ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- מטות
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
יעקב בן בכורה
פרשת מסעי נקראת בימי בין המצרים, ויש בה הוראה הקשורה לעניני דיומא, ונמצא בה סבר וטעם לגלות. נאמר בפרשה (במדבר ל"ה, לג- לד) "ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה כי הדם יחניף את הארץ ... ולא תטמא את הארץ... כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל". היינו, שבעוון שפיכות דמים מחניפים את הארץ ומטמאים אותה ולבסוף גולים ממנה. מהו "ולא תחניפו את הארץ?" רש"י פירש"לא תרשיעו" . והרמב"ן פירש "ועניין החנופה היא הנאמרת בקללות, זרע רב תוציא השדה ומעט תאסוף וכו' כי כל חנופה עשות ההיפך הנראה לעינים."
רצונו לומר, כמו החנפים שאין תוכם כברם, כך האדמה לא תתן את תנובתה כפי הראוי לה. ואפשר להוסיף ולומר, שגם מבחינה רוחנית לא תתגלה הארץ כפי שהיא, שכן היא מקום השראת השכינה, כמו שכתוב כאן "אני ה' שוכן בתוכה", ובעוון זה מטמאים את הארץ, והטומאה מלשון "תמטום" (אל תקרי ונטמאתם בם אלא ונתמטם בם" ), שהטומאה סותמת את המבט אל פנימיותה של הארץ, שהיא פלטרין של מלך, והפסוק מסיים "כי אני ה' שכן בתוך בני ישראל" (ורש"י פרש "אף בזמן שהם טמאים שכינה שרויה עמהם", ולא ברור מנין למד זאת?), ומדוע התורה משמיעה לנו זאת כאן? נראה שבא להשמיענו בזה, מדוע עוון שפיכות דמים חמור כל כך, והוא מפני שהאדם נברא בצלם אלוקים, וכאשר רוצחים אותו, כאילו ח"ו ממעטים את ה"דמות" של מעלה. כמו שמובא בגמ' (סנהדרין לז.) "לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל - מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל - מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא". וחייב אדם לומר "בשבילי נברא העולם", וזה כוונת הכתוב "כי אני ה' שכן בתוך בני ישראל", שע"י רציחתו מסלק שכינה מישראל, ולכן חטא זה במהותו הוא גרימת הגלות, ששכינה מסתלקת מישראל, וממילא גולים מארצם.
בכל מקום שיש רציחה העונש גלות
אין כמו חטא שפיכות דמים לגרום לגלות, ובכל מקום שנמצא חטא זה עונשו בצידו גלות.
א. חטא אדם הראשון - ועונשו גלות
שורש חטא זה הוא בחטא של אדם הראשון שבחטאו גרם מיתה לעולם, ומובא במדרש (במד"ר כ"ג,יב) "והקריתם לכם ערים זש"ה (שם /תהלים/ כה) טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך (תהלים כה) זכור רחמיך ה' וחסדיך אמר דוד רבש"ע אלולי חסדיך שקדמו לאדה"ר לאדם הראשון לא היה לו עמידה שנא' (בראשית ב) כי ביום אכלך ממנו מות תמות, ולא עשית לו כן אלא הוצאת אותו מג"ע מגן עדן וחיה תתק"ל שנה ואח"כ מת מה עשית לו גרשת אותו מג"ע שנאמר (שם בראשית ג) ויגרש את האדם, ולמה נתגרש על שהביא מיתה על הדורות והיה חייב למות מיד אלא שרחמת עליו וגרשתו כדרך הרוצח בשגגה שגולה ממקומו לערי מקלט לכך נאמר זכור רחמיך ה' וחסדיך וגו'".
גם שם עיקר החטא הוא בכך שמיעט את ה"דמות" , הלא מקודם היה דומה למלאך " אני אמרתי אלוקים אתם" ואחרי החטא "אכן כאדם תמותון" ולכן גורש מגן עדן. וכן הרוצח מטמא את הארץ וגולה ממנה.
