בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • הכשרת כלים וכשרות לפסח
לחץ להקדשת שיעור זה
פרק ט

מנהג איסור קטניות

א - שורשי מנהג אשכנז. ב - מנהג יוצאי ספרד בקטניות ובאורז. ג - בני זוג מעדות שונות. ד - המינים הכלולים באיסור. ה - דיני המנהג. ו - קטניות שלא נגעו במים, ושמני קטניות. ז - בשעת הצורך לחולים וקטנים.

undefined

הרב אליעזר מלמד

תשפ
13 דק' קריאה

לחץ כאן לשיעורים נוספים בעניין הכשרת הכלים וכשרות לפסח



א - שורשי מנהג אשכנז
חמץ שאסרה התורה הוא הנוצר מחמשת מיני דגן, שהם: חיטה, שעורה, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון. אבל מינים אחרים, כאורז ודוחן, אף אם יתפחו, אין חימוצם שווה לחימוץ של חמשת מיני דגן, ומותר לאוכלם בפסח. ואמנם דעת אחד התנאים, רבי יוחנן בן נורי, שדין אורז כדין חמשת מיני דגן, ואף החימוץ שבו אסור מהתורה. אבל דעת שאר חכמי ישראל שאף אם יתפח, מותר לאוכלו בפסח (פסחים לה, א). וכך נהגו גדולי התנאים והאמוראים. וכן מסופר על רבא, שהיה אוכל אורז בליל הסדר (שם קיד, ב).
אולם בתקופת הראשונים (לפני כשבע מאות שנה) החלו להחמיר באשכנז שלא לאכול קטניות. בתחילה רק במקצת הקהילות נהגו איסור, ובמשך כמה דורות המנהג התפשט בכל קהילות אשכנז. שלושה טעמים עיקריים נתנו למנהג. א) הואיל ונוהגים לבשל קטניות כמיני דגן בקדרה, יש חשש שאם יבשלו אורז יטעו ויבשלו גם גריסים ושאר מיני דגן. ב) כיוון שגם ממיני קטניות רגילים לעשות קמח, יש חשש שמא עמי הארץ שיראו שמבשלים ואופים מאכלים מקמח של קטניות בלא שנזהרים מחימוץ, יטעו ויבשלו או יאפו קמח של מיני דגן ויחמיץ בידם. ואמנם בתקופת התלמוד לא חששו לזה, מפני שהמסורת היתה ברורה ויציבה בידם, אבל בעקבות הגלויות והטילטולים התגבר החשש שבין עמי הארץ יהיו יהודים שלא ידעו מה בדיוק אסור ומה מותר, ומתוך שיאכלו קטניות יטעו ויאכלו מיני דגן בלא זהירות מחימוץ.
הטעם השלישי: מפני הדמיון שבין מיני דגן וקטניות, שהם גרגירים שנאספים ונשמרים באותם המחסנים לתקופות ארוכות, יש חשש שמא יתערבו במיני הקטניות גרגירים של חיטים ושעורים, וכשיבשלו את הקטניות החיטים המעורבות בהן יחמיצו. ואף היום חשש זה קיים, שכן באותן המכולות מאחסנים פעם דגן ופעם קטניות, ואין רגילים לנקותן בין מין למין, כך שבפועל כשבודקים מיני קטניות מוצאים בתוכם מיני דגן. עירוב זה נובע גם מפני שכדי לחדש את כוחם של השדות ולהבריאם, באותם השדות רגילים לגדל שנה מיני דגן ושנה מיני קטניות. ותמיד נשארים בשדות מיני זרעים מהגידול הקודם, ולכן אם גידלו בתחילה חיטים ואח"כ חילבה, יחד עם צמחי החילבה יצמחו גם מעט חיטים, ולאחר הקציר, בין גרגירי החלבה יימצאו גם גרגירי חיטה. וכך בכל שאר המינים. ופעמים שאין בגרגירי הקטניות פי שישים יותר מגרגירי הדגן, כפי שנבדק והוכח. בעייה זו קיימת באותם המינים הדומים בגודלם למיני דגן.

