ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הדרוש האחד עשר חלק ח'

דף הבית ראשי בית מדרש אמונה וחסידות לימוד יומי באמונה דרשות הר"ן Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר הורד דף מקורות

י"א ניסן תשע"ד

הדרוש האחד עשר חלק ח'

י"א ניסן תשע"ד



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
דוזי'ה בת צבי פדרמן ע"ה

דרישה וחקירה מרובה לפי רוחק המציאות
וְאַחַר שֶׁהִזְהִיר עַל הַדְּבָרִים הָאֲסוּרִים מִפְּנֵי חֹק עֲבוֹדָה זָרָה, הִתְחִיל בְּעֹנֶשׁ עֲבוֹדָה זָרָה עַצְמָהּ, וּכְתָבָהּ בָּאַחֲרוֹנָה לְרֹחַק מְצִיאוּת* הַדָּבָר •. וְהִתְחִיל וְאָמַר (דברים יז ב): "כִּי יִמָּצֵא בְקִרְבְּךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ" וגו', וּמִפְּנֵי שֶׁהָעִנְיָן הַזֶּה הָיָה רָחוֹק שֶׁיִּמָּצֵא שֶׁאִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל יֵלֵךְ וְיַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּשְׁאָר הָעֲבֵרוֹת אֲשֶׁר יִכָּשְׁלוּ בָּם רַבִּים לְתֹקֶף* הַיֵּצֶר, לְפִיכָךְ כְּתִיב (שם שם ד): "וְהֻגַּד לְךָ וְשָׁמָעְתָּ וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב". וְהִנֵּה מָצִינוּ הַלָּשׁוֹן הַזֶּה בַּתּוֹרָה בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת – הָאֶחָד: בְּעִיר הַנִּדַּחַת, שֶׁכָּתוּב בָּהּ (שם יג טו): "וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר" וגו', וְהַשֵּׁנִי: כָּאן בַּעֲבוֹדָה זָרָה (שם יז ד): "וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר", וְהַשְּׁלִישִׁי: בְּעֵדִים זוֹמֵמִין (שם יט יח): "וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב". וְאַף עַל פִּי שֶׁרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה דָּרְשׁוּ שֶׁכָּךְ הַדִּין בְּכָל דִּינֵי מָמוֹנוֹת, וְלָמְדוּ מִכָּאן לִתֵּן הָאָמוּר שֶׁל זֶה בָּזֶה, כִּדְאִיתָא בְּרֵישׁ פֶּרֶק "הָיוּ בּוֹדְקִין אוֹתוֹ בְּשֶׁבַע חֲקִירוֹת" (סנהדרין מ א), וְאָמְרִינַן בַּגְּמָרָא: "מְנָא הָנֵי מִילֵּי*, אָמַר רַב יְהוּדָה: אָמַר קְרָא*: 'וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב' – בְּעִיר הַנִּדַּחַת; 'וְהֻגַּד לְךָ וְשָׁמָעְתָּ וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב' – בַּעֲבוֹדָה זָרָה; 'וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב' – בְּעֵדִים זוֹמְמִין", אַף עַל פִּי כֵן אֲנִי אוֹמֵר: שֶׁלְּפִיכָךְ נִכְתְּבוּ אֵלּוּ הַלְּשׁוֹנוֹת בְּאֵלּוּ הַמְּקוֹמוֹת בִּלְבַד, לְהָעִיר* אוֹתָנוּ שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁמְּצִיאוּתוֹ רָחוֹק – אֵין רָאוּי שֶׁיַּאֲמִינוּ הַשּׁוֹפְטִים וְשֶׁיַּעֲנִישׁוּ הַנֶּחְשָׁד עָלָיו אֶלָּא אַחַר הַדְּרִישָׁה הַגְּדוֹלָה. וּכְפִי רֹחַק הַמְּצִיאוּת, כֵּן הָעִנְיָן רָאוּי הוּא שֶׁתִּהְיֶה הַדְּרִישָׁה יוֹתֵר גְּדוֹלָה. וְאֵין סָפֵק, שֶׁאֵין בַּתּוֹרָה עֲבֵרָה יוֹתֵר חֲמוּרָה מֵעֲבוֹדָה זָרָה, וּכְפִי חֹמֶר שֶׁבָּהּ רָאוּי לִהְיוֹת נִכְשָׁלֶיהָ מוּעָטִים, וְשֶׁאֵין רָאוּי שֶׁיֵּחָשֵׁד שֶׁנִּכְשַׁל בָּהּ אִישׁ, רַק אַחַר חֲקִירָה גְּמוּרָה. אֲבָל מַה שֶּׁהוּא רָחוֹק מִזֶּה* – שֶׁעִיר אַחַת כֻּלָּהּ יַסְכִּימוּ אֲנָשֶׁיהָ לַעֲבֹר עֲבֵרָה חֲמוּרָה, וּמִפְּנֵי זֶה הִפְלִיג לְהַאֲרִיךְ בְּעִיר הַנִּדַּחַת שֶׁנִתְחַזֵּק בִּדְרִישָׁה וַחֲקִירָה וּשְׁאֵלָה מְאֹד, וּלְפִיכָךְ כָּפַל הַלָּשׁוֹן וְאָמַר: "וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב", לְפִי שֶׁהָעִנְיָן רָחוֹק מְצִיאוּתוֹ מִפְּנֵי חֹמֶר הַעֲבֵרָה וּמִפְּנֵי הֱיוֹת נִכְשָׁלֶיהָ מְרֻבִּים, וְלָכֵן אֵין רָאוּי שֶׁיֵּאָמֵן רַק אַחַר תַּכְלִית הַחֲקִירָה*. אֲבָל יָחִיד הָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה אֵין מְצִיאוּתוֹ רָחוֹק כָּל כָּךְ כִּמְצִיאוּת רַבִּים הָעוֹבְדִים אוֹתָהּ, וּמִפְּנֵי זֶה לֹא צִוָּה הַשּׁוֹפְטִים לְהַפְלִיג* בַּחֲקִירָה כָּל כָּךְ כְּמוֹ שֶׁצִּוָּה בְּעִיר הַנִּדַּחַת, שֶׁשָּׁם אָמַר: "וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב", וְכָאן לֹא אָמַר אֶלָּא: "וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב". וְאַף עַל פִּי כֵן, מִפְּנֵי שֶׁמְּצוֹא אִישׁ אֶחָד נִכְשָׁל בַּעֲבוֹדָה זָרָה יוֹתֵר רָחוֹק מֵהִמָּצְאוֹ נִכְשָׁל בִּשְׁאָר עֲבֵרוֹת מִפְּנֵי חֹמֶר שֶׁבָּהּ, לְפִיכָךְ נִכְתַּב בָּהּ: "וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב" – לְהוֹרוֹתֵנוּ שֶׁאֵין רָאוּי לַחְשֹׁד חֲשָׁד וּלְהַעֲנִישׁ אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל עַל הַדָּבָר הַמְרֻחָק כָּזֶה אִם לֹא אַחַר טוּב הַדְּרִישָׁה.
___________________________________
לְרֹחַק מְצִיאוּת – אינה מצויה. תֹקֶף – חוזק. מְנָא הָנֵי מִילֵּי – מִנַַיִן אלו הדברים (שצריך לחקור את העדים בשבע חקירות). אָמַר קְרָא וכו' – כתוב בפסוקים שבע פעמים לשונות של דרישה וחקירה. לְהָעִיר – לעורר. רָחוֹק מִזֶּה – פחות מצוי מיחיד העובד עבודה זרה. תַּכְלִית הַחֲקִירָה – החקירה הגמורה. לְהַפְלִיג – להרבות מאוד.

