בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • הכשרת כלים וכשרות לפסח
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רחל בת יקוט

פרק י

כללי הלכות הגעלת כלים

א - הכשרת כלים. ב - כבולעו כך פולטו - בין הגעלה לליבון חמור. ג - היתרא בלע - הכשרה לפסח. ד - ההבדל בין בליעה באוּר לנוזלים, ודין מחבת. ה - ליבון. ו - כללי ההגעלה. ז - אם הולכים אחר הבליעה החמורה או רוב תשמישו. ח - מאכלים שבושלו בכלים שלא הוכשרו. ט - ניקוי הכלים והכנתם להגעלה. י - המתנה עשרים וארבע שעות לפני ההגעלה. יא - הגעלת הכלים בפועל. יב - הגעלת סירים. יג - בליעה בכבוש והכשרתה.

undefined

הרב אליעזר מלמד

תשפ
23 דק' קריאה 44 דק' צפיה

לחץ כאן לשיעורים נוספים בעניין הכשרת הכלים וכשרות לפסח



א - הכשרת כלים
צוותה התורה שאם ישראל ירצו להשתמש בכלי אכילה של גויים שהשתמשו בהם בטרף, יכשירו אותם כדרך שימושם האסור, שנאמר (במדבר לא, כג): "כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ... וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם". למדו מכאן חכמים, שהכשרת הכלים היא כדרך שימושם, אם השתמשו באוּר (באש) - ההכשרה בליבון באוּר. אם השתמשו במים רותחים - ההכשרה בהגעלה במים רותחים, ואם השתמשו בצונן - ההכשרה בשטיפה במים צוננים (ע"ז עד, ב; עו, ב). הרי ששלושה סוגי הכשרה ישנם: ליבון, הגעלה והדחה.
ביארו חכמים, שכאשר מבשלים מאכל טרף בכלי, טעמו נבלע בדפנות, ואם יבשלו בו אחר כך מאכל כשר, טעם הטרף יצא מדפנות הסיר ויכנס למאכל הכשר ויאסור אותו. וכדי להוציא את הטעם שנבלע בדפנות צריך להכשיר את הכלי כדרך שבלע, וזה הכלל המפורסם: 'כבולעו כך פולטו' (פסחים ל, ב). וצריך לבאר, שבכל עת שדיברו חכמים על טעמים שבלועים בכלי התכוונו גם לטעמים שנדבקו לדפנותיו בכוח הבישול או האש. שכן רק לפני כמאתיים שנה נמצאה השיטה לייצר סבון, שעל ידו ניתן לנקות היטב את הכלים. לפני כן, גם כשהשתדלו לנקות את הכלים, ואף נעזרו בחומרים כאפר וכבורית, שפעולתם דומה במקצת לפעולת הסבון, כמעט תמיד נותרו דבוקים לדפנותיהם שיירים שומניים מהמאכל הקודם. בנוסף לכך, כיוון שבדרך כלל הדפנות היו יותר מחוספסות, דבקו בהן יותר טעמים מאשר בימינו. נמצא אם כן שהוראת המצווה, להכשיר את הכלים כדרך בליעתם, מכוּונת לטעמים שנדבקו ונבלעו בדפנות הכלים (כמבואר בהרחבה בפנה"ל כשרות לב, 1).
כדין הכשרת כלים משימוש באיסור, כן דין הכשרת כלי חמץ לפסח, כדרך שהשתמשו בהם בחמץ - צריך להכשירם לפסח. ואם לא מעוניינים להכשירם לפסח, צריך לנקותם ניקוי רגיל ולהצניעם במקום סגור, כדי שלא יטעו להשתמש בהם בפסח (שו"ע תנא, א, ועי' לעיל ו, ד, שאין למוכרם).

ב - כבולעו כך פולטו - בין הגעלה לליבון חמור
נחזור לבאר את הכלל: 'כבולעו כך פולטו' (פסחים ל, ב). כלי שהשתמשו בו במאכלים שאינם חמים, כיוון ששיירי המאכל נדבקים לכלי ברפיון, ניתן להסירם בקלות על ידי שטיפה במים צוננים, וזוהי הדחה.
אבל אם השימוש היה על ידי נוזלים חמים, כגון סיר שבישלו בו תבשיל חמץ, וכן מצקות וכפות שהוכנסו לסיר שבישלו בו חמץ, הטעמים שבמאכל נדבקים ונבלעים בכלי, ורק על ידי מים רותחים אפשר להפליטם, וזוהי הגעלה.
ואם השימוש היה באוּר, היינו על האש, כגון שיפודים או תבניות שאפו עליהם לחמים, כיוון שאין שם נוזלים שמרככים את הידבקות המאכלים בדפנות, הטעמים נבלעים בכלי בכוח חזק, ולכן אין בכוחם של המים הרותחים לפולטם מדפנות הכלי, אלא צריך להכשירם כדרך שבלעו - באוּר, כלומר בליבון.
צריך להוסיף, שבליעה באוּר מתקיימת דווקא כאשר המאכל על האש, כגון שחותכים בסכין מאפה שעומד על האש, אבל אם הורידו את המאפה מן האש, וחתכו אותו בסכין, למרות שהמאפה יבש, כיוון שכבר אינו על האש, בליעת הסכין נחשבת בליעה קלה, והכשרתו בהגעלה (או"ה הארוך נח, כז; ערך השולחן צד, יג).
לפני הכשרה בהגעלה צריך לנקות את הכלים, שכן אין בכוחם של המים הרותחים להסיר את כל שיירי המאכלים שנדבקו לדפנות. אבל לגבי ליבון נחלקו הראשונים: יש אומרים שגם לפני ליבון צריך לנקות את הכלים, מפני שאין בכוח האש להסיר את כל מה שדבק בדפנות. ויש אומרים, שיש בכוח האש לכלות את כל מה שדבק בכלי, ולכן אין צריך לנקות כלים שעומדים להכשירם בליבון, וכן נפסק להלכה. 1
ג - היתרא בלע - הכשרה לפסח
מה שלמדנו שכלי שבלע באוּר צריך הכשרה באוּר הוא כאשר הבליעה היתה של דבר איסור. כגון שיפוד שצלו בו בשר טרף, שהואיל ובלע טעם איסור באוּר, הכשרתו בליבון. אבל אם בעת הבליעה הבשר היה כשר, ורק אחר כך הפך להיות אסור, אפשר להכשירו בהגעלה. לפיכך, שיפוד שצלו בו בשר קרבן, לאחר שעבר יום, בשר הקרבן הופך להיות 'נותר' ואסור באכילה, וגם הטעם הבלוע בשיפוד הופך להיות 'נותר', ולכן אסור להשתמש בשיפוד בלא הכשרה. אבל כיוון שבעת שנבלע טעם הבשר בשיפוד, הבשר היה מותר באכילה, אין צורך ללבנו אלא די להכשירו בהגעלה במים רותחים. וזאת משום שההגעלה מוציאה כמעט את כל הטעמים, ומה שאינו יוצא אינו אלא טעם קלוש, וכאשר הבליעה היתה באיסור, צריך להוציא גם טעם קלוש זה, אבל כאשר תחילת הבליעה היתה בהיתר, די בהוצאת עיקר הטעם על ידי הגעלה (ע"ז עו, א; רמב"ן וריטב"א שם).
לגבי חמץ נחלקו גדולי הראשונים: יש אומרים שבליעת החמץ במשך כל השנה נחשבת לבליעת היתר, שהרי מותר בכל השנה לאכול חמץ, וממילא אין דין הכשרה בליבון לפסח, כי גם כלים ששימושם באוּר, כדוגמת שיפודים ותבניות, אפשר להכשיר לפסח בהגעלה. ויש אומרים, שהחמץ נקרא איסור, ואף שבמשך השנה מותר לאוכלו לכתחילה, לגבי פסח החמץ נחשב תמיד לאיסור, שגם מאכל שהחמיץ לפני פסח שם חמץ עליו ואסור לאוכלו בפסח. ולכן צריך להכשיר שיפודים ותבניות בליבון. וכן נפסק להלכה (שו"ע תנא, ד). אמנם כשיש סיבות נוספות להקל, סומכים על שיטת המקילים (מ"ב תנא, כח). 2

