ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מהלך אלוקי חדש

דף הבית ספריה מועדים לזמן הזה - יום העצמאות Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תשנ"ו

מהלך אלוקי חדש

יום העצמאות המ"ח



נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
עם ישראל

לראות את יד ד' המסתתרת
פתחנו היום את התפילה בפרק תהילים, שממנו אנחנו לומדים שארבעה חייבים להודות: הולכי מדבריות, עוברי ימים, יוצא מבית האסורים וחולה שנתרפא (ברכות נד, ב), לארבעתם יש חובה להודות על הטובה. אך צריך לדעת שהפרק עוסק בהודאה יותר כללית: "יאמרו גאולי ד', אשר גאלם מיד צר" (תהלים קז, ב), הודאה על הגאולה הכללית של עם ישראל מכל צרותיו, ומזה אנחנו לומדים גם שכל אדם שנגאל גאולה פרטית וניצל מסכנות, חייב להודות לקב"ה.
ההודאה היא לא רק חובה אלא גם זכות. לא כל אחד זוכה לכך. כי כדי להודות, צריך גם להכיר, גם בטובה, וגם בנותן הטובה. אנחנו ב"ה מודים, יודעים להכיר בטובה הגדולה שהקב"ה נתן לנו בהקמת המדינה, ויודעים להכיר שהקב"ה הוא שנתן לנו את הטובה הגדולה הזאת. אבל לא כולם זוכים לזה מסיבות שונות: יש כאלה שרחוקים מתורה ומהכרת ד' ואין שם שמים בפיהם. הם אמנם שמחים על הקמת המדינה ועל תחיית עם ישראל בארץ ישראל, אבל הם לא יודעים שיד ד' עושה כל זאת. הם חושבים שזה מאורע טבעי, שבא על ידי התעוררות של תנועה אנושית, ואין כאן גורם עליון שעורר כל זאת. ויש, מאידך גיסא, אנשים ששם שמים שגור בפיהם, אנשי תורה, אבל הם לא רואים שיד ד' בהקמת המדינה. הם גם רואים בהקמת המדינה תופעה חילונית שאין לה ולא כלום עם גאולת ישראל. ויש אף כאלה שחושבים שדווקא תקומת מדינת ישראל בצורה כזאת היא מרחיקה מאמונה. הרי הנה עם ישראל חוזר לארץ ישראל וכולם חשבו שהחזרה של עם ישראל לארצו תהיה באותות ובמופתים ביד ד' גלויה, והנה זה תהליך אנושי ונורמלי. זה גורם לקושיה: איפה יד ד'? ויש כאלה שאומרים, שהמהלך הזה הוא נגד רצונו של הקב"ה וזה מנוגד לתורה לעלות בחומה, למרוד באומות, לחולל דברים כאלה גדולים בלי הוראה עליונה מהקב"ה, ובוודאי שלשיטתם אין מה להודות על מעשה איסור.
רק קומץ לא גדול של אנשים, זכה לראות את יד ד' הגדולה העושה כל זאת. צריך לדעת לראות את יד ד' גם כשהיא מסתתרת, גם כשהיא איננה גלויה, ודווקא ההופעה האלוקית בנסתר, היא יותר גדולה מאשר בגלוי. ואנחנו יכולים לומר, אשרינו שזכינו להיות בין אלה שמכירים ויודעים שהקב"ה הוא שגאל אותנו, והוציאנו מעבדות לחירות, ששחרר את הארץ ואותנו מעול זרים.
גם בהכרה הזאת יש מדרגות שונות. היו רבים שבתקומת המדינה ראו את הניצחונות שהיו במלחמת השחרור, מעטים נגד רבים, ניצחונות שהיו קרובים להיות נסיים ואמרו: באמת, יש כאן איזו התחלה של צמיחה של גאולה. אבל כעבור כמה שנים, שלא חלו שינויים נוספים ומהפכות חדשות, וההתעוררות הרוחנית לא התעצמה במידה גדולה, זה גרם להם חולשה ושינוי דעה. אחרי שנוצרים קשיים יותר גדולים, אז בוודאי ועל אחת כמה וכמה שמתעוררת שאלה, האם אכן מהלכי גאולה קרו כאן. מי שנמצא במדרגה יותר גדולה, זוכה ורואה שגם למרות הקשיים, למרות העיכובים, למרות מה שנראה כנסיגות, בכל זאת המעלות גדולות על החסרונות, ואנחנו יותר מתקדמים מאשר נסוגים, יותר בונים מאשר סותרים. יותר מתקנים מאשר מקלקלים. יש קלקולים אבל לעומתם יש תיקונים שהם יותר חשובים, ויותר קובעים. ויש מדרגה עוד יותר גדולה של הכרת ד', זו הראייה, שגם הקלקולים עצמם הם לא קלקולים, אלא הם בבחינה של סותר על מנת לבנות, קורע על מנת לתפור, שהפעולה של הקריעה בעצמה, היא פעולה של תיקון לא של קלקול. זאת כבר מדרגה גדולה של זכות, שאדם יודע להעמיק ולראות שבכל המאורעות שקורים "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל" (במדבר כג, כא), למפרע מתברר שהכל היה לטובה ולברכה, ומי שזוכה רואה את זה מראש.