ב. חטאו של קין - ועונשו גלות
וכן מצאנו שקין הרג את אחיו ונענש בגלות "נע ונד תהיה בארץ" גלה ממקום למקום והארץ לא קלטה אותו, עד שבקש מה' ואמר "גדול עוני מנשוא", ואז נתכפר לו ומצא מנוחה בארץ, אמנם היה "נע" ממקום למקום, אבל הארץ קלטה אותו ולא "נדה" יותר. אפשר לבאר את תשובתו של קין ע"פ שפ"א על פרשתנו שאומר "כי ההורג נפש בשגגה אין לו מקום בעצמו, כמו שכתוב: ולארץ לא יכופר, אך השי"ת נותן לו מקום לגלות שמה, וזהו בצר, היא החזוק והתוקף שנותן השי"ת, ויכול לחזק בזה". כלומר, כאשר החוטא מגיע להכרה שאין לו תפיסת מקום ממילא אינו תופס מקום בעוה"ז, אלא ה' חלקו ונחלתו וכך מתבצר לו מקום מקלט בארץ. וכך גם קין שמסר עצמו לקב"ה ואמר שרק הוא יכול לשאת את עוונו נמצא לו מקום בארץ.
ג. חטא יוסף ואחיו גרם לגלות
וכן מצאנו כשהאחים מכרו את יוסף, ולפני כן בקשו לשפוך את דמו בידיהם, ואף לבסוף כשמכרו אותו אמרו שמוכרים אותו למיתה אלא"וידינו אל תהי בו" , עונשם היה שגלו למצרים. ואמרו חז"ל "ויצילהו מידם, אמר לו הקב"ה: אתה פתחת תחילה בהצלת נפשות, חייך שאין מפרישין ערי מקלט תחילה אלא בתחומך את בצר במדבר לראובני" (בר"ר פד, טו).
ד. משה הרג את המצרי - והוצרך לגלות
משה ברח ממצרים והתחבא אצל יתרו לאחר שהרג את המצרי ויטמנהו בחול. אמנם אין ספק שהייתה הצדקה להריגתו, ומשה רבנו בחן את הדבר היטב וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול", ואמרו חז"ל שראה שאין איש כשר עתיד לצאת ממנו ואז הרגו, ובכל זאת אפשר שהיה בזה חטא ב"דקות" , והוא שהריגת אותו מצרי לא פתרה את בעית האלימות ועדין היה מצוי "שני אנשים עברים ניצים", והיו בישראל דילטורין, ומשה אמר "אכן נודע הדבר" ופרשו חז"ל: "נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו מה חטאו ישראל מכל ע' אומות להיות נרדים בעבודת פרך אבל רואה אני שהם ראויים לכך" (רש"י). נודע מפני מה אינם נגאלין וזה העמיד בשאלה את התועלת שבהריגתו של המצרי, ואפשר שבגלל זה משה היה צריך לברוח ולגלות ממקומו. וכך אמרו במדרש (דב"ר ב) "מה ראה משה ליתן נפשו על ערי מקלט א"ר לוי מי שאכל את התבשיל הוא יודע טעמו כיצד כשהרג משה את המצרי וכו'".
והנה התיקון לכך היה בכך שבגלותו הציל את בנות יתרו, ואח"כ רעה את צאן יתרו חותנו, עד שפעם אחת רדף אחר כבש אחד מצאנו שברח ותפסו כשהגיע לגדר קוצים ליד מעין מים חיים. אמר משה : לא ידעתי כמה צמא היית וכו'. והמדרש שם משתמע שהגדר הזאת הייתה "הסנה", ושם נגלה לו ה' ובשר לו על גאולתן של ישראל. כלומר, לאחר שמשה תקן מה שהיה לו לתקן בגלותו, היה יכול לחזור למצרים ולגאול את ישראל. (ועיין להלן בפרק "עד מות הכהן הגדול", שכאשר הצדיק מתקן חטא "בדקות", השייך גם לכלל ישראל, הוא מעלה גם אותם ומכפר עליהם).
"והאלוקים אנה לידו"
בפרשת משפטים אומרת התורה על ההורג בשגגה "ואשר לא צדה והאלוקים אינה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה"(שמות כ"א י"ג) ופרש"י "ולמה תצא זאת מלפניו וכו'". ולכאורה קשה, תינח בפעם השניה שהרג בשגגה "האלוקים אינה לידו", בגלל שעבר הרג בשגגה בלא עדים, אלא בפעם הראשנה שהרג למה אנה לידו? (ומהפסוק משמע שתמיד הדבר מכוון משמים כאשר חוטא בשגגה!)
