברהם אבינו ע"ה בברית בין הבתרים, אולם שלש דרגות מצינו בהם, א' שלש ארצות – קיני קניזי וקדמוני, ב' – עבר הירדן, ג' – ארץ ישראל. והיינו שמצות כיבוש ארץ ישראל נאמרה רק על ארץ ישראל לגבולותיה כפי שנאמר בפרשת מסעי, ושאר הארצות הובטחו לעם ישראל באיזה דור מן הדורות, וכמו הקיני קניזי וקדמוני שהן רק לעתיד לבא, כך גם בעבר הירדן, ולולא יצאו סיחון ועוג למלחמה בישראל לא היו ישראל כובשים את הארצות הללו באותו זמן, ורק כעבור כמה דורות הייתה מתקיימת ההבטחה ליתנם לישראל. נמצא אפוא שכל ישראל היו צריכים לעבור את הירדן לכבוש את כל ארץ ישראל לפי הגבולות שבפרשת מסעי, וכל שנים עשר השבטים היו מתחלקים שם לפי המגיע להם, לכן גם אחרי שעבר הירדן נכבש על ידי משה רבינו, עדיין לא נשתנתה "תכנית חלוקת ארץ ישראל" מכפי שהייתה, וארצות סיחון ועוג יהיו לכל ישראל בחלוקה בפני עצמה, ומכיוון שבני גד ובני ראובן וחצי שבט המנשה בקשו את חלקם בעבר הירדן, משום כך לא יקבלו את חלקם בארץ ישראל.
ומתוך מצות התורה שכיבוש ארץ ישראל יהיה לפי הגבולות האמורים בפרשת מסעי, א"כ ברור הוא שיש מעלה בקדושתה של ארץ ישראל על פני עבר הירדן.
וכן שנינו במסכת בכורות (נד,ב), ר' מאיר אומר הירדן מפסיק למעשר בהמה, פירש רש"י, שאם יש לו חמש בהמות מכאן וחמש מכאן וירדן באמצע אין מצטרפות ופטורות. אומרת הגמרא (נה,א), אלא אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן היינו טעמיה דר' מאיר, דאמר קרא (יהושע יח), "והירדן יגבול אותו לפאת קדמה" (רש"י, בספר יהושע בגבול אחד מן השבטים), הכתוב עשהו גבול בפני עצמו, אלא מעתה "ותאר הגבול" "ועלה הגבול" הכי נמי הכתוב עשאו גבול בפני עצמו (רש"י, כל דכתיב בנחלת השבטים "ותאר הגבול", הכי נמי דכל שבט ושבט גבול בפני עצמו, ואם יש בנחלת שבט זה ובנחלת שבט זה אין מצטרפים, ואפילו בתוך ששה עשר מיל, א"כ אמאי נקט חוצה וארץ וארץ), שאני התם דאמר קרא "זאת תהיה לכם הארץ לגבולותיה סביב", כולה ארץ ישראל גבול אחד היא (רש"י, לאחר שמנאן כולן עשאן ארץ אחת), אי הכי ירדן נמי, ארץ ולא ירדן (רש"י, ארץ כתיב בקרא, "זאת תהיה לכם הארץ לגבולותיה", דארץ חשיב חד ולא גבולות דירדן). מסיימת הגמ', כתנאי, "כי אתם עוברים את הירדן ארצה כנען", ארצה - ארץ כנען ולא הירדן ארץ כנען דברי ר' יהודה בן בתירא, ר' שמעון בן יוחאי אומר הרי הוא אומר "מעבר הירדן יריחו קדמה מזרחה", מה יריחו ארץ כנען אף ירדן ארץ כנען. פירש רש"י, כתנאי, אי ירדן חשוב ארץ כנען ולא יפסיק אי לא, עכ"ל. מבואר מדבריו שהשאלה היא על נהר הירדן עצמו, שאם נהר הירדן עצמו נחשב ארץ כנען אין כאן הפסק, ואם נהר הירדן לא נחשב ארץ כנען, הרי הוא מפסיק.
ובאור סוגיא זאת כתב בספר דברי אמת לר' יצחק בכר דוד (חלק הדרשות דרוש טו, ראה מה שכתב עליו בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ק אה"ע סי' עג-עד) ותמצית דבריו שם היא שדעת ר"מ ור"י בן בתירא שכל גבולות תשעת השבטים וחצי המטה, אף שכתוב ועלה הגבול ותאר הגבול, מ"מ כולם ארץ אחת הם, והיינו מן הכתוב "זאת תהיה לכם הארץ לגבולותיה" חזר וכללן, לומר שהכל אחד, זולת נחלת שני המטות וחצי המטה שנחשבים לארץ אחרת, כשם שארץ ישראל וחוץ לארץ נחשבים שני מקומות, כך ארץ ישראל ועבר הירדן נחשבים כשני מקומות, ומפסיק הירדן למעשר בהמה, ומחלוקתם תלויה אם הירדן עצמו נקרא ארץ כנען או לא, מי שסבר שהירדן עצמו נקרא ארץ כנען, כשחזר הכתוב ואמר "זאת תהיה לכם הארץ לגבולותיה", גבול הירדן נקרא גם הוא ארץ כנען והוא בכלל, נמצא שכל שנים עשר השבטים נמצאים בגבול אחד, בארץ ישראל, ומי שסובר שמשעוברים את הירדן רק אז נכנסים לארץ כנען, ואין הירדן ארץ כנען, נמצא שכשכתוב "זאת תהיה לכם הארץ לגבולותיה", הגדירה התורה את גבולות הארץ, והירדן אינו נחשב בתוך הארץ.
בדרך זו מבאר הדברי אמת את מחלוקת בני ישראל שבארץ ישראל עם היושבים בעבר הירדן על הקמת המזבח בירדן (יהושע פרק כב), בהקדימו שמבואר בחז"ל שרק בארץ ישראל מותר להקריב קרבנות, אבל בעבר הירדן אסור להקריב קרבנות אפילו בזמן היתר הבמות 7 , ומפורש שם בכתוב שאת המזבח הקימו בתוך הירדן, נמצא אפוא שהכשר מזבח זה להקרבה תלוי במחלוקת התנאים אם הירדן עצמו בכלל ארץ ישראל או לא, ובני עבר הירדן סברו שאין לקבוע גבול בינם ובין בני ארץ ישראל, שלא יבואו לומר שעבר הירדן הוא חוץ לארץ, ובנו מזבח בתוך הירדן כדי להראות שהוא בכלל ארץ כנען, וכר' שמעון בר יוחאי וסיעתו, וממילא אין הגבול עובר בין ארץ ישראל לעבר הירדן, אמנם אנשי ארץ ישראל סברו כר"מ ור"י בן בתירא שיש גבול בין ארץ ישראל לעבר הירדן, והירדן אינו ארץ כנען, וממילא אסור להקים מזבח בתוך נהר הירדן.
למדנו שגם רבי שמעון בר יוחאי מודה שלא בונים מזבח בחוץ לארץ, ועבר הירדן בכלל זה, א"כ גם לשיטתו יש לארץ ישראל מעלה על עבר הירדן, והמקור הוא מלשון הפסוק ביהושע "ואף אם טמאה ארץ אחוזתכם". האחרונים הביאו דרשא נוספת מהמכילתא (ריש פרשת בא) האומרת, הייתה כל ארץ ישראל כשרה למזבחות, משמע שחוץ לארץ אינה כשרה למזבחות, וכן הביאו מאבות דרבי נתן (פרק כו), וכן בספרי זוטא (פרשת נשא) שכתוב, ארץ כנען מקודשת מעבר הירדן, שארץ כנען כשירה לבית השכינה ואין עבר הירדן כשר לבית השכינה. וכן מבואר בספר הישר לר"ת (חלק החידושים מהדורת שלזינגר סי' תרלז) שכתב, והא דכתיב ביהושע "אם טמאה ארץ אחוזתכם", לאו משום דלאו קדושה היא, אלא משום שלא היה שם שילה, ולא הייתה ראויה למזבח, עכ"ל. 8 אמנם הלשון "משום שלא היה שם שילה" צ"ב, אבל נראה שכוונתו כאמור, והיינו שאין שם במה גדולה, וכבר ביארו המפרשים שיש חילוק בין במה גדולה לבמה קטנה, שהרי יש קרבן בבמה בחוץ לארץ, כן מפורש במגילה (י,א) שהקריבו בבית חוניו, וכן מתבאר בפירוש רש"י (סנהדרין פג,א, וזבחים יד,א) שיש קרבן בבמה בחוץ לארץ. 9

בשו"ת תשב"ץ (ח"ג סי' קצח-ר) האריך בבירור קדושת ארץ ישראל ועבר הירדן והביא מקורות רבים מדברי חז"ל ומהראשונים, ולדעתו עבר הירדן שכבש משה רבינו ע"ה קדושת ארץ ישראל יש לו לכל דבר, חוץ מאותם הדברים שעליהם יש מיעוט מן הפסוקים מטעם כלשהו, שאינם נוהגים בעבר הירדן אולם כל זה לענין קדושת המצוות, דהיינו מצוות התלויות בקדושת ארץ ישראל, בזה שווה דין עבר הירדן לארץ ישראל וכגון לתרומות ומעשרות וכיו"ב, אבל קדושת השכינה היא רק בארץ ישראל עצמה ולא בעבר הירדן, כגון מעלת הקבורה בארץ ישראל, וכן לענין כל הדר בארץ ישראל עוונותיו מחולים, וכן לענין מי שלא זכה להבנות בבנים בחוץ לארץ שיעלה לארץ ישראל, זה דוקא בארץ ישראל, עכ"ל.
וכן דעת הרמב"ן על התורה (פרשת חוקת במדבר כא – כא) שכתב על הפסוק "וישלח ישראל מלאכים אל סיחון וגו' אעברה בארצך", זה היה משה עושה מעצמו דרך פיוס כי ארץ סיחון ועוג ירושתם של ישראל הייתה כי לאמורי היא, והיה מן הדין שאם יענו שלום יפתחו להם שיהיה כל העם הנמצא בה להם ועבדום, אבל משה היה יודע כי ישראל עתה לא יכבשו כל עשרה עממים, והיה חפץ שיהיה כל כיבושם מעבר לירדן והלאה שיהיה מושבם יחד, ושהיא הארץ הטובה אשר היא זבת חלב ודבש , הלא תראה שאם לא בקשוהו ממנו בני גד ובני ראובן לא היה מניח שם אדם אלא שתהיה לחרבה, וכן שנוי בספרי לתת לך פרט לעבר הירדן שנטלת לעצמך. ועוד אמרו רבותינו בעשר קדושות שאין עבר הירדן ראוי לבית המקדש ולשכון השכינה, וכן נראה בכתוב שאומר ואך אם טמאה ארץ אחוזתכם, עכ"ל, הרי שעבר הירדן אינו ראוי להקרבת קרבנות. 10
הספרי בפרשת כי תבא (פסקא רצט) כתב כך, לתת לנו וכו', רבי שמעון אומר פרט לעבר הירדן שנטלתו מעצמך. הרי שגם לדעת ר"ש בן יוחאי שסובר שאין גבול בין ארץ ישראל ובין עבר הירדן, מ"מ עבר הירדן אינו במדרגת ארץ ישראל להבאת ביכורים. ברם באמת ר"ש לשיטתו, ששנינו כך בירושלמי (ביכורים פ"א מ"ח), רבי יוסי הגלילי אומר אין מביאים ביכורים מעבר לירדן שאינה ארץ זבת חלב ודבש. בירושלמי שם איתא, תני "אשר נתתה לי", לא שנטלתי לי מעצמי, מה ביניהון אמר רבי אבין חצי שבט מנשה ביניהון, מאן דאמר "אשר נתת לי" ולא שנטלתי לי מעצמי, חצי שבט מנשה לא נטלו מעצמם, מאן דאמר ארץ זבת חלב ודבש, אפילו כן אינה ארץ זבת חלב ודבש. 11 מסביר הפני משה שהרי בכתוב מצאנו שרק בני גד ובני ראובן באו אל משה בבקשה לשבת בעבר הירדן ולא הוזכר שם שבט מנשה, ורק כאשר משה רבינו נתן להם נחלה נאמר שם שנתן גם לשבט מנשה, ממילא לדעה זו, והיא דעת ר"ש בר יוחאי בספרי, מביאים ביכורים מעבר הירדן מחלקו של מנשה (ראה גם ברמב"ן פרשת מטות לב-לג, ובתכלת מרדכי לרמ"ג יפה מריז'ינוי שם שמבאר את דברי הירושלמי והרמב"ן).
ונראה בסברת החילוק בין אם בקשו להתנחל שם מקודם או שנתן להם משה את המקום, שלא מספיק כיבוש כדי לקדש את ארץ ישראל, אלא כמו שאת ארץ ישראל עצמה מקדשים לשמיטים ויובלות על ידי כיבוש וחילוק , כך גם את עבר הירדן, ועל ידי החילוק נגמרה הקדושה, והואיל והחילוק הוא על ידי שהם עצמם ביקשו להתנחל שם, לא מועיל לחייב בשביעית ממיעוטא דקרא.
ונמצא לכאורה שלדעת ר"ש שאין גבול בין ארץ ישראל לעבר הירדן לפיכך דינם שוה שגם אין חסרון מצד עבר הירדן עצמו שלא להביא ממנו ביכורים, אלא זהו קנס על אותם השבטים שנטלו מעצמם, לכן חצי שבט מנשה שלא נטל מעצמו מביאים ממנו ביכורים, (ראה פירוש יפה בזה להג"ר נחום ויידנפלד הי"ד בשו"ת חזון נחום ח"א בסופו פרפר כט).
אכן מדברי הירושלמי הללו יש להעיר על הרמב"ן, דפשט דבריו מורה שבא להוכיח מהספרי שלולי שבקשו שבט גד ושבט ראובן להתנחל בעבר הירדן היה משאיר את המקום חרבה, ועל זה הביא מהספרי דעבר הירדן נקרא שנטלת מעצמך, א"כ זה כולל גם את חלקו של חצי שבט המנשה ואילו עפ"י הירושלמי הואיל וחצי שבט המנשה לא בקשו להתנחל שם, הרי הם אינם בכלל "נטלת מעצמך". ויש לישב שאמנם לכתחילה היה משאיר את הכל חרבה, אבל כיוון שרוב המקום נתיישב ע"י בני גד ובני ראובן, שוב לא רצה להשאיר חלק מעבר הירדן שממה, לפיכך אין בזה סתירה על עצם הענין שכך היה הרצון קודם לכן, ונקרא "נטלת מעצמך" כלפי הרצון המקורי [שמשה רצה שכולם יהיו בארץ זבת חלב ודבש], אבל למעשה אינו בדיני "נטלת מעצמך", ולכן המיעוט לענין ביכורים לא נאמר על אותו חלק שמשה רבינו ע"ה נתן להם. 12