ד - ההבדל בין בליעה באוּר לנוזלים, ודין מחבת
כפי שלמדנו (בהלכה ב) ההבדל בין סירים שנועדו לבישול שהכשרתם בהגעלה במים רותחים, לבין תבניות ושיפודים שנועדו לאפייה וצלייה שהכשרתם בליבון - שהבליעה בדרך בישול היא בליעה רכה, ואילו הבליעה באוּר היא בליעה קשה. וזאת משום שמגמת הבישול לערב את הנוזלים שבתבשיל כדי להטעימו ולרככו, וכיוון שהבישול מבוסס על נוזלים - בליעתו רכה. לעומת זאת, מגמת האפייה והצלייה למעט את הנוזלים שבמאכלים ולהקשותם, ולכן בליעתם קשה.
גם אם קרה שהתבשיל שבישלו בסיר נשרף, הכשרת הסיר בהגעלה, הואיל ותחילת בליעתו היתה על ידי נוזלים. ועוד, שהולכים אחר המגמה הכללית של הכלי, שנועד לבישול ולא לאפייה (רא"ש).
לפי זה הכשרת מחבת בהגעלה, שכן השמן שמניחים במחבת נועד להוסיף לחלוחית במאכל. וזה ההבדל בין אפייה לטיגון, שהאפייה מייבשת את המאפה ואילו הטיגון מלחלח את המאכל. כך סוברים רוב הראשונים (רא"ש, ראבי"ה, מרדכי ושערי דורא).
ויש אומרים, שהואיל ורגילים לטגן במחבת במעט שמן, פעמים רבות קורה שהשמן נגמר והבליעה הופכת להיות יבשה באוּר. ועוד, שלפעמים מתחילה יש מקומות במחבת שאין בהן שמן, והבליעה שם באוּר. לכן דינה של המחבת כתבנית, והכשרתה בליבון (רשב"א ורבנו יואל).
למעשה, אפשר להכשיר מחבת לפסח בהגעלה, ולכתחילה טוב להכשירה בליבון קל, שהוא כדוגמת שימושה בכל השנה. וכך גם נוח להכשירה, שכן מדובר בחימום המחבת כשהיא ריקה עד שתגיע לחום של ליבון קל (כמבואר בהלכה הבאה. על מחבת טפלון להלן ט). 3

ה - ליבון
אמרו חכמים שליבון הוא הכנסת הכלי לאש עד 'שישיר קליפתו' (בבלי ע"ז עו, א), או עד שיצאו מהכלי ניצוצות (ירושלמי ע"ז ה, טו). כיוון שבדרך כלל הברזל עצמו אינו מתקלף ואינו מוציא ניצוצות באש, נראה שכוונת חכמים שהליבון יגרום למאכלים הדבוקים לכלי להתקלף ממנו או שניצוצות מהם ינתזו.
רבים סוברים שחום הליבון צריך להיות מסוגל לשרוף ולהבעיר כל מאכל שיכול להידבק לכלי עד שיצא כניצוצות, וזאת למרות שהאש שעליה צלו או אפו את החמץ לא הגיעה לחום כזה (פמ"ג). חום זה הוא כ-350 מעלות עד כ-400 מעלות.
ויש מקילים וסוברים שהכלל 'כבולעו כך פולטו' חל גם על חום האש, שבאותה האש שבה הכלי בלע את טעם האיסור או החמץ צריך להכשירו. שאם למשל בלע בחום של 200 מעלות - יוכשר ב-200 מעלות. לפי דעתם, תבנית שבלעה איסור בחום התנור, אפשר להכשיר בחומו של אותו התנור. למעשה, המנהג הרווח כדעת המחמירים, ובשעת הצורך אפשר להקל. לפיכך, כאשר יש צורך בכלי ואם ינהגו כשיטה המחמירה הוא עלול להתקלקל, אפשר לסמוך על דעת המקילים.
עוד יש ליבון קל, והוא חימום הכלי באש עד שאם יניחו קש על צידו השני - ייחרך, או אם ימתחו חוט דק על דופן הכלי - ייחרך ויקרע מרוב החום. ליבון קל אינו מועיל לכלי שצריך ליבון רגיל, אולם הוא מועיל להפליט את הטעם הבלוע בכלי יותר מהגעלה, והוא גם שורף מקצת מהטעם שבלוע ודבוק בכלי. וכאשר יש ספק אם הכלי צריך ליבון, אפשר להסתפק בליבון קל. ניתן לבצע ליבון קל על ידי הכנסת הכלי לתוך תנור אפייה ולחממו שם על החום הגבוה כחצי שעה. 4

ו - כללי ההגעלה
כפי שלמדנו, כלים שהשתמשו בהם בדרך בישול, צריכים הכשרה בהגעלה, אלא שיש דרגות בחום הבישול, והכלל הוא: 'כבולעו כך פולטו':
כלי ראשון שעל האש : זו דרגת הבישול החזקה, וכדרך שימושו בחמץ כך הכשרתו - במים רותחים בכלי ראשון שעל האש. ואף אם בעת השימוש בחמץ המים שבכלי הראשון שעל האש לא רתחו, בהכשרה צריך שהמים ירתחו, שכן לא ניתן להעריך את מידת החום שבה הכלי בלע, וכדי לצאת מהספק צריך להגעילו במים רותחים.
כלי ראשון שאינו על האש : כלי שהתחמם על האש ואחר כך הוסר מהאש או שכיבו את האש שתחתיו - בכוחו לבשל מעט. לפיכך, אפשר להכשיר כלים שנאסרו בכך - בכלי ראשון שאינו על האש שהמים שבתוכו עדיין חמים מאוד.
עירוי מכלי ראשון : בכוחו לבשל 'כדי קליפה', ואף הכשרת כלים שנאסרו בכך, בעירוי רותחים מכלי ראשון.
כלי שני : אם עירו את התבשיל שהתבשל על האש לכלי אחר, הכלי האחר נקרא כלי שני. נחלקו הפוסקים אם צריך להכשיר כלים שהוכנסו לתוכו, ולמעשה נפסק שצריך להכשירם בהגעלה בכלי שני (שו"ע או"ח תנא, ה).
ואף בכלי שלישי והלאה, יש מחמירים שכל זמן שחום התבשיל כחום שהיד סולדת בו, הכלי שהוכנס לתוכו צריך הכשרה. ואף שרוב הפוסקים מקילים וסוברים שדי להכשירם בהדחה, משום חומרת חמץ לכתחילה נוהגים להכשירם בהגעלה (שועה"ר תנא, לד).
כאשר השימוש היה בחום שאין היד סולדת בו, פחות מ-45 מעלות, אפילו בכלי ראשון, אין צריך הגעלה אלא הדחה בלבד.
לכתחילה, רבים נוהגים להכשיר את כל הכלים שהשתמשו בהם במאכלי חמץ חמים - בכלי ראשון שעל האש, למרות שבפועל השתמשו בהם רק בעירוי או כלי שני, משום שחוששים שמא השתמשו בהם פעם בכלי ראשון ושכחו (עי' רמ"א תנא, ו; כה"ח קז). אולם כאשר ברור מה רמת השימוש האסור, אין צורך להכשיר את הכלי ברמה גבוהה יותר.

