ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הדרוש השביעי חלק י"ב

דף הבית ראשי בית מדרש אמונה וחסידות לימוד יומי באמונה דרשות הר"ן Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר הורד דף מקורות

כ"ז אדר ב' תשע"ד

הדרוש השביעי חלק י"ב

כ"ז אדר ב' תשע"ד



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
מרת מרי בת מסודי ע"ה

סתירת דברי החכמים לגבי מקומה של היראה
וְיֵשׁ כָּאן שְׁאֵלָה: שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים כָּאן שֶׁיִּרְאַת ה' יִתְבָּרַךְ הִיא יְסוֹד הַתּוֹרָה, וְכֵן בְּהַרְבֵּה מְקוֹמוֹת, אָמְרוּ בְּפֶרֶק "בַּמֶּה מַדְלִיקִין" (שבת לא ב): "אָמַר רַב יְהוּדָה: לֹא בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּירְאוּ מִלְּפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו' (קהלת ג יד)". עוֹד שָׁם: "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: אֵין לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ אֶלָּא יִרְאַת שָׁמַיִם בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת ה' הִיא חָכְמָה וְסוּר מֵרָע בִּינָה' (איוב כח כח)". הָעוֹלֶה מִכָּל זֶה, שֶׁיִּרְאַת ה' יִתְבָּרַךְ כַּוָּנַת בְּרִיאַת הָעוֹלָם וִיסוֹד הַתּוֹרָה •. וּבְ"סוֹטָה" פֶּרֶק "הָיָה נוֹטֵל" (כב ב) נִרְאֶה בְּהֶפֶךְ, שֶׁאָמְרוּ שָׁם: "תָּנוּ רַבָּנָן: שִׁבְעָה פְּרוּשִׁים* הֵם: פָּרוּשׂ שִׁכְמִי, פָּרוּשׁ נִקְפִּי, פָּרוּשׁ קוֹזַאי, פָּרוּשׁ מְדוֹכְיָא, פָּרוּשׁ מַה חוֹבָתִי וְאֶעֱשֶׂנָּה, פָּרוּשׁ מֵאַהֲבָה, פָּרוּשׁ מִיִּרְאָה". וְאָמְרוּ שָׁם עוֹד: "אָמְרוּ לֵיהּ רַבָּנָן לְתַנָּא: לָא תִּתְנֵי פָּרוּשׁ מֵאַהֲבָה פָּרוּשׁ מִיִּרְאָה, דַּאֲמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם יַעֲסֹק אָדָם בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ", לֹא חָלְקוּ* עָלָיו אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִמְנוֹתוֹ עִם אֵלּוּ שֶׁהֵם רְשָׁעִים בֶּאֱמֶת, אֲבָל מִכָּל מָקוֹם אֵין עֲבוֹדָתוֹ אֶלָּא שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ*, וּבְמַסֶּכֶת "סוֹטָה" עַצְמָהּ בְּסוֹף פֶּרֶק "כְּשֵׁם" (לא א): "הַנְהוּ תְּרֵי תַּלְמִידֵי דַּהֲווֹ יָתְבִי קַמֵּיהּ דְּרָבָא, חַד אָמַר: אַקְרְיוּן בְּחֶלְמַאי*: 'מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם' (תהילים לא כ), וְחַד אָמַר: אַקְרְיוּן בְּחֶלְמַאי: 'וְיִשְׂמְחוּ כָל חוֹסֵי בָךְ לְעוֹלָם יְרַנֵּנוּ' (תהילים ה יב), אָמַר לְהוּ: תַּרְוַויְיכוּ צַדִּיקֵי גְמוּרֵי אַתּוּן*, אֶלָּא* מַר מֵאַהֲבָה וּמַר מִיִּרְאָה". וְזוֹ קָשָׁה עַל הָרִאשׁוֹנָה: הֵיאַךְ קָרָא "צַדִּיק גָּמוּר" לְמִי שֶׁנִּמְנֶה בְּכַת שִׁבְעָה פְּרוּשִׁים, אוֹ לְמִי שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו: "לְעוֹלָם יַעֲסֹק אָדָם בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ"?