ב - מנהג יוצאי ספרד בקטניות ובאורז
בתקופת הראשונים נהגו בכל קהילות הספרדים לאכול מיני קטניות ואורז בפסח, ורק הקפידו לברור אותם היטב, כדי שלא יתערבו בהם מיני דגן. וכן כתב רבי יוסף קארו בבית יוסף (סימן תנג): שאין מי שחושש "לדברים הללו זולתי אשכנזים", וכן נוהגים רוב יוצאי קהילות הספרדים.
אולם בין גדולי הפוסקים הספרדים האחרונים יש שכתבו שרבים ושלמים מיראי ה' נוהגים שלא לאכול אורז בפסח, מפני שהיה מעשה שלאחר שביררו את האורז כמה פעמים שוב נמצאה חיטה בתבשיל (פר"ח, חיד"א). וכן נהגו באיזמיר שלא לאכול אורז (לב חיים ב, צד). וכן נהגו רבים במרוקו שלא לאכול אורז ועוד מיני קטניות יבשים בפסח. ובבגדאד רבים מבעלי הבתים נהגו שלא לאכול אורז בפסח. ולנוהגים לאכול אורז בפסח, הורו שיבדקו אותו תחילה פעמיים ושלוש (בא"ח ש"א צו מא). והנכון שכל אדם ימשיך במנהג אבותיו, ובמקרה של ספק או קושי לקיים המנהג, ראוי לשאול שאלת חכם.
ויש מיני תבלינים, ככמון, כורכום וחילבה, שפעמים רבות מעורבים בהם מיני דגן, ובלא בדיקה מדוקדקת אסור לאוכלם. כיום, שהאורז מאוחסן בבתי אריזה של קמחים וסולת, הנוהגים לאכול אורז בפסח צריכים לקנות שקיות שיש עליהם השגחה מיוחדת לפסח או לבודקם היטב שלוש פעמים (עי' עמא דבר א, סא).

ג - בני זוג מעדות שונות
שאלה נפוצה, מה יעשו בני זוג שאחד מהם בא ממשפחה שנהגה איסור קטניות והשני ממשפחה שאוכלת קטניות. כתב על כיוצא בזה אחד מגדולי הראשונים, רבי שמעון בן צמח דוראן (תשב"ץ ג, קעט), שדבר פשוט הוא בלא ספק, שלא יתכן שישבו שניהם באופן קבוע על שולחן אחד, ומה שמותר לזה אסור לזה. ולכן האשה צריכה לילך אחר מנהגי בעלה, שאשתו כגופו. וכן למדנו שכאשר בת ישראל מתחתנת עם כהן, דינה ככהנת והיא אוכלת בתרומה, ובת כהן שהתחתנה עם ישראל דינה כישראלית שאסור לה לאכול בתרומה. ומדיני כהונה למדנו עוד, שאם הבעל נפטר ואין לה ממנו בן או בת - תחזור למנהג בית אביה, ואם יש לה ממנו בן או בת - תמשיך במנהגיו. ואם תתחתן - תנהג כבעלה (אמנם בין ישראל לעמים הולכים אחר האשה, שהאם קובעת את ייחוס ילדיה כיהודים ולא האב).
הוסיף הרב פיינשטיין לבאר (אג"מ או"ח א, קנח), שדין האשה כדין מי שעובר לגור במקום שהכל נוהגים בו באופן שונה מכפי שהיה רגיל, שאם בכוונתו לגור שם תמיד, עליו לבטל את מנהגיו הקודמים ולנהוג כמנהג אנשי מקומו החדש (עפ"י שו"ע יו"ד ריד, ב; או"ח תסח, ד, מ"ב יד). וכן אשה שנשאת לבעלה, הרי היא כמי שעברה לביתו לתמיד, ולכן עליה לנהוג כמנהגיו.
לפי זה, אשה מבנות יוצאי אשכנז שנישאה לבן יוצאי ספרד, יכולה לאכול קטניות בפסח, ואינה צריכה לעשות התרת נדרים. 1