ז - אם הולכים אחר הבליעה החמורה או רוב תשמישו
פעמים רבות משתמשים בכלי אחד בדרגות שונות של חומרה, ואזי השאלה כיצד צריכים להכשירו. יש מחמירים וסוברים שהכשרת כל כלי צריכה להיות כפי תשמישו החמור, שאם פעם אחת השתמשו בו באוּר, למרות שברוב הפעמים השתמשו בו ברותחים, הכשרתו בליבון. וכן כלי שפעם אחת השתמשו בו ברותחים וברוב המקרים בצונן, צריך הכשרה בהגעלה. שאם לא כן, הכלי יוכשר רק מרוב תשמישו ולא מתשמישו החמור (שאילתות, ראבי"ה, מרדכי, או"ה הארוך).
מנגד, רבים מקילים וסוברים שחובת ההכשרה תלויה בדרך שימושו של אותו כלי. לפיכך, אם רוב שימושו של הכלי ברותחים ורק לעיתים באוּר, הכשרתו בהגעלה. ואם רוב שימושו בצוננים ולעיתים ברותחים, הכשרתו בהדחה (ר"ת, רמב"ן, רשב"א, ר"ן, שו"ע תנא, ו). ולכאורה קשה, איך ההכשרה כפי רוב תשמישו תכשיר את הכלי מהטעמים שבלע בעת השימוש החמור? אלא שאחר עשרים וארבע שעות, הטעמים שבלועים ודבוקים בכלים נפגמים, וממילא אינם יכולים יותר לאסור את המאכלים שיבואו עמם במגע (כפי שיבואר בהלכה הבאה), ולכן חובת ההכשרה היא כפי רוב תשמישו של הכלי (רשב"א, רמ"ע מפאנו).
למעשה, לכתחילה נוהגים להחמיר להכשיר כל כלי כפי תשמישו החמור, ובשעת הצורך, מקילים להכשירו כפי רוב תשמישו. וכאשר יש חשש שההכשרה כפי תשמישו החמור תפגע בכלי, כגון כלי שמיעוט תשמישו באוּר והוא עלול להינזק בליבון, לכתחילה אפשר להכשירו בהגעלה כפי רוב תשמישו. 5

ח - מאכלים שבושלו בכלים שלא הוכשרו
טעה ובישל בפסח בכלי חמץ שלא עבר הכשרה לפסח, אם לא עברה יממה מאז שבישלו בו חמץ, התבשיל אסור בפסח וצריך לבערו. ואם עברה יממה, בדיעבד התבשיל כשר, שכן ישנו כלל שנותן טעם לפגם אינו אוסר, ולאחר יממה (24 שעות), הטעם הבלוע ודבוק בכלים נפגם, וממילא טעם החמץ הפגום אינו אוסר את התבשיל (שו"ע יו"ד קג, ה; או"ח תמז, י).
ואם זה שבישל בכלי החמץ ידע שהוא לא הוכשר ובכל זאת עבר ובישל בו לפסח, גם אם עברה יממה מאז שבישלו בו חמץ, הואיל ועבר ובישל בכלי חמץ שלא הוכשר, קנסו חכמים ואסרו את התבשיל עליו ועל כל מי שבישל עבורם. ולאחרים שלא התכוון לבשל עבורם, מותר לאכול ממנו, הואיל ובפועל אין בו טעם חמץ שאוסרו.
ויש מחמירים וסוברים, שגם אם בישלו בפסח בשגגה בסיר החמץ, ואף עברה יממה מאז שבישלו בו חמץ, התבשיל אסור, מפני שדין חמץ בפסח חמור משאר איסורים, שכשם שאפילו כלשהו ממנו אוסר, כך גם טעם פגום שלו אוסר (רמ"א; לעיל ז, ה, 5). 6

ט - ניקוי הכלים והכנתם להגעלה
צריך לנקות את הכלי לפני הכשרתו בהגעלה, מפני שהמים הרותחים מוציאים את הטעמים הבלועים והדבוקים בכלי, אבל אינם מנקים את הכלי מכל שיירי המאכלים שדבוקים בו. והמכשיר כלי בהגעלה בלא שניקה אותו תחילה, צריך לנקות אותו ולחזור להגעילו (שו"ע תנא, ג).
כלי שיש בו חריצים שקשה להוציא מתוכם את שיירי המזון, צריך לנקותו עם הרבה סבון, עד שיהיה ברור ששיירי המזון ששם אינם ראויים למאכל כלב, ואחר כך להגעיל את הכלי. כמו כן סיר שיש לו ידיות, יש לנקות סביבן עם הרבה סבון, כדי ששיירי המאכלים שאולי נותרו שם ייפגמו לגמרי. 7
גם את ידיות הכלים צריך להכשיר, מפני שבכלי מתכות, כאשר גוף הכלי מתחמם - נמשך החום גם לידיותיו, ואם הגיעו לחום שהיד סולדת ממנו, נחשב כל הכלי כולל ידיותיו ככלי שהשתמשו בו באיסור, וכולו צריך הכשר. אמנם את הידיות אפשר להכשיר בעירוי מכלי ראשון, מפני ששימושן ובליעתן אינה כחומרת כלי ראשון שעל האש (רמ"א תנא, יב). גם ידיות של כלי עץ צריך להכשיר, ואף שאינן מתחממות כל כך, פעמים שהתבשיל גולש או ניתז על ידיות הכלים וטעמו נבלע ונדבק בהן. לפיכך צריך להגעיל את הכלי ואת ידיותיו (שו"ע תנא, יב; מ"ב סח).
כלים שעלולים להינזק בהכשרה, אין להכשיר. וזו הסיבה שאין אפשרות להכשיר כלי חרס, שהואיל והחרס בולע טעם רב, ההגעלה אינה יכולה להפליט את כל הטעם שבלע. ואמנם ליבון יכול היה להכשיר כלי חרס, שכן הליבון שורף את כל הטעמים שהכלי בלע, אולם כיוון שהליבון עלול לבקע את כלי החרס, יש חשש שלא ילבנו אותו כראוי, ולכן הלכה קבועה היא שאין אפשרות להכשיר כלי חרס. ורק על ידי השלכתו לכבשן האש אפשר להכשירו, משום שבכבשן האש כבר לא ניתן לחוס על כלי החרס, כי האש החזקה בוערת שם בכל עוצמתה, ואזי אם הכלי ישרוד, הרי הוא כאילו נוצר מחדש (שו"ע תנא, א; מ"ב יג-יד).
וכן תבניות אפייה, מחבת טפלון וסירי פלא (לעוגות), כיוון שבליעתם באוּר, לא ניתן להכשירם, שכן המנהג הרווח הוא כדעה המחמירה (בהלכה ה), שדורשת להכשירם בחום של כ-350-400 מעלות, ובחום זה הם עלולים להתעקם עד שאנשים יעדיפו לזורקם. אמנם כפי שלמדנו (שם), בשעת הצורך אפשר לסמוך על הדעה המקילה, שניתן להכשיר כלים שהשתמשו בהם באוּר באותו החום שבו אפו או צלו בהם, ובחום זה לא יתקלקלו. 8