אמנם מדברי הרמב"ן משמע שעבר הירדן אינו בכלל "ארץ זבת חלב ודבש", ואילו מדברי הירושלמי נראה שגם עבר הירדן בכלל זה. ולכאורה ענין זה תלוי בקדושת ארץ ישראל לענין חיוב תרומות ומעשרות או בקדושת השכינה של ארץ ישראל [ובודאי אינו "שבח ארצי" גרידא], ועיין היטב במשנה בסוף סוטה, משחרב בית המקדש בטל טעם הפירות, והבן.
עוד הביאו המפרשים את הגמ' בבבא מציעא (כב,א) ירדן שנטל מזה ונתן לזה מה שעשה עשוי, ופירש הרמב"ן ועוד ראשונים שהנדון הוא על קדושת ארץ ישראל, כפי שפירש בירושלמי, וראה בשטמ"ק ב"מ שם, הרי שהירדן הוא גבול ארץ ישראל, ומוכח שעבר הירדן אינה מארץ ישראל, וזה לכאורה לא כדברי הרמב"ן עה"ת שעבר הירדן הוא מכלל ארץ ישראל, וצריך לדחוק שהכוונה היא על אותם כמה דברים שאף לפי שיטה זו אינם נוהגים בעבר הירדן.

בקשת משה רבינו להיכנס לאר"י
בהמשך דבריו מבאר הדברי אמת את פרשת ואתחנן, שבקש משה רבינו ע"ה להכנס לארץ ישראל, והקב"ה לא קבל תפלתו, ואיתא בספרי (פרשת ואתחנן פיסקא ו), בעת ההיא - לאחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג דימיתי שמא הותר הנדר. והיינו משום שהיא מהארץ שנכרתה עליה ברית לאברהם אבינו, מעתה ודאי שהותרה השבועה, וצריך לפרש מדוע באמת לא הותר לו להכנס לאר"י עצמה. וביאר לפי מש"כ המהרי"ט בצפנת פענח (דרשות על התורה פרשת ואתחנן) שתמה להיפך איך חשב משה רבינו ע"ה שהותר הנדר, והרי השבועה ש"לא תביאו את הקהל" לא נאמרה על ארצות אלו, כיוון שאינן בכלל הארצות אשר נתן ה' להם. אך דבריו תמוהים שהרי עבר הירדן הוא מן הארצות אשר נכרתה ברית לאברהם עליהן, וממילא נכללים בשבועה. וכן נקט בפשיטות גם המשנה למלך (פרשת דרכים דרוש ח), ותמה על מי שאינו סובר כן מכמה מקורות בכתוב ובחז"ל. לפיכך העלה שהשבועה הייתה רק על מה שהקב"ה נותן לישראל ולא על מה שנטלו מעצמם. ממילא שוב צריך לפרש מה הייתה דעתו של משה רבינו ע"ה. ומסיק שמשה היה סבור שאע"פ שבכלל השבועה היה רק מה שהקב"ה נותן, מ"מ הרי בכלל זה היה חצי שבט המנשה שהקב"ה נתן להם ביד משה, וכמבואר מהירושלמי, וכן עשאן הכתוב לכל גבולות השבטים ארץ אחת כר"ש בן יוחאי וסיעתו, והקב"ה השיב לו כסברת ר' מאיר ור"י בן בתירא שהירדן מחלק את הגבולות, ואלו ואלו דברי אלוקים חיים.
ונמצא, שאין לומר שכיוון שהותר הנדר במקצת ע"י שנכנס משה לחלק של חצי שבט המנשה, א"כ נדר שהותר מקצתו הותר כולו. שהרי נתבאר לעיל שר' שמעון סבר פרט לשנטלת מעצמך, ולשיטתו שהירדן אינו גבול, ולא מועילה סברא זו של "הותר מקצתו", רק אם לשבט מנשה יש גבול אחד עם בני גד וראובן, וממילא נשמע שהשאלה תלויה בביאור הגדר שחצי שבט מנשה לא נטלו מעצמם, ועפ"י פירוש הרמב"ן, שהרי לולי נטלו בני גד ובני ראובן מעצמם לא היו גם חצי שבט מנשה מקבלים ולא היו נותנים להם, ולכן זו גופא השאלה האם באופן כזה הוי בכלל השבועה אשר אני נותן לבני ישראל או לא.
והמהר"ל בגור אריה על התורה (דברים א-מו) כתב, בטעם שחשב משה, מפני כי אחר שעברו את נחל זרד היו באים וכובשים את סיחון ואת עוג וכו', וכל גבול הזה שכבשו בני ישראל והוא הארץ אשר נשבע לאבותם. ובפרשת ואתחנן הוסיף המהר"ל וכתב (ג-כג), ונראה שמשה היה סובר שהקב"ה נשבע שלא יביא משה את ישראל אל הארץ אשר נשבע לאבותם, ובכלל שבועה זאת היא כל הארץ, אף ארץ סיחון ועוג, שהרי נתן הקב"ה לאברהם, כמו שפירש רש"י אצל "ההוא יקרא ארץ רפאים", ומה שבא משה אל ארץ סיחון ועוג אע"ג שגם היא בכלל הארץ אשר נתן הקב"ה לאברהם, היינו טעמא שעדיין לא שאלו בני ראובן ובני גד הארץ לחלקם, ואם לא היו מבקשים את ארץ סיחון ועוג לא היו יורשים בני ישראל הארץ, כמו שכתב הרמב"ן וכו', אלא הייתה הארץ נשארת חריבה מאין יושב, והיו מניחים אותה כך והולכים להם, לכך לא יקרא בזה "לא תביאו את הקהל אל הארץ אשר נשבעתי לאבותם", כיוון שלא היה כיבוש הראשון לנחול הארץ ולישב בה, וכאשר שאלו בני גד ובני ראובן את ארץ סיחון ועוג לחלקם, היה משה סובר אחר שהשבועה היא "לא תביאו את הקהל אל הארץ אשר נשבעתי", ואני הבאתים אל הארץ אשר נשבע להם, שכיוון שירשו את ארץ סיחון ועוג קורא אני בו "אשר נשבעתי לאבותם", והיה אומר שכיוון שבטל מקצת הנדר בטל כולו, כך היה דעת משה רבינו ע"ה וכו', אבל לפי האמת לא נתבטלה השבועה, שמה שאמר הקב"ה הוא "לא תביאו את הקהל אל הארץ אשר נשבעתי לאבותם", היה על עיקר הארץ, והוא מעבר לירדן והלאה. (וראה דבריו גם בספר במדבר כא-כב, וכן לב-לח).

ד. מעשרות בעמון ומואב
במסכת חגיגה (ג,ב) שנינו, הלכתא למשה מסיני עמון ומואב מעשרים מעשר עני בשביעית, מה טעם הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל, מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, והניחום כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית. ופירש רש"י, שמדובר בעבר הירדן במה שכבשו מסיחון ועוג ארץ עמון ומואב. וביאר התוס' ע"פ הגמ' בחולין (ס,ב) עמון ומואב טהרו בסיחון, כלומר ע"י כבוש סחון ועוג, הותר לישראל לכבשם. ברם ר"ת הקשה, דאמרינן בפרק מקום שנהגו (פסחים נב,ב) שלש ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל, ועבר הירדן היינו ארץ סיחון ועוג, 13 ותירץ ר"ת דיש לחלק דהכא בעמון ומואב דלא כבשו סיחון ועוג ולא נתקדשו כלל בקדושת הארץ, ועוד מתרץ דלא קידשה עבר הירדן רק לארץ סיחון ממש, אבל מה שכבש מעמון לא נתקדשה, עכ"ל.
וביאור הדברים הוא, הוקשה לר"ת איך אמרו שאין שביעית נוהגת בעבר הירדן, והלא בפסחים מפורש שהשביעית נוהגת בעבר הירדן, ותירץ בשני אופנים דומים, שעמון ומואב האמורים כאן אינם עבר הירדן האמור בפסחים, אלא שעל עמון ומואב שאינם בכלל נאמרו שני אופנים, לפי האופן הראשון הנידון הוא על ארץ עמון ומואב שלא כבשום סיחון ועוג, ומעולם לא כבשום ישראל, אף לא בכיבוש עולי מצרים, ואילו לאופן השני גם עמון ומואב נכבשו ע"י סיחון, אבל קדושת עבר הירדן יש רק על ארץ סיחון ממש, ולא על מה שכבשו מעמון ומואב, אלא שלא נתבאר מדוע אין קדושת ארץ ישראל על חלק זה של עבר הירדן.
דברי ר"ת בתירוצו הראשון מבוארים בתוס' במגילה (י,א, ד"ה דכולי) שכתב, והכי פירושו מה טעם מעשרים משום דכי האי גוונא אשכחן בערי ישראל שהניחום עולי בבל מלקדש למאן דאמר לא קדשה, כדי שיסמכו עליהם עניי ישראל בשביעית, וכל שכן עמון ומואב שהן חוצה לארץ שהניחו עולי בבל מלקדש והניחום לעניים דהא לא מיירי בעמון ומואב שטהרו בסיחון, אלא מיירי באותן שהניחו ישראל בצאתם ממצרים ולא כבשום , עכ"ל. 14
האופן השני בתוס' בחגיגה מבואר יותר 15 בספר הישר (סי' תרלז) שכתב, ודאמרינן ביבמות ובחגיגה בפירקי קמאי עמון ומואב מעשרים מעשר עני בשביעית, היינו חצי ארץ בני עמון כדכתיב ביהושע וחצי ארץ מואב שכיבשו סיחון ועוג, דבביאה ראשונה דקדשה יהושע עם ערי האמורי שהיו בעבר הירדן שלא מארץ עמון ומואב, וכן מוכיח דקאמר הרבה כיבשום עולי מצרים ולא כיבשום עולי בבל והניחום וכו', עולי בבל לא קדשו ארץ עמון ומואב שהייתה מכיבוש סיחון ועוג וגזרו עליהם מעשר עני, כדתנן במסכת ידים (פרק ד משנה ג) שהיה חוץ לארץ ולא מז' עממים, אבל מה שהיה מז' עממים בעבר הירדן קידשום, דקיני קניזי וקדמוני לא ניתנו לו למשה, אלא מז' אומות בלבד, והדחנן ג' ארצות לביעור יהודה עבר הירדן והגליל, האי עבר הירדן היינו ארץ האמורי שהייתה בעבר הירדן לסיחון ולעוג קודם כיבוש ארץ עמון ומואב, ומשום הכי קרי ליה עבר הירדן ולא קרי ליה עמון ומואב, עכ"ל.
מבואר א"כ שעזרא קידש רק את החלק של עבר הירדן שהיה משבעת העממים, היינו שניתנו לאברהם אבינו ע"ה, אבל לא קידש את החלק שלא היה משבעת העממים, אע"פ שהם מקיני קניזי וקדמוני, שהם אדום עמון ומואב, (כמפורש בדברי רש"י פרשת לך לך מדברי חז"ל), מ"מ ארצות אלו לא ניתנו למשה בתורת ירושת ארץ ישראל, אלא היה רק כיבוש גרידא, אע"פ שקדשו גם את עמון ומואב בכיבוש ראשון, ויכלו לקדשו בקדושה שניה, בבית שני הניחום ולא קדשום כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית.
אכן בספר משנת יעבץ על הלכות שמיטה ויובל (הלכה כח) ביאר את שיטת הרמב"ם ששביעית בעבר הירדן מדבריהם, וזאת לפי הירושלמי (שביעית פ"ו ה"א) שלומד מהפסוק "והיטבך והרבך מאבותיך" שירושה ראשונה של עולי מצרים הייתה ע"י כיבוש ולא היה עליהם עול מלכות, אבל ירושה שניה הועילה אע"פ שיש עליהם עול מלכות. אך ירושה שניה זו מועילה דוקא בארץ ישראל עצמה, אבל מה שנכבש בירושה ראשונה מחוץ לארץ ואח"כ כבשוהו הנכרים, שוב לא יועיל לחזור ולקדשו ע"י כיבוש שיש בו עול מלכות. וכתב שאמנם שביעית נהגה בעבר הירדן בירושה ראשונה מן התורה, ומשום דין כבוש, (וכפי שלדעתו מבואר בפירוש הר"ש על תורת כהנים), אבל ירושה שניה לא הועילה בעבר הירדן, אע"פ שעולי בבל כבשו את עבר הירדן. (בדרך זו כתב גם הקהילות יעקב בשביעית סי' ה אות ה. 16 וראה גם בתורת הארץ להר"מ קלירס ח"ב פ"ב).
ויעויין בקרית ספר (פ"א מהלכות תרומות) שכתב, דכיבוש שני כיוון שכבר קדשה ארץ ישראל אע"פ שבטלה כשגלו לא הוצרכו רוב ישראל, עכ"ל. ומלשונו נראה שכל מקום שקדוש בקדושת ארץ ישראל פעם אחת, אף אם אינו מהארץ המובטחת, מועיל כיבוש שני אע"פ שאינו כבוש על ידי רוב ישראל, כפי שמצריך הרמב"ם בהלכות תרומות שם לחלות קדושת ארץ ישראל, ואילו לסברת המשנ"י נראה שאין הדברים אמורים אלא בארץ ישראל המובטחת.