המצב שאנחנו נמצאים בו כעת בשנים האחרונות הוא לא פשוט. לכאורה, המצב רוח שפוף, ההנהגה של הממשלה מדכאה את הנפש, הורסת את התקוות, ולכאורה נראה כאילו אנחנו ח"ו חוזרים אחורנית, ונסוגים מכל המהלכים שכה ציפינו ויחלנו להם, וחשבנו שאנחנו הולכים ומתקדמים בהם - לכאורה עצירה ונסיגה. אבל המביט בעין פקוחה, ב"עין בעין", בעין האלוקית, יודע שכל מאי דעביד רחמנא לטב עביד, וגם זו לטובה. צריך להתבונן, ולא לטשטש ולהגיד שהדברים הלא טובים הם טובים, אלא צריך להבין שבתוך תוכם, בתוך המהלכים הקשים האלה, יש תוך טוב שהוא מכוון למעלות שעתידות להתגלות. צריך להאמין באמונה כללית, שכל מאי דעביד רחמנא לטב עביד, וגם זו לטובה, ואולי יש מקום להתבונן ולחפש ולראות איך יוצא מתוק ממר. לא רק לדעת שזה מוכרח להיות ככה, והכל מוכרח להיות לטובה, אלא לנסות להבין מה עומק העניין, מה מסתתר בתוך הקשיים הללו, בתוך הנסיגות הללו, בתוך המהלכים הלכאורה מקולקלים הללו.

ההתמודדות עם הלאומיות הכפרנית

מרן הרב, באגרת על אגודת ישראל (אגרות הראיה ב, תקמא), עוסק בשאלה כיצד אגודת ישראל צריכה לפעול, כדי להיאבק על ניצחון מהלך התורה בישראל. הכלל שאומר הרב הוא שבכל מקום שאדם או תנועה רוצים לנצח מהלך רוחני אחר העומד נגדם, יש להכיר את האויב, להקיף את כל כוחותיו, להיות כמוהו בעוצמת הכוחות, ואחר כך להתעלות עליו ולהשיג מדרגה יותר עליונה. וכך הרב כותב:
"אגודת ישראל" צריכה היא להתחשב עם כל הכוחות הרוחניים השמאליים, העומדים לשטנה על דרך החיים של ישראל, לשער באומד יפה את האושר הרוחני שלהם בכל המובנים, ולהתאמץ להתנשא עליהם, בכח עליון כזה, שאין לכולם גם יחד, ולה יש ויש. זהו כח הקודש האלוקי. אמת הדבר שכיון שאנו קוראים בשם ד' הרי הכל בכלל, ואם כן הרי יש לנו כל.
אומר הרב: אל תאמר שכיוון שיש לנו את דרך האמת, את דרך הקודש האלוקי, אנחנו לא צריכים לפתח את כל הכוחות, כי יש לנו הכול, כי בשם ד' הכול כלול, אלא:
אבל אנחנו צריכים לדעת, שכל דבר נערך הוא ע"פ שעורו, "ואפילו רוח הקודש השורה על הנביאים, במשקל היא שורה, שנאמר: 'לעשות לרוח משקל' (איוב כח, כה)" (ראה ויקרא רבה טו, ב).
לא מספיק שיש רוח הקודש, צריך לדעת, שהמשקל של רוח הקודש יהיה גדול.