ביאורים
העובדה שאנו יודעים שהתורה היא חכמה אלוהית, מביאה אותנו להתייחס אל דבריה באופן שונה לחלוטין. ראינו לעיל שיש להתבונן היטב על הקשר שבין מצוות התורה שנכתבו בסמיכות זו לזו, וללמוד ממנו, גם אם במבט ראשון נראה שאין כל קשר ביניהן. כאן אנו רואים שיש להתבונן היטב בניסוח המדויק של ציווי התורה, שמותאם בדיוק למצווה ולמה שאנו צריכים ללמוד ממנה.
בשלושה מקרים כתבה התורה שעל הדיינים להקפיד לדרוש ולבדוק היטב את העניין הבא לפניהם – בעדים זוממין, עובדי עבודה זרה ועיר הנידחת (עיר שלימה שאנשיה עובדים עבודה זרה), ממקרים אלה, למדו חז"ל לשאר המקרים, שגם בהם הדיינים צריכים לבדוק היטב.
הר"ן מלמד אותנו שיש להתבונן ולנסות להבין מדוע דווקא מקרים אלה הם המקרים שהתורה ראתה לנכון שהם יהיו היסוד ללימוד עניין זה. הוא מסביר שלפעמים מגיעה לבית הדין עדות על מקרים שהסבירות שהם אכן אירעו, היא דחוקה ורחוקה, ולכן צריך לבדוק היטב האם העדות נכונה. לכן אומרת התורה שבשלושת המקרים הללו, שלא אמורים להיות מצויים בעם ישראל, יש צורך לבדוק ולחקור היטב. נוסף לכך, הר"ן מלמד שלא די לשים לב באילו מקרים התורה כתבה שיש צורך לבדיקה מיוחדת על ידי בית הדין, אלא יש לעשות כן גם בנוגע לניסוח המדויק של התורה. עבודה זרה היא העבירה החמורה ביותר שבתורה, ולכן הסבירות שמישהו יעבור עבירה זו היא נמוכה, ואם יש עדות על אדם שעבד עבודה זרה צריך לבדוק היטב אם היא נכונה. אם הדבר נכון ביחיד, על אחת כמה וכמה שקשה מאד להאמין שעיר שלימה בארץ ישראל תתרחק עד כדי כך שכולם יחטאו בעבירה החמורה ביותר בתורה – עבודה זרה. לכן עדות שכזו מצריכה חקירה ודרישה מעמיקה יותר וזו הסיבה לצורת הניסוח החריף שבחרה התורה – "ודרשת וחקרת ושאלת היטב", הכולל שלושה ביטויי חקירה וציווי לעשות זאת 'היטב'.
גם המקרה הנוסף שעליו אמרה התורה שיש לבודקו היטב – עדים זוממים, הוא מקרה נדיר, כפי שיפרט הר"ן בהמשך.