י - המתנה עשרים וארבע שעות לפני ההגעלה
נוהגים שלא להגעיל כלים בני יומם, היינו בתוך עשרים וארבע שעות מאז שהשתמשו בהם באיסור. מפני שבמשך יממה הטעם הבלוע ודבוק בכלי עדיין משובח, ואם לא יהיה במים של ההגעלה פי שישים יותר מעובי דפנות הכלי, מי-ההגעלה עלולים לקבל את טעם האיסור ולחזור להדביקו ולהבליעו בדפנות הכלי, ונמצא שההגעלה לא הועילה. אבל לאחר יממה, הטעם שנבלע ונדבק בכלי נפגם, ואזי גם אם לא יהיה במי-ההגעלה פי שישים כנגד הכלי, הכלי הוכשר, מפני שאז הכלי פולט למים טעם פגום, ואף אם יחזור ויבלע ממנו, אינו נאסר. שכן רק אם הטעם שנבלע בתחילה היה משובח - הכלי נאסר, ואז איסורו נמשך גם אחר שהטעם שנבלע בו נפגם, אבל אם בעת שהטעם נבלע ונדבק בכלי היה הטעם פגום - הכלי אינו נאסר.
עוד יש לחשוש שאם יגעילו באותם המים כלים בשריים וחלביים, יפלטו למי-ההגעלה טעם טוב של בשר וטעם טוב של חלב, ואם לא יהיה במי-ההגעלה פי שישים יותר מאחד מהם, הטעמים לא יתבטלו בשישים ויתערבו זה בזה ויאסרו את מי-ההגעלה ואת הכלים שיגעילו בהם, מפני שיבלעו טעם בשר וחלב ביחד. אבל אחר יממה, טעמי הבשר והחלב שייפלטו מהכלים יהיו פגומים ולא יאסרו את מי-ההגעלה והכלים, מפני שנותן טעם לפגם - מותר (שו"ע תנב, ב, מ"ב שם).
במקומות הגעלה ציבוריים נוהגים שלא לסמוך על האנשים שישהו את כליהם יממה לפני ההגעלה, וכדי להימנע מתקלות, מוסיפים למי-ההגעלה סבון נוזלי, ועל ידי כך כל טעם שייפלט מהכלים מיד ייפגם, ואף אם יחזור ויבלע בכלים, כיוון שהוא פגום, אינו אוסר את הכלים.
מצד הדין, אפשר להגעיל כלי מתכת וזכוכית שניקו עם סבון בלא להמתין יממה, הואיל ואינם פולטים טעם. אבל לכתחילה גם בכלי זכוכית ומתכת נוהגים כמו בכלי עץ להמתין יממה או להוסיף סבון נוזלי. 9

יא - הגעלת הכלים בפועל
אפשר להשתמש לצורך ההגעלה בכל אחד מסירי המטבח ובלבד שיהיה נקי. מי ההגעלה צריכים להיות רותחים.
משהים את כל הכלי בתוך המים למשך כשלוש שניות. לכתחילה נוהגים לשטוף את הכלים במים קרים מיד לאחר ההגעלה, אבל אין זה מעכב (שו"ע תנב, ז; מ"ב לד). ולכן כאשר קשה לבצע את השטיפה במים קרים - אין חובה לטרוח על כך. 10
לפעמים הכנסת הכלים מקררת מעט את המים עד שהם מפסיקים לרתוח, ואזי יש להשהות את הכלים במים עד שיחזרו לרתוח. המכניס שני כלים בבת אחת למים הרותחים, צריך לנערם מעט כדי שהמים הרותחים יכנסו ביניהם (עפ"י שו"ע תנב, ג-ד).
כלי שלא ניתן להכניס את כולו למים, אפשר להגעיל תחילה את חציו האחד ואח"כ את חציו האחר (שו"ע תנא, יא).
רבים נוהגים לכתחילה להגעיל במים רותחים גם כלים שהשתמשו בהם בעירוי או בכלי שני (עי' לעיל הלכה ו).
לסיכום, כך הוא סדר ההגעלה: מנקים את הכלי, מרתיחים מים בכלי גדול ונקי, מכניסים את כל הכלי שצריך הגעלה לתוך המים הרותחים למשך כשלוש שניות, ובכך הכלי מוכשר. נוהגים להוסיף מי סבון למי ההגעלה או להמתין יממה בין השימוש בחמץ או באיסור להגעלה, ובכלים שאינם נקיים חובה לעשות כן. לכתחילה, שוטפים את הכלי במים קרים אחר ההגעלה. 11

יב - הגעלת סירים
הגעלת סיר צריכה להתבצע בתוך כלי גדול שניתן להכניס את כולו לתוכו. ואין להסתפק בהרתחת המים בתוך הסיר, מפני שמסתבר שבמשך השנה התבשיל גלש או ניתז על שפת הכלי, ואזי טעם החמץ נבלע ונדבק גם בשפתו העליונה של הסיר, ושפת הסיר אינה מוכשרת על ידי הרתחת המים בתוך הסיר.
כשאין כלי גדול שניתן להגעיל בתוכו את הסיר, יש למלא את הסיר שרוצים להכשיר במים ולהרתיחם, ובמקביל להרתיח מים בתוך כלי קטן, וכשהמים שבתוך הסיר ירתחו, יכניסו לתוכם את הכלי הקטן, והוא יגרום לכך שמים רבים יצאו ויישפכו על כל צידי הסיר ויגעילו את שפתו (עי' ע"ז עו, א; ועי' שו"ע תנב, ו).
כאשר ניתן לפרק את הידיות של הסירים, יש מהדרים לפרקן ולנקותן. במקום זאת אפשר לנקות סביבן עם הרבה סבון, עד שיהיה ברור שהטעם שאולי נמצא בחריצים נפגם, ואחר כך להגעיל את הסיר (לעיל י). סירים שיש בשוליהם קפל מתכת, אינם צריכים טיפול מיוחד. 12

