מודים אנחנו

הודאה פרטית והודאה כללית
בכל בוקר כשאנו מתעוררים, מיד פורצת מלבנו תודה: "מודה אני לפניך... שהחזרת בי נשמתי". אנו פוקחים את העיניים ורואים, והברכה בפינו: "פוקח עיוורים", אנו מתלבשים ומודים לקב"ה ה"מלביש ערומים". מניעים את האברים ואומרים: "מתיר אסורים". מזדקפים ואומרים: "זוקף כפופים". עומדים על הרצפה ואומרים: "ברוך... רוקע הארץ על המים". הולכים כמה צעדים ומברכים: "ברוך... המכין מצעדי גבר", חוגרים את עצמנו ואומרים: "ברוך... אוזר ישראל בגבורה", כי החגורה היא ביטוי לגבורה (שו"ע או"ח מו, א). בדורות האחרונים אנו אומרים את כל הברכות האלה על פי סדר הברכות בברכות השחר (שם), ולפני כן אנו מודים להקב"ה "שלא עשני גוי", ו"שלא עשני עבד", על הזכות להיות יהודי בן חורין. תודה וברכה מיוחדת אנו נותנים להקב"ה "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעסוק בדברי תורה", ומודים על "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". אשרינו מה טוב חלקינו שאנו משכימים ומעריבים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, אשרינו שאנו מקבלים עלינו עול מלכות שמים. אנו מודים לד' על כל טובה וטובה גשמית ורוחנית, ועל כל נשימה ונשימה, על הנשמה הטהורה שנתת בי.
גם בחגים אנו מודים לריבונו של עולם על הבחירה הכללית בנו, על יציאת מצרים ועל מתן תורה, ועל כל דבר ודבר בפני עצמו, "אילו הוציאנו ממצרים ולא קרע לנו את הים - דיינו". אין אנו כפויי טובה, אנו מודים ומשבחים את הקב"ה על כל טובה. התודה להקב"ה היא לא רק חובה יסודית, אלא גם זכות להיפגש עם ריבונו של עולם להודות לו ולבקש פניו. והיום הזה, יום העצמאות, "זה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו". אנו מודים לריבונו של עולם אלוקי ישראל על הארץ הטובה והרחבה אשר נתן לנו. על כל מקום ומקום בפני עצמו - על הגליל ועל הנגב, על השרון ועל השומרון על הגולן ועל יהודה וירושלים. אנו מודים להקב"ה שהדביר שונאינו תחתינו ולא נתן להם להפיק את זממם ופחד נפל עליהם והם ברחו מפני יד ד'. וכמה פעמים הם עמדו עלינו בכוונה לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם. ובכל שנה אנו מודים הודאה חדשה נוספת על המשך קיומה של המדינה, על בניינה של ארץ ישראל, על שכונות חדשות ועל הרבה כבישים חדשים, על הכלכלה המתרחבת, על הצבא המתחשל תוך כדי התמודדויות וניסיונות, על שיפור ותיקון בצמרת המנהיגות. ועל הכל תודה לד' שמקרב אותנו לעבודתו ולתורתו, על כך שעולם התורה מתרחב ומתעצם ועל תהליך של תשובה ההולך ומתרחב. על כל דבר ודבר עלינו להודות אילו רק זה עשה לנו דיינו, ועל אחת כמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו כשעשה לנו כל כך הרבה טובות. זה עניינו של יום - להודות לד'. ואין זה מתוך התעלמות מהדברים הטעונים תיקון וממה שעדיין חסר אלא יש להודות על הטוב ולבקש על מה שעדין חסר ולא מושלם.
יש אדם שקם בבוקר ואומר: אוי, לאיזה עולם התעוררתי, מלא קלקול ושחיתות! איך אוכל לומר: "מלביש ערומים" כשיש כל כך הרבה משפחות מתחת לקו העוני, איך אומר: "זוקף כפופים" כאשר המנהיגים כפופים וגלותיים וכך הוא ממשיך בחשיפת כל החסרונות והקשיים ולבו ממורמר. הוא לא כופר בטובת ד' ח"ו, אך מאשים את הציבור החוטא הגורם שהקב"ה מסתיר פניו. אדם זה רואה שהכול רקוב - הממשלה, הצבא, המשטרה, התקשורת, המשפט, החינוך, הכלכלה, והוא אינו יכול להודות, על מה יש להודות? אמנם הוא רואה שיש כמה נקודות אור קטנטנות, יש במאחזים אנשים יקרים, יחידי סגולה בריאים, אבל אלו נקודות אור קטנות בים של חושך... אצלו יום העצמאות אינו יכול להיות יום של הודיה. הצגתי כאן את המבט הקיצוני, מבט של אדם שהקשיים מאפילים אצלו על הטובה. לעומת זה גם מבט של אדם הרואה שהכל טוב ומתעלם מהחסרונות, גם הוא מבט חסר וחד-צדדי.