ואם באמת אנו קוראים בשם ד', בצורה שקריאה זו תנצח לפנינו בבית מלחמתנו, הננו קרואים לאמר: "הבו גודל לאלוקינו". כבימי קדם עלינו לקרוא לא סתם בשם ד', מה שמספיק לפעמים בעתות המנוחה, כי אם בשם ד' הגדול, כבימי המלחמה הגדולה על היצרים דע"ז ודעבירה בימי יסוד המעלה, בימי עזרא ואנשי כנסת הגדולה (יומא סט, ב).
כמו שאנשי כנסת הגדולה שנלחמו ביצר העבודה זרה ויצר העריות קראו בשם ד' הגדול, כך אנחנו גם כן צריכים לקרוא בשם ד' בגדלות. ממשיך ואומר הרב:
לאשרינו נתקבצו בימינו תמציות של תיאוריות שמאליות מרובות בתוך תאוריה אחת, רבת כח ועשירת השפעה... של הלאומיות הכפרנית, האומרת בקול חצוף שאין לה חלק בכל קודש מיסודו, מפני שהיא כופרת בעיקר, ופשוט שכיון שבטל העיקר, בטלה הטפילה, "שורשם כמק יהיה ופרחם כאבק יעלה" (ישעיהו ה, כד)... הרשעה הזאת היא עשירה כ"כ ברוחה, מחומשת בכשרונות רבים, ממולאה הגיון ושירה והלך נפש, עד שהיא מטלת עלינו, לא בחינם, אימה בגודלה, ואחר כל זה הננו בטוחים, שהיא מוכרחת לכרוע וליפול, ולהמס כדונג מפני אש, מאור אלוקי אמת, צור ישראל באמת, לא נדבר על דבר ההשכלה הכללית והעברית, על דבר הסידור וחפץ הבניה והעבודה, שסגלה לה תאוריה זו, על דבר עושרה שהולך ורב, על דבר ספרותה רבת הגוונים ההולכת ופורה, כל אלה היו דומים לגמלים רבים טעונים פשתן, שזיק אחד מאורו של בית יעקב יוצא ושורפן (בראשית רבה פד, ה).
אין פחד מכל הפיתוח הזה והכוחות האלה אם זה עומד על בסיס, או על חוסר בסיס של כפירה בעיקר. אבל, ממשיך ואומר שם הרב, שהכול היה אכן נשרף, אם לא היה לה עם זה גם כוח מוסרי גדול שאי אפשר לעקור את יסודו, ואי אפשר לגעת גם ברבים מענפיו. הנקודה המוסרית של התנועה הלאומית הכפרנית, הכח המוסרי הגדול שלה הוא הקשר עם כללות האומה, זה שהם דואגים לכלל ישראל. אומר הרב שהכח המוסרי הזה הצפון בה, הוא כדוגמת שם המפורש שבפי צלמו של נבוכדנצר. הרב צבי יהודה מפנה פה לזוהר (תרומה קעה, א), שם מסופר שנבוכדנצר שָֹם כלי מכלי הקודש שהיה חקוק בו שֵׁם המפורש בפיו של צלם, ובגלל זה הצלם היה מדבר, והיה לו כח ורושם עצום, עד שבא דניאל, ובכוחו הרוחני, הוציא את שֵׁם הקודש מתוך פיו של הצלם, ואז הצלם נפל, נשבר, והתרסק. הוי אומר שיכול להיות שם מפורש, שם קדוש שנמצא בתוך ההפך משם ד' בתוך צלם, בתוך פסל, והוא פועל, ואז אי אפשר לפגוע בפסל, מפני ששם ד' בפיו. דוגמה נוספת מביא הרב ממדרש אגדה (שמות רבה כז, ו), שאם ציפור יושבת על איקונין של מלך ורוצים לגרש אותה, אי אפשר לזרוק עליה חץ, מפני שאולי זה יפגע באיקונין של המלך וזה פגיעה בכבוד המלכות. אז היא יושבת שם והיא מוגנת. אומר הרב שאי אפשר לפגוע במהלך הרוחני המקולקל הזה, של השמאליות, שנושאת את הדגל של הלאומיות הכפרנית, מפני שהיא נושאת בפיה את הערך של כללות ישראל, היא דואגת לכללות ישראל, ועם זה כמובן, לבניין הארץ ובמסירות נפש. על כן יש צורך לרכוש את הכוח המוסרי הזה. הרב אומר ל"אגודת ישראל" שכדי להתרומם עליה לרכוש את הכוח המוסרי הזה, של הדאגה לכללות ישראל, וההתקשרות לכללות ישראל, ולא להצטמצם בכיתתיות פרטית.