הרחבות
•האם עבודה זרה רלוונטית?
הִתְחִיל בְּעֹנֶשׁ עֲבוֹדָה זָרָה עַצְמָהּ, וּכְתָבָהּ בָּאַחֲרוֹנָה לְרֹחַק מְצִיאוּת הַדָּבָר. הר"ן כתב שאין ישראל נמשכים לעבודה זרה מפני שהיא עברה חמורה מאד. לעומתו כתב המהר"ל שיצר עבודה זרה הוא היצר הכי חזק במציאות ולכן גם ישראל נמשכים אחריו אל החטא [נצח ישראל ג], כפי שהרבו לחטוא בימי בית ראשון, וכיצד אם כן חלק הר"ן? אפשר לומר שהמהר"ל מדבר על אדם פרטי, וכפרט בודד יתכן שימשך לחטוא בחטא זה, ואכן, בהמשך הדברים הר"ן כותב שאצל היחיד תתכן משיכה לעבודה זרה. אולם כאן הר"ן מתייחס אל הכלל כולו הסולד מעבודה זרה מפאת עליונות נשמתו שאינה מניחה לשעבד עצמה לחפץ דומם ומוגבל. על פי דברי הר"ן, התורה, שכתבה את איסור עבודה זרה עצמו רק בסוף הפרשיה, פונה בעיקר לציבור החוטא בעברה זו כמו בעיר הנידחת. יוצא אפוא שבאופן טבעי הציבור אינו נמשך לחטא הזה, וכשבכל אופן חטאו בכך – מצאנו שלא חסכו הנביאים בביקורת קשה.
לעיל ביאר הר"ן, שלעומת מעלתן של ישראל, אצל הגויים התפשטה העבודה הזרה במימדים גדולים. על אף שהגויים מודים במציאות ה', הם סוברים שה' מרומם כל כך שלא שייך שישגיח על בני האדם השפלים. מסקנתם הפילוסופית הייתה שהנכון הוא לעבוד את הכוכבים על מנת שישפיעו טובה לעובדיהם, מאשר את ה' שאינו משגיח על ברואיו [לקראת סוף הדרוש התשיעי, ד"ה 'מצורף']. דבריו אלו חולקים על הרמב"ם [הלכות עבודה זרה א, א] הסובר שטעות הגויים נבעה מסברה בלבד, שיש לכבד את גרמי השמים כיוון שהבורא נתן להם שליטה עוצמה ושליטה בעולמו.

שאלות לדיון
מדוע קשה יותר להיכשל בעבודה זרה מאשר בשאר העבירות?
אם הייתה לנו סנהדרין היום, האם היינו ממיתים את כל מי שעובד עבודה זרה?
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il

בית המדרש החדש נמצא בתהליכי בנייה סופיים,
בוא ותתחדש אתנו בגירסת הנסיון!



אל תציג לי הודעה זאת שוב