ונראה להסביר זאת ע"פ מאמר חז"ל אחר שגם הוא טעון הסבר. מובא בגמ' ע"ז ד: ביחס לחטא העגל, שלא היו ישראל ראויים לאותו חטא, "ואמר ר' יהושע בן לוי: לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה". כביכול הקב"ה גרם להם זאת כדי להורות תשובה לרבים, שאם יחטאו יראו דוגמא מהם לשוב מחטאם. ולכאורה קשה, וכי הקב"ה גורם חלילה תקלה לצדיק!? אלא שבאמת הם חטאו במחשבה, כמו שאמרו חז"ל על ישראל בזמן קבלת התורה, שהיו בבחינת "בפיהם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו", והקב"ה הוציא את החטא הזה מתעלומות לבם וגילה אותו, כדי שיעברו עליו במעשה, והכל היה לטובתם, כיון שעל חטא שבמחשבה קשה לשוב, גרם לה שיחטאו במעשה, כדי שיחזרו עליו בתשובה, ואפשר שזה רמוז באומרם "כדי להורת תשובה לרבים", והם עצמם כלולים בזה. ועוד אמרו חז"ל : שמי שחוטא בצנעא הקב"ה גורם לו לחטוא בפרהסיא. ואין זה רק כדי לגלות את החנפים, אלא לפי דברינו, כדי לעזור לו לחזור בתשובה על חטא שבמחשבה.
מובא בגמ' יומא "בית ראשון נתגלה עוונם נתגלה קיצם, בית שני לא נתגלה עוונם לא נתגלה קיצם,", היינו בגלל שחטא של שנאת חינם הוא במחשבה, וקשה לשוב ממנו, וזהו: לא נתגלה עונם, ולפי זה אפשר לומר, שמי שחטא בחטא שקרוב לשפיכות דמים, ע"י שזלזל בחיי אדם, או הלבין פני חברו ברבים, ששקול כשפיכות דמים, ולמרות חומרתו (שגם על זה נאמר יהרג ואל יעבור, עיין תוס' סוטה י: "ונראה האי דלא חשיב ליה (פסחים דף כה.) בהדי ג' עבירות שאין עומדים בפני פקוח נפש עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים משום דעבירת הלבנת פנים אינה מפורשת בתורה ולא נקט אלא עבירות המפורשות"), קשה לשוב בתשובה ממנו. ולכן "האלוקים אנה לידו" חטא חמור במעשה, כדי להקל עליו לחזור בתשובה.
(ויותר לעומק, אם נתבונן אפשר שנמצא שגם חטא הקדמון זה שבמחשבה גם הוא גלוי של חטא פנימי ונסתר ממנו, "והאלוקים אנה לידו" את החטא הגלוי יותר . וחוזר חלילה, עד שנגיע אל שורש החטא שנובע מעצם היותו אדם בשר ודם, שיסודו בחטא, וכשמגיע לחשפה פנימית זאת, הוא מטהר את עצמו. וזה עומק דברי ר' צדוק הכהן מלובלין על מאמר חז"ל "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו" - "כשנים הסדורות מששת ימי בראשית" היינו שכאשר יכיר שכל החטאים נובעים מיסוד האדם מששת ימי בראשית אזי "כשלג ילבינו"). וא"כ עלינו לשוב על חטאים הקרובים לשפיכות דמים, כמו אלימות פיזית ומילולית, ועשה טוב - לכבד את הזולת, שזו הערובה להשראת השכינה בארץ.
"וישב שם עד מות הכהן הגדול"
הגולה לעיר מקלט ישב בה עד מות הכהן הגדול , פרש"י "ד"א , לפי שהיה לו לכהן גדול להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו". והקשה המהר"ל ב"גור אריה" "דאין סברא לומר , שהתורה אמרה : וישב שםצ עד מות הכהן הגדול, כדי שיתפללו שימות, ואין אלו דרכי התורה האמיתות".
ונראה לפרש שכוונת רש"י לומר, הואיל והכהן הגדול גם הוא אשם במידת מה בחטא של ההורג בשגגה כמו שאמרה הגמ' (מכות יא.), שהיה לו להתפלל על דורו שלא יקרה להם מקרה כזה של חטא, וכיון שמת הכהן המיתה מכפרת לו על חטא זה, וי"ז מתכפר גם לחוטא בשגגה בעבורו, שמקצת חטא ככולו, ובכפרת מקצתו נתכפר כולו.