ההתמודדות עם השמאל בדורנו
מכאן עלינו ללמוד לעניינו. ב"ה אנחנו חונכנו על הערך הזה של כללות האומה, וצריכים להבחין כאן קצת בדברי הרב, כדי שנוכל להשליך מהדברים לעניינו. הרי הלאומיות הכפרנית ה"שמאלים" כמו שהרב קורא לה, היא מרדה בכול, כפרה בכול, לא רק שלא הכירה ועשתה קום ועשה בעבודת ד', אלא פעלה כנגד, להשכיח את שם ד', אין להם ולא כלום עם שם שמים, אין לה חלק בכל קודש. אז אפילו אם נאמר שהיה לה את הערך הזה של כללות האומה, אבל הרי הוא בא מתוך גישה מנותקת מקודש, מנותקת מערכים של עם ישראל, מין לאומיות ריקנית, כגוף בלי נשמה, אז איזה ערך יש לזה. אבל הרב ראה שהנקודה הזאת היא נקודה חיובית, וטמון בה אור פנימי, וצריך להקיף אותה, ולכלול אותה, כי היא נקודה מוסרית, שהיא אולי זו שמחזיקה את כל המהלך המקולקל הזה, ובזכות הנקודה הזאת, מתקיים כל המהלך.
גם היום, אנחנו פוגשים בתנועה השמאלית, ה"שמאלנית", ששם שמים בפיהם: "שלום". שלום זה שמו של הקב"ה. קודם הם דגלו בלאומיות הישראלית אבל היום הורד הדגל הלאומי ממחנות הצבא, וגם מהרבה לבבות, הוא הונמך באיזה שהיא מידה, והיום מורם דגל חדש, דגל השלום, שלום בינינו לבין העמים, לחבר את הנתק, את הקרע, את התהום הפעורה. מאז קם ישראל לעם, יש תהום בינינו לבין כל העמים, את זה צריך לבטל, לבנות גשרים על גבי התהום, לחבר בין ישראל לבין העמים, וכמובן בזה ייטב מצבו של עם ישראל. ואנחנו לא יודעים איך מתמודדים עם דגל השלום. הרי שלום זה דבר חיובי, שם שמים, והנה לוקחים את המילה הזאת, ואת התוכן הרעיוני הזה, ומנמיכים אותו ומורידים אותו מטה מטה, ועושים אותו רעיון חומרני, חילוני, ריק מכל תוכן פנימי, וכל עניינו ומהותו, זה טובת החיים החומריים והכלכליים, רווחת החיים בצורתם הנמוכה ביותר. איך אפשר להזדהות עם זה? האם אפשר להיות שותף למהלך כזה של שלום, שהוא על חשבון מחיקת ערכים, וביטול מהויות עמוקות שלנו?
אבל כמו שהרב ראה בזמנו, שהרעיון הלאומי, הגם שנושאיו הרחוקים מתורה ומצוות, לא מילאו אותו בשום תוכן רוחני, רק במגמה קיומית פשוטה, ללא תכנים רוחניים, רק עצם הפתרון לקיומו של עם ישראל, והרב ראה שהרעיון הזה מבחוץ הוא רעיון חילוני לכאורה, אבל הוא הבין שבעצם ברעיון הלאומי קיים וטמון הרעיון האלוקי, וכמה שינסו לנתק בינו לבין האידיאל הלאומי, והאידיאל האלוקי, אי אפשר לנתק ביניהם, וכמה שנושאיו יגידו שאין שום קשר, זה לא תלוי בהם, זה לא יתכן, אחרת לא היה קיום לתנועה הזו. כך יכול להיות שבעניין השלום יש מקום להתבונן על שני צדדים. יש הקריאה השטחית לשלום, שלכאורה כל עניינה זה טשטוש וביטול הייחודיות הישראליות, על מנת לאפשר את היחד הזה שיש בין העמים, אבל זה המבט השטחי. במבט עמוק, הרי כל מגמת העולם הוא: "והיה ד' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד" (זכריה יד, ט), שיהיה שלום עולמי. כלומר, שכל העולם יתחבר כולו ועם ישראל יהיה במרכזו, שיהיה מוח ולב של העולם, ויחד על פי השפעתם