ד - המינים הכלולים באיסור
המאכלים המוכרים הכלולים במנהג זה הם: אורז, אספסת, אפונה, דוחן, דורא, חומוס, חילבה, חמניות (גרעינים שחורים), חרדל, כוסמת (גרצ'קע, גריקא, ולא כוסמין שהם מין דגן), כמון, כרשינה, לוביה, סויה, ספיר, עדשים, פול, פלסילוס (תורמוס צהוב), פרגין, פשתן, קטנית, קימל, קנבוס, שעועית, שומשום, תורמוס, תירס, תילתן, תמרינד הודי. גם מוצרים העשויים מקטניות אלו כלולים במנהג, כגון קורנפלקס וקורנפלור המופקים מתירס ופריכיות אורז.
זעפרן שנקרא בעבר כרכום מותר, וכן כורכום מותר. וכאשר יש חשש שמערבים בזעפרן קמח - אסור.
החרדל והפשתן אינם מין קטניות, אלא שנהגו לאוסרם מפני שהם גדלים בשרביטים כדוגמת קטניות.
שבת וגרגירי כוסברא אינם מיני קטניות, אבל צריך לבודקם היטב מפני שפעמים רבות מעורבים בהם חיטים.
לגבי בוטנים נחלקו המנהגים. בירושלים ובמקומות רבים נמנעו מלאוכלם (מקראי קודש ב, ס). בליטא נהגו לאוכלם. ומי שאינו יודע כיצד נהגו במשפחתו, רשאי לאוכלם (אג"מ או"ח ג, סג).
קמח תפוחי אדמה מותר בפסח. ואין לטעון שלפי מנהג איסור קטניות יש לאסור כל דבר שעושים ממנו קמח, מפני שרק מה שגדולי אשכנז הראשונים נהגו לאסור בפועל כלול במנהג, וכיוון שתפוחי אדמה לא היו אז באירופה אינם בכלל האיסור (אג"מ או"ח ג, סג).
לגבי קינואה, יש מחמירים כי הם דומים למיני קטניות. ויש מקילים מפני שמנהג האיסור לא חל עליהם, הואיל ורק בדור האחרון החלו לאוכלם. ועוד, שגרגיריהם קטנים בהרבה ממיני דגן, כך שניתן להבחין ביניהם בקלות. למעשה, העיקר כדעת המקילים, ובתנאי שיבררום היטב.

ה - דיני המנהג
גם הנוהגים שלא לאכול מיני קטניות רשאים להשהותם בבית בפסח, וכן רשאים ליהנות מהם, כגון להאכיל בהם חיות (עי' רמ"א תנג, א).
מותר למי שנוהג שלא לאכול קטניות לבשל קטניות למי שנוהג לאכול קטניות בפסח, וטוב שיעשה איזה סימן שאינו מבשל לעצמו. וכן מותר לבעל חנות למכור קטניות בפסח. אבל אם יש חשש שמעורבים בקטניות גרגירי חיטים, ואין בקטניות יותר מפי שישים מהחיטים, לא יסחר בהם, כדי שלא להכשיל את הקונים באיסור חמץ. וטוב למוכרם במכירת חמץ.
אם בישלו מאכל לפסח ונפלו לתוכו מיני קטניות, אם ניתן להוציא את גרגירי הקטניות מהתבשיל - יוציאום, ומה שאי אפשר להוציא בטל ברוב. אבל אם רוב התבשיל מקטניות, הרי הוא נחשב כתבשיל קטניות ואסור לאוכלו (רמ"א תנג, א; מ"ב ח-ט).
מותר לנוהגים איסור קטניות לאכול ולבשל בכלים נקיים שבישלו בהם לפני כן קטניות. 2