שני מיני
העובד מיראה
וּתְשׁוּבוֹת כָּל אֵלּוּ הַשְּׁאֵלוֹת: כִּי הָעוֹבֵד מִיִּרְאָה שְׁנֵי מִינִים • – הָאֶחָד: שֶׁיַּעֲבֹד ה' יִתְבָּרַךְ כְּדֵי שֶׁיַּשִּׂיגֶנּוּ גְּמוּל וְיֵיטִיב לוֹ ה' יִתְבָּרַךְ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבַבָּא, וּמֵאֲשֶׁר יָרֵא לְנַפְשׁוֹ פֶּן יַעֲנִישֶׁנּוּ ה' יִתְבָּרַךְ עַל הָעֲבֵרוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּאָבְדַן הַבָּנִים וְכִלְיוֹן הַמָּמוֹן וְזוּלָתָן מִן הָרָעוֹת. סוֹף דָּבָר – לֹא יַעֲשֶׂה הַמִּצְווֹת וְלֹא יַרְחִיק הָעֲבֵרוֹת רַק לְתוֹעַלְתּוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ עַל גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר עָלָיו: "פָּרוּשׁ מֵאַהֲבָה פָּרוּשׁ מִיִּרְאָה", אוֹ שֶׁהוּא מִכְּלַל הָעוֹסְקִים בַּמִּצְווֹת שֶׁלֹּא לִשְׁמָן. וְהַחֵלֶק הַשֵּׁנִי הוּא: שֶׁתְּקַבֵּל הַנֶּפֶשׁ זִכְרוֹן רוֹמְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ וּגְבוּרוֹתָיו וְנִפְלְאוֹתָיו, וְהַיְדִיעָה וְהַזִּכָּרוֹן הַזֶּה יִהְיוּ מְקֻבָּלִים בַּנֶּפֶשׁ, וּמְצוּיִים בָּהּ בְּכָל עֵת, וְנֶעֱצָרִים וַחֲרוּצִים בַּלֵּב, וּתְקַבֵּל הַנֶּפֶשׁ בָּזֶה מוֹרָא גָּדוֹל, וּבוּשָׁה וּצְנִיעוּת מְצוּיִים בָּהּ בְּכָל עֵת, וְיִהְיֶה דָּבָר נִמְנָע* לַנֶּפֶשׁ לַעֲבֹר אֶת פִּי ה', כַּאֲשֶׁר יִירָא הָעֶבֶד אֶת רַבּוֹ וְהַבֵּן אֶת אָבִיו גַּם כִּי* יִוָּדַע אֵלָיו שֶׁלֹּא יַגִּיעֶנּוּ נֵזֶק בְּבִטּוּל מִצְוָתוֹ. וּכְבָר הִזְכִּיר אִיּוֹב בְּפָסוּק אֶחָד מְשַׁבֵּחַ אֶת עַצְמוֹ, שֶׁכְּבָר הִשִּׂיג אֵלּוּ הַמַּעֲלוֹת, אָמַר: "כִּי פַחַד אֵלַי אֵיד אֵל וּמִשְּׂאֵתוֹ לֹא אוּכָל" (איוב לא כג). וְעַל הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי נֶאֱמַר בְּכָל הַתַּלְמוּד שֶׁיִּרְאַת ה' יִתְבָּרַךְ יְסוֹד הַכֹּל, וְעָלָיו נֶאֱמַר בְּ"סוֹטָה": "תַּרְוַויְיכוּ צַדִּיקֵי גְּמוּרֵי אַתּוּן, אֶלָּא מַר מֵאַהֲבָה וּמַר מִיִּרְאָה".
___________________________________
שִׁבְעָה פְּרוּשִׁים וכו' – שבעה סוגי פרישות מדומה שאינה אמיתית. לֹא חָלְקוּ – אביי ורבא על התנא. שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ – ונמצא שעבודה מיראה אינה מעלה. אַקְרְיוּן בְּחֶלְמַאי – הקריאו לי בחלום. תַּרְוַויְיכוּ צַדִּיקֵי גְמוּרֵי אַתּוּן – שניכם צדיקים גמורים אתם. אֶלָּא – אבל. נִמְנָע – אינה מסוגלת מחמת יראת הרוממות מה'. כִּי – כאשר