וכן הג"ר שמואל רוזובסקי בספר זכרון שמואל (סי' טו אות א) אחר שכתב לפרש את שיטת הרמב"ם שאין שביעית נוהגת בעבר הירדן בדרך זו, שעבר הירדן נתקדשה רק מכח כיבוש חוץ לארץ, וכאשר בטל הכיבוש חזר להיות חוץ לארץ, ואינו כארץ המובטחת. הביא בשם הגר"ח מבריסק שלא נקט כן לענין סוריא, אלא סבר שגם מה שנתקדש בתחילתו ע"י כבוש מחוץ לארץ, כאשר בטל הכבוש אינו חוזר לקדמותו אלא נתעלה, עיי"ש. 17
ואין לפרש בשיטת ר"ת, שעל כן לא קדשו עולי בבל את ערי סיחון ועוג, הואיל והיא אינה מהארץ המובטחת, שהרי הגמ' ביארה מדוע הניחום, והוא כדי שיסמכו עליהם עניים, מוכח איפוא שיכלו לקדשם אלא שלא רצו, ואילו לביאורם זה של האחרונים אי אפשר לקדשם בחזקה גרידא כפי שהיה בכיבוש עולי בבל. 18

ה. כיבוש יחיד בעבר הירדן

התוס' בגיטין (ח,א, ד"ה כיבוש) כתב בשם הספרי (פרשת עקב) שכיבוש יחיד בסוריא לאו שמיה כיבוש, והסיבה היא שכל מה שנכבש לפני ארץ ישראל אינו מתקדש בקדושת ארץ ישראל, ורק לאחר שכל ארץ ישראל כבר כבושה, אזי נאמר "כל המקום אשר תדרוך כף רגליכם בו לכם יהיה". ותימה, א"כ איך הועיל כיבוש ארצות עמון ומואב שאינם משבעת העממים להחשיבם בקדושת ארץ ישראל, והלא הן כיבוש יחיד שאינו נחשב כיבוש.
וכן הקשה האור החיים הקדוש בפרשת מטות (במדבר לב-ג) וכתב, והוא מאמר בני גד ובני ראובן "הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל", פירוש ארץ זו קדושת הארץ יש לה, לטעם שכבשוה לפני עדת ישראל, וכיבוש רבים דינה כארץ ישראל לכל דבריה, ולטענת מה שדייקו בספרי לומר שכיבוש חוץ לארץ קודם כיבוש הארץ אין לו דין ארץ ישראל, וא"כ ארץ סיחון ועוג קודם כבישת הארץ הייתה, לזה שללו טענה זו במאמר "אשר הכה ה'", פירוש משונה כיבוש זה לפי שהיה במאמר ה', כי הוא אמר אל משה על ארץ סיחון "החל רש לרשת את ארצו", כאמור בפרשת דברים, וגם על ארץ עוג אמר ה' שם "בידך נתתי אותו ואת ארצו ואת כל עמו ועשית לו" וגו', מעתה ה' הסכים על הקדימה. ויש ג"כ טעם בדבר, שלא היו לפניהם ב' כבישות אחת של הארץ ואחת של חוץ לארץ, והקדימו של חוץ לארץ בדרך שעשה דוד שלקח ארם צובא קודם שהוריש היבוסי, כאמור שם לומר למה הנחתם מלכבוש ארץ ישראל קודם, ואדרבה כבישת ארץ סיחון ועוג הייתה צורך כיבוש הארץ כדי שיעברו דרך שם לכובשה, עכ"ל.
אלא שלכאורה דבריו נסתרים מפסק הרמב"ם (פ"א מהלכות תרומות ה"ג), הארצות שכבש דוד חוץ לארץ כנען כגון ארם נהריים וארם צובה ואחלב וכיוצא בהן, אע"פ שמלך ישראל הוא ועל פי בית דין גדול היה עושה, אינן כארץ ישראל לכל דבר ולא כחוצה לארץ לכל דבר כגון בבל ומצרים, אלא יצאו מכלל חוץ לארץ ולהיות כארץ ישראל לא הגיעו, ומפני מה ירדו ממעלת ארץ ישראל מפני שכבש אותם קודם שיכבוש כל ארץ ישראל אלא שנשאר בה משבעת עממים, ואילו תפס כל ארץ כנען לגבולותיה תחילה ואח"כ כבש ארצות אחרות היה כיבושו כולו כארץ ישראל לכל דבר והארצות שכבש דוד הם הנקראים סוריא, עכ"ל. מפורש בדבריו שאע"פ שהכיבוש נעשה בהוראת בית הדין הגדול, והיינו כדין התורה, מ"מ עצם הדבר שהכיבוש הוא לפני שנכבשה ארץ ישראל כולה גורם שאין המקום מתקדש כקדושת ארץ ישראל ממש, ולכאורה זו סתירה לדברי האור החיים.
אך באמת הרי מקור דברי הרמב"ם הוא בספרי שהבאנו, ושם נאמר שדוד המלך עשה שלא כהוגן, ותמהו המפרשים מדוע סתם הרמב"ם ולא הזכיר זאת. אמנם הרמב"ם בפירוש המשנה (דמאי פ"ו משנה יא) כתב טעם לכך שהיה זה שלא כהוגן עי"ש. (ראה בחידושי חתם סופר גיטין ח,א, במהדו"ק, ובקרן אורה יבמות פב,ב).
וביד המלך (פ"ו מהלכות סנהדין הלכה א) יצא לחדש שכיון שכיבוש כזה אינו כפי הדין, ולכן סנהדרין שהורו לצאת למלחמה כזאת, לא הורו כהלכה, וממילא אין זו הוראת סנהדרין, יוצא איפוא שהכיבוש אינו עפ"י סנהדרין, וכל כיבוש שאינו כפי הדין אינו מועיל לקדש את ארץ ישראל. (אפשר שגם כוונת החת"ס שם היא בדרך זו, ראה גם חידושי הגר"א קוטלר סי' טו ובמשנת רבי אהרון זרעים סי' ז אות א).
וע"פ זה נוכל לבאר את דברי אור החיים, דשאני בארצות סיחון ועוג שהייתה המלחמה עפ"י צווי מפורש של ה', וממילא אין כאן שאלה של כיבוש יחיד . 19
וביתר ביאור כתב בשו"ת ישועות מלכו (חלק יו"ד סי' סז) וז"ל, הנה מעבר לירדן בארץ סיחון ועוג שכבש משה אם דינו כארץ ישראל או לא, נחלקו בזה הגדולים, ולפי דעתי הא דאמרינן בספרי דכל הארצות שכבשו ישראל דינם כארץ ישראל וסוריה דינה ככבוש יחיד, לפי שכבש אותה דוד בעוד שלא נכבש ארץ ישראל, כמ"ש בתוס' בשם הספרי, והנה ידוע שארץ סיחון ועוג היה צריך למיכבש קודם שעברו את הירדן שהרי נצטוו על הארצות אדום ומואב שלא להתגרות אותם מלחמה, וא"א לעבור את הירדן אם לא שיכבשו תחילה את ארץ סיחון ועוג, א"כ דינם כארץ ישראל, [כלומר, אע"פ שסדר מצות הכיבושים היה צריך להיות שקודם יכבשו את ארץ ישראל, מ"מ כיוון שלא הייתה אפשרות לעבור את הירדן להכנס לארץ כנען אלא אם יכבשו את עבר הירדן, לכן אין בכך כל חסרון בקדימות כיבוש עבר הירדן]. אמנם לא נתקדשו בקדושת ארץ ישראל עד שעברו את הירדן שלא יהיה הטפל חמור מן העקר, כי לא נתקדשו רק מחמת שהם טפלים לארץ ישראל, ובעת שנתקדש העיקר נתקדש הטפל. אמנם ע"ש דאף הוא מודה שקדושת עבר הירדן היא פחותה מקדושת ארץ ישראל, כמו שבארץ ישראל גופה יש כמה דרגות בקדושה. (וכ"כ בישועות מלכו פ"א מהלכות תרומות הלכה ב').

עוד נראה לפי מה שמבואר ברמב"ם (פ"ה מהל' מלכים ה"א) שמלחמת עזרת ישראל מיד צר הבא עליהם היא מלחמת מצוה, ואף אין צורך ברשות מבית הדין (הלכה ב). ולפ"ז גם לפני שנכבשה כל ארץ ישראל אם יצאו למלחמה לעזרת ישראל מיד צר הבא עליהם, וע"י כך נכבש חלק מחוצה לארץ, אין בזה חסרון של כיבוש יחיד, אלא נחשב כיבוש עפ"י הדין, כפי שמפורש ברמב"ם שזו מלחמת מצוה.
יש להוסיף שיסוד שאלת האור החיים מדוע אין זה נחשב כיבוש יחיד, היא לשיטתו שם (במדבר לב-ז) שכתב שיש הפרש בין הארץ אשר הם באים שמה מארץ אשר הם רוצים, כי הארץ נתן להם ה', משא"כ ארץ סיחון ועוג אינה בכלל ארץ שנתן ה' לאברהם וכדתניא וז"ל "לתת לך" פרט לעבר הירדן שנטלת מעצמך, והגם שסברא זו היא סברת ר' שמעון, אבל ת"ק דורש דרשה אחרת מדר' שמעון נשמע לת"ק, כי מן הסתם אינם חולקים בעיקר הדבר אם ארץ סיחון ועוג היא בכלל מה שנתן ה' לאברהם או לא, גם מצינו שאמרו רז"ל בעשר קדושות שאין עבר הירדן ראוי לבית המקדש ולשכון השכינה, וכן אמר הכתוב "אם טמאה ארץ אחוזתכם", הא למדת שיש הפרש בין ארץ סיחון ועוג לארץ ישראל, ואפשר כי מטעם זה לא היה בדעת משה לחלקם לשבטים, והיה חפץ שיהיו כל ישראל בארץ אשר נתן ה' להם להיות יותר קדושה, עכ"ל.
ולכאורה דבריו אלו של אור החיים הם חידוש גדול, ואינם כדברי המפרשים שהבאנו, שעבר הירדן היא מהארץ המובטחת לאברהם אבינו ע"ה, ואמנם מבואר גם בדברי ר"ת שארצות עמון ומואב שנכבשו גם הן ע"י ישראל בעבר הירדן, אינן מן הארצות של ז' העממים, ואע"פ שהן מעשרה עממים, אבל מדברי האור החיים מתבאר שכל עבר הירדן אינה בכלל ארץ מארצות ז' עממים. ויתרה מזו, הוא תלה את פחיתות מעלתה של עבר הירדן בגלל שנטלו מעצמם, והוסיף שזו גם הסיבה שעבר הירדן אינו כשר להשראת השכינה ולבית המקדש, ולפי המובא למעלה (אות ג) מהירושלמי שחצי שבט מנשה אינם בכלל שנטלו מעצמם, וא"כ הם בכלל אשר ה' אלוקיך נותן לך. 20 ועוד זאת, נמצא לפי דרכו שגם בענין בית המקדש ראוי להיות שם, שהרי כאמור הא בהא תליא, וכל זה הוא שלא כדברי הרמב"ן. (בעיקר דברי הירושלמי ראה שו"ת בית הלוי ח"ב סי' נ, וכן בברכי יוסף או"ח סי' תפט סק"ג).
אמנם האור החיים חזר על דבריו בפירושו לספר דברים (ב-כ), שארץ סיחון ועוג אינה בכלל הארץ שכרת ה' עם אברהם (עיי"ש ובדבריו על הפסוק ג-יג). אולם שם הוסיף פירוש, וארץ סיחון ועוג בכלל "אשר נתן ה'" היא שהרי קראה הכתוב ארץ האמורי, וארץ עוג ג"כ הרי קראה רפאים שהם החוי, ופרוש ברייתא של ספרי שאמר פרט לעבר הירדן הוא ישיבת הארץ, כי הגם שנתן ה' ז' עממים לאברהם לא כל הארצות שוות בענין זה שיהיו ראויים לדור בהם, ויהיה זה בענין קדושת הארץ עצמו שמצינו עשר דרגות קדושה בארץ עצמה ובמקומותיה, ותהיה ארץ סיחון ועוג פחותה למטה כו', הואיל ואין נתינה לישראל לדירה אלא בארץ כנען, ואילו עבר הירדן אין נתינתה לישראל לדירה, ומסיק שגם עמון ומואב ניתנו לישראל בכלל עשרת העממים אלא שאין תכליתם לדירה אלא לשממה. ודברים אלו הינם כעין דברי הרמב"ן, אלא שצ"ל שחלקם של חצי שבט המנשה נכלל בכלל הנתינה של הקב"ה לישראל, והיינו שהוא מיועד לדירה. (וע"ע בפנים יפות על התורה פרשת ראה, על הפסוק "וירשתם אותה וישבתם בה").
וראה זה חדש שכבר עמד בשאלה זו גאון קדמון, ראה בתשובות מהרי"ט צהלון (ח"א סי' רטז) שהביא את תשובת הרב המופלא ר' גדליה קורדובירו ז"ל [והוא בנו של הרמ"ק בעל תומר דבורה, ראה בחיד"א בשם הגדולים מערכת גדולים אות ג ס"ק ז], בנידון העיר עגלון הנמצאת בעבר הירדן אם היא ארץ ישראל או לאו, ודיונו שם הוא האם נחשב כבוש יחיד, ותחילה כתב שאע"פ שיש בלשון הפסוק בפרשת מטות שיאיר בן מנשה הלך מעצמו ולכד את הערים, מ"מ מכל הפסוקים מתבאר שהיה זה מדעת רוב ישראל, ולכן אין בזה כיבוש יחיד, עיי"ש. 21 ושוב כתב, שעבר הירדן הוי כיבוש יחיד כיון שנכבשה לפני ארץ ישראל, וכפי לשון הרמב"ם שכל שנכבש קודם ארץ ישראל הוי כיבוש יחיד, ואינו משום שדוד המלך ע"ה עשה שלא כהוגן, אלא כך הוא עיקר הדין, אך חזר והביא את לשון הספרי פרשת עקב המורה שהוא משום שלא נהג כהוגן, ואילו לגבי כיבוש עבר הירדן, לא שייך למימר שהיה זה כיבוש "שלא כהוגן" עיי"ש. וצ"ע מדוע הוא צריך לטעם זה, לאחר שהיה צווי מפורש מאת הקב"ה לכבוש את ארץ סיחון ועוג, כמו שכתב האור החיים. וגם צ"ב אמאי לא הזכיר המהריט"ץ את דברי הרמב"ן ושאר המפרשים שגם עבר הירדן הוא משבעת העממים, ואולי הנידון הוא על עמון ומואב שנכבשו ע"י סיחון ועוג, והיא אינה משבעת העממים, ורק בזה הייתה השאלה דלהוי כיבוש יחיד, והעיר עגלון הנזכרת שם לא נתברר היכן היא, וכדאיתא בתשובה שם, וראה עוד להלן.

