ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
אל תפספסו! סופ"ש הכנה לימים הנוראים מבית אתר ישיבה
בית המדרש שבת ומועדים חיוב ההודאה על נס

ליל יום העצמאות הנ"ז

הודאה ומאבק

מוקדש לרפואת
מעוז נריה בן הדס
לחץ להקדשת שיעור זה
למה לא אומרים הלל בפורים
אתמול למדתי ב"מנחת חינוך" על מצוות איסור אכילת טבל (פרשת אמור, מצווה רפד). ה"מנחת חינוך" שם דן באמירת הלל כשנעשה נס (אות כד, ד"ה עוד אעורר). הוא מביא את הרמב"ם (הלכות בית הבחירה ו, טז) והתוספות (יבמות פד, ב ד"ה ירושה) שאומרים שקדושת המקדש לא בטלה אף פעם, קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא. ומקשה עליו מהגמרא במסכת מגילה (יד, א). הגמרא שם אומרת שלא קבעו הלל בפורים מפני שאין אומרים הלל על נס שנעשה בחוץ לארץ. מקשה על כך הגמרא מיציאת מצרים ומבארת שיש חילוק בין נס שנעשה קודם שנכנסו לארץ ישראל ואז הוכשרו כל הארצות לומר שירה, לבין נס שנעשה לאחר שישראל נכנסו לארץ שמאז אומרים שירה רק על נס שנעשה בארץ ישראל. רב נחמן מביא תירוץ אחר, עצם קריאת המגילה היא ההלל. כלומר, רב נחמן סובר שאומרים הלל על נס שנעשה בחוץ לארץ ובפורים ההלל הוא קריאת המגילה. מבארת הגמרא שרב נחמן סובר שניתן לומר הלל בחוץ לארץ, כי מכיוון שגלו ישראל אפשר לומר הלל גם על נס בחוץ לארץ. מכאן לומד ה"מנחת חינוך" שלדעת רב נחמן קדושת הבית וירושלים גם כן בטלה, ומביא את ה"טורי אבן" (מגילה שם ד"ה כיון שגלו) שמסביר את הגמרא שם שרב נחמן לשיטתו במסכת שבועות (טז, א) שם הוא אומר שקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא. לפי זה, הרמב"ם קשה, הרמב"ם מסביר שבפורים לא אומרים הלל מכיוון שקריאתה זו הללה (הלכות מגילה וחנוכה ג, ו), יוצא שהרמב"ם סובר כרב נחמן שאומרים הלל על נס שנעשה בחוץ לארץ כי קדושת הארץ בטלה, אבל הרמב"ם בעצמו אומר בהלכות בית הבחירה (ו, טו) שקדושת בית המקדש קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא!
מביא ה"מנחת חינוך" נפקא מינה בין שני התירוצים למה לא אומרים הלל בפורים - שלא אומרים הלל על נס שנעשה בחוץ לארץ וקריאת המגילה היא ההלל: מה יהיה הדין כשאין מגילה? אולי אז צריך להגיד הלל כי אמנם קריאתה זו ההלל, אך כאן אין מגילה? נפקא מינה נוספת: האם צריך לתקן הלל אם אירע נס בחוץ לארץ, ומבאר ה"מנחת חינוך" בדעת הרמב"ם, שלא אומרים הלל על נס שנעשה בחוץ לארץ כי בחוץ לארץ יש דין של יחידים ולא של ציבור. כך מפורש בשולחן ערוך (או"ח קיז, ב) לגבי הלכות מדינה הזקוקה לגשמים בזמן שלא מבקשים גשם בארץ ישראל, ההלכה היא שלא מבקשים גשם בברכת "ברך עלינו" אלא ב"שומע תפילה", כדין יחידים הזקוקים לגשם, כלומר לחוץ לארץ יש דין של יחידים. וכך מבאר ה"מנחת חינוך" למה אין בבבל דין של תענית ציבור (תענית יב, ב), מפני שאין דין של ציבור. אם כך, מובן למה לא אומרים הלל על נס שנעשה בחוץ לארץ, כי רבנו יונה במסכת ברכות (ז, ב מדפי הרי"ף ד"ה ורבינו יעקב) מביא בשם רבנו תם ובה"ג שלא אומרים הלל על נס שלא נעשה לכלל ישראל ובחוץ לארץ אין כלל, כולנו כיחידים. כך מבאר ה"מנחת חינוך" את הרמב"ם (הלכות בית הבחירה ו, טז) שקדושת ארץ ישראל לא קדשה לעתיד לבוא (ורק במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולעתיד לבוא בגלל השראת השכינה שם).