יג - בליעה בכבוש והכשרתה
כלים שהניחו בהם דברי חמץ קרים, הכשרתם בהדחה, היינו שטיפה. לדוגמא, כוסות ששתו בהן בירה, שכידוע היא חמץ, הכשרתן בשטיפה. מפני שכל זמן שהחמץ אינו חם בחום שהיד סולדת ממנו, שייריו נדבקים לכלי בריפיון, וניתן להסירם על ידי שטיפה. קל וחומר שקערות וצלחות שהניחו בהן עוגיות חמץ, הכשרתן בניקוי, מפני שבנוסף לכך שאינן חמות, הן גם יבשות, ובלא לחות הטעם אינו נדבק לכלי, ורק צריך להסיר את הפירורים שאולי נותרו בהן.
אבל אם השאירו את הבירה בכוס למשך יממה (24 שעות), לדעת רבים הרי זו כבישה. שכן אמרו חכמים: 'כבוש כמבושל', כלומר, כבישה מכניסה טעמים במאכלים כמו בישול, ולדעת רבים היא מכניסה טעמים גם בכלים (פנה"ל כשרות לה, ט), ולכן אסור להשתמש בפסח בכלים ששהתה בהם בירה במשך יממה.
על ידי הגעלה במים רותחים ברור שאפשר להכשיר כלים אלו, שאם הגעלה מועילה לכלים ששימשו לבישול, קל וחומר שתועיל לכלים ששימשו לכבישה. וכיוון שבליעה בכבישה היא בליעה קלה יותר, אפשר גם להכשיר כלים אלו בהשריה של שלוש יממות במים. כלומר, בהשריית הכלי במים למשך יממה, החלפת המים והשרייתו שוב למשך יממה, ושוב החלפת המים והשרייתו בהם למשך יממה. אמנם בדרך כלל מהר וקל להכשיר את הכלים בהגעלה במים רותחים, אבל כלים שעלולים להיפגם במים רותחים מכשירים באופן זה.
משקה חריף כוויסקי, לדעת כמה פוסקים, כבר בשמונה עשרה דקות פועל פעולה של כבישה, ומבליע את טעמי הוויסקי בכלי. והרוצה להשתמש בכלי זה בפסח, צריך להכשירו בהגעלה או בהשריה של שלוש יממות במים. 13