ו. חיוב חלה בעבר הירדן
מבואר בגמ' בכתובות (כה,א), שבשבע שנים שכיבשו ושבע שחילקו לא נתחייבו בתרומה אבל נתחייבו בחלה. ויש לעיין לפי האמור שקדושת עבר הירדן טפלה לקדושת ארץ ישראל, ורק אחרי קידוש ארץ ישראל חלה קדושה בעבר הירדן, א"כ מה הדין לעניין חלה, האם יש חיוב חלה בעבר הירדן מיד כשנכנסו לארץ ונתחייבו בחלה, או דלמא אע"פ שבארץ ישראל נתחייבו בחלה מיד כשנכנסו לארץ, מ"מ בעבר הירדן גם חיוב לחלה לא חל אלא לאחר חלות קדושת ארץ ישראל גמורה, דהיינו לאחר כיבוש וחילוק, וצ"ע בזה. 22

ז. שביעית בעבר הירדן
הנה שנינו בתורת כהנים (פרשת בהר פרשתא א הלכה ב), "וכי תבואו", יכול משבאו לעבר הירדן, תלמוד לומר "אל הארץ" ארץ המיוחדת, יכול משבאו לעמון ומואב, תלמוד לומר "אשר אני נותן לכם" ולא עמון ומואב. פירש הראב"ד, הארץ המיוחדת, הארץ המשובחת, יכול משבאו לעמון ומואב חשבון ובנותיה שהן ארצות משובחות, תלמוד לומר "אשר אני נותן לכם" ולא עמון ומואב, פירוש כשכבשו אותה מעצמם היה ולא נתנה לאברהם יצחק ויעקב, עכ"ל. וכן פירש שם הר"ש משאנץ. וכן הוא בתורת כהנים (פרשת מצורע פרשתא ה ה"א-ב) לענין נגעי בתים, יכול משבאו לעבר הירדן, תלמוד לומר "אל הארץ" אל הארץ המיוחדת, יכול משבאו לעמון ומואב, תלמוד לומר "אשר אני נותן לכם" ולא עמון ומואב. וכתב שם הראב"ד, כי תבואו אל הארץ, יכול משבאו לעבר הירדן מיד יהו בתיהם מטמאים בנגעים, תלמוד לומר אל הארץ המיוחדת החשובה מכל הארצות, וזו היא ארץ ישראל שהיא ארץ זבת חלב ודבש, עכ"ל. 23 וכן הוא בתורת כהנים גבי הבאת העומר (פרשת אמור פרשתא י ה"א-ב), ומפורש שם בפירוש הר"ש משאנץ שעבר הירדן אינה ארץ זבת חלב ודבש, אבל עמון ומואב הן ארצות זבות חלב ודבש. 24
נמצא שעבר הירדן כלולה בארץ אשר "אני נותן לכם", אולם אינה הארץ המיוחדת, ומאידך גיסא עמון ומואב אינן הארץ המיוחדת אבל אינם בכלל "אשר אני נותן לכם", ולכן אין כוונת הפסוקים לארצות אלו לחייבן במצוות.
אמנם בפירוש המיוחס להר"ש (פרשת בהר שם) כתב עוד, מיהו לאחר שנתחייבו בארץ ישראל גם בעבר הירדן הייתה נוהגת , ובספרי פרשת ואתחנן יליף לה בגזירה שוה "יהיה יהיה", וגם בכל מקום שכבשו והוסיפו על ארץ ישראל, עכ"ל. ומבואר בדבריו שיש שביעית מן התורה בעבר הירדן, אבל לא מכח הדין שנאמר בפרשת בהר, שמצוה על שביעית בארץ ישראל, אלא מכח דין שכל חוץ לארץ הנכבש על ידי בני ישראל נוהגות בו המצוות התלויות בארץ, אלא שהאמור בפרשה "כי תבואו אל הארץ", אינו מדבר על עבר הירדן. 25 ועדיין לא מובן, איך יעלה על הדעת שעם כניסתם לעבר הירדן צריכים לנהוג שמיטה, הרי לא נהגה שמיטה אלא לאחר כיבוש וחילוק של כל השבטים, כמפורש בהמשך התורת כהנים שם.
עוד יש לעיין, דבשו"ת ישועות מלכו שהבאנו לעיל כתב שאי אפשר לומר ששביעית אינה נוהגת בעבר הירדן והיא אינה ארץ ישראל, שהרי דין שמיטה ויובל תלוי בישיבת כל יושביה עליה, דהיינו שכל ישראל יהיו בארץ ישראל, וכיוון ששבטי גד וראובן היו בעבר הירדן, ולא בארץ כנען, מוכח איפוא שגם עבר הירדן היא חלק מארץ ישראל, וגם שמיטה ויובל נוהגות בו מן התורה (ראה גם חזון איש שביעית סי' ג סקכ"ה). ומאידך גיסא, מפורש בגמ' בערכין (לב,ב) שכשגלו בני גד ובני ראובן בטל היובל, משום שאין כל יושביה עליה, שביעית תלויה ביובל, וזה מורה שעבר הירדן בכלל ארץ ישראל.
ומעתה צ"ב בשיטת הסוברים שעבר הירדן אינו כארץ ישראל בישוב ראיות אלו. ונראה דאע"פ דאפשר לומר שאין עבר הירדן כארץ ישראל, ושאר דברים, אבל גבי שביעית התלויה ביובל, ועצם ניהוגה בארץ ישראל תלוי ביושביה על עבר הירדן. וא"כ בודאי שנוהגת בעבה"י עצמו.
ובקהילות יעקב (שביעית סי' ה אות ו) מיישב שאע"פ שלענין שביעית עבר הירדן אינה כארץ ישראל, מ"מ כיוון שלתרומות ומעשרות ומצוות נוספות, נחשב עבר הירדן כארץ ישראל, שפיר נחשב בארץ ישראל כל יושביה עליה אע"פ שזה צריך לכלול את עבר הירדן עם ארץ ישראל, אלא שחזר ודן לענין קדושת בתי ערי חומה שתלויה ביובל, ואם אין בעבר הירדן שביעית ויובל איך שייכת קדושה בערים המוקפות חומה, (וע"ע מכתבי תורה להר"י רוזין ור"מ קאלינא סי' יג-יד).
ולולא דמסתפינא אמינא שלשון הפירוש המיוחס להר"ש משובש, ושתי הלכות נאמרו בדבריו, בתחילה מבאר שאע"פ שלא נתחיבו בשביעית תחילה, מ"מ לאחר שנכבשה כל ארץ ישראל גם הם נתחייבו, וזה כסברת הישועות מלכו שעבר הירדן טפל לארץ ישראל. ומה שהקשנו מכיבוש וחילוק, אפשר לומר שהואיל ומשה רבינו כבר נתן להם את החלקים בעבר הירדן, א"כ היה אצלם כיבוש וחילוק, והוה אמינא שתנהג שם שביעית, קמ"ל שאינו כן. והלכה נוספת כתב הר"ש משאנץ והגירסה היא "ובספרי פרשת עקב יליף לה בגזירה שוה יהיה יהיה דגם בכל מקום שכבשו והוסיפו על ארץ ישראל נוהגת", וצ"ב.
והנה כתב הספרי בפרשת עקב (פסקא נא עמ' 116) "כל המקום וכו', אמר להם כל מקום שתכבשו חוץ ממקומות האלו הרי הוא שלכם, או רשות בידם לכבוש חוץ לארץ עד שלא יכבשו ארץ ישראל, תלמוד לומר "וירשתם גויים" וגו', ואחר כך "כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו", שלא תהא ארץ ישראל מטמאה בגלולים ואתם חוזרים ומכבשים חוץ לארץ, אלא משתכבשו ארץ ישראל תהו רשאים לכבוש חוץ לארץ. הרי שכבשו בחוצה לארץ מניין שהמצוות נוהגות שם הרי אתה דן, נאמר כאן "יהיה" ונאמר להלן "יהיה", מה יהיה האמור להלן מצוות נוהגות שם אף יהיה האמור כאן מצוות נוהגות שם, ואם תאמר מפני מה כבש דוד ארם נהריים וארם צובה ואין מצוות נוהגות שם, אמרת דוד עשה שלא כתורה, התורה אמרה משתכבשו ארץ ישראל תהו רשאים לכבוש חוץ לארץ והוא לא עשה כן, אלא חזר וכבש ארם נהריים וארם צובה, ואת היבוסי סמוך לירושלים לא הוריש, אמר לו המקום את היבוסי סמוך לפלטורין שלך לא הורשת, האיך אתה חוזר ומכבש ארם נהריים וארם צובה. הרי שכבשו בחוץ לארץ מנין שכנגדו בים הרי הוא שלהם, תלמוד לומר "מן המדבר והלבנון", מן המדבר גבולכם ואין המדבר גבולכם, ואם כבשתם יהיה גבולכם והמדבר גבולכם, עכ"ל.
ומפרש המהרי"ט צהלון ששאלת הספרי היא, שלאחר שנתבאר שקודם לכיבוש חוץ לארץ צריך לכבוש את ארץ ישראל מ"מ חזרו ולמדו מהפסוק שאחרי שמשלימים את כיבוש ארץ ישראל חוזר אותו כיבוש חוץ לארץ ומתקדש לגמרי כארץ ישראל. ותמה הספרי, א"כ מדוע כיבוש סוריה על ידי דוד המלך נשאר תמיד כיבוש יחיד, ולא חזר ונתקדש בקדושת ארץ ישראל, על כך השיב הספרי דשאני התם שנעשה שלא כתורה. כלומר יש חילוק בין עבר הירדן לסוריא, עבר הירדן אע"פ שנכבשה שלא כפי סדר הכיבוש, מ"מ הייתה עפ"י הדין. ולכן אע"פ שבשעתה לא נתקדשה הואיל ואינה כפי הסדר, מ"מ אח"כ חוזרת ומתקדשת, ברם כיבוש דוד המלך היה שלא כדין, שיכול היה להוריש את היבוסי ולא הורישו, ועל כן לא מתקדשת סוריא גם לאחר שכל ארץ ישראל נתקדשה, והרי זה בגדר קנס התורה. (וע"ע בקהילות יעקב שביעית סי' ה).
מעתה ברור שכך היא גם כוונת הפירוש המיוחס לר"ש משאנץ, וכמש"כ הישועות מלכו שעבר הירדן טפלה לארץ ישראל ואחרי שארץ ישראל מתקדשת גם עבר הירדן מתקדשת. אמנם יש לציין שזה פירוש מחודש, ורבינו הלל וכן בספרי דבי רב שם לא פירשו כן.
ובמשנת יעבץ להגרי"ב ז'ולטי על (הלכות תרומות פ"א הלכה ב, הנדפס בסוף הלכות שמיטה ויובל וראה במשנת יעבץ יו"ד סי' כו-כז) הביא את שיטת מהר"י קורקוס שלמד מהתורת כהנים שאין שביעית נוהגת בעבר הירדן מן התורה, ולא סבר כהר"ש משאנץ שאחר כך נתחייבה גם עבר הירדן מן התורה, והיינו כפשטות הענין שארץ המיוחדת הוא תנאי בחיוב מצות שביעית. ממילא נמצא שגם אם כל חוץ לארץ שנכבש על ידי מלך ישראל כדין, לא יועיל לחייבה מן התורה בשביעית. ותמה על כך המשנ"י מהגמ' בגיטין (ח,ב) שאומרת שלמאן דאמר כיבוש יחיד הוי כיבוש נוהגת שביעית מן התורה בסוריה. 26