"אשר משח אותו"
התורה אומרת על הכהן הגדול "אשר משח אותו" - וכי יעלה בדעתך שהוא משח אותו , אלא שנמשח בימיו. מפרש ה"משך חכמה" שאפשר להסביר את הפסוק גם ע"פ פשוטו, "אשר משח אותו", שבאמת הוא הגורם שכהן זה ימשח לכה"ג, כיון שגלותו תהיה עד מותו, ולפי אורך ימיו ושנותיו , ולכן הקב"ה בוחר בכה"ג שיתאים לעונשו של זה. ואפשר להוסיף ע"פ הגמ' במכות הנ"ל , שהכה"ג אחראי על דורו להתפלל עליו, ובמותו מכפר עליהם. ולכן נבחר אותו מנהיג שיכול להלוך לרוחו של כל אחד ואחד ולתקנו, ונכון לומר שהדור, וכל אחד ואחד מהם "משח אותו".
עיר המקלט - מקום כפרתו
"ונס אל אחד הערים האל וחי" ( מסעי ), נראה שמנוסתו של הרוצח בשגגה אינה רק כדי להציל עצמו מגואל הדם, אלא ששם בעיר המקלט תהיה כפרתו. וראיה לדבר: א. מהגמ' משמע שגם אם אין גואל דם, ג"כ גולה לעיר מקלט שאין חשש שיהרגוהו. ב. רוצח שנגמר דינו להגלותו ומת קודם שיגלה, מוליכין עצמותיו לשם" (רמב"ם פ"ז רוצח ה"ג )אע"פ שאין סכנה יותר. ג. "עיר מקלט שרובה רצחנים אינה קולטת... וכן עיר שאין בה זקנים אינה קולטת"(שם ה"ו ). - וטעם הדבר, כדי שיהיה במקום שיש בו רמה רוחנית, ויוכל לתקן את מעשיו.
נוסף לכך, כתב החינוך במ"ע ת"ח "לתת ערים ללויים לשבת בהן והן קולטות" - "משורשי מצוה זו, ידוע הוא כי שבט הלוי מבחר השבטים ונכון לעבודת ה'... ומפני גודל מעלתם וכושר פעלם וחין ערכם נבחרה ארצם לקלוט כל הורג נפש בשגגה יותר מארצות שאר השבטים, אולי תכפר עליו אדמתם המקודשת בקדושתם וכו'", עיי"ש.
הלכה נוספת אומרת שתלמיד שגלה מגלין רבו עמו וטעם הדבר כתב הרמב"ם "שנאמר: וחי, עשה לו כדי שיחיה, וחיי בעלי החכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה כמיתה חשובין. וכן הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו".
העניין הזה שתלמיד בלא רבו חשוב כמת! היא עובדה קיימת תמיד, אבל חמור מכך כאשר מדובר במי שחטא וצריך חזוק רוחני, שבשבילו גלה לעיר המקלט כדי לספק לו שם מזון רוחני.
מ"ח ערי מקלט
מ"ב ערים נתנו ללויים שקולטות את ההורגים בשגגה. בנוסף להם ו' ערי המקלט. ביחד מ"ח ערים, שמרמזים למ"ח קנינים שהתורה נקנית בהם. כל זה בא ללמד שמטרת ערי המקלט כדי לחנך את האדם שגלה אליהם. ושורש הכפרה הוא במקום נוסף שקולט והוא המזבח, שנאמר: "מעם מזבחי תקחנו למות"- זה את ההורג במזיד, אבל ההורג בשגגה נקלט שם. כלומר המזבח שבא להאריך ימיו של אדם, מפני שהוא מקומו של הקב"ה ששם עובדים אותו, הוא יסוד הכפרה. ובאמת יש דבר נוסף שקולט הוא דברי תורה, ובגמ' מכות י. "א"ר יוחנן : מנין לד"ת שהן קולטין וכו' " משמע שבפועל התורה קולטת הלכה למעשה. (ולפי ר"ל שם קולטת רק כלפי מלאך המות). וא"כ זה שורש פנימי יותר רומז לשער הנ' שהתורה היא שורש החיים עצמם ותורה מגנא ומצלא מכל פגע ונגע רע.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