של ישראל יקראו כולם בשם ד'. ולצורך היחד הזה, צריך באמת לבטל מחיצות ולבנות גשרים, וליצור קשרים עם שאר העמים. וכשאנו מדברים על בנייה של גשרים וחיבור בין ישראל לעמים, פירושו של דבר הידברות, פירושו של דבר מציאת מכנה משותף. לכאורה, זה עשוי לפגוע בייחודיות. אך המגמה העתידית היא כזאת שלא צריכה להיות לאומיות מודגשת עד כדי כך שיש נתק בין ישראל לעמים, אלא ישראל הם בתוך העמים, בלב של כל העמים, אורגניות אחת, מקושרים ביחד, כל העולם כולו מקושר, וישראל עומדים במרכז. אז מחויב המציאות שיהיה קשר בין ישראל לעמים. כלומר יש ייחוד ויש אחדות. ויתכן שאנחנו עכשיו עוברים לשלב חדש בתפקידו של עם ישראל, וזה התפקיד של הגאולה הזאת, הגאולה העתידה, שתפקידה לא מיוחד לעם ישראל, אלא תפקידה להעלות את כל העולם כולו למדרגה העליונה, למדרגה החדשה "יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון". על התפקיד הזה הרב מדבר הרבה באורות. התפקיד הזה של עם ישראל יקרה דווקא אחרי ריכוזו בארץ ישראל ואחרי חזרתו אל עצמו. אבל אז, כשעם ישראל חוזר לעצמו, אז תפקידו יהיה לרומם את כל העמים, להתאחד ולהתחבר עם כל העמים כולם.
אלו רעיונות עתידיים שכאשר הם מתחילים להופיע במציאות, בהתחלה הם מופיעים בצורה בוסרית, בצורה מעורבבת של אור וחושך, עם המון סייגים, והמון קלקולים הנמצאים בתוך הטוהר של הרעיון, עד כדי כך שהרעיון כמעט לא נראה, ובגלל כל הקליפות העוטפות את הרעיון הפנימי, יש הרגשה שאין בו שום תוכן מפני, שהוא כולו מכוסה ובצורתו החיצונית הוא נראה דחוי ומקולקל. אבל כך נבנים רעיונות. כשהרעיון העליון יורד למציאות בפועל, הוא מתחיל בצורה מסובכת ומורכבת. כך גם התחילה ההתעוררות הלאומית בישראל, במהלך כזה שהוא חיצוני, שעורר התנגדות של רבים מאנשי הקודש והתורה, שראו את הצדדים החיצוניים שהם כל כך עבים, הקליפות כל כך גדולות, שהתוכן הפנימי היה נראה בטל ביחס לכל הצורה החיצונית. כך יכול להיות שגם עכשיו מתעורר מהלך אלוקי חדש.

התעורררות ארגוני צער בעלי חיים
מעין זה כך גם ההתעוררות היום של ארגוני צער בעלי חיים. היא מופיעה בצורה מופרזת, קיצונית עד כדי כך שהדאגה לבעלי חיים באה על חשבון בני האדם, ומוכנים לפגוע בבני אדם כדי לשמור על בעלי חיים. יש מין תחושה ורצון פנימי, שהגיע הזמן לראות גם את המעלה של בעלי חיים, וצריך לשנות את היחס שהיה עד עכשיו כלפי בעלי חיים. אז הדוגלים בדרך הזו חושבים שצריכים באופן קיצוני לעשות מהפך, ולהעלות את מדרגת החיות עד כדי כך שמוכנים לפגוע באנשים שאינם מבינים את הרעיון הזה.
לעתיד לבוא אכן הרעיון הזה יופיע, אבל הוא בא בהתחלה בצורה בוסרית ומעוותת. כל רעיון שהוא עתיד להתגלות כרעיון גדול, תחילת הופעתו היא בצורה קיצונית, מוזרה, מקולקלת, שבמבט הראשון יש לדחות אותה. הרי ראשית כל צריך להבין שבני אדם הם השיא של הבריאה, אחר כך יש להבין שגם בבעלי חיים יש מדרגות. הרעיון הגדול הזה צריך להופיע בהדרגה ובצורה נכונה.