ח. חלוקת עבר הירדן
לשיטת האור החיים שעבר הירדן אינו בכלל הארץ המובטחת לאברהם אבינו ע"ה, וא"כ אינו בכלל הארץ המוחזקת לנו מאבותינו, יש לדון בצורת החלוקה שהייתה שם, האם הייתה שוה לחלוקת ארץ ישראל או לא. דבחלוקת ארץ ישראל שנינו (בבא בתרא קכב,א), ולא נתחלקה אלא בגורל שנאמר "אך בגורל יחלק את הארץ", ולא נתחלקה אלא באורים ותומים שנאמר "על פי הגורל", הא כיצד אלעזר מלובש אורים ותומים ויהושע וכל ישראל עומדים לפניו, וקלפי של שבטים וקלפי של תחומים מונחים לפניו, והיה מכוון ברוח הקדש ואומר זבולון עולה תחום שבו עולה עימו. וכתב הרשב"ם (ד"ה וקלפי של שבטים), ארגז שמונחים בו י"ב פתקים שכתוב בהם י"ב שבטים, וקלפי של תחומים ארגז שמונחים בו י"ב פתקים של י"ב חלקים של ארץ ישראל, עכ"ל. (וכן הוא ברש"י על התורה במדבר שם). והעיר הרש"ש בהגהותיו, י"ב פתקים לאו דוקא, דהרי כבר נטלו ראובן וגד וחצי שבט המנשי על ידי משה בעבר הירדן מזרחה, וכן כתיב ביהושע (יד-ב) "בגורל נחלתם וכו' לתשעת המטות וחצי המטה כי נתן משה נחלת שני" וגו'.
וכך מסתבר, כיון שמפורש בתורה שמשה רבינו נתן לבני גד ולבני ראובן את עבר הירדן, לא מסתבר שהם נכללו בגורל. ומפורש בפסוקים בסוף פרשת מטות מה הן הערים שנתן משה לשבט גד וכן הערים שנתן לבני ראובן ולחצי שבט מנשה. וכן מפורש בפרשת מסעי שניתנה הארץ בגורל לתשעת המטות וחצי המטה, כי נטלו בני גד ובני ראובן וחצי המנשה את חלקם בעבר הירדן. (וראה גם בתוס' עבודה זרה כא,א, בשם הר"י מהרפורט ובחידושי הריטב"א שם לענין כיבוש יחיד). 27

ועיין רש"י בקידושין (סא,א, ד"ה ר"ח אמר) לכך פירש שאם לא יעברו לא יפסידו חלקם בכך, ויטלו כאן וכאן על פי הגורל, עכ"ל. דהיינו אם בני גד ובני ראובן לא היו מקיימים את התנאי שהעמיד להם משה, ולא היו עוברים למלחמה, אזי הייתה חלוקה של ארץ ישראל עם עבר הירדן ביחד על פי גורל, ולכאו' י"ל דגם כאשר קיימו את התנאי לא גרע, ותהא חלוקה על פי גורל, וכפשטות לשון הרשב"ם, אולם הרשב"ם איירי בפסוקים שבפרשת פנחס, וזה קודם שבקשו בני גד ושני ראובן את עבר הירדן, ושם נמנו כל בני ישראל במספר נאמר "לאלה תחלק הארץ", ומבואר שחלוקת השבטים תהא ע"פ גורל תהא כולל את עבר הירדן. [ולפי דברי הרמב"ן, המהר"ל ועוד מפרשים שהכוונה הייתה שעבר הירדן תשאר שממה, לפיכך הייתה חלוקה ששנים עשר השבטים יישבו בארץ ישראל, ויהיו להם חלקים שוממים גם בעבר הירדן]. ובאמת אחרי שקיבלו את חלקם לא הונחו שנים עשר פתקים בקלפי, אבל עדיין לא למדנו איך הייתה החלוקה בעבר הירדן, לראובן גד וחצי שבט המנשה, אם גם בהם היה גורל ואורים ותומים או בדרך אחרת.
וכך משמע מהמקרא בפרשת פנחס עוד נמצא שבין אם עבר הירדן היא בכלל הארץ המובטחת, בין אם לאו, וכן לפי מה שנתבאר יש גם חלק עמון ומואב שאינו מהארץ המובטחת, ומ"מ סדר החלוקה הוא לפי הגורל ואורים ותומים, ומוכח שגם במה שאינו מוחזק לנו מאבותינו הוי נמי בכלל צורת החלוקה המפורשת בתורה.
בנידון קדושת עבר הירדן האריך החיד"א בספרו ברכי יוסף (או"ח סי' תפט אות ג), והביא הברכ"י הביא הוכחה מדברי רש"י על התורה (פרשת שופטים, דברים יח-א) על הפסוק "לא יהיה לכהנים הלויים כל שבט לוי חלק ונחלה וגו' ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו". מבואר שם ברש"י שלאו זה נאמר בין על ארץ ישראל ובין על עבר הירדן. דברי רש"י שם מקורם בספרי (פסקא קסד), ונחלה זו נחלת שלושה, לא יהיה לו בקרב אחיו זו נחלת חמשה. רש"י גורס נחלת "שאר" במקום נחלת "שלושה", וכתב רש"י, ואיני יודע מה היא, ונראה לי שארץ כנען שמעבר הירדן ואילך נקראת ארץ חמישה עממים, ושל סיחון ועוג שני עממים אמורי וכנעני, ונחלת שאר לרבות קיני קניזי וקדמוני וכו', שוב נמצא בדברי רבי קלונימוס, ה"ג בספרי, ונחלה לא יהיה לו אלו נחלת חמשה, בקרב אחיו אלו נחלת שבעה, נחלת חמשה שבטים ונחלת שבעה שבטים, ומתוך שמשה ויהושע לא חלקו נחלה אלא לחמשה שבטים בלבד, שכן משה הנחיל לראובן גד וחצי שבט מנשה, ויהושע הנחיל ליהודה ואפרים ולחצי שבט מנשה, ושבעה אחרים נטלו מאליהם אחרי מות יהושע, מתוך כך הזכיר חמשה לבד ושבעה לבד, עכ"ל רש"י. והאריך המהר"ל בגור אריה עיי"ש, ומ"מ יש מכאן הוכחה להשואת עבר הירדן לארץ ישראל, ששבט לוי לא קיבל נחלה גם בעבר הירדן, שהרי זה מקום נחלת השבטים.
שנינו עוד במכילתא (בא פסחא פרשה יז, מהדורת הורביץ-רבין עמ' 63), "והיה כי יביאך ה' אלוקיך אל ארץ הכנעני", בארץ שבעה עממים הכתוב מדבר, אתה אומר כן או אינו אלא בארץ חמשה עממים הכתוב מדבר, אתה דן, נאמר כאן ביאה ונאמר להלן ביאה, מה להלן בארץ חמשה עממים שהם שבעה במקום אחר הכתוב מדבר, אף כאן בארץ חמשה עממים שהם שבעה במקום אחר הכתוב מדבר, ר' יוסי הגלילי אומר "אשר נשבע לאבותיך לתת לך", למה נאמר, לפי שהוא אומר "ולקחת מראשית כל פרי האדמה" שומע אני כל פירות במשמע, הרי אתה דן נאמר כאן שבועה ונאמר להלן שבועה, מה להלן בארץ חמשה עממים שהם שבעה במקום אחר, אף כאן בארץ חמשה עממים שהם שבעה במקום אחר, רבי יאשיה אומר נאמר כאן "ארץ זבת חלב ודבש" ונאמר להלן "ארץ זבת חלב ודבש" מה להלן ארץ חמשה עממים שהם שבעה במקום אחר, אף כאן ארץ חמשה עממים שהם שבעה במקום אחר. עכ"ל.
ואמנם הרמב"ן שם כתב על פי דברי חז"ל במכילתא (וכן על פי הספרי פרשת כי תבא פסקא ש) שאכן רק ארץ חמשה עממים היא ארץ זבת חלב ודבש ולא עבר הירדן. אולם רש"י כתב שאע"פ שמנה חמשה עממים, כל שבעה עממים במשמע, שכולם בכלל כנעני הם. 28

ט. ערי מקלט ועגלה ערופה
כתב הרמב"ם (פ"ח מהל' רוצח ושמירת הנפש ה"א-ב) ערי מקלט נוהגות רק בארץ ישראל, ועבר הירדן בכלל, הרי שעבר הירדן נחשב ארץ ישראל. ולעתיד לבא תהינה עוד שלוש ערי מקלט, קיני קניזי וקדמוני (והזכיר זאת הרמב"ם שם ה"ד), אבל עדיין לא נתבאר האם תהינה ערי מקלט בארצות חוץ לארץ שיכבשו בני ישראל כדין, שגם הם נחשבים ארץ ישראל, כמפורש ברמב"ם (פ"א מהל' תרומות). והביא הברכ"י שם שני לשונות מדברי הכסף משנה אם עבר הירדן נחשב חוץ לארץ או לא, והוא תלוי בלשון הספרי פרשת מסעי (ראה בספרי דבי רב שם),
וכתב הספרי, אין לי אלא שקולטות בארץ, בחוץ לארץ מנין, תהיינה, ורבינו הלל וכן הכסף משנה שם פירושו שמדובר ברוצחים מחוץ לארץ שבאו לארץ, אכן הברכ"י תמה על זה, דהלכה זו נלמדה מפסוק אחר, דכתיב "בכל מושבותיכם". אך לדברינו אפשר לומר שכוונת הספרי היא לחוץ לארץ שכבשו ישראל, שלא תימא שרק למצות תרומות ומעשרות דינה כארץ ישראל, אלא גם לדין ערי מקלט נחשב כארץ ישראל. אבל צריך מקור נאמן לפירוש זה (וראה קרית ספר הל' רוצח ושמירת הנפש שם שהביא דרשא מהפסוק "הארץ אשר אני נותן", שאינו נוהג בחוץ לארץ, ובפשטות מטעם זה נתמעט חוץ לארץ שנכבש על ידי ישראל, וכנתבאר).
עוד הביא הברכי יוסף את דברי הרמב"ם בהל' רוצח ושמירת הנפש (פ"י ה"א) שכתב, אין דין עגלה ערופה נוהג אלא בארץ ישראל וכן בעבר הירדן, עכ"ל. הכסף משנה שם הביא מקור לדבריו מהספרי פרשת שופטים שכתב, אשר ה' אלוקיך נותן לך - לרבות עבר הירדן. אך גם זה תמוה כדאמרן, שהרי בבכורים ממעטים מ"נותן לך" את עבר הירדן שנטלו מעצמם. ועמד בזה המשך חכמה שם וכתב, תימה דבפיסקא רצ"ז אשר ה' אלוקיך נותן לך, ר"ש אומר פרט לעבר הירדן שנטלו מעצמם, והנה בירושלמי דביכורים מייתי לה וקאמר דחצי שבט המנשה לא נטלו מעצמם, אבל תמוה לומר דלא מייתי עגלה ערופה רק בחצי שבט מנשה, והרמב"ם לא פסק כן, עיי"ש מה שתירץ.
והברכי יוסף כתב ליישב, ואפשר לומר דכי דריש ר"ש לתת לנו, אי נמי אשר נתת לי למעט בני גד ובני ראובן, היינו התם דוקא דהראובני והגדי כי מייתו בכורים ויאמרו לתת לנו אשר נתת לי אינו צורך דנטלו מעצמם, ואולם משה ידבר אשר ה' אלוקיך נותן לך וקאי גם על עבר הירדן, דודאי מתת אלוקים היא לכבוש הארץ לפני ישראל, אבל בני גד ובני ראובן עצמם לא יצדק לשון זה אמירה לגבוה אשר נתת לי, כיוון דהארץ הלזו נטולה היא מדויל ידיה. (וראה גם באמבוהא דספרי עמ' 84).
בעיקר דין עבר הירדן לעגלה ערופה האריך שם בברכי יוסף, והגרח"ק שליט"א בספר נחל איתן (סי' א סעיף א ובביאור שם סק"ב-ג) הביא את דברי המנחת חינוך (מצוה תקל) שגם בכל חוץ לארץ הנכבש כדין על ידי ישראל נוהגת עגלה ערופה, ודן שם שרק לאחר הריבוי של עבר הירדן למדנו שגם חוץ לארץ בכלל. אך סברא זו צ"ע, דאם צריך לימוד לעבר הירדן מנלן שגם שאר חוץ לארץ הוא בכלל עגלה ערופה, בשלמא אם נחשב חוץ לארץ גמור ואינו הארץ המובטחת, אזי אין חילוק בין עבר הירדן לחוץ לארץ, אך לדעת הראשונים שעבר הירדן היא מהארץ המובטחת, ומ"מ צריכים לימוד, א"כ מנלן לחדש כן על כל חוץ לארץ.
ועל פי האמור אפשר לומר כך, באמת אין צורך לרבות את עבר הירדן, מפני שנחשב כחלק מהארץ המובטחת לאברהם אבינו, אך הנידון הוא האם נוהגת בו עגלה ערופה לפני כיבוש ארץ ישראל, שהרי למדנו שעבר הירדן נחשבת מקודשת רק לאחר שנתקדשה ארץ ישראל, לכן דורשים כאן בספרי שגם לפני כיבוש ארץ ישראל נתקדשה ונוהגת בה עגלה ערופה, אבל בכיבוש שאר חוץ לארץ כדין לאחר כיבוש ארץ ישראל, שאז נעשית עבר הירדן חלק מארץ ישראל (כמפורש ברמב"ם פ"א מהל' תרומות), אזי אין צורך בדרשה מיוחדת, כמו שכתב המנחת חינוך.