^ 1.. לרשב"א (תוה"ב הקצר ד, ד) צריך לנקות היטב את השיפודים לפני הליבון, מפני שהליבון אינו שורף את כל הטעמים הדבוקים בכלי. וכ"כ רבנו ירוחם, אורחות חיים ופר"ח. והטור כתב שאין צורך לנקות את השיפודים לפני הליבון, כי האש שורפת את כל שיירי המאכלים והטעמים שנדבקו ונבלעו בכלי. וכן דעת המאירי, הגה"מ, או"ה הארוך וב"י. וכ"כ למעשה אחרונים רבים, ומהם: ט"ז תנא, ז; כנה"ג, מ"ב כד.
^ 2.. דעת המקילים וסוברים שחמץ נקרא 'היתרא בלע', הם: רמב"ם, ראב"ד, ר"ת, רי"ד, ראב"ן, ראבי"ה, עיטור, תרומה, או"ז, רוקח, יראים, שבה"ל, סמ"ג, או"ה הארוך, תשב"ץ ועוד. בין המחמירים: רמב"ן, רשב"א, רא"ש, ר"ן, ריטב"א, נמוקי יוסף, מאירי, רבנו ירוחם, מהרי"ל, וכך למדו מהרי"ף.
^ 3.. לרשב"א (תוה"ב ד, ד), רבינו יואל ומהר"ם חלאווה, הכשרת מחבת שטיגנו בה במעט שמן - בליבון. ולראבי"ה, רא"ש (פסחים ב, ז), רבנו ירוחם, אגור, שבולי הלקט בשם גאונים, מרדכי, הגה"מ ועוד - בהגעלה. (לרבנו תם, או"ז, רא"ה ואוהל מועד, רק כלי שחום האש מקיפו מכל צדדיו כשיפוד ותבנית שבתוך תנור, חייב בליבון, ולשיטתם, גם אם לא מרחו שמן בתחתית המחבת - הכשרתה בהגעלה).
הראשונים לא חילקו בין פסח לשאר איסורים, אולם בשו"ע החמיר בשאר איסורים להצריך ליבון, ולעניין פסח הקל בהגעלה (יו"ד קכא, ד; או"ח תנא, יא). ביארו האחרונים שלגבי פסח צרף את דעת הסוברים שחמץ לפני הפסח נחשב 'היתרא' (לעיל הלכה ג), ולכן הכריע כדעת המתירים להכשיר מחבת בהגעלה (גר"א, חוק יעקב, חיד"א, מאמ"ר, נהר שלום, ערך השולחן ועוד רבים). מנגד, לפר"ח יו"ד קכא, ח, הואיל ולמעשה נפסק שחמץ נחשב 'איסורא בלע', גם מחבת לפסח צריכה ליבון חמור. וכ"כ פרי תואר.
לרמ"א תנא, יא, מדינא אפשר להכשיר מחבת לפסח בהגעלה, וראוי להחמיר ולהכשירה בליבון קל. וכן נוהגים לכתחילה. (על ליבון קל ראו בהלכה הבאה).
יש אומרים, שכאשר אין במחבת שמן רוחש ומבעבע - המחבת נחשבת כתבנית (פר"ח תנא, יא; שועה"ר לו). ומהראשונים נראה, שגם אם הרטיבו את המחבת במעט שמן, כיוון שמדובר בטיגון שנועד להבליע את השמן במאכל ולא באפייה שנועדה לייבש את המאכל, הכשרתה בהגעלה (רא"ש ועוד, וכ"כ בערוה"ש תנא, יג. ובכה"ח ע, נתן לזה גדר של טופח על מנת להטפיח).
לגבי סיר שמכינים בו קוגל, ג'חנון, וכובאנה, ומחבת למלווח, מתחילה סברתי שאם לא הניחו בהם שמן רוחש, הכשרתם בליבון. אולם למעשה נראה שהולכים אחר התוצאה, שאם הם נשארים לחים, כדוגמת קוגל, הרי הם כמבושלים, והכשרתם בהגעלה. ואם התוצאה דומה לאפייה, כמלווח וכובאנה רגילים, הכשרתם בליבון. ובתוצאת ביניים, כפי המצב בג'חנון וכובאנה רכים, אפשר להכשיר בהגעלה, שיש לצרף את דעת הסוברים שחמץ לפני הפסח נחשב 'היתרא', כמבואר לעיל בהלכה ג. (עי' פנה"ל ברכות ו, יא, 10).
^ 4.. על הליבון נאמר בבבלי ע"ז עו, א: "עד שתשיר קליפתן", וכן הובא בשאילתות, בה"ג, רי"ף, רמב"ם ועוד. ובירושלמי ע"ז ה, טו: "והליבון צריך שיהו ניצוצות מנתזין ממנה", וכ"כ רא"ש, טור ושולחן ערוך תנא, ד. אמנם אין בזה מחלוקת אלא הם שני סימנים של ליבון, וכ"כ פמ"ג תנב, מ"ז א.
לכאורה הניצוצות והקילוף צריכים להיות במתכת עצמה, אולם בדרך כלל המתכות אינן מוציאות ניצוצות או מתקלפות מחמת האש, ולדעת מומחים, גם בעבר המתכות לא התקלפו או הוציאו ניצוצות. לפיכך נראה שהכוונה שהמאכלים שנותרו דבוקים בכלים היו בוערים ומתפחמים ומתקלפים או מתפקעים ומוציאים ניצוצות. כעין זה ביאר הרב פפויפר (דרך כוכב עמ' 310), ודבריו הובאו בספרים רבים (מעדני אשר איסור והיתר קנט; הוראה ברורה יו"ד קכא, נח; דברי דוד ח"א יו"ד י). ואף שכיום על ידי הסבון המאכלים אינם נותרים דבוקים לכלים, חיוב ההכשרה נותר כפי שהיה (פנה"ל כשרות לב, ז-ח).
כפי שכתבתי למעלה, נחלקו האחרונים לגבי ליבון, רבים סוברים שמדובר על חום קבוע, שמוציא ניצוצות במידה ודבוק אוכל לכלי, ומהם: פמ"ג תנא, א"א ל; מהר"ם שיק או"ח ריג; מקראי קדש לרב פרנק פסח ח"א פ, ז; אג"מ יו"ד א, ס. ויש שכתבו להקל באותו חום שבו הכלי בלע את האיסור, ומהם: שו"ת ערוגות הבושם או"ח קיט; מנחת יצחק ג, סו; תפארת צבי א, ל; וכ"כ בנטעי גבריאל (פסח עה, ג) בשם הר"א קוטלר, והרי"ב מבריסק. למעשה מקובל להורות כדעת המחמירים, שדבריהם מצוטטים להלכה בספרי זמנינו. אולם כיוון שלדעת רבים חמץ נחשב 'היתרא בלע', שאפילו הגעלה מועילה לו, בשעת הצורך אפשר להורות כדעת המקילים בליבון כפי חום השימוש בחמץ. ק"ו לאחר יממה שאז הטעם שבכלי נפגם, והולכים בספקות אחר המקילים. בנוסף לכך, כיוון שכלי המתכת מתנקים כיום היטב בעזרת הסבון, אין חשש לטעם איסור, וחיוב ההכשרה הוא כפי השימוש האסור (פנה"ל כשרות לב, ז-ח). ובשאר איסורים שאין את סברת 'היתרא בלע', רק בהפסד מרובה אפשר להקל (פנה"ל כשרות לג, ו).
לרבי אביגדור, אחד מהראשונים (הובא בהגה"מ מאכ"א יז, ה), דעה מקילה יותר, שליבון הוא כאשר מבערים אש תחת הכלי עד שאם יניחו עליו קש - ייחרך, וזו כוונת חכמים "עד שיהו ניצוצות מנתזין ממנה". למעשה הוסכם שאין להקל כמותו, וקראו לליבון זה 'ליבון קל', שהוא מועיל כמו הגעלה ואף יותר. וכשיש ספק אם צריך ללבן כלי, נהגו רבים להורות להכשיר בליבון קל (תה"ד קל; רמ"א תנא, ד). עוד תועלת בליבון קל, שהוא הועיל לחריצים שהיה קשה לנקותם וההגעלה לא הכשירה אותם (מ"ב תנא, לג). וכיום אפשר לנקותם עם סבון ולפגום את התקוע בחריצים מהיות ראוי למאכל כלב. ←
עוד כתבו הפוסקים, שיש ליבון יותר קל, והוא כאשר מחממים את הכלי לחום שהיד סולדת בו (לבוש, ט"ז תנא, ח; שועה"ר י). כפי הנראה הכוונה 70 מעלות ומעלה. וכתב בפמ"ג (תנא א"א ל), שהוא מועיל לבליעה של כלי ראשון שאינו על האש.
