ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- דרשות הר"ן
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
ג'וסלין שמחה בת מסעודה דורה דיה הי"ו
שֶׁמָּא תָּשִׁיב וְתֹאמַר: אַף עַל פִּי שֶׁהַטַּעֲנָה הַזֹּאת מַסְפֶּקֶת, מֵהֵיכָן יָצָא לְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה* חִיּוּב מִיתָה זֶה, שֶׁלֹּא מָצִינוּ בְּלָאו דְּ"לֹא תָסוּר" חִיּוּב מִיתָה. תְּשׁוּבָתְךָ: הַשְּׁאֵלָה הַזֹּאת מוֹשֶׁכֶת כַּמָּה שְׁאֵלוֹת עִמָּהּ, שֶׁמָּצִינוּ כַּמָּה אֲנָשִׁים הִגִּיעָם עֹנֶשׁ רַב עַל עֲבֵרָה אַחַת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְבָּרֵר גֹּדֶל הָעֹנֶשׁ הַהוּא בַּתּוֹרָה. אָמְרוּ בְּפֶרֶק "הַמְקַנֵּא" (סוטה י א): "מִפְּנֵי מָה נֶעֱנַשׁ אָסָא, מִפְּנֵי שֶׁעָשָׂה אַנְגַרְיָא* בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים". וּבְפֶרֶק "וְאֵלּוּ נֶאֱמָרִין" (שם לה א) דָּרְשׁוּ: "'וַיִּחַר* אַף ה' בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל' (שמואל ב ו ז)– רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר, חַד אָמַר: עַל עִסְקֵי שָׁלוּ*". וְהוּא מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֵבִין: אָרוֹן נוֹשְׂאָיו נוֹשֵׂא*, עַצְמוֹ* לֹא כָּל שֶׁכֵּן. וְכֵן בְּאַנְשֵׁי בֵּית שֶׁמֶשׁ 'כִּי רָאוּ בַּאֲרוֹן ה' ' (שמואל א ו יט)– "מִשּׁוּם דְּרָאוּ 'וַיַּךְ*'? רַבִּי אַבָּהוּ וְרַבִּי אֶלְעָזָר, חַד אָמַר: קוֹצְרִים וּמִשְׁתַּחֲוִים* הָיוּ, וְחַד אָמַר: מִילֵּי נַמִי* אַמוּר: 'מַאן אַמְרְיָךְ דְּאִמַּרְיַת וּמַאן אֲתָא עֲלָךְ דְּאִיתְפַּיַּיסְתָּ'". וּבְכָל חִיּוּבֵי מִיתָה אֵלּוּ לֹא מָצִינוּ רֶמֶז* בְּדַרְכֵי הַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁלֹּא רָמַז בָּהּ לְעוֹבֵר עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים. וְכֵן בְּעִנְיָן רְאוּבֵן שֶׁרָאִינוּ שֶׁהִשִּׂיגוֹ עֹנֶשׁ גָּדוֹל עַל חֵטְא מוּעָט, כְּבָר אָמְרוּ בְּ"שַׁבָּת" (נה ב): "אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כָּל הָאוֹמֵר רְאוּבֵן חָטָא אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר' (בראשית לה כב)– מְלַמֵּד שֶׁכֻּלָּם שְׁקוּלִין כְּאֶחָד". עוֹד שָׁם (שבת שם): "תַּנְיָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מֻצָּל אוֹתוֹ הָאִישׁ מֵעָווֹן וְלֹא בָּא מַעֲשֶׂה לְיָדוֹ, אֶפְשָׁר עָתִיד זַרְעוֹ לַעֲמֹד (בְּהַר) [עַל הַר] עֵיבָל וְלוֹמַר: 'אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֵשֶׁת אָבִיו' (דברים כז כ), וְיָבוֹא חֵטְא זֶה לְיָדוֹ? אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּם: 'וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו' (בראשית לה כב)– עֶלְבּוֹן אִמּוֹ תָּבַע, אָמַר: אִם אֲחוֹת אִמִּי תְּהֵא צָרָה לְאִמִּי, שִׁפְחַת אֲחוֹת אִמִּי תְּהֵא צָרָה לְאִמִּי? עָמַד וּבִלְבֵּל אֶת יְצוּעָהּ". וְאִם כֵּן, אַחַר שֶׁלֹּא חָטָא וְכָל הָאוֹמֵר חָטָא אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה, הֵיאַךְ אִבֵּד בְּחֶטְאוֹ שְׁלֹשָׁה כְּתָרִים: בְּכוֹרָה, כְּהֻנָּה וּמַלְכוּת?