י. עומר מעבר הירדן
בגמ' בנדרים (כב,א-ב), עולא במיסקיה לארעא דישראל וכו', תמה רבי יוחנן מכדי כתיב "ונתן ה' לך שם לב רגז" בבבל כתיב, אמר לו עולא ההוא שעתא לא עברינן ירדנא, כתב רש"י, עדיין לא עברנו את הירדן כשאירע אותו מעשה ולא הוינן בתחום ארץ ישראל, עכ"ל. הר"ן שם כתב, ועבר הירדן לא נתקדש להבאת העומר ולמקצת קדושות, עכ"ל. אמנם רש"י בסנהדרין (יא,ב) כתב שמביאים עומר מעבר הירדן, ודלא כמ"ש הר"ן, אלא צריך לומר שאף שמביאים עומר, מ"מ אין קדושתו כקדושת ארץ ישראל. עוד יש לפרש שהמקום בו עבר עולא לא היה מעבר הירדן שנכבש על ידי בני ישראל, אלא במעבר חוץ לארץ גמור, ולעולם על עבר הירדן של ישראל לא היה עולא אומר כן, (ראה גליון הש"ס לרעק"א שציין לרש"י בסנהדרין וכן לרש"י במנחות פג,ב, ד"ה כל הארצות שמביאים עומר מעבר הירדן, עיי"ש בגליון הש"ס).
והברכי יוסף הביא מהר"ר יהונתן אייבשיץ שפירש בטעמו של הר"ן מדוע אין מביאים עומר מעבר הירדן, שכן מוכח מהגמ' בראש השנה (יג,א) ששאלו את רב כהנא עומר שהקריבו ישראל בכניסתם לארץ מהיכן הקריבוהו, ואם כפירוש רש"י אפשר לומר שהביאוהו מעבר הירדן, עיי"ש מה שכתב. אמנם לפי הנתבאר לעיל שלפני כיבוש ארץ ישראל יש לעבר הירדן גדר של כיבוש יחיד שאין בו קדושת ארץ ישראל, ורק לאחר שנכבשה ארץ ישראל נתקדשה גם עבר הירדן, א"כ אין הוכחה מגמ' זו נגד שיטת רש"י שמביאים עומר מעבר הירדן, שהרי שם עדיין לא נכבשה הארץ (שוב ראיתי בישועות מלכו שם שתירץ לפי דרכו שעבר הירדן טפל לארץ ישראל, אך לשיטת המהריט"ץ מיושב טפי).
ואמנם ע"ש בריטב"א בראש השנה שכתב, פירוש וליכא למימר שמא אקרבוה מתבואת בני גד ובני ראובן שהביאו עמהם, דהא מצוה להביאו מן הקמה, עכ"ל. אך בחידושי הר"ן שם כתב, וא"ת דלמא מעבר הירדן מחלק בני גד ובני ראובן שנטלו בראש, י"ל דעומר מצוותו להביאו מיהודה, ואינו נראה לומר שעומר ראשון היה שלא כמצוותו, עכ"ל. ותוספות רי"ד כתב, ואין לומר שהביאו אותו מעבר לירדן מארץ סיחון ועוג, שהלואי שהספיקו כל השעורים שבשדות להאכילם לבהמותיהם שסמוך לכניסתם לארץ כבשוה, עכ"ל. מבואר איפוא מדברי הראשונים שאפשר להביא מעבר הירדן, אלא שמטעמים שונים, הם לא הביאו את העומר משם, ונמצא שאין הוכחה מסוגיא זו שאין מביאים עומר מעבר הירדן. אולם, הדבר סותר את דברינו, דחזינן דמעיקר הדין יכלו להביא מעבה"י גם לפני שכבשו את אר"י וצ"ע. (וע"ע תוספתא מנחות פ"ו ובפירוש הר"ש על תורת כהנים אמור ריש פרשה י).
ובשו"ת מגן שאול (סי' סו) השיב לבעל תקנת עזרא על חקירתו בענין עבר הירדן אם נחשב כארץ ישראל לכל מילי, והביא את מש"כ הרש"ש בהגהותיו למדרש רבה ( ) לפרש את כוונת הר"ן בנדרים שעבר הירדן לא נתקדש להבאת עומר, והיינו אליבא דרבי יוחנן שקדושה ראשונה לא נתקדשה לעתיד לבא, ולסוברים שעבה"י קדוש י"ל שעבר הירדן נתקדש לאחר קידוש ארץ ישראל, כמו ערי מקלט שקולטות רק לאחר כיבוש בארץ (כמפורש במכות ט,ב), וזה כתשובת הישועות מלכו, וכפי שלמדנו בדברי המהרי"ט צהלון. עוד ציין המגן שאול למדרש תנחומא פרשת מטות, ובעץ יוסף על התנחומא שם (אות ז) כתב שהפסוק שנאמר "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה תמיד" לא נאמר על עבר הירדן, ולכן כתוב שם במדרש על עבר הירדן "ואחריתה לא תבורך", וכן הוא לשון התנחומא שם (אות ה) שבני גד ובני ראובן ישבו בחוץ לארץ, וכן יש ללמוד מלשון הפסוק ביחזקאל (מז-יח) ומרש"י שם. וע"ש בעץ יוסף שם הביא בשם הר"ר צמח סגל לנדא שהביא מכמה מקורות שעבר הירדן הוא כארץ ישראל, ומ"מ דעת המשכיל לאיתן (בר"ה יג,א, ובמנחות פג,ב) שעבר הירדן אינה כארץ ישראל, ולכן אין מביאים ממנה עומר וביכורים. וע"ע במש"כ המהר"י עייאש והר"ר דוד הלוי מצפת בספר לחם יהודה (פי"ד מהל' שמיטה ויובל) עיי"ש. והוסיף להביא מהפני יהושע (בבא מציעא כח,א) על תוס' שם שנקט ששיעור ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה, שהוא שטחה של ארץ ישראל, כתב שזה כולל גם את עבר הירדן, ולפי זה יישב את קושית התוס'. 29
בספר מי נפתוח (על מסכת יבמות טז,א) כתב לדרכו (ראה אות ג', שהיא שיטת רבנו תם), שיש הבדל בין עבר הירדן המובטחת לאבותינו לבין עבר הירדן שכבשו עמון ומואב, ומעבר הירדן שהיא ירושת אבות מביאין עומר, אבל לא מעבר הירדן שכבשו עמון ומואב, ולדעתו לא יכלו להביא מעבר הירדן של ירושת אבות בגלל ריחוק המקום. אכן דברים אלו טעונים בירור על פי המציאות היכן היא עבר הירדן של הארץ המובטחת, היכן עמון ומואב, והיכן עברו ישראל את הירדן.
עוד הביא הברכי יוסף את דברי המהר"ח אלפנדרי בספרו דרך הקדש המיוסד על משנת עשר קדושות, ולדעתו עומר בא מעבר הירדן. לפיכך תמה על הרמב"ם (פ"ב מהל' ביכורים) שכתב שביכורים מעבר הירדן הם רק מדרבנן, ומאי שנא, והתנא נקט תרוויהו בחדא מחתא, ואם אמר על עומר דאוריתא גם בכורים הוו דאוריתא (עיי"ש דף ב,ג). אמנם בספר סדרי טהרות (על מסכת כלים פ"א דף לט,ב) סתר את דברי דרך הקדש, ולדעתו סובר הרמב"ם שעומר לא בא מעבר הירדן, מאותו הטעם שביכורים לא מביאים משם, שהואיל ואינם בגדר ארץ זבת חלב ודבש, ואף שיש חילוק בין ביכורים שמביאים משם מדרבנן, ואילו עומר אינו כן, מ"מ נקט להו התנא כחדא, כיוון שמדאוריתא שוים הם. להסברא לחלק ביניהם שרק בביכורים שייך חיוב מדרבנן, אבל עומר שהכשרו בארץ ישראל לא שייך להביא עומר מחוץ לארץ ולפטור את תבואת ארץ ישראל בו.
עוד האריך הברכי יוסף לבאר את שיטת הרמב"ם בהלכה זו, ולדעתו סבר הרמב"ם שעבר הירדן אינה כארץ ישראל, 30 וכיוון שכן לא נוהגת בה שביעית מן התורה, וז"ל: ואפשר דטעם הרמב"ם דסבר דעבר הירדן אינו בכלל ארץ ישראל, נימוקו עימו מכח ברייתות סתמיות דספרא שהבאתי לעיל, דדריש הארץ המיוחדת לאפוקי עבר הירדן, וא"כ כל היכא דכתיב הארץ כגון גבי עומר וכו', וכן בשביעית וכו', וכיוצא בזה אין עבר הירדן בכלל, וא"כ כי אמרינן סתם ארץ ישראל מסתמא על הארץ המיוחדת היא, ולפי"ז הא דפטרינן מדאוריתא עבר הירדן מביכורים משום שאינה ארץ זבת חלב ודבש, לא תידוק מינה דהוא מכלל ארץ ישראל אלא שאינו רק ארץ זבת חלב ודבש וכו', דיש לומר דנהי שכתב רחמנא גבי ביכורים "והיה כי תבואו אל הארץ", אבל אי משום הא לא איריא, דכוונת הכתוב דלא יתחייבו במצוה זו עד בואם אל הארץ המיוחדת, אך שמעת שבאו אבותינו לארץ אפשר שיתחייבו מדאוריתא אף מעבר הירדן, דהא מאי דממעטינן חוץ לארץ היינו מדכתיב "אשר תביא מארצך", וא"כ אפשר אפילו מעבר לירדן כיוון דלא כתיב "אשר תביא מהארץ", אמטול הכי אתינן עלה מטעם שאינה ארץ זבת חלב ודבש, דמטעם זה אף דלא כתיב הארץ אמעיט עבר הירדן, עכ"ל.
ביאור הדברים הוא, שדין ארץ ישראל ושם הארץ המובטחת נאמר רק על ארץ כנען, והוקשה לו מביכורים שנאמר בהם שפטור בעבר הירדן משום שאינה ארץ זבת חלב ודבש, משמע דבלא מיעוט זה אפשר להביא ביכורים מעבר הירדן, מוכח איפוא שהיא ארץ ישראל, על כך השיב שהואיל ונאמר בפסוק "מארצך", א"כ זה כולל גם את עבר הירדן, ומה שכתוב "כי תבואו אל הארץ", ומשמע הארץ המובטחת, כוונת התורה שכאשר ייכנסו לארץ המיוחדת אזי יתחייבו בביכורים מכל המקומות, כולל מעבר הירדן, לכן חידשה התורה שמביאים רק מארץ זבת חלב ודבש, וזו הסיבה מדוע אין מביאים ביכורים מעבר הירדן. על כל פנים למדנו בדבריו שכשכתוב הארץ המובטחת הכוונה היא לארץ זבת חלב ודבש.
ונסיים בדבריו של הגר"י אברמסקי בספרו ארץ ישראל נחלת עם ישראל (אותיות צה-קח, וחזר ונדפס בחזון יחזקאל בבא קמא בהשמטות עמ' 144 ואילך), לאחר שהביא מקורות רבים בתנ"ך ובחז"ל, הסיק: עבר הירדן היא ארץ ישראל ובכלל הארץ המובטחת לאברהם אבינו ע"ה, וגם מה שנוסף מעמון ומואב נעשה ארץ ישראל על פי ציווי הקב"ה לרשת אותם, אלא שיש מעלת קדושה לארץ ישראל עצמה, [שלבית השכינה ראויה ארץ ישראל דוקא], אך מלבד זאת עבר הירדן היא ארץ ישראל, ובכלל נחלת עם ישראל (וראה גם בספר משנת יוסף שביעית פ"ו מ"א קונטרס ביאור גבולות הארץ סעיף ו עמ' קכח-קל).