ה"מנחת חינוך" ממשיך ומקשה מהרמב"ן שמובא בר"ן בתחילת מסכת מגילה (א, א בדפי הרי"ף ד"ה ויש כאן) שבזמן פורים רוב ישראל היו בארץ ישראל, לכן תיקנו את קריאת המגילה ביום ט"ו בערים המוקפות חומה בארץ ישראל, ואם כן היה צריך להגיד הלל כי רוב ישראל היו בארץ, והוא משיב לשיטתו, שמכיוון שישראל גלו והארץ עדיין לא נכבשה מחדש אין לה דין של ארץ ישראל גם בארץ ישראל עצמה. גם בארץ יש דין של יחידים ולכן לא אומרים בפורים הלל.

הלל בברכה ביום העצמאות
הגמרא במסכת מגילה (יד, א) לומדת את המקור לקביעת פורים בקל וחומר, אם משעבוד לגאולה אומרים הלל, ממוות לחיים על אחת כמה וכמה, והנס של פורים היה ממוות לחיים. מכאן שכשמתרחש נס, אפילו רק למשפחה אחת, צריכה לעשות יום טוב והודאה. יש דעות שגם יחידים יכולים לומר הלל, יש דעות שרק אם הנס נעשה לציבור אפשר לומר הלל, החיד"א (שו"ת חיים שאל ב, יא) אומר שאם הנס נעשה לכלל ישראל הכל מודים שצריך לומר הלל בברכה. על פי היסוד הזה כתב בשו"ת "קול מבשר" (א, כא) שלפי דעתו היה צריך לתקן הלל בברכה ביום העצמאות. זהו היום המתאים שבו יצאנו לחירות ובעקבותיו באו כל הניסים של הניצחונות במלחמות, ולכן היה מקום לקבוע הלל בברכה. אלא שהוא מסייג שעל מנת לקבוע הלל בברכה לדורות צריכה להיות הסכמה של רוב גדולי הרבנים כי אי אפשר לתקן תקנה שלא כולם יסכימו אליה. בתקופה שהרב גורן עוד לא היה הרב הראשי והרבנות עדיין לא קבעה לומר הלל בברכה, הרב צבי יהודה היה אומר שאמנם יש קיבוצים שנהגו לומר הלל בברכה וזה בסדר גמור כי יש מקום להגיד הלל בברכה, אבל ישיבת "מרכז הרב" שייכת לכלל, וכשהרבנות הראשית תקבע לומר הלל בברכה גם אנחנו נאמר. היו יחידים שאמרו עוד לפני כן. גם בבית הכנסת של "מוסד הרב קוק" היו מתאספים תלמידי חכמים וציבור ואומרים הלל בברכה עוד לפני שהרבנות תקנה לומר כך. הרב זווין הצטער מאוד על כך שהרבנות קיבלה את דעתם של רבנים אחרים ולא קבעה על פי רוב מועצת הרבנות שהיו בעד התקנה להגיד הלל בברכה, ולכן הוא עצמו בכל שנה היה הולך לבית הכנסת של "מוסד הרב קוק" כדי לומר הלל בברכה. כלומר, יחידים יכולים לומר הלל בברכה גם ללא תקנה, אבל לתקן תקנה בשביל כלל ישראל, צריך שרוב ישראל יסכימו.