^ 5.. סברת המחמירים ברורה, הואיל ופעם אחת הכלי בלע בליעה חמורה, יש להכשירו ממנה. כך דעת שאילתות, ראבי"ה, מרדכי, הגה"מ, תה"ד, או"ה הארוך, מהרי"ל. מנגד, משמע מהתלמוד, שהולכים אחר רוב תשמישו של הכלי, ולכן הכשרת כוסות ששימושם הרגיל בצונן - בהדחה (ע"ז עה, ב), למרות שלפעמים משתמשים בהן בחמים. והכשרת סכינים ששימושם הרגיל ברותחים - בהגעלה (פסחים ל, ב), למרות שלפעמים חותכים בהם בשר על האש. וכ"כ ר"ת, רמב"ן, רשב"א, רא"ה, ר"ן. וכך למדו רבים מהרי"ף והרמב"ם, כמובא בב"י תנא, ו. מחלוקת זו נוגעת גם להכשרה משאר איסורים.
למעשה, נפסק בשו"ע תנא, ו; כה, כדעת המקילים, ולרמ"א נוהגים להחמיר להכשיר כתשמישו החמור, ובדיעבד מקילים. ולשועה"ר כז-כח, אין להשתמש בו בפסח ורק בדיעבד אם השתמשו אחר הכשרה כרוב תשמישו - המאכל כשר. אמנם נראה משעה"צ קמד, שכאשר קשה להכשיר כתשמישו החמור, אפשר להכשיר כרוב תשמישו. כמו כן, אם ההכשרה כתשמישו החמור יכולה להזיק לכלי, לדעת בית מאיר יא, אפשר להכשירו כרוב תשמישו, והביאו בשעה"צ נא. ←
רבים מפוסקי הספרדים כתבו שהולכים אחר רוב תשמישו (שו"ע תנא, ו, רמ"ע מפאנו, גן המלך, פעולת צדיק, זבחי צדק, ר' יוסף משאש, יבי"א ח"י יו"ד נח, אול"צ ח"ג י, י-יא). אמנם כמה מפוסקי הספרדים כתבו שלכתחילה נהגו להחמיר כתשמישו החמור (כנה"ג, שולחן גבוה, כה"ח תנא, ק; רח"ד הלוי מקור חיים קפו, א). וגם בשו"ע תנא, כ, כתב שנוהגים להכשיר שולחנות בעירוי כתשמישו החמור. וכיוון שמצינו בין יוצאי ספרד פוסקים שהורו להחמיר לכתחילה, ורבים מפוסקי אשכנז הורו להקל בשעת הצורך, כדי שלא לאפושי פלוגתא כתבתי כדעת המכריעים להחמיר לכתחילה ולהקל בשעת הצורך. לפיכך, מזלגות שלעיתים משתמשים באוּר, יש להכשיר בהגעלה, הואיל והם עלולים להיפגם בליבון. טעם נוסף, המזלג שהשתמשו בו באוּר בטל ברוב המזלגות שלא השתמשו בהם באוּר.
כמה אחרונים כתבו שקובעים רוב ומיעוט רק לפי שימוש החמץ הצריך הכשרה, וכלי ששימושו בצונן שלא בחמץ ופעם אחת השתמשו בו חמץ ברותחים, צריך הגעלה. אבל אם רוב תשמישו בחמץ בצונן, כמו שיש ושולחן, למרות שמיעוט תשמישו ברותחים, הכשרתו כרוב תשמישו בצונן. וכ"כ פמ"ג יו"ד צא, שפ"ד ג; בית אפרים חו"מ יז; חזו"א או"ח קיט, טו; שבט הלוי ח"ו קטז, ג. (בהגהות ר"ב פרנקל לסי' צא, מיקל וסובר שקובעים את רוב תשמישו לפי כל שימושיו כולל שימושי ההיתר).
רבים כתבו שכאשר מכשירים כרוב תשמישו, יש להמתין יממה מהתשמיש החמור (פר"ח תנא, ו; עולת שבת ז; חק יעקב לא; א"ר לז; ערך השולחן יא; מ"ב מו). אך נראה שכיום בכלי זכוכית ומתכת שנוקו כראוי עם סבון, מצד הדין גם כשמכשירים כרוב תשמישו, אין צורך להמתין יממה מהשימוש החמור.
^ 6.. מבואר בפנה"ל כשרות לד, ב, שלא ניתן לחשב בדייקנות כמה טעם נבלע ונדבק בדפנות, וכמה טעם הן פולטות, שיש כלים שבולעים הרבה ככלי חרס, ויש פחות ככלי עץ, ויש שהטעם רק נדבק בדפנותיהם ככלי מתכת. יש טעמים שנבלעים ונדבקים יותר ויש פחות. יש מאכלים שטעמם חזק מאוד ויש שטעמם חלש. וכיוון שמדובר בספק תמידי שאין דרך לפותרו, נפסקה ההלכה שכדי לצאת מהספק יש להחשיב את כל דופן הכלי כאילו היא מלאה בטעם התבשיל, ובעת הבישול כולו יוצא לתבשיל. וכיוון שכמעט בכל הסירים והכלים שלנו, אין בתכולת הסיר פי שישים מעובי הדפנות, אם בתוך יממה מבישול הטרף יבשלו בו מאכל כשר - המאכל הכשר יאסר מחמת טעם הטרף שנבלע בו.
כך הדין לגבי כלי חרס ועץ כיום, וכן הדין לגבי כלי זכוכית ומתכות שלא נוקו עם סבון כמקובל. אולם מבואר בפנה"ל כשרות לב, ד-ח, שבשונה מחרס ומעץ, כלי זכוכית ומתכת אינם בולעים טעמים לתוך החומר שלהם, וממילא אם נוקו עם סבון כמקובל כיום, אינם פולטים טעם, ולכן בדיעבד אם בישלו בשגגה בסיר חמץ נקי אפילו בתוך יממה - התבשיל כשר. אמנם חובת ההכשרה נשארה במקומה (שם לב, ז), ועל כן אם לקחו סיר שבישלו בו באותו יום חמץ, ובזדון בישלו בו מאכל לפסח, למרות שהתבשיל לא קיבל טעם שאוסרו, משום הקנס התבשיל אסור על המבשל ועל כל מי שבישל עבורם (רשב"א, ריטב"א, רדב"ז, כנה"ג, פמ"ג ועוד. כמבואר שם לב, ג, הערה 3 לקראת סופה).
^ 7.. השו"ע תנא, ג, כתב שהפתרון לחריצים הוא ליבון על מקום החריצים, כדי לשרוף את שיירי המאכל ששם. וכתבו הפוסקים, שכאשר נדן הסכינים עשוי מעץ, כיוון שיישרף בליבון - לא ניתן להכשירו (רמ"א, ט"ז, מ"א ומ"ב כו). ומסתבר שלא הזכירו את הפתרון של שטיפה עם סבון כי לא היה מצוי, ולכן ליבון היה הפתרון היחיד נגד שיירי המאכלים שבחריצים.
^ 8.. מקובל להורות שהכשרת תבניות אפיה בליבון חמור, וכיוון שהוא עלול לקלקל אותן, אין להכשירן לפסח (אול"צ ח"ג י, ב; באהלה של תורה א, יח; ספ"כ ח, מ; הגעלת כלים ה, ו; יג, שטו). וכך הדין בסירי פלא ובמחבת טפלון. אמנם בשעת הצורך אפשר להקל להכשירם באותו חום שבו בלעו, וכפי שלמדנו בהלכה ה', שבשעת הצורך אפשר לסמוך על דעת המקילים שהכשרתו כפי חום בליעתו באש. וכן למדנו בהלכה ג' שניתן לצרף את הסוברים שחמץ נחשב 'היתרא' והכשרתו בהגעלה. וקולא זו מתחזקת מדעת שולחן גבוה תנא, לא, ושו"ת תפארת אדם או"ח טז, שכאשר מושחים את התבנית בשמן, דין התבנית כסיר שבליעתו בנוזלים והכשרתו בהגעלה. ובחזון עובדיה פסח עמ' קלד, כתב שהרוצה לסמוך עליהם רשאי. ונראה שכוונתם שעל ידי שמן זה המאפה אינו נדבק לכלי, כך שניתן להוציאו בקלות, ולכן בליעתו אינה נחשבת בליעה באוּר. ויש מקום לומר, שגם במקרה שהקפידו להניח נייר אפיה בין המאפה לתבנית, לשיטתם אין מדובר בבליעה באוּר, ויתכן שלגבי נייר אפייה אף פוסקים נוספים יסכימו לכך.
^ 9.. לרש"י, אשכול, יראים, רמב"ן ועוד, בכל משך הזמן שהכלים בתוך מי-ההגעלה הרותחים, הכלים פולטים טעם ולא בולעים ממי-ההגעלה, וממילא אין מקום לכל החששות שהובאו למעלה. אולם התוס', או"ז, רא"ש, רשב"א, סמ"ק ועוד, חוששים לכל המובא למעלה, וכן המנהג. וכן כתבו בשו"ע ורמ"א תנב, א-ב, ומ"ב א. נמצא שהרוצה להגעיל כלי חייב להקפיד על אחד משני תנאים: או שיעברו על הכלים יממה כדי שהטעמים הנפלטים מהם יהיו פגומים (או שיערבו במי-ההגעלה מי סבון שייפגמו את הטעמים). או שיהיה במי-ההגעלה פי שישים מעובי דפנות הכלי, שאז הטעם הנפלט בטל בשישים.