^ 1.ראה גם בדבריו בליקוטים סי' י סק"ה, וע"ע בזה בשו"ת משנת ר' אהרן סי' מ, והיא תשובת הג"ר איסר זלמן מלצר שנדפסה בכרם ציון אוצר התרומות עמ' קכא. וע"ע בכלי חמדה פרשת שלח, פסקי הלכות יד דוד על הלכות אישות פ"ה אות ד, שו"ת אבני נזר יו"ד סי' תלג, צפנת פענח על הלכות תרומות פ"א ה"ב, קובץ הערות על יבמות סי' סב, שו"ת דבר אברהם ח"א סי' י אות טו. וראה בנועם ירושלמי בחלה שם שמפרש את שאלת ר' יוסי, שהיא רק על ר' אליעזר שקבל תשובת ר' עקיבא, משום שר' אליעזר לשיטתו (בבא בתרא ק,א) שסובר שירושת הארץ היא למפרע מתקופת האבות, וכמו שביאר המשנה למלך (פרשת דרכים דרוש ט), ברם על ר' עקיבא לא קשה דאפשר לומר שסובר כרבנן שם שלא הייתה להם זכיה בארץ ישראל למפרע. וראה במלבי"ם על הספרי פרשת שלח פסקה כב, ועוד דברים בזה בספרו של בעל נועם ירושלמי, אבי הנחל דרוש כא.

^ 2.והעירוני דלכא' כן הדין גם בחלה הנעשית שם, כמו שכתבו בירושלמי לגבי חלה הנעשית באר"י, ואף דלחיוב חלה בעינן שהתקיים התנאי של "ביאת כולכם", אולם י"ל דאחר שנכנסו לאר"י, נתקדשו כל עשר הארצות בביאת כולכם. [וראה באות ז' ש"כל יושביה" כולל גם את עבר הירדן].
^ 3.וכן כתב הכסף משנה שיש חילוק בין תרומות ומעשרות לחלה, והיינו שפירות חוץ לארץ שנכנסו לארץ ישראל חייבים בחלה מן התורה, אבל בתרומות ומעשרות חייבים מדרבנן, (עיי"ש טעם החילוק, וכן בחידושי הגר"ח הלוי על הרמב"ם הלכות תרומות שם, וראה שו"ת אחיעזר ח"ב סי' לט סק"ט).
^ 4. ענין זה שארץ ישראל מוחזקת בידינו מאבותינו וישראל קבלו את ארץ ישראל בירושה כשנכנסו לארץ ישראל, הוא נפקא מינה גם גבי מה שמבואר בעבודה זרה נג,ב, לענין ביטול עבודה זרה, עיי"ש.

^ 5.כך מבואר גם בשו"ת מלבושי יום טוב ח"ב קונטרס חובת הקרקע סימנים י-יא. וכ"כ בשו"ת ישועות מלכו יו"ד סי' סז בשם הנמוק"י פרק יש נוחלין, ועפי"ז מיישב את קושית הטורי אבן על התוס' ראש השנה יג,א, ד"ה ולא, עיי"ש. וע"ע פני דוד להחיד"א על התורה פרשת וארא, יעלת חן לרא"י תאומים על התורה פרשת עקב אות ו, חיי אברהם לר"א קובו דרוש יד, ברכת משה לר"מ צצקס סי' טז, ובספר לאור ההלכה לרש"י זוין עמ' קנד מאמר 'ברית בין הבתרים'.

^ 6.(עיין בחידושי הגר"ח הלוי פ"ו מהלכות אישות, וקרית ספר שם, במאמרו של סבי הגרי"י פרנקל זצ"ל בקובץ תורה שבעל פה טו ובספרו דרך ישרה ח"א סימן יט וח"ב סי' כו בענין זה).

^ 7.וראה בסימן ? אות ה' הרחבה בענין זה.
^ 8.בספר מתורתן של ראשונים להגר"א לייטער על גיטין (ז,ב) הביא מרש"י בכתב יד מהדורא קמא שכתב, שגזרו טומאה על ארץ העמים, ומה דאמר יהושע "ואף אם טמאה הארץ אחוזתכם", היינו לענין זבחים ועולות שיש בהן קדושה יותר מתרומות ומעשרות, ואסור להקריבם בבמה שבחוץ לארץ, אבל משאר קדושות כגון תרומות ומעשרות אם היא חייבת או פטורה לא שמענו, באו חכמים וגזרו טומאה על הכל, עכ"ל. מה שסיים שעל תרומות ומעשרות אם היא חייבת או פטורה לא שמענו, לכאורה הדבר תמוה שהרי עבר הירדן חייבת בתרומות ומעשרות מן התורה. אמנם בספר פרשת דרכים בדרך מצוותיך השיג על החינוך בפרשת משפטים בענין נשים במצות בכורים, וכתב בתוך דבריו שכמו שבכורים בעבר הירדן מדרבנן, גם תרומה היא רק מדרבנן, א"כ מובנים דברי רש"י, אך בדברי אמת שם תמה עליו, שמלבד שרש"י כתב בכמה מקומות שהחיוב בתרומות ומעשרות הוא דאוריתא, גם מפורש כן במסכת בבא בתרא (נו,א), עיי"ש. וכ"כ הרמב"ן ועוד פוסקים שהחיוב הוא מן התורה. (ראה ברמב"ם פ"א מהל' תרומות הלכה א-ב, ובספר דרך אמונה שם בחלק ביאור ההלכה).
ושמא יש לדחוק ולפרש את כוונת רש"י בכתב יד שאין הכוונה חיוב טבל בתרומות ומעשרות אלא הנידון הוא על טומאת ארץ העמים. והיינו שבפסוק מפורש שמפני הטומאה בחוץ לארץ שהיא גם בעבר הירדן אי אפשר להקריב שם זבחים ועולות, ובפשטות הוא דין תורה, ועל זה יש להסתפק האם גם בתרומה ומעשר שני שיש בהם קדושה ואין נאכלים בטומאה, האם באותו הזמן לפני גזירת חז"ל על טומאת ארץ העמים, היה עליהם דין טומאה זו או לא. ומסיק שאח"כ באו חכמים וגזרו טומאה על הכל. כלומר שיש טומאת ארץ העמים על כל דבר ולא רק על קדשים.
וראה גם את הגמ' בתמורה (יד,ב, עפ"י גירסת השטמ"ק ורבינו גרשום שם) גבי אבשלום שהלך להביא כבשים מחברון, שנזירות חוץ לארץ אינה עולה לו למנין, ואע"פ שאז עדיין לא הייתה גזירת טומאת ארץ העמים, וראה גם ברמב"ם (פ"ב מהלכות נזירות הלכה כא) ובספר תורת הנזיר שם. וכן יש ללמוד מפירוש רש"י בסנהדרין (קו,ב) שעיקר טומאת ארץ העמים היא קדומה מאד, עיי"ש. ואולי אפשר לפרש גם ענין תרומה ומעשר בחוץ לארץ לענין אכילה, עפ"י הנראה ברמב"ם (פ"א מהלכות בכורים ה"ו) שאכילת תרומה היא רק בארץ ישראל, (ראה שו"ת משכנות יעקב יו"ד סי' סז).
וממש"כ רש"י שם שכתב שזבחים ועולות יש בהם קדושה יותר מתרומות ומעשרות מוכיח שאין חילוק בין במה גדולה לבמה קטנה, שבודאי גם קרבנות הקרבים בבמה קטנה קדושתם יתרה על תרומות ומעשרות, נראה שגם במה קטנה אין בחוץ לארץ, וזה סותר לפירוש רש"י בסנהדרין ובזבחים שם שבמה קטנה יש בחוץ לארץ. ואולי תלוי הדבר במחלוקת בגדר קדושת עבר הירדן, כפי שמבואר בדברי אמת שם שבזה נחלקו אנשי ארץ ישראל ואנשי עבר הירדן, ואולי אנשי ארץ ישראל סברו שגם במה קטנה אסורה שם, וצריך תלמוד.

^ 9.כן מפורש גם בספר זית רענן לבעל המגן אברהם על הילקוט פרשת נשא. וראה מה שכתב בזה, אמבוהא דספרי על הספרי זוטא פרשת נשא, ובאוצר הספרי להג"ר מנחם זמבה הי"ד, כלי חמדה פרשת חקת, סדרי טהרות על מסכת כלים דף מ,א, והביא מספר דרך הקדש למהר"ח אלפנדרי, וכן כתב בתחילת הספר תשובה על דברי הגרי"ש נתנזון בעל השואל ומשיב בענין זה, וכן יעוין מקדש דוד על קדשים סי' כ, תרועת מלך על ראש השנה סי' נ, מאירי קידושין לז,א, כנסת הראשונים זבחים קיא,א, עבודת לוי סי' ה בשם הגר"ל רובין מוילקומיר, חסדי דוד על תוספתא כלים בבא קמא פ"א ה"ח, שו"ת מקור ברוך ח"א סי' ב, מקראי קדש פסח ח"א סי' יב, הסכמת בעל כלי חמדה על אמבוהא דספרי על ספרי זוטא, בנין אפרים סי' מה אות ב. ויש להביא את לשון התוס' בזבחים ס,ב, ד"ה מאי, "ותימה הוא לומר שקדושת הבית קיימת להקריב קרבן בלא במה ולא יתחייב בתרומה". אמנם תוס' עצמו הזכיר שם שיטה זו, וראה תוס' שם סג,א, ד"ה ואחד, וציין לזה הגרע"א בגליון הש"ס, וראה רמב"ם פ"ו מהל' בית הבחירה הט"ז.
^ 10. בדברי אמת כתב שמקורו בתנחומא פרשת נשא, הובא בילקוט שם, וכן איתא במדרש רבה פרשה ז סי' ח. וע"ע בתוספתא דמנחות פ"ו, במכילתא דרשב"י פרשת בא מהדורת אפשטין עמ' 39, מדרש תנאים דברים עמ' 123 ועמ' 171.

^ 11.ויש לתמוה לכאורה, מדוע לא אמר הירושלמי שיש גם נפ"מ הפוכה, עפ"י מה שכתב הראב"ד בפירוש לתורת כהנים (פרשת מצורע פרשתא ה הלכה ב) שעמון ומואב היו ארצות זבת חלב ודבש, וכן כתב הר"ש בפירושו (פרשת אמור פרשתא י ה"ב, ובפירוש הראב"ד והר"ש שם פרשת בהר פרשתא א ה"ב), וממילא מאן דסבר שאין מביאים ביכורים מעבר הירדן כיוון שאינה ארץ זבת חלב ודבש, א"כ מעמון ומואב יש להביא, והסובר שלא מביאים משום שנטלו מעצמם הרי ארצות אלו נטלו מעצמם. ואולי י"ל שבזמן בית ראשון היה חילוק זה נכון, אבל בזמן בית שני מפורש בגמ' בחגיגה (ג,ב) שעמון ומואב לא נתקדשו בקדושת ארץ ישראל, ואע"פ שנהגו שם תרומות ומעשרות, מ"מ ביכורים לא נהגו שם, ועדיין צ"ע.

^ 12.יש להעיר על עצם ענין זה שיש להשאיר את המקום חרבה, והרי לכאורה יש שם מצות ישוב ארץ ישראל, ומפורש ברש"י (גיטין ז,ב) גדר מצות ישוב ארץ ישראל שהוא "לגרש עובדי כוכבים ולישב ישראל בה", כלומר לא די בכך שאין שם נכרים ושהמקום הוא בשלטון ישראל, אלא יש מצוה לישב את המקום בבני ישראל. כך מפורש גם בדברי הרמב"ן עצמו בספר המצוות (עשין הנוספות עשה ד), שנצטווינו לרשת הארץ כו', ולא נעזבנה ביד זולתינו מן האומות או לשממה כו', עכ"ל. (ראה בשו"ת זכרון יהודה להר"י בן הרא"ש סי' צא, ובקובץ שיבת ציון לרא"י סלוצקי עמ' 102 במאמרו של הר' יהונתן עלישברג מבויסק).
ונראה לפרש לפי מה שעולה מלשון הרמב"ן בספר המצוות שם שבמצות ישוב ארץ ישראל ישנם שני ענינים, יש מצות הגברא שכל אחד חייב לישב בארץ ישראל בגופו ובעצמו, ויש מצוה מצד החפצא של ארץ ישראל שצריכה להיות מיושבת, וזו מצוה שעל הציבור, שהם צריכים לדאוג שארץ ישראל תהיה מיושבת כולה על ידי ישראל.
מעתה אפשר לומר שכיון שהמצוה לשבת בארץ ישראל היא מעולה יותר וחשובה יותר בארץ כנען לגבולותיה, שהיא קדושה יותר ב"קדושת שכינה", א"כ מצד הגברא צריך כל אחד להעדיף לשבת במקום הקדוש יותר והנעלה יותר, לכן כאשר הייתה הברירה להתישב בארץ ישראל או בעבר הירדן, היינו מצות גברא או מצות חפצא, יש להעדיף את מצות הגברא של כל אחד מישראל.

^ 13.וראה תשובות הרי"ד סי' קכג שתמה על פירוש רש"י בגיטין ז,ב, שכתב בהווה אמינא של הגמ' שהמקום של עכו הוא במזרחה של ארץ ישראל, וביאר שאעפ"י שיפה פירש הואיל וכך משמע פשט הברייתא, מ"מ אי אפשר, שלפי שיטתו מוכיח שארץ בני גד ובני ראובן היא ארץ העמים, וזה לא יתכן, דהא תנן בשביעית שלש ארצות לשביעית יהודה ועבר הירדן והגליל, ובכמה משניות מוכיח שכך היא קדושה עבר הירדן כמו יהודה והגליל, עכ"ל. וע"ע שם סי' יא.