ביאורים
במקומות רבים בדברי חז"ל מצטיירת מידת היראה כתכלית בריאת העולם, ומהם עולה מעלתה העליונה של מידת היראה ומרכזיותה בעבודת ה'. אולם, מקורות אחרים בדברי חז"ל מצביעים על היראה כמידה נמוכה וקטנה. מהו אם כן היחס הנכון למידת היראה? הר"ן מעמיד בפנינו שני סוגים של יראה – יראה קטנה ויראה מרוממת. ההבדל המהותי בין שני סוגי היראה הללו הוא מי עומד במרכז. האם האדם הירא או האל שממנו יראים.
הסוג הראשון הוא הירא על עצמו, כלומר המניע הפנימי למעשיו הוא הרווח האישי שיולד מהם. האדם עומד במרכז ולא הקב"ה. ממילא, כאשר הוא חושש שמא מעשיו יגרמו לו להיפגע בצורה כלשהי, הוא יימנע מלעשותם. היראה היא רק הדרך של האדם לגונן על עצמו. אדם זה אינו חושב שיש לירא מהקב"ה בגלל שכך ראוי ונכון לעשות אלא מכיוון שאם לא יירא מפניו הוא עלול להינזק. השכר והעונש הם מרכיבים מרכזיים בתפיסת עולמו ומניעים את מהלכי חייו.
מנגד, מציין הר"ן את דמותו של הירא מחמת גדולתו ורוממותו של ה' יתברך. יראה זו נקראת 'יראת הרוממות'. ביראה זו מי שעומד במרכז הוא הקב"ה . היראה מפניו אינה בגלל הרווח וההפסד שיקרו לאדם אלא כי כך ראוי וטוב לנהוג. ניתן לדמות יראה זו לתחושה האופפת את האדם שהוא מגיע לקרבת אדם צדיק ומרומם. היראה מפניו איננה מחמת כוחו הרב אלא מחמת האישיות הנעלה שהאדם נמצא בחברתה. האדם פתאום מכיר את מקומו האמתי וחש תחושת שפלות כלפי האדם שהגיע למעלה כה גבוהה. כשהאדם ירא ביראת הרוממות אין הוא רוצה לחטוא. אין זאת מפני חשש מעונש אלא מפני הבושה להמרות את פיו של מי שאמר והיה העולם. בעיני ירא זה, הקב"ה ראוי להערצה אינסופית וממילא הוא מתמלא ברצון ללכת בדרכיו ולדבקה בו. זו מדרגה מידותית ורוחנית גבוהה מאוד, אשר אותה שיבחו מאוד מאמרי חז"ל, ואשר אליה האדם צריך לשאוף.

הרחבות
•בשביל מה נברא העולם?
שֶׁיִּרְאַת ה' יִתְבָּרַךְ כַּוָּנַת בְּרִיאַת הָעוֹלָם וִיסוֹד הַתּוֹרָה. הרמב"ן כתב: "אמרו: 'הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה' [אבות ב, א] שכולן חמודות וחביבות מאד, שבכל שעה אדם מודה בהן לאלהיו, וכוונת כל המצוות שנאמין באלהינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלהיו שבראו, וכוונת רוממות הקול בתפלות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו" [שמות יג, טז]. הודאה על הטוב אינה רק אמירת 'תודה', אלא יש בה גם וידוי והודאה על האמת: 'הטוב שיש לי לא מגיע לי ואינו בזכותי, אלא ניתן לי במתנה'. הכרה זו מקרבת את האדם ליראת שמים ודבקות בקב"ה (עיין מוסר אביך ב, ג, עולת ראי"ה א עמ' א).
•יראת ה' היא תתהלל
הָעוֹבֵד מִיִּרְאָה שְׁנֵי מִינִים. הר"ן מזכיר כאן את היראה מהעונש ואת היראה והבושה מרוממות ה', אך יש סוג נוסף של יראה. השתדלות של ילד לעשות את רצון אביו בקפידה לא נובעת בהכרח מפחד מעונש, וגם לא מהבנת רוממותו של אביו. רבי אברהם מסלונים מכנה מדרגה זו "יראה מתוך אהבה, בכדי שלא יפגום את האהבה שלו והאהבה שמן הקב"ה אליו". [יסוד העבודה חלק ב ג, טז].

שאלות לדיון
"אֵין לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ אֶלָּא יִרְאַת שָׁמַיִם בִּלְבַד"- האם עולה מכאן זלזול בכל מה שלא קשור ליראת שמיים? מה עם כל היופי, הכישרונות, התרבות והמוסר שיש בעולם?
"וּתְקַבֵּל הַנֶּפֶשׁ בָּזֶה מוֹרָא גָּדוֹל וּבוּשָׁה" – האם כלל זה לא מחנך לקטנוניות? האם לא עברנו את הגיל שבו צריך להתבייש ולפחד מהגדולים מאיתנו?
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il