לאו"ה הארוך, אם הכניסו כלי אחר כלי למי-ההגעלה, קמא קמא בטל במים, ואין מצרפים את כל הכלים יחד. אולם לרשב"א חוזר וניעור, ואם אין במי-ההגעלה פי שישים מכל הכלים שהוכנסו להם, יש לחשוש לכל המובא למעלה. וכן נוהגים (מ"ב יג). ואף נוהגים לכתחילה שלא להגעיל כלים בני יומם, שמא יטעו ולא יהיה במי-ההגעלה פי שישים (מ"ב כ).
כל היסודות הללו חלו גם על כלי מתכת שלא נוקו בסבון, כפי שהיה מקובל עד העת החדשה, אבל כיום שמנקים את הכלים עם סבון, ואין חשש שנותרה עליהם שכבה של שיירי מאכלים, אין חשש שיפלטו טעם למי-ההגעלה. ורק בכלי חרס ועץ יש חשש שיפלטו טעמים (פנה"ל כשרות לב, ד-ח). ואע"פ כן מקובל להורות להמתין יממה כמנהג הוותיק או להניח סבון במי-ההגעלה, מפני שכך צריך לכלי חרס ועץ, ולכלי זכוכית ומתכת שלא נוקו כראוי.
יש סוברים שרק במים ניתן להגעיל כי משקים אחרים אינם מפליטים טעמים כראוי (רמב"ן, ריטב"א ומאירי). ויש סוברים שגם במשקים אחרים אפשר להגעיל (רשב"א). הרמ"א תנב, ה, הכריע, שלכתחילה יש להגעיל במים, ובדיעבד אפשר גם בשאר משקים. לפי זה כתבו כמה אחרונים שלכתחילה אין לערב במי-ההגעלה אפר (מ"א, פר"ח וחק יעקב). אולם ההוראה המקובלת כיום שמערבים סבון נוזלי במי-ההגעלה. כפי הנראה אין בזה חשש, מפני שהסבון הנוזלי אינו משנה את סמיכותם של המים (וכ"כ ספ"כ ז, 76).
האם אפשר להגעיל כלים בתוך הפסח - כפי שלמדנו לעיל (ז, ה), לרוב הראשונים ולשו"ע שסוברים שגם בפסח נותן טעם לפגם מותר, אפשר להגעיל כלים שאינם בני יומם, הואיל והטעם הבלוע ודבוק בהם פגום. ולרמ"א שחושש לדעת הסוברים שנותן טעם לפגם אסור בפסח, אין להגעיל כלים בפסח, ורק בליבון ששורף את הטעם אפשר להכשיר כלים בפסח. אמנם כלי מתכת וזכוכית נקיים, מותר להגעיל בפסח הואיל ואינם פולטים טעם חמץ למי ההגעלה (עי' פנה"ל כשרות לב, ו-ז).
^ 10.. הכל מסכימים שמי ההגעלה נועדו להפליט את הטעם שנבלע בכלים. ראשונים רבים כתבו שיש להשהות את הכלי במי ההגעלה עד שיפלטו את בליעתם למים (רי"ף, רמב"ם חמץ ומצה ה, כג; ראב"ד, רמב"ן, רשב"א, ר"ן ועוד). והראבי"ה והטור (תנב, א), כתבו שהמנהג להכניס ולהוציא את הכלים מיד. ובארו האחרונים כדי שלא יחזרו לבלוע את מה שפלטו (מ"ב תנב, ד). הפרי חדש תנב, ו, ביאר שהמנהג כפשוטו להכניס ולהוציא מיד, ושלא כרוב הראשונים, שכן מנהג ישראל תורה. מנגד, הט"ז וא"ר, כתבו שגם לפי הטור והמנהג, צריך להשהות מעט. ובשועה"ר תנב, ד, ביאר שהכוונה "להשהותו מעט מזעיר". כמדומה שהכוונה לכשלוש שניות.
עוד כתבו הראשונים, שלאחר ההגעלה יש לשטוף את הכלי במים קרים, כדי להסיר מהכלים את מה שפלטו, וכדי שחום המים לא יגרום לטעמים שנפלטו בהגעלה לחזור ולהידבק ולהיבלע בכלים (רמב"ם, ראבי"ה, רשב"א ועוד רבים. והמאירי כתב שבמקום השטיפה בקרים אפשר לנגב את הכלי כדי לקנח את הפליטה הדבוקה על שטח פניו). אולם כתבו הראשונים שהשטיפה בקרים אינה מעכבת הואיל ולא נזכרה בתלמוד. וביארו האחרונים, שזה מפני שנוהגים להגעיל את הכלים כשאינם בני יומם (עי' מ"ב תנב, לד).
^ 11.. אף שלכתחילה מנהג אשכנז ומקצת מיוצאי ספרד להימנע מהחלפת כלים בשריים לחלביים ולהיפך על ידי הגעלה, בעת ההכשרה לקראת הפסח אפשר להחליפם לכתחילה (חת"ס יו"ד קי, וע' פנה"ל כשרות לג, ט, 11).
^ 12.. יש נוהגים להבעיר אש במבער (ברנר) על קצוות הסיר והמכסה, כדי לשרוף את השיירים שאולי נותרו מתחת לקפל המתכת שבשולי הסיר והמכסה. אבל אין צורך בכך, שכן הזיעה שאולי נלכדה שם פגומה מאוד מחמת יושנה והשטיפות עם הסבון, כפי שנמצא בבדיקה שביצענו. כמו כן נמצא שמה שמצטבר ליד הידיות טעמו פגום ביותר, ולכן אין צורך לפרק את הידיות, שהשטיפה עם סבון בוודאי פוגמת לגמרי את הטעמים.
לגבי הגעלת סיר גדול שמכשירים על ידי הרתחת מים בתוכו, יש שהציע לגרום לגלישת המים על ידי עירוי של מים רותחים מקומקום לתוכו, אלא שהעצה שכתבתי להשתמש בכלי קטן ובו מים רותחים עדיפה, מפני שבעירוי - המים מתקררים מעט, ואילו הכלי הקטן כולו רותח, והוא עצמו כלי ראשון, ולכן אינו מקרר.
הכשרת סיר על ידי גלישה רבה מתוכו מועילה לכלי שבלע דרך גלישה, אבל כלי שרגילים להכניס לתוך כלי אחר ושם נבלע בו טעם חמץ, כדוגמת מצקת, הרי בליעתו בתוך כלי ראשון, והגעלה בדרך של גלישה לא תועיל, אלא צריך להגעיל את כולו בתוך מים רותחים (מ"ב תנב, לא).
^ 13.. בחולין קיא, ב: "אמר שמואל: כבוש הרי הוא כמבושל". יש מבארים שמאכל שנכבש במשקה חריף או מלוח כציר - מבליע כבישול, אבל אם נכבש במים ובשאר משקים שאינם חריפים או מלוחים - אינו מבליע כבישול (רש"י, רשב"א, ורבים בדעת הרמב"ם). ולרוב הפוסקים כבוש בכל המשקים נחשב כמבושל (ר"ת, תוס', ראב"ד, או"ז, רא"ש, רי"ו, ריטב"א, שו"ע יו"ד קה, א). יש אומרים שמשך הכבישה שמבשלת הוא שלושה ימים (ראבי"ה, מהר"ם ויראים), ולרוב הפוסקים יממה (רא"ש, רי"ו, שערי דורא, שו"ע שם, ועוד). לגבי חריף, יש אומרים שגם כבישה בחריף מבליעה ביממה (או"ה הארוך, ש"ך וט"ז), ויש אומרים שהבלעתו כדי שיעור הרתחה (שו"ע קה, א, מ"א, בינת אדם ועוד). והסתפקו האחרונים כמה דקות הוא שיעור הרתחה: 10 או 18 או 24 דקות.
נחלקו הפוסקים בדין כבישה בכלים. יש סוברים שהכלי בולע בכבישה כמו בבישול (או"ה הארוך, ש"ך ופמ"ג), ויש סוברים שבכבישה הכלי בולע רק בקליפתו (ט"ז), ויש סוברים שרק כלי עץ וחרס בולעים בכבישה ולא כלי מתכת (פלתי, ערך השולחן). וכתבתי למעלה כדעת המחמירים, מפני שכך נהגו להורות, וממילא כך נכון לנהוג לכתחילה. אמנם מעיקר הדין הלכה כדעת המקילים בכלי זכוכית ומתכת.
אף שכלי חרס שבלע חמץ בבישול אינו יוצא מידי דופיו בהגעלה, אם בלע בכבוש, יוצא מידי דופיו בהגעלה או בהשריה של שלוש יממות, כמבואר בשו"ע תנא, כא.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il