עונשי התורה לכלל
וְהַתְּשׁוּבָה בְּכָל אֵלּוּ הַשְּׁאֵלוֹת: כִּי הָעֳנָשִׁים שֶׁנֶּאֶמְרוּ בַּתּוֹרָה הֵם כְּלָלִיִּים שֶׁיַּשִּׂיגוּ לְכָל אָדָם, אֲבָל יֵשׁ עוֹד עֳנָשִׁים – חֲלוּקִים כְּפִי הַפְּרָטִים, כִּי הָעוֹבֵר עַל דִּבְרֵי תוֹרָה מִצַּד תּוֹלֶדֶת הַיֵּצֶר יֵעָנֵשׁ עַל לָאו אֶחָד מַלְקוֹת אַרְבָּעִים, אֲבָל הָעוֹבֵר עַל דִּבְרֵי תוֹרָה מִצַּד הַיֵּאוּשׁ*, הִנֵּה הוּא בּוֹזֶה דְּבַר ה' •, וְאֵין לְךָ כָּל קוֹץ וְקוֹץ שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא יִתְחַיֵּב הָעוֹבֵר בּוֹ בִּכְעִנְיָן זֶה מִיתָה. וְהַחִלּוּק בָּזֶה: כִּי הָעוֹבֵר עַל דִּבְרֵי תוֹרָה מִצַּד תּוֹלֶדֶת הַיֵּצֶר, אֵינֶנּוּ חוֹטֵא רַק בְּאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה לְבַד, אֲבָל הָעוֹבֵר עַל דִּבְרֵי תוֹרָה מִצַּד בְּזוֹתוֹ דְּבַר ה' יִתְבָּרַךְ, הִנֵּה הוּא מְבַטֵּל בְּאוֹתוֹ הַמַּעֲשֶׂה כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. וּדְבַר תּוֹרָה זֶה יֵחָלֵק כְּפִי הָעוֹבְרִים, כִּי יוֹתֵר יִמְרֹד בַּה' יִתְבָּרַךְ חֲסִידוֹ וְנֶאֱמַן בֵּיתוֹ כַּאֲשֶׁר יֶחֱטָא, מִן הָאֲחֵרִים. וּלְפִיכָךְ כָּל הָעוֹבֵר עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים חַיָּב מִיתָה, כִּי יָבִיאוֹ לָזֶה מֵאֲשֶׁר* הוּא בּוֹזֶה דְּבַר ה' יִתְבָּרַךְ, וְאֵינֶנּוּ חוֹטֵא בְּלָאו דְּ"לֹא תָסוּר" בִּלְבַד, רַק* בְּכָל הַתּוֹרָה.
___________________________________
מֵהֵיכָן יָצָא לְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה – מה המקור של חז"ל. עָשָׂה אַנְגַרְיָא – לקחם לעבודות המלך. וַיִּחַר וכו' – על ששלח ידו לאחוז בארון ה'. עַל עִסְקֵי שָׁלוּ – שגגה ששגג לאחוז בו (רש"י). נוֹשְׂאָיו נוֹשֵׂא – כשעברו ישראל את הירדן הארון נשא את הכוהנים (שנשאוהו) מעל המים. עַצְמוֹ וכו' – ודאי אין לחשוש שהארון יפול. מִשּׁוּם דְּרָאוּ 'וַיַּךְ' – הגמ' מקשה וכי בגלל שראו נענשו? וכי נאסר לראות את הארון?. קוֹצְרִים וּמִשְׁתַּחֲוִים – לא הפסיקו ממלאכתן לכבוד הארון. מִילֵּי נַמִי וכו' – (אנשי בית שמש) מילים גם אמרו כלפי הארון: מי הכעיסך שכעסת והלכת בשבי פלישתים, ומי פייס אותך שנתפייסת לחזור (ע"פ רש"י). רֶמֶז – לאיסור. הַיֵּאוּשׁ – הזילזול והכפירה. יָבִיאוֹ לָזֶה מֵאֲשֶׁר – יגיע לעבירה זאת מכיוון. רַק – אלא.
ביאורים
מי שרגיל לקרוא את דברי חז"ל בעין חדה, ולנסות להבין לעומק כל דבר וסיבתו, שם לב שבכמה מאמרי חז"ל בעניין העונש והגמול שניתנים לאנשים שונים בעקבות מעשה מסוים, קשה מאד להבין מדוע הם נענשו בעונש כה חמור על מעשים שאינם כל כך חמורים. הדבר בולט במיוחד במקרים שחז"ל כתבו שאדם שהיה צדיק מאד, נענש בעונש חמור על חטא קטן שעשה.