למי שמרגיש את גודל הנס וגודל הטוב יש חובה מדאורייתא להודות, זו הצלה ממוות לחיים ומשעבוד לגאולה. היום הזה הוא יום הודאה גדול מאוד. לא כולם זכו להרגיש את גדולת היום וגם על כך אנחנו צריכים להודות, על זה שזכינו להרגיש את ההצלה ביום העצמאות. אליהו הנביא אמר: "ענני ד' ענני" (מלכים א, יח, לז), פעמיים "ענני". "ענני" - שתרד אש מן השמים, ו"ענני" - שלא יאמרו מעשה כשפים הוא זה (ברכות ו, ב), גם שיהיה נס וגם שיראו שזה נס, שלא יחשבו שהנס הוא מקרה או מעשה כשפים, שידעו שזה מעשה אלוקי. אנחנו מודים לריבונו של עולם גם על הנס וגם על כך שאנחנו רואים אותו, על כך שאנחנו יודעים להודות על הטובה הגדולה ולהבין שהקשיים שיש במציאות לא מאפילים על כל הטוב שהקב"ה מטיב אתנו. כמובן שיש עוד הרבה להשתפר ולהתקדם אבל זו לא סיבה שלא להודות. כך גם בתפילת שמונה עשרה אנחנו מבקשים הרבה בקשות ובסופו של דבר אנחנו אומרים "מודים". לכאורה התפילה יכולה להראות כמו תרתי דסתרי, מצד אחד אנחנו מבקשים ואומרים שחסרה לנו חכמה, תורה, רפואה, פרנסה, קיבוץ גלויות, אין בית מקדש ואין משיח ועוד, ואחר כך פתאום אנחנו הופכים את מה שאמרנו ומודים "על ניסיך שבכל יום עימנו, ועל נפלאותיך וטובותיך" אלא שצריכים להיות גדולים, לדעת להרגיש את שתי התחושות ולהבין שאחת לא סותרת את השנייה. כל רגע ורגע הקב"ה מנשים אותנו ומחייה אותנו, זן ומפרנס את לומדי תורה ויושבי ארץ ישראל, ועדיין יש לנו בקשות, אין בכך סתירה. אנחנו צריכים להודות ביום הזה על כל הטובות שהקב"ה הטיב אתנו יחד עם הציפייה שנזכה בעז"ה לגאולה שלמה.

המאבק הפנימי
אך דרכה של הגאולה מורכבת, כך כתוב בספר "קול התור" (מהדורת תשנ"ד, פרק ה, עמ' 127-128). הסט"א יודע שתכלית הגאולה היא גאולת האמת וקידוש ד' שבאים עם קיבוץ הגלויות ובניין ירושלים. והסט"א יודע שככל שעקבות משיחא הולכים ומתגברים הולך ומתקרב קיצה של רוח הטומאה, ולכן הוא מתאזר בכל כוח לעקור את האמת וכל פעולה טובה שמביאה לידי קידוש ד'. כך מובנים דברי חז"ל (סוטה מט, ב) שבעקבתא דמשיחא האמת תהיה נעדרת, חוצפא יסגי, בן ינבל אב ונערים פני זקנים ילבינו. לכן ככל שהאמת תתפשט בארץ ישראל, ככל שתהיה יותר תורה ויותר קדושה, כך כנגד זה יגבר הסט"א להפריע ולהכשיל בנשקו העיקרי, שהוא עקירת האמת. הגר"א אמר שמכיוון שאנו יודעים את דרכי פעולת הסט"א, לכן נדע כיצד להילחם נגדו, הוא רוצה לעקור את האמת ולהביא לידי חילול ד', ואנחנו נלחם נגדו על ידי גאולת האמת וקידוש ד'. ב"קול התור" (שם) מובאים דברים נוספים בשם הגר"א על הסט"א, יש צדדים שונים של הסט"א, יש סט"א של ישמעאל, יש סט"א של עשיו, וגם בתוך ישראל עצמם יש דברים שצריכים לתקן. בתקופה הזאת יש רגיעה מסוימת מהמאבק