המבט השלם
המבט השלם הוא הרואה גם את הטובה והברכה וגם את הקשיים, אך יודע למוד את ערך הטוב לעומת מה שחסר, ויודע להודות על הטוב שהוא עיקר, ועל זה תקנו את כל הברכות וההודאות ב"נשמת כל חי" בשבת. אין האומר "נשמת" מתעלם מהחסר אך יודע מה עיקר. יודע שהחסר בוודאי יושלם וכל הקשיים הם זמניים וחולפים. אכן בפועל במבט של כאן ועכשיו, תפקידנו לעסוק בתיקון מתוך הכרת כל מה שצריך תיקון, ואם אנו באים להסתכל על חיי השעה מתוך חיי עולם, המבט הכללי נותן לנו את הביטחון ואת הכוח לתקן ולהאמין ביכולתנו לתקן.
כאשר אנו מודים לד' אנו מסתכלים במבט הכללי. אנו מתאימים את מבטינו לעין של מעלה, הרואה את השלמות. כאשר אנו עוסקים בתיקונים הפרטיים אנו מסתכלים במיקרוסקופ, כאשר מסתכלים בו על חיידקים הם נראים בריות גדולות וממשיות, אך מבט זה הוא מצומצם שמתמקד בנקודה אחת. אי אפשר לראות במיקרוסקופ את כל המציאות, לשם כך צריך להסתכל במכשיר מסוג אחר. אך לצורך תיקון עיוותים יש צורך להשתמש במיקרוסקופ. במבט הכללי, הגדול, עמנו נראה עם נפלא, עם אלוקי. יש בו הכל, כל מגוון השאיפות הטובות. יש כאלו שמתרכזים בעסק התורה והמצוות ומגיעים לתוצאות גדולות ומבורכות, הם אומרים שהכול: העם והארץ תלוי בלימוד התורה וקיומה, יש כאלה שמתרכזים בהכרת הסגולה הישראלית, הם אומרים: "אשר בחר בנו" או "ונתן לנו את תורתו" והכרת הסגולה היא השורש של כל האמונה. ויש כאלה שמתמקדים בארץ ישראל, מכירים שארץ ישראל היא יסוד הכול, רק בארץ ישראל יכול העם לחזור לתורה בשלמות וכל פגיעה בארץ ישראל היא בלב, "הדר בחו"ל כמי שאין לו אלוה" (כתובות קי, ב), והרי העם והתורה קשורים בארץ - וכך "מיניה ומיניה יתקלס עילאה". בנוסף לכך, כמובן "אם אין קמח אין תורה" (אבות ג, יז). יש כאלה שעוסקים בקמח כאילו לפרנסת עצמם, אבל בכך הם מגדילים את כלכלת ישראל.
נאמר בפסחים (סח, ב) שרב ששת כל שלושים יום חזר על כל תלמודו ונשען על הפתח ואמר: שמחי נפשי, לך קראתי, לך שניתי. שואלת הגמרא: והרי אמר רבי אלעזר: אלמלי תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר: "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיהו לג, כה), ואם כן אדם לא לומד בשביל עצמו, אלא בשביל העולם כולו? משיבה הגמרא: בתחילה אדם לומד בשביל עצמו, אך הלימוד פועל על כל העולם. כך גם בכל התחומים אדם מפתח פיתוח מדעי למטרה של התקדמות אישית, אך זה מועיל לעולם והעולם נבנה באופן כזה. מה שחסר אצל אחד השני משלים אותו וכך העם והמדינה מתקדמים בכל התחומים. ובצד ההתקדמות יש קלקול וצל שצריך לסלק אותם, וכגודל העשייה כן גודל הכישלונות - "הא בהא תליה".
אשרי מי שמלאכתו סנגור ואוי למי שמלאכתו קטגור. אך העולם צריך את שניהם. ולכן טוב שיש את הקיצוניים למען ארץ ישראל, את הקיצוניים למען התורה ואת הקיצוניים למען העם, וככל שהקיצוניים יקצינו את עמדותיהם כך מתגדלת האומה בכל צדדיה והעושר הרוחני והאידיאלי הולך ומתרבה. גם על כל זה עלינו להודות ביום הזה, גם הקטרוגים הם בכלל מעלתם של ישראל החפצים בתיקון הגמור.