אל תחשדו בי ששיניתי את עמדותיי. אבל אנחנו תלמידי מרן הרב, צריכים תמיד ללמוד על פי דרכו, להעמיק ולהתבונן פנימה, ולאחוז בשיטות הנכונות, כדי להיאבק עם הדרכים המוטעות. וגם בנקודה הזאת, אנחנו צריכים להתבונן באיזו דרך אנחנו מקיפים את כל נקודות החיוב שישנן בדרך המתנגדת, ובהן אנחנו אוחזים וממילא באופן הזה, יהיה לנו את הכוח להדוף את כל הקליפות, ואת כל הקלקולים המתלווים לגרעין הפנימי, שהוא בעצם ביסודו חיובי. הרוח הזאת של השלום, היא הולכת ומקיפה את רוב עם ישראל. יש כאלה שמוכנים לשלם עבור שלום הרבה מאוד, ויש כאלה שמוכנים לשלם על זה פחות, אבל הרוב הגדול מוכן לשלם מחיר כבד בעד שלום. ובמבט חיצוני אפשר לראות את זה בצורה שטחית, אבל אנחנו צריכים להתרגל בכל דבר לחפש את השורש, ולראות מה הגרעין הפנימי שיש בעניין הזה, ואת הגרעין הפנימי הזה לעכל. הוי אומר, שבעצם אנחנו צריכים להתכונן היום לתפקיד חדש, בחשיבה, בסגנון הדיבור, לומר דברים שיכולים להיקלט לא רק בתוך האומה הישראלית, אלא בכללות העולם. רעיונות עליונים אלוקיים, שמתרחבים ומתפשטים מעבר לגבול ישראל, וההתעוררות הזאת, והחפץ הזה שאנחנו פוגשים לא רק בישראל, אלא בכל העולם כולו, הוא כנראה מבשר איזו בשורה, וזה אומר שאנחנו צריכים כעם, לעשות הכנות יותר גדולות ויותר נכונות מצדנו, להיות מוכנים להיות הכוח המוביל של העולם כולו, ולא רק של עם ישראל, וצריך להתאים את עצמנו לזה, עם סייעתא דשמיא, אבל מבחינתנו אנחנו צריכים להתכונן למהלך גדול חדש.

התעוררות לקיום שבע מצוות בני נח
ההתעוררות הזאת באה מכוונים שונים, אנחנו שומעים שקמה תנועה, שלא הייתה אף פעם בכל הדורות, של אלפי גויים שרוצים לקיים שבע מצוות בני נח ומקבלים עליהם את הרבנות הראשית כפוסקת בשאלות שבע מצוות בני נח. זה דבר שמעורר התבוננות. מה פתאום ההתעוררות הזאת? כשזה מתחבר אל הנטייה הזו של השלום העולמי, שבכל העולם כולו לא רוצים שיותר ישא גוי אל גוי חרב, שיש איזו סלידה מכוחניות, יש איזה רצון של התחברות, והשורש הגדול של זה, הוא בעצם החיפוש של הדבר המשותף, שמשותף לכל העולם כולו, וזה הקריאה בשם ד'. אנחנו יודעים, שזה בעצם מה שהעולם מחפש, לכן אנחנו צריכים להתרומם ובאמת לקרוא בשם ד' הגדול, לא רק לנצח את הכוחות הפנימיים שבתוך האומה עצמה, אלא עומדת לפנינו משימה חדשה, משימה גדולה ועצומה, ייתכן שהיא תימשך איזה זמן, אבל אנחנו רואים כבר את הניצוצות של המהלך העליון העיקרי, שהולך ומתגלגל בעולם. והנה במקרה, או שלא במקרה, פתחתי בדברי הרב ומצאתי שהדברים כל כך הולמים לדברים האלה שאנחנו אומרים. באורות ישראל (ו, ו) אומר הרב:
במשיח בן יוסף, מתגלה התכונה של לאומיות ישראל מצד עצמם. אמנם התכלית האחרונה אינה התגדרות התייחדות הלאומיות בלבדה, כי אם השאיפה לאחד כל באי עולם למשפחה אחת לקרוא כולם בשם ד', ואע"פ שזה צריך גם כן מרכז מיוחד, מכל מקום אין הכוונה כולה רק המרכז, כי אם פעולתו גם כן על הכלל הגדול. וכשצריך העולם לעבור ענין הלאומיות אל הכללות צריכה להיות גם כן כעין הריסה אל הדברים שהושרשו מצד הלאומיות המצומצמת, שיש עמה המגרעות של אהבה פרטית יתירה. על כן עתיד משיח בן יוסף ליהרג, ומלכות אמיתית וקיימת, תהיה משיח בן דוד.
יש איזה מעבר, שצריך העולם לעבור מעניין הלאומיות אל הכלליות, וכשמגיע מצב כזה שיש כוסף אל הטוב הכללי, יגרם ביטול ערכה של ההתייחדות הלאומיות, ומשיח בן יוסף ייהרג, כי משיח בן יוסף מגלה את הלאומיות המצומצמת יתר על המידה.