החיצוני כנגד האומות וכעת הדגש הוא על מאבק פנימי. מאבק כזה מצד אחד הוא יותר כואב ומצד שני, ברוך ד', זה לא מאבק עם נשק חם. זו חולשה פנימית שאנחנו צריכים להתגבר עליה. לכן זהו אתגר שצריך להגיע אליו בשמחה, מצד אחד בצער על כך שיש מציאות כזאת, אך מתוך הבנה שכאשר הדברים יוצאים החוצה מתחיל תהליך של רפואה. כשיש בעיה רפואית נסתרת אי אפשר לרפא אותה, אך כשכל המחשבות הלא טובות והטעויות האמונית יוצאות ונשמעות ונראות, אז אפשר להתחיל בטיפול. כשההתמודדות מגיעה לשיאה זה שיא הקושי אך אז אנו קרובים אל המטרה. כשאשה צועקת את הצעקה הגדולה ומגיע שיא הכאב בחבלי הלידה, הלידה מתקדמת והוולד יוצא והיא שמחה. יש דמעות בעיניים, דמעות השמחה מתערבבות עם דמעות הכאב, אך זו דרכה של הגאולה, הקשיים מתרבים כי אנחנו קרבים יותר ויותר אל הגאולה. הכאב צורב ואוי לו למי שהכאב על המצב ועל חולשות לא מכאיב לו, אוי ואבוי למי שסכנת העקירה של מקומות בארץ לא כואבת לו. אמנם זה סימנים שהגאולה מתקרבת אך הם באים עם כאב גדול.

המאבק כנגד העקירה ולימוד תורה
מה היחס בין תלמוד תורה ופעולות ההשתדלות על מנת למנוע את העקירה. הגמרא במסכת שבת (קיט, ב) אומרת שגדול הבל פיהם של תינוקות של בית רבן יותר מבניין בית המקדש, כלומר לא מבטלים תלמוד תורה של תינוקות של בית רבן בשביל בניין בית המקדש. כנראה שהתינוקות הללו יכולים לתרום משהו לבניין המקדש כי אחרת בכלל לא שייך לבטל אותם, ואף על פי כן לא מבטלים אותם מתלמוד תורה לצורך בניין המקדש. אם כן, האם מבטלים תורה בשביל בניין הארץ. לכאורה אם בשביל בניית המקדש לא מבטלים קל וחומר שלבניין הארץ לא. אך יש כלל שאם יש מצווה עוברת, שאינה יכולה להיעשות על ידי אחרים, מבטלים תלמוד תורה בשבילה!
יש לנו דוגמא של מצווה שמבחינה מסוימת היא עוברת, לשאת אישה. חז"ל אומרים (קידושין כט, ב) שכשיש התלבטות ללמוד תורה או לישא אישה, קודם ילמד תורה ואחר כך יישא אישה. ויש לשאול: מה ההבדל בין כל מצווה שלא יכולה להיעשות על ידי אחרים למצווה הזאת של נישואין, משיב בעל התניא (הלכות תלמוד תורה ג, א) שאם אדם צריך ליטול לולב והוא עוסק בתורה, הוא יכול להפסיק ולקיים את המצווה ולחזור ללימודו, אין כאן ביטול של מצוות ידיעת התורה בכללותה אלא ביטול לרגע אחד. אך כשאדם צריך לשאת אישה, נאמר: "ריחיים בצווארו ויעסוק בתורה?!" (קידושין שם), זה יכול לגרום לו מניעה של מצוות ידיעת התורה והוא לא יוכל לעלות במדרגות התורה, במקום כזה תלמוד תורה דוחה את המצווה. אולי גם בניית בית המקדש הוא סוג כזה של מצווה, לא בונים ברגע אחד אלא זה תהליך ארוך של בנייה ובגלל זה לא מבטלים תורה בשביל הבניה, ניתן גם לומר שתינוקות של בית רבן שאני כי הבל פיהם הוא מיוחד.