אם ננסה להעמיק קצת יותר בהבנת עניין השכר והעונש, נמצא שלנו כבני אדם קשה להבין עניין זה לאשורו. אדם שעוסק בחישוב משכורות של שכירים, מְחשב בעיקר את גודל התוצר שאותם שכירים הפיקו, הוא מתייחס לגודל התפקיד ולחשיבותו, ולכשרון שלהם. לעומת זאת התייחסותו למאמץ שהשקיע העובד, לרצונותיו ולשאיפותיו, היא בדרך כלל מִשנית. לא כן הוא בשכר שנותן בורא עולם לבני האדם. מעבר למעשיהם בפועל, שגם להם יש ערך רב, הוא מייחס חשיבות למאמץ, לרצון, לטוהר הלב, לכוונה וכדומה. שיקולים אלו אינם גלויים מספיק לעיניים אנושיות – וכי אנו יודעים כמה מאמץ השקיע כל אחד, ועד כמה עשה את המצווה בלב שלם ומתוך רצון טוב? נוסף לכך, כיצד נדע לשקול איזו מצווה עדיפה על חברתה? הבחנות מסוג זה יכול לעשות רק בוחן כליות ולב, ודווקא מי שיודע מהו משקלה של כל מצווה. לכן פעמים רבות איננו מבינים מהי הסיבה לכך שהבורא נתן עונש מסוים לאדם מסוים.
הר"ן מסביר שלפעמים אותם עונשים המתוארים בדברי חז"ל שאיננו מבינים מדוע באו, אינם נכללים בעונשים הניתנים לנופל בחטא כתוצאה מהתגברות יצרו, אלא הם נכללים בעונשים הבאים על דבר המבטא ביזוי של דבר ה'. על חטא זה בא עונש כבד, מכיוון שהוא מבטא חיסרון מהותי בהבנת מעלת דבר ה', ואם מצינו שאנשים צדיקים נענשו בעונשים קשים, הסיבה היא שמי שקרוב יותר למלך, מדקדקים איתו יותר, ומתייחסים בחומרה רבה יותר לכל סטייה מדבר המלך בשל גודל מעלתו.
הרחבות
•הכל תלוי בגישה
הָעוֹבֵר עַל דִּבְרֵי תוֹרָה מִצַּד תּוֹלֶדֶת הַיֵּצֶר יֵעָנֵשׁ... אֲבָל הָעוֹבֵר עַל דִּבְרֵי תוֹרָה מִצַּד הַיֵּאוּשׁ, הִנֵּה הוּא בּוֹזֶה דְּבַר ה'. "כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו" [שמואל א ב, ל]. במקרים רבים, היחס לא פחות חשוב מהמעשה עצמו. "יש מאכיל לאביו פסיוני (עוף יקר) וטורדו מן העולם (נענש על כך), ויש מטחינו בריחים ומביאו (מעשה זה) לחיי העולם הבא" [קידושין לא.-לא:]. בירושלמי פירטו: "כיצד מאכיל את אביו פטומות ויורש גיהנם? איש אחד היה מאכיל את אביו תרנגולים פטומים. פעם אחת אמר לו אביו: בני, מנין אלה לך? אמר לו סבא סבא אכול ושתוק, שכלבים אוכלים ושותקים. ונמצא מאכיל את אביו פטומין ויורש גיהנם. כיצד מטחינו בריחיים ויורש גן עדן? איש אחד עבד בטחינה בריחיים לפרנסת בית אביו. הגיע צו שצריך לשלוח טוחן למלך, אמר לו: אבא, בא טחון תחתי, אם יבזו את הטוחנים – שיבזו אותי ולא אותך, ואם ילקו אותם – מוטב ילקו אותי ולא אותך. נמצא מטחינו בריחיים ויורש גן עדן" [על פי ירושלמי פאה א, א].
שאלות לדיון
מה הקשר בין חטאו של ראובן לעונש איבוד שלושת הכתרים הללו? האם לא ניתן להענישו בעונשים אחרים?
מדוע אין בתורה עונש מיוחד למי שמזלזל בדבר ה'?
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
איך ללמוד אמונה?
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
ברכות השחר למי שהיה ער כל הלילה
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
מה עושים בערב פסח שחל בשבת?
מה המשמעות הנחת תפילין?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