וכשמידת הכוסף אל הטוב הכללי, מגיעה לביטול ערכה של ההתייחדות הלאומית, הנה, עוד צעד אחד, והרע יהיה מבוער גם כן מחיי היחידים. נמצא שביטול יצר הרע, והריגת משיח בן יוסף, קרובים הם בעניינם זה לזה. לפיכך נחלקו חז"ל בפרק החליל על הפסוק: "והביטו את אשר דקרו", אם הוא על משיח בן יוסף שנהרג, או על יצר הרע שנהרג.
כלומר השאיפה לטוב קרובה מאוד לביטול הרע, לא רק מהצד הכללי של העולם, אלא גם מהצד של חיי היחידים. כי הדברים מקושרים זה עם זה. כי בזמן שתתבטל "ההתייחדות הלאומית", מסיבה שיש כוסף אל הטוב הכללי, אז זה הזמן גם לביטול יצר הרע. ואולי זו הסיבה שיצר הרע כעת כל כך תוסס, הוא מרגיש שזה סופו. על כל פנים הדברים של הרב אלה הדברים שמעוררים היום אותנו להתבוננות איך הרב ראה רחוק. הרב היה בתקופה שהתעוררות הלאומית הייתה בתחילתה, בכל תוקפה, והוא כבר רואה שיש עוד שלב, של דעיכה של ההתעוררות הלאומית, מתוך כוסף אל היחד אל האחדות. ואנחנו יכולים להגיד שדברי הרב מדברים על סוג אחר בכלל של היחד, לא כמו עכשיו שיש איזה מין טשטוש, הרי אפשר לומר כשמתבוננים במציאות: מי רוצה בכלל להיות יחד, מי רוצה שלום חוץ מהשמאל הישראלי? האם יש ערבים שרוצים שלום? או יש גויים שרוצים שלום? אף אחד לא רוצה שלום, רק אנחנו, הכול דמיונות, הכול הבל ורעות רוח, זה הכול חולשה, כפי מה שבעצם הלב הרבה פעמים נוטה לומר. אבל זה לא כך. יש בעולם מהלכים כאלו, הם לא מושלמים, הם מלאים חסרונות, הם מזויפים, אבל יש מהלך שלא היה מקודם. הזיוף הזה, השלום המזויף הזה, הוא לא היה מקודם, לא היה שלום מזויף, לא היו שאיפות כאלה. והיום העולם כן מדבר על שאיפות כאלה, הוי אומר שמתחיל איזה תהליך מסוים. הוא בא בצורה מאוד נמוכה, מאוד מסובכת, מעורבבת, מבולבלת, שאם זה השלום, אז באמת החסרונות שלו אולי עולים על המעלות שלו, אבל זו רק התחלה, יש כאן תהליך של מהלך גדול, שהולך ומתפתח, וזה רק הגלים הראשונים העכורים, שנמצאים בתחילתו של מהלך, לקראת מגמה עליונה. ההתבוננות הזאת יכולה לעזור לנו, לדעת את הכיוונים הנכונים שעלינו להתכוון כעת בדרכנו, בהתפתחותנו הרוחנית, של האומה, של אנשי התורה, של אנשי הקודש.
אנחנו לא מדברים על ביטול ההתנגדות שלנו לכל המהלכים שאנחנו פוגשים כעת, מכיוון, שכפי שאמרנו, הם בוסר והקלקולים שלהם מרובים מדי. אבל אנחנו צריכים לתפוש את הרעיון הפנימי, שהולך ומתפשט בעולם, ולדעת שאנחנו יודעים שכל מה שקורה בעולם, זה מיד ד' המכוונת, כל שכן בתנועות הרוחניות שישנן בעולם. הוי אומר שהמהלכים הללו מבשרים איזו בשורה פנימית, והשם הזה שנישא בפי כול, שם השלום, הוא בעצם מכוון למהות הפנימית, אלא שהוא עדיין מופיע בצורתו העוברית, הבלתי שלימה. הדברים האלה כפי שאמרתי, הם דברי הרב המעורר אותנו, לראות את הבחינה של משיח בן יוסף לעומת בחינה של משיח בן דוד.