^ 14.עפ"י הגהת הרש"ש שם. וראה גם ספר הישר לר"ת חלק החידושים מהדורת שלזינגר סי' תלז, וגם שם צריך הלשון הגהה מרובה. וכן האריכו בזה בתוס' ביבמות טז, א, ד"ה עמון, וכן יעוין בתוס' ישנים שם, וכן בתוס' מהר"ם בשיטת הקדמונים שם, וראה דק"ס שם, וראה גם בר"ש ורא"ש ידיים פ"ד משנה ג שכתבו כפירוש ר"ת, ראה ברכי יוסף או"ח סי' תפט שעמד בזה.
לשון התוס' צ"ע, מהו שאמר שהניחו ישראל בצאתם ממצרים ולא כבשום, והרי היה אסור להם לכבוש את עמון ומואב, וגם צ"ע מדוע צריך את הטעם של תקנת עניים בכיבוש עזרא, הלא ישנו לאו מפורש ש"לא תתגר בהם מלחמה". אכן המפרשים דנו בלאו זה אם הוא לדורות, ראה השגות הרמב"ן על הרמב"ם בספר המצוות שהעיר על הרמב"ם שהשמיט לאווין אלו, וראה מגילת אסתר שם, וכן בדברי הגרי"פ פרלא על ספר המצוות לרב סעדיה גאון לא תעשה רסג.
^ 15. בספר מי נפתוח להג"ר דוד טעביל קצנלבוגן, יבמות טז,א, לאחר שהביא את שני תירוציו של ר"ת כתב מדעת עצמו לחלק בין עבר הירדן שמובטחת לאבותינו שהיא אכן קדושה כקדושת ארץ ישראל, לבין מה שכבשו סיחון ועוג מעמון ומואב, והיא אינה מירושת אבות, עיי"ש, אך באמת הם דברי ר"ת בספר הישר.

^ 16. באות ד פירש הקהילות יעקב באופן אחר, שהואיל ומצות כיבוש עבר הירדן הייתה רק על משה רבנו, ובכיבוש עזרא לא הייתה מצוה זו, לכן כל זמן שלא כבשו את כל ארץ ישראל נחשב עבר הירדן ככיבוש יחיד, עיי"ש (וראה במראה הפנים שביעית ריש פרק ו, פאת השולחן סי' כג בבית ישראל ס"ק כז, מעדני ארץ תרומות פ"א ה"ג אות ב).

^ 17.וראה שדן שם אם מועילה סמיכת דיינים בעבר הירדן, ואכ"מ. וע"ע בית הלוי ח"ג סי' א, קרן אורה יבמות פב,ב, שו"ת מלבושי יו"ט ח"ב קונטרס חובת הקרקע סי' ג, ישועות מלכו פ"א מהלכות תרומות ומעשרות הל' כו, כלי חמדה פרשת שלח.

^ 18.וע"ע בתשובות ציץ אליעזר חלק טו סי' ה, בספר הזכרון דרכי חיים עמ' פד-צא, ומן הראוי לציין גם לספר חוק הארץ לבעל מרכבת המשנה עמ' קכא-קכו על הגבולות בעבה"י, ורמז לזה בספרו מרכה"מ פ"ד מהל' שמטה ויובל הכ"ח.
^ 19.עיין גם בישועות מלכו על הרמב"ם הלכות תרומות שם, ובשו"ת דבר אברהם ח"א סי' י, מקדש דוד על זרעים סי' נה, שלום יהודה גיטין סי' ו, חלקת יוסף סי' נא אות ה, בינת ראובן גיטין סי' ו, חידושי ר' אפרים מרדכי גיטין סי' י-יא, מאמר פתיל התכלת על עניני ציצית להרבי מראדזין עמ' קפג, וראה גם תשובות ופסקים לקדמונים הוצאת קופפר סי' קעט, ספר תפארת הגרשוני על התורה לבעל שו"ת עבודת הגרשוני פרשת וישלח, ספרי מנחת עני לבעל יד דוד ח"ב עמ' קא, ערך כהנים ולויים בביזה.
^ 20.וכן אמנם ביאר בשו"ת תורת רפאל (להג"ר רפאל שפירא מוולוזין ח"ג סי' ו) את הירושלמי, לפי מה שדייק שבספרי פרשת כי תבא המעוט ש"נטלו מעצמם" נסמך על הפסוק "אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו", והיינו שנתמעטה הבאת בכורים ממקום שאינו נכלל בשבועת ה' לאברהם, לפיכך העלה שחלק בני גד ובני ראובן אינו בכלל זה, ואילו חלקו של חצי שבט מנשה מוכח בפסוקים (דברים ב-כ, ושם ג-יג) ובפירוש רש"י שם שהם בכלל הארץ המובטחת, ולכן חלק זה הוא בכלל "נתתה לי" ולא נחשב שנטלתי מעצמי. (ע"ע בסדרי טהרות כלים דף מ,ב). ועל דרך זו כתב שם לפרש את דרשת התורת כהנים, "אשר אני נותן לכם" ולא עמון ומואב, דהיינו מה שנטלתם מעצמכם, וא"כ מדוע צריכים דרשה נוספת מהפסוק "אל הארץ", הרי מ"אשר אני נותן לכם" כבר אתמעט. ותירץ שתהא נפקא מינה אליבא דהירושלמי לענין חצי שבט המנשה שלא נטלו מעצמם. [ברם לפי המבואר למעלה, י"ל דלא מיתלי תלי זה בזה, דאע"פ שעבר הירדן הוא בכלל הארץ שה' יתברך נותן לבני ישראל, דהיינו ארץ המובטחת לאברהם אבינו ע"ה, מ"מ כיוון שהם בקשו את המקום הזה, נחשב בכלל אשר נטלתם].

^ 21.בנקודה זו צ"ע מדוע לא הביא שבענין זה נחלקו בתוס' עבודה זרה כא,א, בשם הר' יצחק מהרפורט, וכן בריטב"א שם, וראה גם בספר יהושע יג כט-לב.
^ 22.וע"ע מלבושי יום טוב ח"ב קונטרס חובת קרקע סי' ב, שאילת דוד בחידושים בעניני שביעית בתחילתו, שו"ת משנת רבי אהרן סי' מ אותיות ה-ו, קהילות יעקב זרעים ח"ב סי' כא, חידושי רבי שמואל קידושין סי' ב.

^ 23.אמנם בפירוש רבינו הלל בפרשת מצורע ובפרשת אמור אינו מפרש שסיחון ומואב הן הארץ המיוחדת, אלא מפרש שהן סמוכות לארץ ישראל, ובפרשת אמור כתב על ארץ עמון ומואב שאינה "שלכם".
^ 24.הברכי יוסף או"ח סי' תפט שהוכיח מהמשנה בביכורים ופירוש הרמב"ם שם, וכן מהספרי בפרשת כי תבוא שעבר הירדן נקרא ארץ ישראל, והנידון הוא אם הוא נכלל בארץ זבת חלב ודבש או לא. וע"ע סדרי טהרות על כלים דף מ,א, שפירש דברי התורת כהנים גבי עומר.

^ 25.במשנת יעבץ תמה מדוע לא הוי כיבוש יחיד, הרי כבשו את עבר הירדן קודם כיבוש ארץ ישראל, כקושית האור החיים שהבאנו לעיל. ולא הבנתי את קושיתו, בשלמא האור החיים הקשה לשיטתו שעבר הירדן אינו בכלל הארץ המובטחת לאברהם אבינו, אבל לפירוש הר"ש לא קשה, שהרי הוא לא אמר שעבר הירדן אינו בכלל הארץ המובטחת, אלא רק שאינו ארץ זבת חלב ודבש, וא"כ אין שאלה שסמוך לפלטרין שלך לא כבשת (וראה גם משנת יעבץ פ"ד מהל' שמיטה ויובל הכ"ח שפירש כעין זה, וכעין דברי הישועות מלכו, והביא את לשון רש"י עבודה זרה כ,ב, שמסייע לביאור זה. גם הברכי יוסף סי' תפט עמד על דברי מהר"י קורקוס אלו שאין שביעית בעבר הירדן, וציין שכתב כן בפ"ב מהל' ביכורים שאין הבאת ביכורים מעבר הירדן, ולא משום שאינה ארץ זבת חלב ודבש).
במשנת יעבץ האריך בחלות דין קדושת ארץ ישראל והעלה ששתי הלכות נאמרו כאן, הלכה אחת היא שכיבוש חוץ לארץ מועיל לחייב במצוות התלויות בארץ, וזה נלמד המפסוק "כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה". הלכה נוספת נאמרה בכיבוש זה שמועיל הכיבוש לעשותו כארץ ישראל לכל דבר, והארץ הנכבשת נכללת בגבולות ארץ ישראל, וזה נלמד מהכתוב "מן המדבר וגו' יהיה גבבולכם", אם כבשתם, אף המדבר יהיה גבולכם. ממילא לענין עבר הירדן, כהבנתו בפירוש הר"ש ששביעית נוהגת שם רק מדין כיבוש חוץ לארץ, ולהרמב"ם רק לענין הפרשת תרומות ומעשרות, אבל ההלכה השניה לא נאמרה בעבר הירדן, ולכן היא לא נעשתה כארץ ישראל לכל דבר, ומצות שביעית היא רק במקום שנעשה ארץ ישראל לכל ענין. והטעם בגריעותה של עבר הירדן הוא משום שנאמר "הירדן וגבול", וכדברי הגמ' בבכורות (נה,א) שהבאנו, על כן לא נוהגת שם שביעית, וזו שיטתו של מהר"י קורקוס בדעת הרמב"ם שמעולם לא נהגה שביעית בעבר הירדן.
אלא שחידוש זה נראה תמוה, משום שנמצא שעבר הירדן גרוע מכל הארצות, שהרי כל חוץ לארץ יכולה להיות ארץ ישראל לכל הדינים, ואילו עבר הירדן שנכבשה על ידי משה רבינו וכל ישראל לא תעשה ארץ ישראל, וזה תמוה. אך יש לקיים את הדברים באופן אחר, שמהפסוק נלמד שאין שביעית נוהגת אלא בארץ זבת חלב ודבש, ובחוץ לארץ יש ארצות שהן זבות חלב ודבש ויש שאינן זבות חלב ודבש, וכל מקום שנכבש והוא ארץ זבת חלב ודבש נוהגת בו שביעית, ועבר הירדן אינו מקום חלב ודבש, לכן יש בו את הגריעותא הזאת, אבל לא בגלל שיש חסרון בעבר הירדן עצמו.


^ 26.ובדוחק י"ל דבסוריה אין את החסרון של ארץ המיוחדת, כמו שכתבו הראב"ד והר"ש שעמון ומואב הוו בכלל ארץ המיוחדת, הואיל ונחשבו ארץ זבת חלב ודבש, או אולי נחשב סוריא כסמוך לארץ ישראל, וכפירושו של רבינו הלל, לכן נוהגת שביעית בסוריה מן התורה. ועל המיעוט של "אני נותן לכם", שנתמעטו עמון ומואב, שזה נחשב שנטלו בעצמם, אפשר לומר שהביאור הוא שהם בקשו לגור שם, ולכן חצי שבט המנשה שלא בקשו לגור שם, כלפיהם אין חסרון זה, ואפשר א"כ לומר שבסוריה הוי נמי כחצי שבט המנשה, אבל זה דחוק.

^ 27. בתוס' בבבא קמא (פח,ב, ד"ה הכי) כתב, וחלוקת יהושע נמי אמר ביש נוחלין (בבא בתרא קיט,ב) דירושה היא להם מאבותיהם, ואפ"ה לא חזרה אותה חלוקה ביובל, דסברא הוא כיוון שחלקו על פי נביא ואורים ותומים ובגזירת הכתוב, ולפיכך הביאו ביכורים, עכ"ל. (ראה חידושי הגר"ח פ"ב מהל' שכנים הי"א). ולכאורה גם אם נאמר שעבר הירדן לא נחלק בגורל ואורים ותומים, עדיין אפשר לומר שהיה לו אותו דין של ארץ ישראל, שהרי גם נתינת עבר הירדן הייתה באופן דומה לנתינת ארץ ישראל על ידי משה. וע"ע דברי שלמה למהר"ש שלם דרשות על התורה פרשת כי תבא, וראה חידושי הרמב"ן שבועות טז,א, וספר יד יהודה שם בשם הריטב"א מהדו"ק מה שביאר בירושלמי שביעית פ"ו ה"א, וראה ספר ניר שם.

^ 28.ראה גם בספרי פרשת פנחס פסקא קלד, מהדורת הורביץ עמ' 178, ובדברי החזון נחום בפירושו מדרש אליעזר על הספרי, וכן מה שכתב על הספרי פרשת כי תבא שם. וע"ע בספר מדות טובות על המכילתא פרשת בא שם, ובמרכבת המשנה וזה ינחמנו ובאר אברהם שם.

^ 29.וראה גם במצפה איתן בראש השנה כג,ב, שהביא מהמגן אברהם בזית רענן על הילקוט שמעוני פרשת פנחס שנקט כהפנ"י. יש להוסיף שהשאילת יעבץ (ח"א סי' קכז) סבר שארבע מאות פרסה כולל גם את הקיני קניזי וקדמוני, וראה גם נפש חיה על ב"מ שם. וענין זה צ"ע, ראה כפתור ופרח פרק יא וספר טוב ירושלים פ"א.

^ 30.ולא כדעת חלק ממפרשי הרמב"ם כהרדב"ז (פ"א מהל' תרומות ה"ב), וכמו שכתב המהרי"ק (שרש קכב) והמהר"ח אלפנדרי בדרך הקדש שם.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il