על כל פנים, כשאנחנו עומדים מול השאלה הזאת של תלמוד תורה או בניין הארץ והשמירה על כל החלקים שבידינו, קשה לענות על כך מתוך סוגיות הגמרא, כי כאן הדיון הוא בשאלה כללית ולא בשאלה פרטית של אדם הרוצה לדעת האם ללמוד תורה או לעסוק בבניין הארץ. עם ישראל צריך להיות עם של תורה ועם ישראל גם צריך שארץ ישראל תהיה בידו, וחלק צריכים להשקיע את הכוחות שלהם בבניין הארץ וחלק בתורה על מנת שנמלא את שתי המשימות האלה. לכן השיקול כאן קצת שונה, ונראה שאנחנו צריכים לחפש את הדרך איך לחלק את המשימות כראוי. אנחנו צריכים לעשות מאמצים עצומים לשקוע בים התלמוד, לצלול בו לרוחבו ולעומקו, ולספוג ממנו את המקסימום שאפשר. אחר כך נצטרך לשקול על פי המאורעות, איזה חלק להפריש למען ההשתתפות במניעת העקירה. כולנו מקווים שההשתתפות הזאת תישא פרי, אנחנו יודעים שגם השתדלות של מצווה צריכה סייעתא דשמיא, והסייעתא דשמיא הולכת ומתרבה ככל שאנו עוסקים בתורה, כי "תלמוד תורה כנגד כולם" (פאה א, א). כשלומדים לשמה, כשלומדים בארץ ישראל ויודעים את גדולת התורה וגדולת השעה, הלימוד הולך ומקבל עוד עומק ועוד גודל.

התקופה הגדולה
אנחנו נמצאים בתקופה גדולה ואין לנו ברירה, אנחנו חייבים להיות אנשים גדולים. זו תקופה מיוחדת במינה, דורות על גבי דורות לא זכו להיות בארץ ישראל ולא זכו להיות שותפים בהתמודדות על ארץ ישראל, לא זכו בתורה שהולכת ומתגלה בארץ ישראל, תורה שלומדים מתוך אהבה ומתוך חשק. בציבור שלנו רבים מגיעים מבתים שלא זכו ללמוד תורה הם והוריהם והורי הוריהם, הייתה איזו הפסקה מסוימת בלימוד התורה ועכשיו יש התחדשות יש לימוד תורה מתוך רצון פנימי. זה סוג מיוחד של לומדי תורה שיש בציבור שלנו ואין אותו בציבור אחר, שם יש מורשת ובמידה מסוימת הלימוד הוא מתוך מצב שאי אפשר לפרוש מהנורמה ויש מחויבות ללמוד תורה. כמובן שיש מעלות בסדר ובמורשת, אך יש אצלנו מעלה של התחדשות, בחינה של "גדולים בעלי תשובה יותר מצדיקים גמורים" (ע"פ ברכות לד, ב). כאשר הלימוד בא מהתלמיד עצמו ואין לו תמיד גיבוי מהבית, זה לימוד בעל ערך מיוחד. זהו ציבור מיוחד, זו שעה מיוחדת ומקום מיוחד, הכל גדול. אנחנו חייבים לגלות את הגדולה הזאת ולהוציא הרבה כוחות מתוכנו. הקב"ה מאתגר אותנו על מנת שנוציא את הכוחות האלו מן הכוח אל הפועל, צריכה להיות עכשיו שקידה עצומה למרות טרדות הנפש, אומץ לב במקום שצריך, מוכנות ללכת ולהיעצר על דברי תורה ועל ארץ ישראל. ונחישות שבאה מתוך אמונה עמוקה ודבקות גדולה ודאי תנצח. נשתדל להוציא את הכוחות האלו מן הכוח אל הפועל בעוז ותעצומות של שקידה והעמקה, חידוש ודיבוק חברים, איש לרעהו יעזורו בתוך הישיבה. אחר כך עם אותה הנחישות הפנימית, במידת הצורך, נעשה גם בעניינה של ארץ ישראל ללא פחד וללא מורא, הקב"ה יצליח דרכנו ונזכה במהרה לגאולה שלמה.
עוד בנושא חיוב ההודאה על נס

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il