ירושלים נבנית
התרוממנו קצת וצריך לחזור אל ענייני דיומא של היום הגדול הזה. אנחנו צריכים להתבונן במאורעות שקורים וגם במה שאנחנו רואים כדבר שלילי מאוד, כנגדו אנחנו פוגשים גם תיקונים. כי בוודאי שיש בארץ התקדמות, בבנייה, בעלייה, לא רק נסיגה. נסעתי לאחרונה בשכונה החדשה, שכונת שועפאט (רמת שלמה) בירושלים. ראיתי אלפי בתים, ממש עיר שלימה, ירושלים נבנית. ואנחנו רואים רק את אפס הקצה. כשנסעתי שם ניסיתי לזהות איפה אנחנו עומדים, אני מסתכל לצד מזרח ורואה מדרום מזרח את ארמון חוסיין. זאת אומרת שהשכונה מתפשטת הלאה צפונה כמה קילומטרים. עכשיו אנחנו נוסעים הרבה פעמים דרך פסגת זאב, ומפעם לפעם כשאין לי טרמפיסטים, אני יכול להרשות לעצמי לסטות מהדרך ואני נוסע בתוך השכונה לראות איזה שכונות גדולות ועצומות נבנות, ואיך ירושלים מתפתחת מאוד. אלה פרטים. אני מזכיר רק דברים קטנים. אנחנו נמצאים בתנופה גדולה של בנייה, של התעצמות, מכמה וכמה מובנים, ובראש ובראשונה התעצמות פנימית רוחנית, שאמנם היא מכוסה כי הקב"ה רוצה להגן על ההתעצמות הרוחנית הזאת, אז הוא כיסה אותה בממשלה כזאת. אבל יש התעצמות רוחנית אדירה, אבל כדי שלא יפגעו בה, צריך לכסות אותה, שלא ידעו שיש כזאת התעצמות בעם ישראל. וככל שההתעצמות גדולה יותר צריך כיסוי עבה יותר ושונה שיסתיר את התוך הפנימי, ולפי הכיסויים אפשר לדעת את התכנים הפנימיים, ויש כל הזמן התקדמות, אז בוודאי שאנו נמצאים מול הקשיים, והנסיגות, המשברים, אבל כפי שאמרתי, אני מנסה לראות, שגם הנסיגות הללו טומנות בחובן אור עמוק פנימי, שאולי מציץ והולך, וצריך לראות אותו. אני לא אומר שכדי לעשות שלום צריך לסגת, אבל יש הרבה דרכים לבטל את הנסיגות הללו, והקב"ה יכול להשתמש בהרבה דרכים, לאו דווקא בדרך הכוח, יכול להיות בדרך אחרת, בדרך כלכלית, או בדרך רוחנית. יש הרבה דרכים למקום לשנות את המצב ולהפוך אותו בסופו של דבר לטובה. אבל בינתיים נפרצות בכל זאת פרצות, בקשרים שבין ישראל לעולם, ועם כל הביקורת שלנו על המחיר, אנחנו צריכים לראות את נקודות האור שיש גם בצד הזה של החיכוך. לא נוכל להסתיר שמאוד נוח לנו לנסוע בכבישים העוקפים, זו האמת ויש עוד כמה מעלות. אני יודע שכנגד כל מעלה, מי שמר נפש, יכול למנות אלף חסרונות. אבל צריך לראות גם את נקודות האור, קטנות, או גדולות, ואז, כשאנחנו נקיף את כל הנקודות החיוביות שיש בצד השני, נוכל להתמודד ולהכריע אותם, וככה נעשה, מתוך גודל רוח, ומתוך עוצמה רוחנית.
הרב באגרת שהזכרנו, מייעץ ל"אגודת ישראל" שכדי להקיף את כל כוחות הרוח, הם צריכים ללמוד את כל הספרים של גדולי ישראל מכל הזרמים כדי להקיף את כל הגוונים של האורות בישראל, וזה יהיה הרקע שיגרום שאחר כך יהיה אפשר להיות מחוברים עם כללות האומה הישראלית. כלומר, לעסוק בתורה מכל צדדיה. ואנחנו הרי הולכים בדרך הזאת, שואפים לשלמות, להיקף, להעמיד דמויות כאלה שחובקות בתוכן את כל צדדי המעלות המופיעות בישראל, ועל ידי כך להיות חוט השדרה של האומה, ולהיות היוצרים של האחדות ההולכת ומאירה. עד שאנחנו נגיע למצב שעם ישראל יתגלה כ"מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". והשלב הבא יהיה "והיה ד' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד".
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il