ו - קטניות שלא נגעו במים, ושמני קטניות
אין דינן של הקטניות חמור יותר מדין חמשת מיני דגן, וכל מה שכשר במיני דגן כשר גם בקטניות. לפיכך, אם לא באו עליהן מים, או שבאו עליהן מים אבל נזהרו שלא ישהו שמונה עשרה דקות עד שאפאום כמצות, מותר לאוכלן. ויש שנהגו להחמיר בזה, ודעת רוב הפוסקים להקל. 3
נחלקו הפוסקים בדין שמנים או יין שרף הנעשים ממיני קטניות. לדעת המקילים איסור קטניות לא חל על שמן היוצא מהם. ולדעת המחמירים דין שמן קטניות כדין קטניות האסורות באכילה על פי המנהג. ולדעה האמצעית, אם לתתו (שטפו) את הקטניות במים, כבר נאסרו הקטניות, וגם השמן היוצא מהם אסור, אבל אם בלא שנרטבו טחנום ועשו מהם שמן, מותרים. 4
שמן סויה, שמן קנולה (לפתית) ושמן כותנה אינם בכלל האיסור, ואע"פ כן רבים נהגו להחמיר בשמן סויה וקנולה, והרוצה להקל רשאי. בשמן כותנה המנהג הרווח להקל. 5
שמן (לציטין) המופק מליפתית, ומערבים אותו בשוקולד, אינו נכלל באיסור קטניות. ויש שהחמירו בזה. 6
שוקולדים וממתקים שיש בהם קטניות שבטלות ברוב, אף שכתוב עליהם כשר לפסח לאוכלי קטניות בלבד, מצד הדין גם מי שנמנע ממאכלי קטניות רשאי לאוכלם, מפני שנתערבו לפני הפסח, ובטלו ברוב. בנוסף לכך מדובר בדרך כלל בשמנים המופקים מקטניות, ודעת כמה מגדולי הפוסקים שמנהג איסור קטניות לא חל על שמני קטניות. אמנם כיוון שיש מחמירים בזה, גופי הכשרות כותבים עליהם שהם כשרים לאוכלי קטניות בלבד. 7

ז - בשעת הצורך לחולים וקטנים
גם באשכנז היה ברור שמנהג איסור קטניות אינו חמור כאכילת חמץ, ולכן בשעת הדחק כמו בשנות בצורת ורעב, התירו גדולי ישראל לאכול קטניות. אמנם למעשה, פעמים רבות כשהיתה בצורת, נחלקו הרבנים אם השעה דחוקה מספיק כדי להתיר קטניות. והיו שנטו להקל, והיו שנטו להחמיר. והיו שהתירו לעניים בלבד לאכול קטניות, ואילו לעשירים אסרו, מפני שהיתה להם יכולת לקנות מאכלים אחרים. ובעניינים אלו צריך לנהוג בכל מקום לפי הוראת הרבנות המקובלת, שהיא ה'מרא דאתרא'.
יש מהאחרונים שכתבו, שגם כשמקילים, ראוי להקל תחילה באותם מיני קטניות שאינם דומים למיני דגן, ורק כשאין ברירה אפשר להקל גם באורז ודוחן וכוסמת (גרעצ'קע) הדומים למיני דגן (נשמת אדם). עוד כתבו כמה אחרונים, שגם כשמקילים, יש לחלוט תחילה את הקטניות במים רותחים, שבאופן זה גם מיני דגן אינם מחמיצים. ואף שלמעשה אין מקילים כיום לחלוט מיני דגן (לעיל ב, ז), מכל מקום כאשר יש הכרח להקל במנהג הקטניות, מוטב לתקן במה שאפשר (חתם סופר או"ח קכב, מ"ב תנג, ז). 8
מותר לחולה הצריך לאכול מיני קטניות לאוכלם בפסח, גם כשאין במחלתו סכנה. למשל, חולה הסובל מעצירות יכול לבלוע זרעי פשתן במים, שהם מועילים נגד עצירות. וכן מותר להאכיל מאכלי קטניות לתינוקות הצריכים לכך (ח"א קכז, ו). וראוי להקצות לצרכם כלים מיוחדים. ובכל מקרה שמקילים, יש לברור היטב את הקטניות, שמא מעורבים בהם גרגירי דגן.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il